כיצד יש לחלק יחידות השתתפות בתנובה בין חברי אגודה?
בבית המשפט העליון, בפני כב' השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט א' שהם וכבוד השופטת ד' ברק-ארז. עא 2483/14צביקה שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות
בשנת 1999 התקבלה החלטה בדבר הקצאתן של יחידות השתתפות בתנובה לאגודות השיתופיות החברות בה בהתאם להיקף השיווק של התוצרת החקלאית. עם מכירת תנובה, הועברו לאגודה השיתופית של בית חנניה כספים שמקורם בפדיון יחידות ההשתתפות. באסיפה כללית של האגודה הוחלט, כי כספים אלו יחולקו באופן שווה בין חבריה.
ארבע שנים לאחר ההחלטה לחלוקה שווה ושלוש שנים לאחר החלוקה בפועל, כמה מהחברים תבעו את האגודה, בטענה שהם זכאים לנתח גדול יותר מהפדיון. טענתם הייתה, שחלוקת מחצית מיחידות ההשתתפות התבססה על היקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה, ולכן במקרה זה הוא קניינם של החברים הרפתנים בלבד.
הרקע
בשנת 1999 התקבלה החלטה בדבר הקצאתן של יחידות השתתפות בתנובה לאגודות השיתופיות החברות בה בהתאם להיקף השיווק של התוצרת החקלאית. עם מכירת תנובה, הועברו לאגודה השיתופית של בית חנניה כספים שמקורם בפדיון יחידות ההשתתפות. באסיפה כללית של האגודה הוחלט, כי כספים אלו יחולקו באופן שווה בין חבריה.
מספר חודשים לאחר מכן, ביקשו מספר חברים, ביניהם המערערים, לעכב את חלוקת התמורה עד להכרעה בפס"ד בעניין ניר בנים, בו נידונה השאלה האם יש לחלק את יחידות ההשתתפות במספר אגודות שיתופיות באופן שווה או יחסי לפי שיווק התוצרת. בישיבת וועד הוחלט כי החלטת החלוקה מחייבת, ועל מנת לשנותה יש לכנס אסיפה כללית, ובהמשך התכנסה אסיפה כללית שאשררה את חלוקת הרווחים באופן שווה, והכספים חולקו בהתאם.
ארבע שנים לאחר ההחלטה לחלוקה שווה ושלוש שנים לאחר החלוקה בפועל, כמה מהחברים תבעו, בטענה שהם זכאים לנתח גדול יותר מהפדיון. טענתם הייתה, שחלוקת יחידות ההשתתפות התבססה על היקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה, ולכן במקרה זה הוא קניינם של החברים הרפתנים בלבד, וכי מסקנה זו מתאימה לפס"ד בעניין בעניין ניר בנים, שהורה על חלוקה דיפרנציאלית.
מנגד, גרסה האגודה כי יש לדחות את התביעה, בין היתר, משום שהוגשה בשיהוי, שכן חלפו ארבע שנים מההחלטה והכספים כבר חולקו. עוד טענה, כי ההחלטה בעניין ניר בנים לא חלה בענייננו.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בחלקה, וקבע כי בהסתמך על פס"ד בעניין ניר בנים, יש לבצע את החלוקה באופן יחסי בהתאם לתרומה היחסית לשיווק התוצרת, וטענת האגודה לשיהוי נדחתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההחלטה לחלוקה בטלה, ופסק לחברים סעד בהתאם לתקופה שהצליחו להוכיח.
שני הצדדים ערערו על פסק הדין של המחוזי, אך החברים חזרו בהם מערעורם, ונותר ערעור שכנגד מצד האגודה. האגודה הודיעה כי היא עומדת על ערעורה בשל ההשלכות האפשריות של פס"ד המחוזי על הליכים אחרים, אך הצהירה כי לפנים משורת הדין ומפאת דרכי שלום, לא תעמוד על החזר הכספים שכבר שולמו למערערים לפי פס"ד של המחוזי.
האגודה למעשה חזרה על הטענות שהעלתה בביהמ"ש המחוזי, תוך שהדגישה שלא רק שחלפו ארבע שנים מקבלת ההחלטה, אלא שהחברים אף השתתפו באסיפה והצביעו בעדה. יתרה מכך, אושררה בהצבעה נוספת של האסיפה הכללית. לטענתה, עובדות אלה חייבו את דחיית התביעה על בסיס העקרונות של ויתור, מניעות, שיהוי או "מעשה עשוי".
טענה נוספת של האגודה, היא שביהמ"ש המחוזי שגה ביישום הקביעות בעניין ניר בנים. לשיטתה, פסק דין זה לא קבע באופן גורף כי החלטות חלוקה שווה בטלות מעיקרן, אלא ביהמ"ש דווקא הבהיר שקביעותיו נוגעות לעובדות המקרה הספציפי, וסייג תחולתו ממקרים בהם כבר התקבלו החלטות, דוגמת המקרה שבפנינו.
מנגד השיבו החברים, בין היתר, שההצבעות התבססו על עמדת רשם האגודות כי יחידות ההשתתפות כולן הן נכס של האגודה, אך התברר בפס"ד ניר בנים שהעמדה לא נכונה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור שכנגד מטעם האגודה, בהתבסס על הקביעות המנחות שנקבעו בעניין ניר בנים, העקרונות הנוגעות למניעות ושיהוי ואופן תחולתם על היחסים בין האגודה לחבריה.
נקבע שפס"ד ניר בנים הינו פס"ד מנחה לתביעות הנוגעות לחלוקת יחידות השתתפות בין החברים באגודות השיתופיות שהיו חברות בתנובה. שם נקבע, כי זהו נכס של החברים יצרני החלב, והאגודות במקרה זה שימשו מעין "צינור" ולכן זהו הנכס של הרפתנים, ויש לחלק אותן בהתאם לתוצרת.
חרף אופיו העקרוני של הדיון בניר בנים, הובהר כי יש לנקוט משנה זהירות בהחלתן של קביעותיו על מקרים אחרים, בפרט במקרים בהם כבר התקבלו החלטות וחולק על בסיסן פדיון. לפיכך, יש לבדוק האם ראוי להחיל את העיקרון המשפטי בפס"ד ניר בנים גם בענייננו, בהתייחס למידת הפגיעה ברפתנים ולהתחשבות בטענות של מניעות, שיהוי, ויתור והתיישנות, אשר משקפים עקרונות של יושר והגינות והגנה על אינטרס ההסתמכות.
בהתאם לאמור ולהשתלשלות העובדות כפי שתוארה, כאשר רק לאחר ארבע שנים מקבלת ההחלטה פנו החברים לביהמ"ש, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ומניעות. נקבע כי בהתנהגותם יצרו החברים מצג של השלמה עם חלוקת הכספים, וכעת אינטרס ההסתמכות של האגודה וחבריה כבר מבוסס, וקיים קושי להחזיר את הגלגל לאחור.
ביהמ"ש העליון מסכים עם קביעת המחוזי, לפיה אגודה שיתופית לא יכולה, בהעדר הסכמה, לנכס לעצמה נכסים של חבריה, אך על מנת לעמוד על זכויות אלה היו צריכים החברים להימנע מיצירת מצג לפיו הם מסכימים לחלוקה שווה, וכן להקדים בפנייתם לביהמ"ש.
ביהמ"ש העליון הבהיר, שהחלטתו זו נוגעת לנסיבות הספציפיות של מקרה זה, ואין בה כשלעצמה כדי לחרוץ גורלם של הליכים אחרים שהתקיימו. כן חזר על האזהרה בפס"ד ניר בנים, כי יש לבחון כל החלטה לגופה על פי הנסיבות.
סיכום
הערעור שכנגד מצד האגודה התקבל, כך שלא מוטלת עליה חובה לשלם לחברים את הכספים שנפסקו לטובתם על ידי בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, רשם לפניו ביהמ"ש את הצהרת האגודה שלא תעמוד על השבת הכספים שכבר שולמו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן ביום: י"א שבט תשע"ו, 21 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
