מה עושים כשסעיף יישוב הסכסוכים בתקנון המושב מפנה למנגנון שעבר מן העולם?

בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו לצדדים עומדת זכות ערעור על פסק בוררות אשר הכריע בסכסוך גבולות אשר נתגלע בניהם.

הרקע

הצדדים הם חברי מושב גורן, אשר נתגלע בניהם סכסוך בנוגע לגבולות חלקות ב' של נחלותיהן. הסכסוך הובא בפני רשם האגודות השיתופיות אשר מינה בורר שיכריע בו לפי חוק הבוררות.

לאחר שהתקיימו מספר ישיבות בוררות, החליפו המבקשים את ייצוגם בעו"ד אחר אשר ביקש את הסכמת המושב והחברים האחרים למתן זכות ערעור על פסק הבורר לכשיינתן, אולם אלו סרבו לכך בטענה כי הדבר לא הוסכם מלכתחילה, ועל פי הוראות חוק הבוררות בהיעדר הסכמה אין לצדדים זכות ערעור.

בעקבות אי ההסכמה, פנו המבקשים לביהמ"ש בכדי שיורה כי אכן קיימת לצדדים זכות ערעור בתום ההליך. לטענתם, עורך הדין שייצג אותם בחלקו הראשון של ההליך סבר כי קיימת להם זכות ערעור על פסק הבוררות, כאשר רק לאחר החלפת הייצוג הבינו המבקשים כי זכות זו ניתנת רק בהסכמת הצדדים. לטענת המבקשים, עניין זה נבע מכיוון שתקנון המושב מפנה במקרה של סכסוך ל"משפט החברים" אשר היה בו מנגנון ערעור אולם זה כבר עבר מן העולם.

אי לכך, טענו המבקשים כי לפי תיקון לחוק הבוררות המאפשר זכות ערעור על פסק בוררות באם הצדדים הסכימו להתדיין לפי הדין המהותי, ניתנת להם אפשרות להגיש ערעור או לבקש רשות ערעור על פסק הבוררות. לחילופין, טענו המבקשים כי יש לנהל את הליך הבוררות לפי תקנות האגודות השיתופיות העוסקות ביישוב סכסוכים ולא לפי חוק הבוררות, שאז תהיה לצדדים זכות להגיש השגה לרשם האגודות על פסק הבוררות.

מנגד טענו המשיבים, כי מדובר בניסיון של המבקשים לסכל את הבוררות ולשפר את טענותיהם בהליך הבוררות, כאשר הבינו כי הם עלולים להפסיד בו. כמו כן טענו, כי מינוי הבורר נעשה על ידי רשם האגודות לפי חוק הבוררות, כך שזכות הערעור קיימת רק בהסכמת הצדדים, וזו לא ניתנה.

דיון והכרעה

ביהמ"ש פתח דבריו בבחינת הדין הרלוונטי, אשר קובע כי ניתן לנהל הליך בוררות במסגרת אגודה שיתופית בשתי מערכות דינים. האחת, לפי תקנות האגודות השיתופיות, אשר במסגרתן ניתנת אפשרות להגשת השגה על פסק הבוררות בפני רשם האגודות. והשנייה לפי חוק הבוררות, אשר במסגרתו לא קיימת זכות ערעור מובנית על פסק בוררות, וכל שישנה היא אפשרות להגיש לביהמ"ש בקשה לביטולו לפי רשימה סגורה ומצומצמת של עילות אשר נקבעו בחוק הבוררות.

עוד הוסיף ביהמ"ש, כי התיקון לחוק הבוררות מקנה זכות ערעור בפני בורר נוסף רק במצב בו הצדדים הסכימו לכך במפורש, או אז תתנהל הבוררות לפי כללים מסוימים המופיעים בתוספת לחוק הבוררות.

ביהמ"ש קבע, כי לפי תקנות האגודות השיתופיות, במקרה בו תקנון האגודה קובע מוסד אליו פונים לצורך יישוב סכסוכים אשר אינו קיים עוד, אחראי רשם האגודות למנות בורר במקרה של סכסוך. התקנות מוסיפות שכאשר מדובר במושב, הצדדים רשאים לפנות בעצמם לבורר אשר מוסכם עליהם, ובהיעדר הסכמה יכול התובע לבחור לפנות לרשם, או לביהמ"ש בכדי שימנו בורר לפי בחירתם.

במקרה דנן, המבקשים, שהם התובעים בהליך הבוררות, פנו מיוזמתם לרשם האגודות על מנת שימנה בורר, זאת למרות שהייתה בידיהם גם האפשרות לפנות לביהמ"ש. אילו היו פונים המבקשים לביהמ"ש, היה ביכולתם לבקש ממנו להפנותם להתדיין במוסד בוררות חלופי כגון רשות השיפוט בהסתדרות, המהווה מוסד חליפי למשפט החברים. אי לכך, מכיוון ופנו המבקשים לרשם דווקא, חזקה עליהם שהיו מודעים לכך שכאשר מינה הרשם בורר לפי חוק הבוררות, הדינים החלים הם הדינים מכוח חוק זה. כמו כן, הביעו המבקשים בכתב המינוי את הסכמתם לבורר שמינה הרשם, ואף החלו בהליך התדיינות בפניו.

כמו כן קבע ביהמ"ש, כי אין לקבל את טענת המבקשים כי לא היו מודעים לכך שאין באפשרותם לערער על פסק הבוררות, זאת מכיוון והם היו מיוצגים ע"י עו"ד וחזקה עליהם כי ידעו את הדין, מה גם שגרסתם לא נתמכה ע"י עוה"ד הקודם שלהם, ואף נסתרה בעדותם של המבקשים עצמם. בנוסף, ביהמ"ש מציין כי אם סברו המבקשים כי יש באפשרותם לערער, תמוה הצורך שהתעורר בהם לברר זאת לאחר שהתקיימו כבר מספר דיונים בפני הבורר.

מכל האמור, ביהמ"ש דחה את הבקשה תוך שציין כי אומנם זכות הערעור היא זכות חשובה, אולם מכיוון ונתונה הייתה זכות הבחירה למבקשים לאיזה מסלול לפנות, ומרצונם בחרו לפנות לרשם האגודות, אשר מינה בורר מכוח חוק הבוררות, לא עומדת בפני ביהמ"ש היכולת למתן זכות ערעור אשר אין הדין הרלוונטי מאפשר.

סיכום

ביהמ"ש דחה את הבקשה וחייב את המבקשים בתשלום הוצאות המשיבים בסך 8,500 ₪.

ניתן ביום: ו' בכסליו תשע"ז, 06 בדצמבר 2016.