למי מסורה סמכות הדיון בבקשה לבטל תנאים מקפחים בחוזה אחיד

האם יכולה המדינה לטעון כי בניגוד לחוזים האחידים הסטנדרטיים, בהם יש לקוח וספק, חוזה אחיד של מנהל מקרקעי ישראל שונה מהותית ובטענה זו לנסות ולהעביר את הדיון בטענה נגדה מ בית הדין לחוזים אחידים למגרשו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ?

חשיבותו של פסק- הדין היא בעיקרה מן ההיבט המהותי; האם יכולה המדינה לטעון כי לדידה אין ביה"ד לחוזים אחידים מומחה מספיק בחוזים אחידים בעלי אוריינטציה מנהלית ובכך "לדרוס" את החוק[1] שבכוונה ובניגוד לעבר אינו מבחין במהות החוזה האחיד לצורך בחינת סמכות הדיון בו של ביה"ד לחוזים אחידים;

גרנות אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ, עותרת לביטולם של חמישה תנאים מקפחים בחוזה אחיד. בית הדין לחוזים אחידים התבקש לבטל תנאים מקפחים בחוזה אחיד, הקבועים בנוסח חוזה החכירה האחיד המשמש את מינהל מקרקעי ישראל בבואו להחכיר קרקע חקלאית לקיבוצים.

חמשת ההסדרים שביטולם התבקש על ידי גרנות הם אלה:

א. הוראות שונות בחוזה החכירה לקיבוץ, המאפשרות לשנות את דמי החכירה בהם חייב החוכר בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל (סעיפים 6(א)(1), 6(ב)(1), 6(ב)(2), 6(ב)(3), 6(ב)(8), 6(ב)(9), 30(ג) ו- 30(ה) לחוזה החכירה לקיבוץ).

ב. הוראת סעיף 2(ב) לחוזה החכירה לקיבוץ, הקובעת כי גודל השטח המוחכר יקבע, בין השאר, על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל.

ג. הגדרת "מפעל" בסעיף 1(ה) לחוזה החכירה לקיבוץ ככפופה להחלטות מועצת מקרקעי ישראל.

ד. הוראות המאפשרות לממ"י להביא לסיום חד צדדי של החכירה, בהתראה של 90 יום, במקרה של שינוי יעוד שלא בוצע בהתאם לסעיף 9(א) לחוזה החכירה לקיבוץ (סעיפים 18(א) ו- 19(א) לחוזה החכירה לקיבוץ).

ה. הוראת סעיף 3(ב) לחוזה החכירה לקיבוץ, המאפשר לממ"י לקבוע באופן חד-צדדי את תנאי החכירה במקרה של הארכת החכירה (המתחדשת ע"פ בקשת החוכר), ל-49 שנים נוספות.

מנגד טוענת המדינה כי תביעת גרנות מהווה למעשה תקיפה ישירה של החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שהתקבלו בתוקף סמכות המועצה לפי סע' 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך 1960, וכי הסמכות לתקיפת החלטות מסוג זה מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לשיטת המדינה, לבית הדין לחוזים אחידים לא מסורה סמכות לעסוק בביקורת שיפוטית מנהלית. הטענה נסמכת על כך שמקרקעי ישראל הם קרקע הלאום, משאב לאומי השייך לכלל הציבור, ומדיניות המחוקק בהתייחס למקרקעי ישראל נקבעה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל.

על כן מבקשת המדינה לסלק על הסף את הבקשה.

בעקבות התיקון בחוק החוזים האחידים[2], הוקנתה לבית הדין לחוזים אחידים הסמכות לפקח על נוסחי חוזים גם כאשר מהות ההתקשרות איננה רכישה של מוצר או שירות, וכאשר אופי יחסי הצדדים איננו של "ספק"

ו"צרכן" במובן היומיומי של המונח, והיום ההלכה היא, שהקיפוח במובן חוק החוזים אחידים אינו מוגבל לענייני כלכלה וכסף.

ביהמ"ש דחה את טענת המדינה וקבע, שלא בכדי נזנחה ההבחנה שהייתה נהוגה בעבר ביחס למדינה בתחום דיני החוזים, בין חוזים שלטוניים ובין חוזים מסחריים. כיום שולטת בכיפה גישת הדואליות הנורמטיבית: הדין הישראלי רואה בהתקשרויות החוזיות של רשויות ציבוריות, אף החשובות שבהן, פעולות משפטיות, הכפופות הן לכללי המשפט הציבורי והן לכללי המשפט הפרטי. לא מוכרת לביהמ"ש הלכה שפטרה מדואליות נורמטיבית זו חוזה רשות מחמת חשיבותו בהקשרים אחרים. לאור זאת, אין ביהמ"ש סבור שיש מקום לפטור את חוזה החכירה לקיבוץ מתחולת חוק החוזים האחידים, ולכן בקשת הסילוק הגורפת של המדינה, ככל שזו נשענת על מהות ההתקשרות בין מ"י לקיבוץ, דינה, אם כך, להדחות.

לביהמ"ש יש גם דעת מיעוט אשר חושבת שהפורום המתאים לדיון בחוזה החכירה של מינהל מקרקעי ישראל, אמורה להיות ביהמ"ש הגבוה לצדק בישראל.

אם כן, לא צלח בידה של המדינה ליצור אבחנה בין חוזה שלטוני לחוזה מסחרי. כעת, ניתן למעשה לשער כי כל חוזה אחיד בו רשות של המדינה היא צד- יידון בביה"ד לחוזים אחידים, והכללים המשפטיים שיחולו על החוזה יהיו הן של הדין הציבורי לדוגמא: חובת המכרז, והן של הדין הפרטי לדוגמא חובות תום הלב.

לגופו של עניין, לאחר דחיית הבקשה המוקדמת יכנס בית הדין לעובי הקורה ויבחן האם הסעיפים שפורטו לעיל הינם סעיפים מקפחים וככל שיקבע שאכן הם מקפחים – יבוטלו סעיפים אלו ע"י בית הדין.

[1] ראו הגדרת "חוזה אחיד" בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982.

[2] חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982