חכירה לדורות של חלקת אדמה במושב ע"י עובד ציבור המועסק ע"י המושב

התובע חברים ברשפון מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ. התובע, שביט בנימין מחזיק החל משנת 1981 במגרש שהוקצה לו ע"י המושב. המושב מחזיק במקרקעין של המושב כבר-רשות, ובעלת המקרקעין היא הקרן הקיימת לישראל שאדמותיה מנוהלות ע"י מינהל מקרקעי ישראל.

בנימין מוגדר כ"עובד ציבור" של המושב, וחלה עליו "חוקת העבודה" של ארגון עוצ"ם- חטיבת עובדי הציבור במושבים בהסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

בנימין קיבל את המגרש כ"בית מקצועי", קרי בית שנמסר לבעל מקצוע או עובד ציבור המועסק ע"י המושב ומתגורר בו.

החלטה 914 שהתקבלה במועצת מקרקעי ישראל ביום 5.11.01 ביטלה את החלטות 438 ו-454 שמכוחן התאפשרה החכרת מגרשים לבעלי מקצוע שאינם בעלי נחלה חקלאית. אולם בהחלטה זו ניתנה ארכה של שנתיים ימים להסדרת רישום החכירה לפי ההחלטות שבוטלו עד ליום 5.11.03 .

משמעות הדבר היא כי מיום 5.11.03 מוחכרים מגרשים לעובדי ציבור באותם תנאים שהם מוחכרים לכל אדם הבא למושב מבחוץ, לפי המלצה של המושב.

בנימין עותר כדי להצהיר כי הוא זכאי להירשם כחוכר לדורות של החלקה. כמו כן הוא מבקש להצהיר כי החלטה 914 איננה חלה עליו, ככל שיש בה כדי לפגוע בזכויותיו כפי שהיו לפני קבלת ההחלטה, וכי יש לחשב את דמי החכירה המהוונים שעליו לשלם לפי החלטה 438. לחילופין יש למנות את תקופת המעבר של שנתיים ימים שנקבעה בהחלטה 914 ממועד קבלת פ"ד ולא ממועד קבלת ההחלטה.

מינהל מקרקעי ישראל סירב לרשום על שם בנימין מגרש בשטח של 1772 מ"ר, למרות שהחלטה 438 לא הטילה מגבלה כלשהי על גודל המגרש שניתן לרשום על שם עובד ציבור.

הנתבעת, מינהל מקרקעי ישראל, טוענת כי בנימין אינו יכול לכפות על המינהל לרשום על שמו זכות חכירה על מלוא השטח שמחזיק בו, מכוח ברי-רשות בשטח זה. אין לבנימין זכות לשדרג את מעמדו מבעל זכות רישיון, שהיא זכות חוזית, לבעל זכות חכירה קניינית, אלא מכוח החלטות מועצת מקרקעי ישראל.

בנימין יכול להמשיך ולהתגורר בביתו, ולהמשיך ולהחזיק במלוא שטח החלקה, מכוח רישיון הבלתי הדיר. אך הוא לא יוכלו להירשם מכוח זכות זו כחוכר של החלקה.

ביהמ"ש קבע:

החלטה 438 קובעת כי הנושא מצוי בתחום סמכותו הבלעדי של מינהל מקרקעי ישראל. יש לראות את החלטה 438 כהחלטה "מעין ראשית" שלא ניתן לשנותה או להגביל את היקפה במעין חקיקת משנה, קרי, החלטת הנהלה או אגף במינהל. לכן, אין כל תוקף להחלטות אגף החקלאי במינהל בדבר גודל

המגרשים שיוקצו לבעלי מקצוע (עובדי ציבור). החלטות אלו עומדות בסתירה להחלטת המועצה 438, ועל כן בטלות בעיקרן.

בנוסף אין לקבל את ניסיונו של מינהל מקרקעי ישראל לקצץ בגודל החלקה של בנימין, לאחר שזה החזיק בחלקה במשך שנים רבות- על פי הסכם עם המושב, ובהסכמה שבשתיקה של המינהל- ופיתח ציפייה

לגיטימית לרכישת זכויות בחלקה כולה. בנסיבות אלו, מעמדו של בנימין בשטח החלקה כולה הוא כשל ברי-רשות שזכותם איננה ניתנת לביטול.

ביהמ"ש קיבל את טענת בנימין, וקבע כי אם התקיימה חריגה של רשות מנהלית מן ההסדרים הראשוניים שקבעה מועצת מקרקעי ישראל – דינה של חריגה זו להתבטל. בנימין הוא בעל סטאטוס של בר- רשות ועל כן, יש לבנימין הזכות לשדרג את מעמדו מבעל זכות רישיון, שהיא זכות חוזית, לבעל זכות חכירה קניינית על השטח כולו (1772 מ"ר) והוא רשאי לחכור את הקרקע לדורות.

מסקנה:

החלטה עקרונית של הנהלת מקרקעי ישראל אשר מהווה שינוי של ממש בהחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, בטלה משום שהתקבלו בלא סמכות שבדין. החלטה משמעותית יכולה להתקבל רק במועצת מקרקעי ישראל ולא בהחלטות של ההנהלה המצומצמת של המינהל או האגף החקלאי.

ההסדרים הראשוניים המאפשרים לבעלי מקצוע שאינם בעלי נחלה במושבים לקבל זכות חכירה על המגרשים שמסרו להם המושבים, נקבעו בידי מועצת מקרקעי ישראל בהחלטותיה המפורטות.