יורש של חברת קיבוץ אינו זכאי לזכויות בבית המגורים של המנוחה

פסק הדין עוסק בתביעה של אחיה ויורשה הבלעדי של המנוחה, חברת קיבוץ איל (להלן: "הקיבוץ", או "האגודה"), שבו התגוררה עד לפטירתה. במרכז הדיון ניצבת השאלה האם לתובע עומדות זכויות בבית המגורים של אחותו המנוחה ובגין מניותיה באגודה.

רקע

המנוחה התגוררה בקיבוץ משנת 1975 ועד פטירתה בשנת 2019. בשנת 2002 האגודה החליטה על הליך שיוך דירות בקיבוץ, במסגרתו הוסבו זכויות האגודה בבתי המגורים בקיבוץ לחברי הקיבוץ, כמו גם למנוחה. אולם, בשנת 2012 האסיפה הכללית החליטה כי הליך שיוך הדירות מתבטל.

התובע, יורש המנוחה, טוען כי החלטת האסיפה הגיעה מתוך ניסיון לחמוק מחובת תשלום דמי היוון שהוטלה על חברי הקיבוץ, וכי מדובר בהחלטה למראית עין בלבד, שהרי מאוחר יותר נבנו בקיבוץ יחידות דיור נוספות. לפיכך, התובע טוען כי החלטת השיוך עודנה תקפה, ועל כן הוא הבעלים של הזכויות החוזיות לקבלת זכויות חכירה לדורות בגין בית המגורים, וכי יש למסור לו את ההחזקה בבית. בנוסף, התובע טוען כי יש לו זכויות הנובעות ממניות המנוחה באגודה.

לטענת הקיבוץ, התובע הגיש תביעה לסעד הצהרתי, בעוד שמאחוריו עומד בבירור סעד כספי שביכולתו לתבוע. כמו כן, התובע אינו חבר קיבוץ, ולכן כלל אין לו מעמד לתבוע את הסעדים ההצהרתיים. זכויותיו של התובע כיורש נקבעות בהתאם לתקנון הקיבוץ והחלטותיו, והן אינן כוללות זכויות קנייניות בבית המגורים. זכות המנוחה התמצתה בזכות מגורים זמנית בלבד, כבת רשות, וזוהי אינה זכות הניתנת להעברה או להורשה. בנוסף, הקיבוץ טוען כי עילת התביעה התיישנה, כיוון שחלפו מעל 7 שנים מאז שנתקבלה ההחלטה בדבר ביטול השיוך ועד להגשת התביעה. הקיבוץ מוסיף וטוען כי התובע אינו חבר קיבוץ, ולכן אינו רשאי לתקוף את החלטות הקיבוץ, במיוחד שהמנוחה לא עשתה כן מעולם.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קובע כי טענת היעדר המעמד שהעלה הקיבוץ היא למעשה טענה להיעדר יריבות בינם לבין התובע. במקרה זה, אין מחלוקת כי התובע אינו חבר הקיבוץ, ועל כן יש לשאול האם במעמדו כיורש של המנוחה שהייתה חברת קיבוץ, רשאי התובע לתקוף את החלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ. על מנת לענות על שאלה זו, ביהמ"ש מזכיר כי האסיפה הכללית של האגודה היא האורגן המרכזי שלה ובה נקבעת מדיניות האגודה, וכי התקנון של האגודה הוא בגדר הסכם בין האגודה לבין חבריה, המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם, והוא חל בין החברים לבין עצמם.

כמו כן, ביהמ"ש מזכיר כי חברות באגודה שיתופית נושאת אופי אישי, ואף נקבע בתקנות כי חברות של חבר באגודה שיתופית תפקע במות החבר. חברות או זכות לחברות בקיבוץ אינה ניתנת להעברה ואינה עוברת בירושה. על כן, יורש של חבר קיבוץ שנפטר אינו זכאי לקבל בירושה את עצם החברות בקיבוץ, ואין הוא נכנס לנעלי הנפטר בהקשר זה.

במקרה דנן, התובע אינו חבר קיבוץ, ומעמדו כיורש של המנוחה לא מקנה לו חברות כזו. לפיכך, לא ברור מעמדו של התובע בבואו לתקוף את החלטת האסיפה, והתובע לא ביסס מעמד כזה. כל שכן, המנוחה לא הביעה התנגדות להחלטת האסיפה כשזו התקבלה בעודה בחיים. לכן, ביהמ"ש קובע כי אין יריבות בין התובע לבין הקיבוץ לעניין זה.

בנוסף, ביהמ"ש קובע כי דין טענת ההתיישנות להידחות, זאת מפני שמדובר בהחלטה שעניינה זכות במקרקעין ועילת התביעה קשורה בזכויות במקרקעין, והרי שעל פי מבחן "תוכן התביעה", יש להגדיר את התביעה כ"תובענה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות החלה בה הינה 25 שנים במקרה של מקרקעין מוסדרים, ו15 שנים במקרה של מקרקעין שאינם מוסדרים. על כן, עילת התביעה התוקפת את החלטת ביטול השיוך טרם התיישנה. ברם, טענה זו לא מתקבלת מחמת חוסר יריבות כאמור.

כמו כן, כסעד נלווה ביקש התובע לחייב את הקיבוץ לפנות את בית המגורים ולמסור לו את החזקה בו. ביהמ"ש מציין כי טענות התובע בעניין זה נסמכות על האמור בתקנון הקיבוץ, וקובע כי האמור בתקנון מתייחס לזכויות כספיות בלבד, ולא לזכויות קנייניות או לזכות חזקה ושימוש בבית המגורים. זאת ועוד, קובע ביהמ"ש כי סעד זה לא יכול להיות מוענק לתובע בעוד שרמ"י, בעלת הזכויות במקרקעין, אינה צד להליך. על כן, גם טענה זו אינה מתקבלת.

לעניין טענת התובע לזכויותיו במניות שהחזיקה בהן המנוחה כחברת אגודה, ביהמ"ש קובע כי הקיבוץ לא חלק על זכותו של התובע לקבל פדיון כספי בגין מניותיה באגודה, וכי הקיבוץ אף לא חלק על זכות התובע לקבל פדיון כספי בגין זכות המגורים של המנוחה בבית המגורים. לכן, ביהמ"ש מתיר במקרה זה לתובע לתקן את כתב התביעה כך שיכלול כנדרש את הסעד הכספי המבוקש, כך שיכמת ויכלול את הסעדים הכספיים שאותם הוא תובע מן הקיבוץ.

סיכום

התובע יישא בהוצאות הקיבוץ בסך 5,000 ₪.

ניתן ביום: ט' אב תשפ"א, 18 יולי 2021, בהיעדר הצדדים.