יורשי החברה חיה פרומקין ז"ל לא יהיו זכאים לשיוך בית בקיבוץ יפעת, אך יהיו זכאים לדמי עזיבה העולים על חצי מליון ₪ בתשלום מזומן

הגברת חיה פרומקין ז"ל, הייתה חברת קיבוץ יפעת החל משנת 1953 ועד לשנת 2006, כאשר החל משנת 2003 ועד למועד עזיבתה, היא התגוררה בבית האבות שבקיבוץ. באותם שנים התיר הקיבוץ לחיה להמשיך ולהחזיק בדירתה בלא תשלום, אך בראשית 2006 החל הקיבוץ לדרוש מבנותיה של חיה תשלום שכר דירה בגין שמירת דירת אימם על ידן.

באוגוסט 2006, הודיעה חיה על הפסקת חברותה בקיבוץ ועברה להתגורר בקיבוץ ברור חיל, ולאחר פטירתה, נכנסו לנעליה בתביעה כנגד הקיבוץ, שלושת בנותיה, רבקה צפורה ומיכל.

חיה טענה, כי עם הפסקת חברותה בקיבוץ היא הייתה זכאית לקבל דמי עזיבה בסכום של כ-540,000 שקלים חדשים, אך היא דחתה את הודעת הקיבוץ כי דמי העזיבה ישולמו בפריסה ל-11 שנים, וסברה כי היא זכאית לקבלם בתשלום אחד, ומייד עם הודעת העזיבה.

עוד טענה חיה, כי היא זכאית לרישום מגרש מגורים על שמה בקיבוץ, הן לאור החלטה משנת 1999 בדבר שיוך מגורים, והן לאור הצבעה שנערכה בקיבוץ בשנת 2000, בה הוחלט כי זכותו של כל מי שהיה חבר קיבוץ ביום ההצבעה, או יורשיו, לשיוך מגרש מגורים בקיבוץ. אמנם, במסגרת החלטה זו נקבע, כי חבר שיעזוב בתקופה הראשונה לאחר היום הקובע, יפקעו זכויותיו והוא יהיה זכאי לדמי עזיבה בלבד, אך חיה טענה, כי תקופה זו לא הוגדרה, ובכל מקרה אין לה תוקף, שכן הקיבוץ אינו מוסמך לשלול את הזכות לשיוך מגרשי מגורים ממי שהיה חבר קיבוץ ביום הקובע, שכן הדבר עומד בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ובניגוד להחלטה משנת 1999.

בנוסף, טענה חיה, כי עם הפסקת חברותה בקיבוץ היא הייתה זכאית לקבל קצבה פנסיונית חודשית בגין שנות הותק הפנסיוני כהגדרתן בכללי דמי העזיבה. ולגבי תשלום השכירות על מספר חודשים בשנת 2006, נטען, כי על פי הסכם החכירה עליו חתום הקיבוץ עם מנהל מקרקעי ישראל, נאסר עליו להשכיר את דירות המגורים שבו, ומכאן שאין לו זכות לדרוש תשלום דמי שכירות.

מנגד, טען הקיבוץ לגבי זכות השיוך, כי זכות זו מתגבשת בשלבים והיא עלולה לפקוע בטרם הפניה לחתימה על חוזה חכירה מול המנהל, לפיכך, הזכות שנוצרה לחיה לשיוך דירת מגורים בקיבוץ, לא התגבשה לכדי זכות מלאה, והיא פקעה אוטומטית עת עזבה את הקיבוץ טרם התקיימו כל התנאים.

לגבי החלטת הקיבוץ משנת 2000, טען הקיבוץ, כי הסמכות להתנות את ביצוע מהלך שיוך הדירות בתנאים נתונה לקיבוץ ולא למנהל, מה גם, שאין בהוראות המנהל, ובפרט החלטה 751, כדי לסתור את החלטת הקיבוץ לגופה.

לסיכום, טען הקיבוץ, כי זכאותה הפוטנציאלית של חיה לשיוך דירה פקעה במועד עזיבתה את הקיבוץ, טרם שהושלם הליך שיוך הדירות בקיבוץ, ובאופן המפקיע את זכותה לשיוך, כאשר לחילופין, יש לומר, כי עצם העובדה כי בגין שנות חברותה של חיה מעביר הקיבוץ ליורשותיה את דמי העיזבה, מקזזת את זכותה הלכאורית של חיה לשיוך דירה בקיבוץ, באם היא כלל הייתה קיימת.

לגבי שיוך הדירה, בית המשפט הבהיר, שאין מחלוקת כי במועד קבלת ההחלטה באסיפה הכללית משנת 2000 ואף משנת 1999 הייתה חיה זכאית לשיוך דירה מתוקף היותרה חברה באגודה. השאלה היא, האם הקיבוץ היה מוסמך, לאחר קבלת החלטה עקרונית בדרך שיוך הדירות, להגביל החלטה זו בתנאים.

ברגיל, מערכת היחסים המשפטיים בין הקיבוץ לחבריו מעוגנת בתקנון הקיבוץ, אך בענייננו, עניין שיוך הדירות לא עוגן כלל בתקנון הקיבוץ. בית המשפט סקר את המצב המשפטי, וקבע, כי לא די בקבלת החלטה בקיבוץ על שיוך דירות, אלא שיש גם צורך לשנות את תקנון הקיבוץ באופן שיהלום את השינוי המתגבש מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש.

מעבר לנדרש בענין זה, דחה בית המשפט את טענות התביעה לעניין אי חוקיות החלטת האסיפה הכללית משנת 2000, שכן רשאי היה הקיבוץ לקבל החלטה עקרונית בדבר אימוץ החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל בשנת 1999, ורק לאחר מכן, בשנת 2000, להחליט בנוגע לכללי השיוך.

לגבי דמי העזיבה, הצדדים אינם חלוקים על גובהם, וכל שבמחלוקת הוא האם זכאי הקיבוץ לפרוס את הסכום לתשלומים לנוכח המצב הכלכלי הקשה הוא בו הוא נתון, לטענתו, ובית המשפט דחה את טענות הקיבוץ, וקבע, כי הקיבוץ לא הוכיח שקיים נוהג לפיו הוא פורס את דמי העזיבה במהלך 11 שנים, לא הוכיח כי מצבו הכלכלי קשה, ואף לא הוכיח כי התקבלה החלטה כזו באסיפה הכללית.

לגבי הקצבה הפנסיונית, בית המשפט קבע, כי מאחר והקיבוץ לא התייחס לטענת התביעה בעניין זכאותה של חיה לקצבה בגין ספטמבר ואוקטובר 2006, די בכך כדי לחייב את הקיבוץ לשלם זאת.

לגבי שכר הדירה, בית המשפט קבע, כי הקיבוץ לא התייחס כלל לשאלת גובה שכר הדירה ודמי השימוש הראויים, ועל כן דרישתו לקיזוז הסכום מחובו לבנותיה של חיה דינה להידחות.

מחד, בית המשפט דחה את תביעתה של חיה ז"ל בעניין שיוך הדירה, וקבע כי היא, וכפועל יוצא גם בנותיה, אינן זכאיות לשיוך דירה בקיבוץ על שמן. מאידך, קיבל בית המשפט את טענות התביעה לגבי תשלום דמי העזיבה, וקבע כי על הקיבוץ לשלם את מלוא הסכום בתשלום אחד. וכמו כן, קיבל את טענותיהן בשאלת הקצבה הפנסיונית ודמי השימוש הראויים.

הקיבוץ חוייב לשלם שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 50,000 שקלים חדשים. ניתן ב- ז' אב תשע"ע, 07 באוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

ב-10 בינואר 2012, נדרש בית המשפט המחוזי לערעורו של קיבוץ יפעת על גובה הוצאות המשפט שנפסקו כנגדו, והכריע כי על אף שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעת הערכאה הדיונית עת פסיקת ההוצאות, מן הראוי להתערב במקרה חריג זה ולהעמיד את סכום ההוצאות על סכום כולל של 35,000 שקלים חדשים.

לאתר קיבוץ יפעת