לא דאגה להשקיית עצי זית במושב בני דרום לאחר עקירתם- ודורשת פיצויים בגין התייבשותם

הדר נוי (להלן: 'הדר') ובני דרום מושב שיתופי של הפעומ"ז להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: 'המושב') התקשרו בחוזה לפיו הדר תעקור, תפנה ותרכוש כ-900 עצי זית בשטח של המושב, שמיועד לעקירה ועיבוד מחדש. חרף העובדה שלא הוסדר בהסכם עניין אחסון ואחזקת העצים, לאחר עקירתם הם רוכזו, בהסכמת הצדדים, בשני גושים בצדי המטע (להלן 'המטע') בשטח המושב. כמו-כן המושב הקצה נקודות השקיה לשני ריכוזי העצים, כאשר לפי ההסכם, האחריות להשקיית העצים בפועל הייתה על הדר. לאחר כשלושה חודשים גילה עובד מטעם הדר שבא להשקות את העצים, כי צינור המים שסופק להשקיית העצים נותק וסולק.

בחילופי דברים בין הצדדים, טען המושב כי לפי ההסכם שביניהם, לאחר עקירת העצים הם באחריותה הבלעדית של הדר. עוד הוסיף, כי התריע בפני הדר שהעצים מתייבשים, כי יש לבדוק את הצנרת, וכן התריע שהעצים תופסים שטח חקלאי של המושב ואין הוא מוכן לקחת על עצמו אחריות על רכוש שהופקר בשטח. לפיכך, דרש המושב מהדר לפנות את העצים בתוך שבוע, אחרת יסלק אותם בעצמו.

הדר השיבה כי מכיוון ומדובר בשטח המושב היא תלויה במעשיו ובמחדליו אשר גרמו לה נזק, שהרי העצים אינם ראויים עוד לשיווק. לפיכך, הודיעה הדר שהם מוחזרים לרשות המושב וכי הדר תגיש חשבון בגין עבודה, נזק ואובדן הרווח שנגרם לה.

בעיצומם של חילופי הדברים, פינה המושב את העצים משטחו, כאשר התקבל תשלום עבור 300 עצים בלבד.

הדר הגישה תביעה לפיצויים בסך כולל של 846,000 ₪ בגין הוצאות שהוציאה במסגרת ביצוע ההסכם וכן בגין מניעת רווח. לטענתה, הוסכם בין הצדדים כי העצים שיעקרו יאוחסנו בשטח המטע וכי בעת שהפסיק המושב את זרימת המים להשקיה באופן חד צדדי וללא התרעה, דבר אשר גרם להתייבשות העצים, הפר את חובתו לקיום החוזה. כל זאת ועוד, אף מכר המושב את העצים לצד ג' ונטל את התמורה אליו.

המושב טען כי הדר היא זו שהפרה את ההסכם היות ולא שילמה את התמורה המוסכמת עבור העצים. כמו- כן, המושב טען כי לא התחייב לאחסן את העצים בשטחו עד אין קץ אלא לתקופה קצובה של חצי שנה, ואילו הדר לא פינתה אותם תקופה ארוכה לאחר התראה. בנוסף, המושב טען כי לא הייתה לו כל חובה לדאוג להשקיית העצים וכי כל פעולותיו למכירת העצים ננקטו לאחר שהדר הודיעה כי היא מחזירה את העצים, ומכאן שביטלה את ההסכם.  

דיון והכרעה

ביהמ"ש פסק כי דין התביעה להידחות.

ראשית, ביהמ"ש קבע כי הדר לא הוכיחה כי המושב הפר את ההסכם עמה בשינוי שביצע במערכת ההשקיה. שינוי זה היה דרוש למושב במסגרת היערכותו לעבד את המטע מחדש, אשר הייתה יסוד ההתקשרות בינו לבין הדר. לפיכך, היה על הדר לצפות ולאפשר למושב להיערך לשימוש חקלאי בשטח שממנו נעקרו העצים, לרבות השינויים הדרושים לכך.

שנית, ביהמ"ש קבע כי המושב לא התחייב לספק להדר נקודת מים ספציפית או מערך השקיה מסוים, אלא לכל היותר, התחייב לאפשר השקיה במטעו. מן הראיות עלה כי היה ניתן להשקות את העצים אף לאחר השינוי תוך נקיטה באמצעים סבירים, אך הדר לא עשתה כל מאמץ למציאת פתרון להשקיית העצים. בנוסף  הדר טענה כי בעיית ההשקיה התגלתה לאחר שלושה חודשים, בעוד לפי הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש, התגלה הדבר רק לאחר חצי שנה. תקופה זו כללה את חודשי הקיץ החמים, לפיכך נראה כי גם לאחר גילוי בעיית ההשקיה לא היה ניתן לעשות דבר בכדי להציל את העצים.  

שלישית, ביהמ"ש קבע כי המושב פעל כדין בעת שהתקשר עם צדדים שלישים לפינוי העצים ולמכירתם, נוכח המכתב של הדר והתנהלותה לאחר מכן. למעשה, הדר היא שהפרה את ההסכם בהודעתה לפיה היא מחזירה את העצים למושב ובכך שלא טיפלה בהם כאחריותה לפי ההסכם מעת שנעקרו ועד לפינויים מן השטחים בהם רוכזו, ובאי תשלום התמורה עבור העצים לפי ההסכם. וכן, ביהמ"ש קבע כי המושב אף היה חייב לנהוג כך בכדי להקטין את נזקיו.

ביהמ"ש דחה את התביעה היות והדר לא הוכיחה כי המושב הפר את ההסכם עמה הן בנוגע לבעיית השקיית העצים והן בנוגע למכירתם לצדדים שלישים ואי קבלת התמורה. זאת ועוד, ביהמ"ש קבע כי הדר היא זו שהפרה את ההסכם עם המושב.

נפסק צו לחיוב הדר לשלם למושב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪ .

ניתן ביום כ"ה בתמוז תשע"ד, 23 ליולי 2014, בהעדר הצדדים.