כוח מג"ב שבר את שער היישוב בשל קומץ תושבים שחסמו את יציאתו, ולא ישלם ליישוב פיצויים
לפני ביהמ"ש המחוזי ערעור על פס"ד של ביהמ"ש השלום, אשר דחה על הסף את תביעתה של אגודת פסגות כפר שיתופי להתיישבות בע"מ כנגד מדינת ישראל המייצגת את כוח משמר הגבול, בגין נזקים בסך של 170,717 ₪ שלטענת היישוב נגרמו לשער היישוב, ופיצוי בגין הסבל הרב שנגרם לתושבי האגודה בגין פגיעה בזכותם החוקתית לביטחון.
הרקע לתביעה בשנת 2010, עת הגיע כוח של שוטרי מג"ב ליישוב לאבטח ביקור פתע של פקחים מטעם המנהל האזרחי שביקשו לסייר ביישוב, בכדי לבחון את יישום מדיניות הממשלה באותה עת בנוגע להקפאת הבניה בשטחי יהודה ושומרון. משנודע לאנשי היישוב על כך, ארגנו מחאה ספונטאנית שבאה לידי ביטוי בחסימת השער הראשי של היישוב באמצעות שני רכבים, ומשכך פנה הכוח המשטרתי לכיוון השער האחורי של היישוב, הנפתח באמצעות שיחת טלפון.
לטענת היישוב, שער הביטחון סגור בכל שעות היממה, ואילו לטענת הכוח המשטרתי, השער נסגר רק משהתקרב הכוח לעברו, ולכן, הוציא הכוח את השער ממסילתו בכדי שיוכל לצאת אל מחוץ ליישוב. אין חולק כי טרם פריצת השער בכוח הזרוע, הכוח המשטרתי לא יצר קשר עם הנהלת היישוב ולא ביקש את עזרתה ביציאה מן היישוב.
ביהמ"ש השלום נימק את דחיית התביעה על הסף תוך שימוש בדוקטרינה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", שכן לדידו, היה מדובר בהפגנה לא חוקית והשוטרים עשו כל שיכלו בכדי לצאת מהיישוב בדרכי נועם, וכי יש לראות בהתנהלות תושבי היישוב וההנהלה ככליאת שווא של השוטרים, ולכן לא יעלה על הדעת לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם כתוצאה מכך, ובפרט כאשר הנהלת היישוב לא עשתה דבר בכדי לסייע לשוטרים לפתוח נתיב יציאה מן היישוב וחשפה עצמה מרצונה לנזק.
לטענת היישוב, שגה ביהמ"ש קמא בקביעותיו אלה, שכן בכדי להטיל אחריות כאמור, יש להראות כי למעוול הייתה שליטה מוחלטת על המתרחש, ואילו במקרה דנן, להנהלת היישוב לא הייתה כל שליטה על המתרחש. עוד נטען, כי הנהלת היישוב לא יזמה ולא נטלה חלק במחאה וכי המפגינים היו מעטים מאוד מבני היישוב, ואינם מייצגים את היישוב כולו, ולכן אין לשלול בגללם את הפיצוי מן היישוב כולו.
מנגד טוענת המדינה, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב מוחלט וכי ביהמ"ש צדק בקובעו כי הכוח המשטרתי עשה כל שביכולתו בכדי לצאת מן היישוב בדרכי נועם, ללא פגיעה באנשים או ברכוש.
דיון והכרעה
ביהמ"ש קבע כי יש לדחות את הערעור.
חרף העובדה כי הנחת המוצא של ביהמ"ש היא שפעולותיהם של חברי היישוב לא נעשו כ"אורגן" של היישוב ולא נעשו על דעת ההנהלה או קיבלו את אישורה, עדיין הייתה קיימת חובה נפרדת על היישוב עצמו לדאוג לשחרורו של הכוח.
בחינת חובה זו נעשתה ע"י ביהמ"ש באמצעות בדיקת הזיקות הבאות:
א. חובת הזהירות המושגית- ביהמ"ש קבע, כי ליישוב, בתור "מחזיק במקרקעין", חובת זהירות מושגית כלפי כל המבקרים במקרקעין, ובמסגרת כך, על היישוב לדאוג לדרכי גישה ויציאה ראויות. בנוסף, ליישוב חובת זהירות מושגית כלפי חבריו, העולה מתוך תקנות האגודות השיתופיות שקובעות כי מטרת האגודה לארגן התיישבות חבריה, ובתוך כך- שלומם וביטחונם של תושבי היישוב, ובפרט הקפדה על שלמותו של השער החשמלי ליציאה מן היישוב.
ב. חובת הזהירות הקונקרטית- ביהמ"ש קבע, כי חסימת היציאה מן היישוב על שלל תוצאותיה הביטחוניות, מהווה סיכון בלתי סביר שהיה על החברה לראות במידת חומרה יתירה, ומשכך לנקוט אמצעי זהירות סבירים בכדי למנעו.
ג. ציפיות- בשל טענת האגודה כי לא הייתה עליה החובה להתערב באירוע הן מכיוון והחוק לא מעניק לה סמכויות להתמודד עם הפרות חוק, אף אם הן מבוצעות בתחום סמכותה, והן מכיוון שהכוח המשטרתי לא פנה אליה לעזרה, קבע ביהמ"ש כי חובת הזהירות הקונקרטית קמה רק משעה שההנהלה ידעה על המתרחש. ביהמ"ש בחן את העדויות שהובאו לפניו, וביניהם בעל תפקיד בכיר בהנהלת היישוב, מהן עולה כי האגודה ידעה על פעולות התושבים עוד בטרם קרות הנזק, וכי היא עצמה עיניה מחובתה לאפשר את יציאת המבקרים.
בנוסף התייחס ביהמ"ש לאחריותם של תושבי היישוב אשר נעלו את השערים בעת האירוע, וקבע כי התושבים גרמו לנזק לאגודה עצמה והאופן בו נהג הכוח המשטרתי, בין אם היה אשם במעשיו ובין אם לאו, היה צפוי ע"י חוסמי השער, ולכן לא ניתן לפטור אותם מאחריות למעשיהם.
ביהמ"ש סיכם וקבע כי המשמעות האופרטיבית של עוולת כליאת השווא שביצעו חלק מתושבי היישוב הינה הנזק שנגרם לשער היישוב. עוד מציין ביהמ"ש כי מן הראוי היה שהכוח המשטרתי יתריע בפני ההנהלה על כוונתו לפרוץ את השער בטרם עשה כן, או ייצור קשר עם מזכיר היישוב ויבקש את עזרתו, אך אין בכך בכדי לקבל את הערעור.
נוכח כל זאת נדחה הערעור, ועל היישוב לשלם למדינה שכ"ט והוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ₪.
ניתן ביום י"ט באדר תשע"ה, ה10 במרץ 2015, בהעדר הצדדים.
