מהו פרק הזמן לחיוב בעל חברה בחוב ארנונה של חברה?

המערערת עיריית תל אביב (להלן: "העירייה") ביקשה לגבות מבעל מניות בחברה חובות ארנונה של החברה שהייתה בשליטתו. זאת מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), הקובע כי במקרים בהם חברה פרטית לא שילמה חובות ארנונה (ותנאים נוספים ביניהם שאין מדובר בדייר מוגן או בנכס שמשמש למגורים), רשאית העירייה לגבותם מבעל המניות בחברה שישמש כמעין "ערב" לחברה שהייתה בשליטתו, וזאת בתנאי שהתקיימו לגביו הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "סעיף 119"; סעיף זה קובע בין היתר את "חזקת ההברחה"- אשר מסמיכה את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהתפרקה או הפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה). בית משפט השלום פסק כי לעירייה אכן עמדה הזכות לתבוע מבעל השליטה את החוב וזאת מכוח הסעיף הנ"ל, אולם הגביל את גביית החוב לתקופת ההתיישנות שתחילתה במועד היווצרות חוב הארנונה של החברה. העירייה מערערת על הגבלה זו ולפיכך שאלת המועד הנכון למניין תקופת ההתיישנות, עומדת במרכז הערעור דנן.

הרקע

בפתח טיעוניה טענה העירייה כי ע"פ עקרונות היסוד של דיני ההתיישנות, את מירוץ ההתיישנות של 7 השנים יש לספור החל מתאריך היווצרות עילת התביעה על כל יסודותיה. מכיוון שלטענתה בכל הקשור לחיוב בעל השליטה לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים (לרבות סעיף 119 המוזכר בו), יסודות עילת התביעה מושלמים רק לאחר הפסקת פעילות החברה או פירוקה, על תאריך ההתיישנות לחול החל ממועד הפסקת הפעילות או הפירוק, שזהו המועד בו נולדת עילת התביעה - ולא החל מהיווצרות החוב, כפי שפסק בית המשפט השלום. במקרה זה טענה העירייה, שמאחר ובקשת הפירוק נגד החברה הוגשה ביום 4.5.2010, והתביעה הוגשה באוגוסט 2016, הרי טרם חלפו 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. לכן טעה בית המשפט השלום כשפסק, שיתרת החוב שנוצרה לפני 21.07.2009 (יום היווצרות החובות של החברה כאשר בעל השליטה הנוכחי נעשה בעל שליטה) התיישנה ולכן אין עילת תביעה בגינה.

בעל השליטה מצדו טען, כי תכלית תיקון סעיף 8 לחוק ההסדרים הייתה לצייד את הרשות המקומית באמצעי גבייה יעיל של חובות ארנונה, על מנת לשפר את מצבה הרעוע באותה עת ולאמץ את "חזקת ההברחה" בסעיף 119 (הכוללת בין היתר את עניין הפירוק), אולם המחוקק לא התכוון לאפשר את מתיחת גביית חוב ארנונה לפרק זמן העולה על שבע שנים ממועד היווצרות החוב.

הוסיף בעל השליטה וטען, כי יש לקרוא את הסעיף כך שמקום בו נוצר חוב ארנונה מתחילה עילת התביעה, והחל מאותו מועד מונים תקופה של 7 שנים כאשר במהלך תקופה זו רשאית הרשות המקומית לנקוט בכל הליך גבייה שבסמכותה ע"פ דין; ואם החברה תתפרק או תפסיק פעילותה במהלך 7 השנים הללו, ויחולו יתר התנאים בסעיף, ניתן יהיה לתבוע את בעל השליטה בתוך פרק הזמן של 7 שנים ממועד יצירת החוב. לדבריו של בעל מניות החברה, התגבשות עילת תביעה נגד בעל מניות אינה יכולה "להחיות" תביעה אשר אינה קיימת עוד מן הטעם שכבר התיישנה.

דיון והכרעה

בפתח דבריו הזכיר בית המשפט, כי מהדיונים בסעיף 8 לחוק ההסדרים עלה כי חברי הכנסת הסכימו לאחר התלבטות, לאפשר לרשות המקומית לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה של חברות שקרסו, קרי להרחיב את בסיס הגבייה, על מנת לשפר את מצבן הכלכלי הרעוע. הוא ציין כי המחוקק אכן נתן לרשויות יתרון גדול כנושה, אך כי לא עולה בשום מקום בדברי הכנסת שמטרתו של החוק הייתה להאריך את תקופת ההתיישנות של חובות ארנונה, כך שניתן יהיה לגבות אותם מבעל השליטה גם לאחר שהתיישנו כלפי החברה. בית המשפט ציין כי הבסיס העיקרי להרחבת הגבייה גם אל עבר בעלי שליטה מצוי בסעיף 8, ואילו סעיף 119 הקובע את סוגיית הפסקת הפעילות או ההתפרקות, מוזכר בסעיף 8 על דרך ההפניה ולא כבסיס עיקרי. מכאן שעיקר הסעיף הוא הרחבת בסיס הגבייה ע"י יצירת חייב נוסף שיהיה כמעין ערב לחברה שהותירה אחריה חוב. רק על מנת לקבוע נסיבות שונות בהן תוכל העירייה לעשות זאת, מפנה סעיף 8 לפירוט בסעיף 119, קרי למצב של הפסקת פעילות או התפרקות.

הוסיף בית המשפט וטען כי בניגוד לטענת העירייה לפיה ההתיישנות נמנית מהמועד שבו עילת התביעה מכילה את כל יסודותיה, במקרה דנן החוב כבר התגבש כלפי החברה. למעשה, "העירייה יכלה לפעול לגביית החוב כנגד החברה, והמחוקק בתיקון סעיף 8 נתן לעירייה, בגין אותו חוב מגובש כלפי החברה, "חייב" נוסף, הוא בעל השליטה". בית המשפט ציין, כי אמנם הגיוני לקבוע שלצורך תחילת מניין ההתיישנות יש שיושלמו כל יסודותיה של עילת התביעה, שכן אחרת לא ניתן יהיה לתבוע כלל (למשל, חובה להתקיימות רכיב נזק בעילת נזיקין הכוללת נזק כמרכיב עילה); אולם במקרה הנוכחי, לא רק שהחוב כבר היה מגובש וקיים והעירייה יכלה לתבוע אותו מהחברה, אלא שהעירייה לא תבעה לא את החברה ולא את בעל השליטה בתוך תקופת ההתיישנות, היא המתינה עד לתום תקופת ההתיישנות של החוב כנגד החברה ורק אז תבעה את החוב מבעל השליטה, והיא אף התמהמהה זמן רב גם לאחר שנודע לה על הפירוק ועד הגשת התביעה ולא פעלה בשום דרך כנגד החברה, והרי שלא לכך התכוון המחוקק. לבסוף ציין בית המשפט, כי ע"פ חוק הערבות, אם "התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן". כלומר אותן ההגנות שעומדות לערב עומדות גם לחייב, ולכן "לא ניתן לקבל כי מצבו של בעל השליטה בחברה, אשר הוא מעין "ערב" לחובותיה [...], יהיה גרוע יותר ממצבה של החברה, שהתביעה נגדה לתשלום החוב התיישנה ולא תעמוד לו הגנת ההתיישנות".

סיכום

מכיוון שמטרת המחוקק הייתה לשפר את מצבן של הרשויות המקומיות על דרך הוספת חייב אשר ישמש כמעין "ערב" לחובות הארנונה, אך זאת לא על דרך הארכת תקופת ההתיישנות או קביעת זכותה של העירייה לישון על זכויותיה שנים, דין הערעור להידחות.

ניתן ביום: ו' תמוז תש"פ, 28.06.2020.