מאיר יפרח, ראש המועצה האזורית שדות נגב, טוען לחסינות עובד ציבור ביחס למעשים המיוחסים לו בכתב התביעה שהוגש נגדו, לפיהם, שתל מצלמות ומכשירי האזנה בחדרה של דוברת המועצה האזורית
רקע
כנגד המבקש מאיר יפרח, אשר היה עובר לאירוע ראש המועצה האזורית שדות נגב ועדיין משמש בתפקידו הנ"ל הוגשה תביעת נזיקין, ע"י המשיבה דלית וייץ, אשר עובר לזמן האירוע הנטען שימשה כדוברת המועצה. לטענת התובעת, התקין הנתבע בחשאי מצלמות במשרדה וצילם והקליט אותה ואת שיחותיה ללא ידיעתה ובכך פגע בפרטיותה, בצנעתה, בכבודה, בשמה הטוב ובמעמדה. עוד טוענת התובעת, כי מעשיו אלו עולים כדי האזנת סתר כהגדרתה בחוק האזנת סתר ופגיע בפרטיות כמשמעות חוק הגנת הפרטיות. וכי פעל נגדה ברשלנות בכך שהפר את חובת הזהירות שהוא חב לה באי פגיעה בפרטיותה בכבודה ובשמה הטוב.
בגין תביעה זו הגיש הנתבע מאיר יפרח בקשה להכרה בחסינות כעובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין באשר כל מעשיו נעשו מכורח מילוי תפקידו השלטוני כראש המועצה האזורית שדות נגב ע"מ להילחם בתופעה של דליפת מסמכים מסווגים אל מחוץ למועצה וכנגד ונדליזם קשה כנגד בנין המועצה, ובתפקידו זה, הינו עובד ציבור כמשמעותו בסעיף 7א לפקודה. מאידך, טוענת דלית, כי מעשים אלו של הצבת מצלמות בחדרה אינם נופלים בהגדרת מילוי תפקידו השלטוני בהגדרת סעיף 7א לפקודת הנזיקין ובגין מעשים אלו הוגשה תלונה במשטרה ואף הוגש כנגד ראש המועצה מאיר יפרח כתב אישום וכי יש לדחות את בקשת החסינות של המבקש.
עמדות הצדדים
לטענת המבקש התקנת המצלמות בחדרה של המשיבה ובשאר המרחבים בבנין המועצה נעשו על רקע ונדליזם כנגד בנין המועצה וזליגת חומרים מסווגים מבנין המועצה ופרסומם ברבים. התקנת המצלמה בחדרה של המשיבה נעשה נוכח המידע הרגיש אשר התרכז במשרדה כפי העולה מתפקידה בקשרי החוץ של המועצה וכי לא היה למבקש כל כוונה ו /או שוויון נפש בידיעה כי פעולותיו אפשר ויגרמו נזק למאן דהוא ובמיוחד למשיבה וכי לא היה למבקש כל עניין אישי עם המשיבה וכי מיקומן המדויק של המצלמות לא נבחר על ידו.
עוד מפנה התובע לתביעה שהוגשה ע"י המשיבה לבית דין לעבודה ונמחקה בסופו של יום. בתביעה זו ואף בתביעה העיקרית לא העלתה רבות מהטענות המועלות בבקשה זו הכוונה בעיקר לטענות על הטרדות מיניות חיזורים ונזקים נפשיים אשר נגרמו כביכול למשיבה טענות נוספות אלו יש בהן כדי הוספת עובדות והרחבת חזית, וכי אין למשיבה לטעון לעובדות חדשות בבקשה זו אלא רק לעובדות הנטענות בכתב התביעה.
המבקש טוען כי אינו מבין במחשבים וכמעט אינו מפעיל את המחשב במשרדו המבקש מפנה עוד לעמדת המועצה האזורית אשר הצטרפה לבקשת המבקש להכרה בחסינות וסבורה כי יש להכיר במעשי המבקש כחלק ממילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור.
לטענת המשיבה דלית וייץ עולה בבירור כי מהעובדות כפי שטען המבקש לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 7א לפקודה וכי אין לבחון סוגיה זו במישור המנהלי וכי גם אם תבחן סוגיה זו במישור המנהלי תטען המשיבה כי המועצה פעלה בחוסר סמכות ומשיקולים זרים. בחינת הסוגיה מהבחינה המהותית טוענת המשיבה כי מעקב לגילוי ונדליזם וזליגת מסמכים כגון התקנת מצלמות אינה חלק ממילוי תפקידו השלטוני של ראש המועצה ו/או מתפקידי המועצה וכי לא הוכח מעשי ונדליזם וגניבת מסמכים חסויים ואף היה מוכח כאמור, מעקב סמוי אחר עובדים במקום שעובד סבור להניח כי הינו בפרטיות בחדרו האמור להיות נעול אינו עולה בקנה אחד כחלק ממעשה שלטוני עוד עולה לטענת המשיבה כי חדרה היה נעול וכי לא היו מסמכים מסווגים במשרדה והמשיבה אף לא נחשפה למידע מסווג וחסוי וכי מזכירתו של המבקש לא ידעה אף היא אודות המצלמות ומעשיו של המבקש היו ביודעין מתוך כוונה לצלם את המשיבה לבד בחדרה ולצותת לשיחותיה עם אחרים וזאת כדי לספק את דחף המציצנות שתקף אותו ולהאזין ולצפות בעובדת שלא נלחצה לענות לחיזוריו זאת ועוד סבלה מהתעמרות והתנכלויות שונות מצד המבקש.
עמדת המועצה
עמדת המועצה כעולה מעדות היועמ"ש אשר חקר ובדק היטב את הטענות כי אכן היו מקרי ונדליזם וזליגת מידע מהמועצה וכי החומרים אליהם הייתה חשופה המשיבה מתוקף תפקידה כדוברת אכן היו חסויים וכי משרדה היה פתוח שכן משרתה הסתכמה ב60% משרה ובהיעדרותה נכנסו עובדים אחרים לצורך לקיחת מסמכים ועוד כי התקנת המצלמות פורסמה ברבים. עוד ציין היועמ"ש כי ראש המועצה אינו בקי במחשבים וכי חיבור המצלמות היה מקושר בתחילה למוקד במרתף ועקב בעיות קליטה הועבר המוקדן לחדר הישיבות ומאוחר יותר ללשכת ראש המועצה אבל לא למחשבו.
לאור בדיקת ומסקנת היועמ"ש כמובא לעייל הצטרפה המועצה לבקשת המבקש כי יכירו בחסינות המבקש לאור היות המבקש עובד ציבור וכי מעשיו נופלים בהגדרת סעיף 7א לפקודת הנזיקין.
דיון והכרעה
ראשית דבר נפנה לסעיף הרלוונטי בחוק, מסעיף 7 לפקודת הנזיקין עולה כי עובד מועצה מקומית ובכלל זה ראש המועצה הינו "עובד ציבור" ועל כך אכן אין מחלוקת וזה לשון הסעיף:
7. בסעיפים 7א עד 7ו –
"מעשה" – לרבות מחדל;
"עובד המדינה" – לרבות אורגן של המדינה וכל אדם הממלא מטעם המדינה תפקיד ציבורי על פי חיקוק, לרבות המשרתים בצבא ההגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הביטחון האחרים של המדינה, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15;
עובד רשות ציבורית" – לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל אדם הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15;
"עובד ציבור" – עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין;
"רשות ציבורית" – רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת;
"תפקיד שלטוני" – תפקיד ציבורי על פי דין כמשמעותו בסעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה.
שנית יש לבדוק האם אכן התקנת המצלמות הן חלק ממעשה שעשה ראש המועצה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור וזה לשון הסעיף:
7א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.
כב' השופט מתייחס להחלטתו בת"א 715/08 עו"ד יוסף חי נ פרץ ובה קבע "..כי בבואינו להכיר בחסינות של עובד ציבור, אשר אינו עובד מדינה, יבחן ביהמ"ש את החלטת הרשות או הסכמתה להכיר בחסינות, לפי אמות מידה של המשפט המנהלי" החלטה אשר נדחתה בערעור.
אולם בפס"ד דומה במחוזי בב"ש בהחלטה אשר ניתנה ביום 27/8/11 בת"א 4079-10-10 ע"י השופט פרידלנדר בית יורב 1997 בע"מ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב נקבע כי "בין לגבי עובדי מדינה, ובין לגבי עובדי רשויות ציבור אחרות, אשר הרשויות המתאימות הביעו את עמדתן כי התקיימו לגבי עובדיהן תנאי החסינות – לא יבחן בית המשפט הדן בתובענה אלא את סבירותה של עמדה זו".
משמעות פס"ד זה כי עמדת הרשות הינה מרכיב חשוב בגיבוש העמדה על הכרה בחסינות עובד ציבור וכי הבדיקה אמורה לבחון את סבירות עמדת הרשות ואין להפריד בין עובד רשות ציבורית לעובד מדינה בעניין.
המחלוקת בין המבקשים למשיבה הינה האם מעשי המבקש כלולים במעשה שנעשה תוך כדי מילוי תפקידו השילטוני של עובד ציבור
משצרפה המשיבה לטענותיה טענות חדשות אשר לא נכללו בכתב התביעה הרי שהרחיבה את חזית התביעה ואין על בית המשפט אלא לדחות ולהתעלם מטענות אלו כי אין להוסיף בתגובה לבקשה עובדות נוספות על העובדות המופיעות בכתב התביעה העיקרי.טענת המשיבה כי פקוח על עובדים לשם הגנה על סודות אינה חלק מעבודתו של עובד ציבור נדחית אף היא שכן למרות שלא מדובר בסודות בטחוניים הרי יש חובה לשמור על סודיות עניני המועצה ועל רכוש המועצה מפני ונדליזם ומי אם לא המועצה האחראית על רכושה ומסמכיה תעשה כן.
עמדת המבקש הנתמכת ע"י עמדת היועמ"ש של המועצה אשר ערך בדיקות מעמיקות ואף צרף שלש תלונות למשטרה על ונדליזם לרכוש המועצה והעיד אף כי ראש המועצה אינו בקי ברזי המחשב וכי המצלמות לא היו מחוברות למחשבו אלא למחשב של מוקדן וכי התקנת המצלמות פורסמו ברבים מאששת את טענת המבקש כי פעולותיו היו לצורך מילוי תפקידו השילטוני ולא לצרכים אישיים אלו או אחרים.
סיכום והכרעת בית המשפט
עמדת המבקש קיבלה תמיכה מהיועמ"ש בבדיקה מעמיקה של הטענות כמפורט לעייל. בדיקת סבירות עמדת הרשות להכרה בחסינות למבקש מעלה כי התקנת המצלמות היו לצרכים חיוניים של הרשות בידיעה ובפרסום פומבי לעובדים וכי לא הייתה נגיעה אישית לראש המועצה למיקום המצלמות ו/או לצפייה בתוכן הצילומים. הרחבת ושינוי החזית של המשיבה אינה רלוונטית לעניינו אלא מזיקה לעמדת המשיבה על כן קבל בית המשפט עמדת המבקש והכיר בחסינותו כעובד ציבור וכי מעשיו היו לצורך עבודתו השלטונית. לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים שבסעיף 7 א' לפקודה קבל את בקשת המבקש להכרה בחסינות, כפועל יוצא מכך דחה את התביעה כנגד המבקש, ותחת המבקש תבוא כנתבעת, המועצה האזורית שדות נגב.
המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט בסך 7,000 ₪.
ניתנה ביום, ט"ז כסלו תשע"ב, 12 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.
