מושב בית גמליאל מבקש לראותו כחבר בתנובה, למרות שלמעשה כבר בשנת 1963 הופסקה חברותו, לבקשתו
בעניין: "בית גמליאל" - מושב עובדים
להתיישבות חקלאית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי שחם
רח' קפלן 12
תל אביב 64734
טלפון: 03-6916063 ; פקס: 03-6911183
המשיגה;
- נ ג ד -
1. תנובה מרכז שיתופי לשיווק
תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
2. תעשיות מזון תנובה אגודה שיתופית
חקלאית בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עו"ד עוזי מור ו/או שי תמר
ו/או אח'-ליפא מאיר ושות' עורכי דין
רח' איתמר בן אב"י 4
תל אביב
טלפון: 03-6070600 ; פקס: 03-6070666
המשיבים;
החלטה
בפני השגה על המלצת החוקר עו"ד ד"ר דורון דינאי אשר מונה על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה") לשם בדיקת טענות המשיגה לחברות בתנובה וזאת בהתאם להליך לתיקון פנקס החברים, הקבוע בתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג – 1973 (להלן: "תקנות החברות"). החוקר מסר את ממצאי חקירתו והמליץ שלא להכיר ב"בית גמליאל" מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "המשיגה " או "האגודה"– לפי העניין") כחברים ב"תנובה" מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן: "המשיבה" או "תנובה "– לפי העניין) הואיל וחברותה הופסקה עוד בשנת 1963 בהתאם לבקשתה.
רקע
המשיגה טוענת לחברות בתנובה. השאלה אשר עמדה במסגרת החקירה הייתה האם יש לראות את המשיגה כחברה בתנובה גם כיום, בין אם משום שחברותה לא פסקה מעולם ובין אם משום שהמשיגה התקבלה מחדש לחברות לאחר שזו הסתיימה קודם לכן.
המשיגה טוענת כי יש לדחות את המלצת החוקר וכי יש להורות על תיקון פנקס החברים באופן שהמשיגה תרשם כחברה בתנובה.
תנובה מצידה טוענת כי יש לדחות את כל טענות המשיגה ולקבוע כי היא אינה חברה אצלה.
טענות המשיגה
לטענת המשיגה, תנובה התאימה את עצמה למציאות האנושית והטבעית שנוצרה באגודות רבות במיוחד בענף החלב אשר הינו ענף "קשה, שוחק ורגיש", והמשיכה לקלוט תוצרת חקלאית גם לאחר "פרישה משיווק" בענף החלב של המושב ושל חבריו.
עוד טוענת המשיגה כי תנובה המשיכה לקלוט תוצרת חקלאית מהמשיגה ומאגודות נוספות, ואפילו מחקלאים בודדים וזאת כדי לשמר את קשרי השיווק והמסגרת השיווקית מול האגודות. שמירת המסגרת השיווקית הייתה כרוכה מאליה בחברות נמשכת של המשיגה, וכראיה לכך הוא המשך הניכויים בגין מניות תנובה והקצאת מניות תנובה נוספות למשיבה. עצם הקצאת מניות תנובה נוספות למשיגה אינו מתיישב, אלא עם חברות נמשכת של המשיגה בתנובה. במיוחד לאור העובדה כי הנפקות אלה ורישומן במסמכי תנובה נעשו במשך מספר שנים.
המשיגה טוענת כי יש לראות בקשר העסקי אשר נמשך בינה לבין תנובה ובין החברים אצל המשיבה לבין תנובה, גם על ידי הנפקת מניות תנובה נוספות לאחר פדיון המניות הקודמות, כהודאה ברורה מצד תנובה על כי קשר החברות עם המשיגה לא פקע כלל או לפחות חודש. פעולות הקצאה אלה יצרו מציאות משפטית וכלכלית אשר לא ניתן לשנותה, אלא רק בפעולה כדין על פי החלטת רשות שיפוטית מוסמכת.
לטענת המשיגה, רק על פי הנטען עד כה יש למשיגה מעמד נמשך של חברות בתנובה.
המשיגה טוענת כי לחברות באגודה שיתופית יש מעמד מיוחד ומשכך, כל פגיעה בה אינה ברת תוקף אם לא נעשתה בהקפדה רבתי על ההליכים ועל ביצועם, וכל נטל ראיה בנושא מוטל על הטוען לנפקותם של צעדים המתיימרים לפגוע בחברות ובזכויות הכרוכות בה.
במהלך השנים תנובה הנפיקה מניות לכל המשווקים אשר שיווקו דרכה. טוענת המשיגה כי הנפקת המניות איננה נעשית, אלא לחברים ו/או ליצירת חברות ו/או לחידושה.
המשיגה טוענת כי בפדיון המניות אשר נעשה בשנים 1963-1966 לא נכללו המניות הנוספות אשר הונפקו על ידי תנובה לאחר שנת 1961 ונותרו ברשותה יחד עם מעמד החברות הכרוך בכך. עוד טוענת המשיגה כי גם אם נעשה בעבר פדיון מניות היה זה פדיון חלקי "כתשלום חל חשבון". ובנוסף לכך חלה החובה על תנובה לפדות את המניות על פי ערכן הריאלי ולא ערך נומינלי.
המשיגה טוענת עוד כי לא הפסיקה את חברותה בתנובה ולא יצאה מהחברות, ותנובה מצידה לא נקטה בהליך כל שהוא להוצאתה מחברותה בתנובה.
המשיגה מוסיפה וטוענת שלא יתכן כי היעדרות מוועידות תנובה תיזקף כנגדה, הרי במציאות ובנסיבות באותם הימים, כאשר עיקר מעיניהם ומרצם של האגודות השיתופיות והחברים בהם היו נתונים למאבקי קיום בכבוד מפרנסתם הקשה, מטבע הדברים, היעדרות כזו אינה יכולה להיזקף כנגדה.
המשיגה טוענת כי לאור זאת, יש לדחות את המלצת החוקר ולהורות על תיקון פנקס החברים, באופן שהמשיגה תירשם כחברה בתנובה.
טענות המשיבים
תנובה סומכת ידיה על דו"ח החקירה, וסבורה כי המשיגה לא הצביעה על פגם כלשהוא שנפל בבדוח החוקר, או על עילה כלשהיא לסטות מהממצאים הכלולים בדוח זה.
לטענת המשיבים כי המשיגה היא אשר פנתה לתנובה בשנת 1963 וביקשה מיוזמתה לפדות את מניותיה בתנובה. ובפנייתה אף הודתה כי חדלה לשווק התוצרת החקלאית לתנובה.
על פי תקנון תנובה דאז, חבר לא יכול לפדות את מניותיו בה, אלא אך רק בעת הפסקת חברותו בתנובה. על כן, ניתן לפרש את פניית המשיגה לפדיון המניות בצורה אחת בלבד והיא בקשה לפרישה מחברות בתנובה.
בהתאם לבקשת המשיגה, תנובה פדתה את המניות במספר תשלומים והפסיקה את חברות המשיגה אצלה. ולאורך השנים, מאז נפדו המניות, תנובה לא נהגה במשיגה כחברה, לא הזמינה אותה להשתתף בוועידות כפי שהוזמנו החברים אצלה. המשיגה מצידה לא התנהגה כחברה בתנובה ובעיקרי הטיעון מטעמה אישרה כי במהלך כל השנים לא פנתה לתנובה בניסיון להתקבל מחדש לחברות אצלה.
במהלך השנים, החברים אצל המשיגה שיווקו את התוצרת החקלאית בצורה ישירה מול תנובה, מצב זה לא היה מתאפשר אילו המשיגה הייתה חברה בתנובה, שכן במסגרת החברות בתנובה נדרש כל חבר לשווק את התוצרת החקלאית דרך תנובה, החברים היו כפופים לחובת השיווק המאורגן, חובה אשר נקבעה בתקנון תנובה ונאכפה על ידה בקפדנות. דהיינו, מושבים החברים בתנובה שיווקו במהלך אותן שנים את מלוא תוצרת חבריהם, במרוכז לתנובה ולא התאפשר "שיווק פרטי" של החברים במושב באופן ישיר ושלא באמצעות המושב לתנובה.
בהמשך, החלה תנובה לשווק תוצרת חקלאית גם ממי שלא נמנה על חבריה, ולפיכך עצם השיווק לתנובה לא העיד מעולם על חברות בתנובה.
כבר בשנת 1989 שבה תנובה והודיעה למשיגה כי אינה חברה אצלה. לפיכך, לא יכולה להישמע כיום הטענה כאילו המשיגה "לא ידעה" על הפסקת החברות בתנובה.
המשיבים טוענים כי חברות המשיגה נפסקה בהתאם לבקשתה ולא חודשה מעולם באף אחת מהדרכים המוכרות בדין ובתקנון, ועד לפתיחת הליך זה המשיגה מצידה לא מחתה מעולם על הפסקת חברותה בתנובה.
המשיבים טוענים עוד כי בהתייחס לטענת המשיגה לפיה "תנובה המשיכה אף לזכות את האגודה במניות כנגד ניכויי התמורות שביצעה, גם לאחר פדיון של מניות"- תנובה מעולם "זיכתה את האגודה" במניות לאחר מועד הפסקת החברות אצלה. במספר מקרים בודדים, נרשם בטעות בספרי תנובה כאילו נגבו מהאגודה סכומים קטנים אשר סווגו כגבייה בגין מניות. אופן רישומם של סכומים אלה בספרי תנובה היה מוטעה מלכתחילה, ומן הדין יש לסווגם כגבייה בגין עמלה (קומיסיון). אין בטעויות סיווג בודדות ומועטות מעין אלה כדי להעיד על קבלה מחודשת של המשיגה לחברות בתנובה, ואין לקבל את טענת המשיגה כאילו שבה והתקבלה לחברות בתנובה מכח "התנהגות".
המשיבים מוסיפים לטעון כי מן הדין, יש לקבוע כי המשיגה לא עמדה בתנאי תקנה 2 (א) לתקנות החברות שכן, לא התקיימה דרישת ההדדיות. זאת ועוד, תקנון תנובה שולל את האפשרות להתקבל לחברות מכח התנהגות, וממילא הדבר אינו אפשרי כלל.
המשיבים טוענים כי בהתייחס לטענות המשיגה באשר לאופן פדיון המניות כאמור, עניינו של הליך זה הוא אך ורק שאלת חברות המשיגה בתנובה, ולא כל נושא אחר.
בתשובת המשיבים לטענות המשיגה באשר לאי השתתפותה בוועידות תנובה, לטענתם כי ממצאי החוקר בהקשר זה נוגעים לסוגיית הזימון לועידות אלה ואינם נוגעים לסוגיית ההשתתפות בוועידות תנובה. יש לשים את הדגש על כי תנובה לא נהגה לזמן לוועידות מי שאינם חברים אצלה.
המשיבים טוענים כי לאור כל האמור לעיל יש לדחות את כל טענות המשיגה ולקבוע כי היא אינה חברה בתנובה.
דיון החלטה
מניות
בפתח הדברים, בטרם אדון בתביעה לגופה, אדגיש כי הצדדים לדיון שבפני ובתיקים קודמים אשר דנתי בהם, נהגו להשתמש במונח "מניות" במקום במונח "השתתפות בהון" ויש מקום לעשות את ההבחנה. אל לנו להתבלבל בעניין המינוח הנכון ל "מניה". אמנם הצדדים משתמשים במונח "מניות תנובה", אולם אין מדובר במהות המקובלת של המילה. לפיכך, בהמשך החלטתי וכדי לא להטעות, אשתמש במונח השתתפות בהון במקום להשתמש במונח "מניה" כאשר למעשה זהו המצב האמיתי.
תנובה נהגה לרשום בספריה את ההשתתפות בהון לחבריה, לא בדרך של העברת הון עצמי מהחבר אל האגודה, אלא כ"יחידת השתתפות". יחידת השתתפות כלשונה, יכולה לעיתים להעיד על השתתפות החבר בהון על ידי שיווק תוצרתו החקלאית באמצעות תנובה.
בסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 הוגדרה מניה כ "אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון". מניה היא תעודה המקנה למחזיק בה זכות השתתפות בהון החברה המנפיקה, כלומר הזכות להיות שותף ברווחיה המחולקים של החברה בעת חלוקת דיבידנד, וכן זכויות הצבעה, דהיינו השתתפות בקבלת ההחלטות בחברה. שיעור הזכות הוא ביחס למספר המניות המוחזקות. מאידך גיסא, אין הדבר דומה לקיים באגודה שיתופית, כדברי יאיר יקיר בספרו מדריך לחוק ונוהל באגודות שיתופיות (1989):
"אדם הרוכש מניה של חברת מניות נהפך לחבר בחברה מכוח רכישת המניה. באגודה שיתופית מתקבל הוא קודם כחבר, ורק לאחר מכן משלם הוא את חלקו בהון האגודה.."
במשך השנים תנובה התייחסה אל "מניה" כאל יחידת השתתפות בהון ולא ראתה בהשתתפות החברים אצלה כבעלי מניות במובן ובמהות המקובלים על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק החברות. בתקנון תנובה בנוסחיו ההיסטוריים, תחת הכותרת "הון האגודה" נקבע:
בתקנון משנת 1931 "לחברה אין קרן מניות." (הדגשה שלי א.ז)
בתקנון משנת 1947 "לאגודה אין הון מניות והונה מורכב מתרומות החברים לקרנות השונות..." (הדגשה שלי א.ז)
בתקנון משנת 1950, בחלק ג' סעיף 1 "הון האגודה יהיה מורכב מדמי כניסה, מהון מנות ומקרנות שונות.."
בתקנון משנת 1965, בחלק ג' סעיף 1 "הון האגודה יהיה מורכב מהון מניות, קרנות כלליות, קרנות למפעלים משותפים וקרנות מיוחדות..."
בתקנון משנת 1991, בפרק ד' סעיף 64 "הון האגודה יהיה מורכב מהון מניות, קרנות כלליות וקרנות להשקעות..."
בתקנון משנת 2000 "הון האגודה יהיה מורכב מהון מניות (בתקנון זה: יחידות השתתפות) ומקרנות...." (הדגשה שלי א.ז)
תחת הכותרת "קבלת חברים" נקבע: "כל מי שבקשתו להתקבל כחבר האגודה אושרה יהיה זכאי שהאגודה תקצה לו יחידת השתתפות אחת בלבד....." (הדגשה שלי א.ז)
תחת הכותרת "אסיפה כללית- הצבעה ומניין הקולות" נקבע: "בהצבעה באסיפה הכללית יהיה לכל חבר מספר קולות כמספר יחידות ההשתתפות שלו..." (הדגשה שלי א.ז)
תחת הכותרת "פדיון זכויות" נקבע: "מי שחברותו באגודה פקעה תפדה האגודה את יחידות ההשתתפות הרשומות על שמו...." (הדגשה שלי א.ז)
כך גם בתקנונים משנים 2001 + 2004
בשלב מאוחר יותר בשנת 2007 החלה תנובה להוסיף לתקנונה פרק של "פרשנות והגדרות" בו קיים סעיף המבאר את משמעות המונח "מניה" על פי תקנון תנובה: "יחידת השתתפות" או "מניה"- חלק מסוים ומוגדר מהון האגודה, השווה להון האגודה חלקי המספר הכולל של יחידות השתתפות בהון האגודה."
ובפרק הון האגודה ציינה תנובה בתקנונה: "הון האגודה יהיה מורכב מהון מניות (בתקנון זה: יחידות השתתפות-כהגדרתן ...) או מקרנות."
מכל האמור לעיל עולה כי תנובה מצידה לא ראתה בהשתתפות החברים בהון כ "מניות" במובן ובמהות המקובלים על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק החברות. מנגד, גם החברים אצלה לא ראו את עצמם כמחזיקי מניות במובן ובמהות המקובלים על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק החברות.
באותם הימים נהגה תנובה לציין ברישומיה השתתפות בהון, ואין מדובר ב"מניות", השתתפות זאת לא העניקה זכויות הצבעה או ניהול ובעליהם לא זכו לגמול כל שהוא בגינם. ניתן לומר כי "ההשתתפות בהון" אשר כונתה על ידי הצדדים כ"מניות תנובה", היא למעשה רישום חשבונאי אשר נעשה לאחר שהמשווק או האגודה קיבלו את מחיר המטרה. ההשתתפות בהון העניקה לחברים, במקרה של פרישה ופקיעת החברות בתנובה, החזר כספי נומינלי בגובה ההשתתפות בהון.
זאת ועוד, מהחומר שבפני ומהעדויות עולה כי האגודות השיתופיות אשר היו חברים בתנובה וכאלה שלא היו חברים בתנובה ושיווקו את תוצרתם לתנובה, קיבלו בתמורה עבור התוצרת סכום זהה, כאשר סכום זה נקבע כ"מחיר מטרה". כלומר כל מי ששיווק את תוצרתו אל תנובה בין שהיה חבר בתנובה ובין שלא היה חבר, קיבל את אותו "מחיר המטרה". וכך רשמה תנובה למי שאינו חבר אצלה את "מחיר המטרה" אשר כלל קומיסיון ואילו לגבי מי שהוא חבר אצלה "הקומיסיון" היה מופחת לעומת מי שאינו חבר, והפער שבין "הקומיסיון" של מי שהינו חבר נרשם בספרי תנובה כהשתתפות בהון, דהיינו בכל מקרה שולם עבור התוצרת שסופקה לתנובה אותו סכום לחבר ולמי שאינו חבר.
אגודה שיתופית החברה בתנובה אגודה שיתופית לא חברה
בתנובה
מחיר מטרה (שווה) = מחיר מטרה
"קומיסיון" + השתתפות בהון (שווה) = "קומיסיון"
למעשה, זאת הייתה דרכה של תנובה להיטיב עם החברים אצלה לעומת מי שלא היו חברים.
מתברר שבאותם הימים לא היה כל קשר בין הנהלת החשבונות שביצעה את הרישומים החשבונאיים בתנובה לבין מי שהיה מופקד על פנקס החברים בתנובה. היו מקרים שבהנהלת החשבונות נרשם למשווק שאינו חבר בתנובה "קומיסיון" מופחת והשתתפות בהון במקום "קומיסיון" מלא. התוצאה של טעות זו היא העובדה כי בידי תנובה קיימות רשימות של השתתפות בהון על ידי "לא חברים". אין ספק ולא יכול להיות מצב שאותם רישומי השתתפות בהון יוצרים מעמד של חבר בתנובה, זו לא הייתה כוונת תנובה ולא כוונת האגודות השיתופיות- המשווקים אשר שיווקו לה את תוצרתם.
עצם רכישת ה"מניה" בחברה (ולא באגודה שיתופית), הופכת למעשה את מחזיק המניה כ"חבר", אולם כאמור באגודה שיתופית אין אפשרות של קבלה לחברות באמצעות רכישת מניה או באמצעות השתתפות בהון, אלא חייב להתקיים הליך של קבלה לחברות כקבוע בתקנון האגודה ובתקנות החברות.
בשל הזכות המוגבלת אשר צמחה מההשתתפות בהון, באותם הימים, לא טרחו מקבלי ההשתתפות בהון לייחס להם חשיבות מיוחדת, אלא ראו בהם מעין "עמלה" שנאלצים לספוג. רק בשלב מאוחר יותר, בשנת 2008 כאשר נכנס השותף האסטרטגי לתנובה, יחידות אלה קיבלו משמעות כספית יחד עם מעמד החברות בתנובה. סכומים אלה נרשמו לעיתים בדוחות הכספיים של האגודות כ"מניות", כנראה משום שכללי החשבונאות חייבו זאת. איש לא ייחס לכך כל ערך כלכלי של ממש, בפרט כאשר מדובר בסכומים אשר נפדו ושולמו נומינלית בעת הפרישה מתנובה, בטרם נכנס השותף האסטרטגי על פי ההסדר בשנת 2008.
מבדיקת החוקר עולה כי הגביות השגויות על ידי תנובה אוגדו בקבצים נפרדים של "לא חברים" הייתה הפרדה ברורה בין פנקס החברים בתנובה לבין מערכת הנהלת החשבונות. תנובה הוציאה מכתב ביום 10.10.1994 אל הנהלת חשבונות :
"מזכירות מרכז תנובה אישרה בישיבתה מיום 28.09.1994 למחוק יתרות זכות של תאגידים וגופים אחרים... שבטעות נרשמה להם גבייה למניות במקום עמלה מוגדלת."
בשלב מאוחר יותר נעשה סדר במערכות הנהלת חשבונות של תנובה וההשתתפות בהון אשר ניגבו מ"לא חברים" נרשמו כ"קומיסיון" כפי שנהגה תנובה לרשום בספריה לכל מי שאינו חבר אצלה.
המשיגה טוענת כי חלה החובה על תנובה לפדות את המניות על פי ערכן הריאלי ולא ערך נומינלי. לא אוכל להרחיב את היריעה בנושא פדיון המניות שכן ההשגה שבפני עניינה בדיקת טענות המשיגה רק לעניין החברות בתנובה, ואין לערך ההשתתפות בהון ,כאמור השלכה על שאלת החברות.
פנקס החברים
פנקס החברים משמש כהוכחה לגבי תאריך קבלה לחברות באגודה ותאריך היציאה מהחברות, על פי סעיף 34 לפקודה, לפנקס החברים ערך ראייתי:
(א) התאריך שבו נרשם כחבר שמו של אדם באותו פנקס או באותה רשימה;
(ב) התאריך שבו חדל אותו אדם להיות חבר.
עומד על כך ד' לוין בספרו "המנהל והניהול בחברה ואגודה שיתופית" אבוקה, תשל"א-1971, 201:
על-פי סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות, 1933, משמש הרישום בפנקס החברים של האגודה הוכחה לכאורה שהרשום בפנקס נתקבל כחבר, החל מהתאריך הרשום כהתחלת החברות.
אין מחלוקת כי המשיגה הייתה בעבר חברה אצל המשיבה. המשיגה התקבלה כחברה בתנובה כבר ביום 12.03.1953 ובפנקס החברים תחת מספר 32 נרשם שמה של המשיגה. על רישום זה מתוח קו, כפי שהיה מקובל ברישומים שתנובה נהגה לסמן את החברים אשר חברותם הופסקה. לצידו נרשם "ראה תיק יציאות", ומצד ימין נרשם: "הודעת הפסקת שיווק 1957- מכתב מיום 28.10.1963".
השאלה אשר עמדה בפני החוקר במסגרת חקירתו הייתה האם יש לראות במשיגה חברה בתנובה גם כיום, בין אם משום שחברותה מעולם לא פסקה, ובין אם משום שהתקבלה מחדש לחברות בתנובה וזאת לאחר שחברותה הסתיימה.
כדי לקבל את טענת המשיגה, ולקבוע שהיא חברה בתנובה גם כיום וזאת בניגוד לרשום בפנקס החברים, יש לקבוע כי חברותה לא פסקה מעולם על אף הרשום בפנקס החברים, או לחילופין שהיא התקבלה מחדש לחברות למרות שאין רישום על קבלתה מחדש.
בתאריך 08.08.1963 פנתה המשיגה לתנובה במכתב אשר כותרתו: "החזרת מניות" בו נרשם:
"לאחר שהפסקנו לשווק אצלכם את תנובתנו דרככם בשנת 1957 ונשארו אצלכם מניות וקרנות שערכם מסתכם ..., הננו מבקשים מכם להחזיר לנו את הסכום הנ"ל לפי התנאים המקובלים אצלכם. מחכים לתשובתכם החיובית"
למרות שהמשיגה לא ציינה במכתב זה את בקשתה ל"פרוש מחברות" בתנובה, הרי שברור לשני הצדדים כי המדובר בפרישה מחברות שכן, על פי הדין ותקנון תנובה אין כל אפשרות של פדיון ההשתתפות בהון ללא הפסקת החברות.
בתשובה מיום 09.09.1963 ציינה תנובה בפני המשיגה כי לצורך פדיון ההשתתפות בהון, עליה להשיב את תעודות "המניה" אשר ברשותה כשהן חתומות כנדרש, כמו כן כלל מכתב זה ציטוט הסעיף מהתקנון של תנובה המתייחס ליציאת חבר מהאגודה ואת ההוראות הרלבנטיות לגבי פדיון ההשתתפות בהון, במקרים מעין זה בהם התשלומים מתחילים שנתיים לאחר גמר שנת החשבונות שבה יצאה מהאגודה ונעשים במשך שבע שנים.
בתאריך 28.10.1963 פנתה המשיגה בשנית אל תנובה במכתב הכולל פירוט "אחזקותיה" בתנובה ובקשת פדיון ההשתתפות בהון, ולמכתב זה מצורפות תעודות "המניה" אשר היו ברשותה כפי שנדרשה.
תשובת תנובה ניתנה במכתב מיום 10.11.1963 בו פורטו התשלומים המגיעים למשיגה בגין פדיון ההשתתפות בהון, ולמכתב זה צורף שיק על חשבון התשלום הראשון בגין הפדיון.
בתאריך 04.03.1964 פנתה המשיבה אל תנובה בבקשה לקבלת נתונים על השיווקים אותם ביצעה בעבר לפי סוגי התוצרת השונים, זאת לצורך קביעת מפתח לחלוקת הסכום אשר קיבלה מתנובה בין החברים אצלה. לבקשה זו נענתה המשיגה ביום 12.03.1964 במכתב מתנובה.
בהמשך אותרו על ידי החוקר מסמכים והתכתבויות המעידים כי שולמו למשיגה יתרות הסכומים המגיעים לה בגין פדיון ההשתתפות בהון, עוד מצא החוקר בתיקי תנובה תעודות "מניה" מבוטלות אשר המשיגה החזירה לתנובה כחלק מתהליך הפרישה מחברותה בתנובה. מסמכים והתכתבויות אלה בין המשיגה לבין תנובה יש בהם כדי להצביע על כי שולמה יתרת הסכומים בגין פדיון ההשתתפות בהון גם בשנים שלאחר מכן.
עוד נמצא מכתב מיום 29.01.1989 מאת המשיגה אל תנובה רחובות בו התבקש אישור על הערך הכספי הנקוב ב"מניות" לצורך עריכת המאזן, על בקשה זו השיבה תנובה במכתב מיום 12.02.1989 "הננו להודיעכם כי מאחר ואינכם רשומים כחברים ב"תנובה", לא עומדת שום יתרה במניות אצלנו. במידה ורשום אצלכם יתרה כלשהיא לבטלה."
על פי מסמכים אלה עולה התמונה לפיה המשיגה פרשה ביוזמתה ובהתאם לבקשתה מחברותה בתנובה.
סעיף 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 קובע:
"פקעה חברותו של אדם באגודה, שלא לרגל מותו, תפדה האגודה את מנייתו, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, תוך המועד הנקוב בתקנותיה, אולם לא יאוחר משנתיים מיום פקיעת החברות; הרשם רשאי להאריך את המועד האמור לשלוש שנים נוספות לגבי אגודות מרכזיות".
הסעיף קובע בלשון ברורה כי על האגודה לפעול לפדיון המניה ולפדיון ההשתתפות בהון בעת הפרישה. בענייננו חובה זו הוטלה על תנובה והיא עמדה בכך. על פי הוראות תקנון תנובה דאז, פדיון ההשתתפות בהון התאפשר רק במצב של הפסקת החברות. באגודה שיתופית, פדיון ההשתתפות בהון, מסמל יותר מכל את הפסקת החברות. פדיון ההשתתפות בהון איננו תנאי מובנה של הליך הוצאת חבר מהאגודה, אלא תוצאה ישירה של אותה החלטה.
יחידות ההשתתפות בהון אשר היו ברשות המשיגה בתנובה נפדו כבר בשנת 1963 בהתאם לבקשתה, מהלך זה הוא פרי יוזמתה של המשיגה אשר ללא ספק הבינה כי מדובר בהליך של הפסקת חברות. המהלך נעשה תוך הבנת התוצאות של פרישה זו, תוך ידיעת הסכומים הקונקרטיים אשר יגיעו לה מפדיון הזכויות עקב הפרישה מתנובה, תוך ידיעת מועדי תשלומם והסכמה לכך במפורש.
על פי עקרון השיווק המאורגן שנהג באותם זמנים באגודות החקלאיות ובמיוחד במושבים, ולפי מדיניות תנובה, כפי שבאה לידי ביטוי בהוראת תקנונה דאז, החברות בתנובה חייבה שיווק מרוכז של כל התוצרת של החברים באמצעות האגודה או באמצעות ארגון הקניות לתנובה בלבד. עצם העובדה כי המשיגה פנתה למשווקים אחרים ושיווקה את תוצרתה החקלאית ואת תוצרת חבריה דרכם, מעידה כי המשיגה לא עמדה בהוראת התקנון.
אמנם, במקרה זה, תנובה לא נקטה כל צעדים מיוזמתה כדי להוציא את המשיגה מהחברות אצלה, אולם המשיגה היא אשר ביקשה להשתחרר מההגבלות השיווקיות אשר הטילה תנובה וביקשה להפסיק את חברותה בתנובה.
לא אוכל לקבל את טענת המשיגה כי פדיון ההשתתפות בהון נעשה במנותק משאלת החברות בתנובה, כאשר החברות נותרה "רדומה" או שהפדיון "חלקי כתשלום על חשבון" וכך החברות נותרה בעינה בגין החלק הנותר. לא ניתן לפדות חלק מיחידות ההשתתפות בהון ולהישאר חבר. לטענת המשיגה כי פדיון ההשתתפות בהון הינו למעשה "פדיון חלקי כתשלום על חשבון", הוא למעשה שגוי במהותו כיוון שתקנון תנובה באותם ימים איפשר פדיון יחידות ההשתתפות בהון, אך ורק בעת הפסקת החברות. מה גם שמכתב התשובה מיום 09.09.1963 מאת תנובה אל המשיגה הכיל ציטוט של הסעיף הרלוונטי, לעניין זה, מהתקנון ואין המשיגה יכולה לטעון היום טענה של חברות נמשכת.
פניית המשיגה לפדיון ההשתתפות בהון מלמדת כי, כל צעדיה לא נעשו בחלל ריק, אלא כחלק מתהליך של הפסקת החברות אשר בא לידי ביטוי גם בהפניית התוצרת החקלאית למשווקים אחרים.
מנייה כהגדרתה מקיימת זיקה בין המחזיק בה לאגודה, אם בדרך של הצבעה, חלוקת רווחים, או בכל דרך נוספת. במקרה דנן, מתברר כי המשיגה התעלמה לחלוטין מכל קשר עם תנובה במשך השנים ואף לא פעלה בדרך כל שהיא בצורה אקטיבית אשר יש בה כדי להעיד במשהו כי חשה כחברה בתנובה.
עצם השיווק של יחידים החברים אצל המשיגה באופן פרטני, בעיצומה של תקופת "השיווק המאורגן" שנהג אז בכל ההתיישבות העובדת, דווקא היא הנותנת, שהמשיגה לא התכוונה כלל להפוך מחדש לחברה בתנובה, שהרי אם כך התכוונה, הייתה מקפידה שהשיווקים של החברים אצלה יהיו באמצעותה ונרשמים על שמה. אין זה סביר להניח כי מדובר בחוסר תשומת לב מצידה, בעיקר כאשר קודם לכן ביקשה לפדות את ההשתתפות בהון, והמשיכה לקבל את תמורתם במשך מספר שנים לאחר מכן ללא כל מחאה מצידה.
המשיגה גם לא ביקשה להשאיר לעצמה כל זיקת חברות בתנובה, גם לא מהתנהגותה בפועל. מעיון במסמכים, ומהתנהגות המשיגה רואים כי היא פעלה כמי שאינה רואה את עצמה כחברה. הפסקת השיווק דרך תנובה נמשכה מספר שנים ולאחריה הגיעה הבקשה בכתב לפדיון ההשתתפות בהון.
מכל האמור לעיל עולה המסקנה כי המשיגה פרשה מחברותה בתנובה ביוזמתה כבר בשנת 1963, על כן חברותה פסקה במועד הרשום בפנקס החברים.
חברות
הואיל ולא הוכיחה המשיגה כי היא רשומה בפנקס החברים בתנובה או כי הגישה בקשה להתקבל כחברה מחדש בתנובה. אין לי אלא לבדוק האם התקבלה המשיגה כחברה בתנובה בדרך חלופית שלא על פי התקנון.
תחילה אפנה להוראות הדין הרלוונטיות לסוגיית הקבלה לחברות באגודה שיתופית:
תקנה 2 לתקנות החברות קובעת את הדרך לקבלה לחברות באגודה:
(א) אדם הרוצה להתקבל כחבר באגודה יגיש לה בקשה בדרך הקבועה בתקנות האגודה.
(ב) קבלת חבר באגודה תהיה בדרך הקבועה בתקנות שלה. (הדגשה שלי א.ז)
תקנה 2(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 קובעת את דרך המלך לקבלת חבר באגודה שיתופית, דהיינו "קבלת חבר באגודה תהיה בדרך הקבועה בתקנות שלה". על כן אבחן האם התקבלה המשיגה מחדש כחברה בתנובה בהתאם לקבוע בתקנון תנובה.
תקנון תנובה בגרסותיו השונות לאורך השנים, קבע תמיד כי המבקש להתקבל כחבר אצלה, עליו להגיש בקשה בנוסח שנקבע בתקנון. על הבקשה להיות מוגשת להנהלת תנובה, וזו תחליט ברוב דעות אם לקבלו כחבר או לדחות את בקשתו. לא נקבעה בתקנון דרך "מקוצרת" או "מקלה" לקבלה לחברות ואשר מתייחסת למי שהיה חבר בעבר ופרש מחברותו על כן, המסלול לגבי המשיגה הינו כמו לכל מועמד אחר. ההיפך הוא הנכון, בתקנון תנובה דאז, קיימת פרוצדורה ברורה לגבי המבקש לחזור ולהתקבל לחברות אצלה. בסעיף 68(ג) לתקנון תנובה נקבע, כי המבקש לחזור ולהתקבל לחברות, בין היתר, עליו להשיב לתנובה את תמורת יחידות ההשתתפות בהון, אשר נפדו בעבר לאחר פרישתו הקודמת מחברותו בתנובה.
אין בתקנון תנובה הוראות לגבי דרכים אחרות לקבלת חברים חדשים, ובוודאי שלא הוראה הקובעת שניתן להתקבל כחבר בתנובה רק מכוח שיווק תוצרת חקלאית לתנובה או על ידי ביצוע תשלומים על חשבון יחידות ההשתתפות בהון.
לא זו בלבד שלא נמצאה כל בקשה מאת המשיגה להתקבל מחדש לחברות בתנובה, הרי שגם לא נמצאה כל ראייה לכך כי המשיגה החזירה או הציעה להחזיר את אשר קיבלה בגין פדיון ההשתתפות בהון, לאחר פרישתה כנדרש על פי סעיף 68(ג) לתקנון תנובה דאז. גם מהטעם הזה, אין לקבל טענת המשיגה לחברות בתנובה.
אף שהדברים לא נטענו במפורש, ניתן להבין את טענת המשיגה לחברות מכוח שיווק בפועל כטענת "חברות מכוח התנהגות", בהתאם לתקנה 2א לתקנות החברות:
ב. תקנה 2א לתקנות החברות מפרטת נסיבות מיוחדות להכרה בחבר:
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".
הוראת תקנה 2א לתקנות החברות מאפשרת לראות אדם כחבר אגודה, במקרה בו "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה" – התנאים האמורים בתקנה 2א הינם תנאים מצטברים. אדם יכול להיות חבר האגודה גם אם לא התקבל לחברות בדרך המלך הקבועה בתקנון האגודה.
השאלה אם כן, האם ניתן לראות במשיגה כחברה בתנובה מכוח תקנה 2א לתקנות החברות. על שאלה זו יש להשיב בשלילה, המדובר באגודה אשר פרשה מרצונה מחברותה בתנובה והטענה של קבלה (מחדש) לחברות בדרך של התנהגות או של חברות מתמשכת אינה במקומה. המבחן על פי הוראת תקנה 2א אשר דנה בחברות מכוח התנהגות הוא כפול, ההנחה על פי תקנה זו כי לשני הצדדים יש רצון לקשור ביניהם יחסי חברות, התנהגות כזו נדרשת משני הצדדים, ואין די בכך שאחד הצדדים התנהג כחבר, שכן ההנחה היא כי אין כופין חברות על ידי אקט חד צדדי, יש צורך בכוונה הדדית. המחוקק קבע כי יש לתת לכך תוקף במקרים המתאימים גם אם הדברים לא עוגנו בהליך פורמאלי. ראו לעניין זה את דברי כב' השופט א. ריבלין בפס"ד
(ת"א) 308/91 רחל גבעון נ' תקומה:
"לשון התקנה מלמד, כי אין די בהתנהגות חד-צדדית מצידו של אדם כדי לעשותו חבר באגודה ואין גם די בהתייחסות חד-צדדית של האגודה כלפיו, על מנת שהחברות תכפה עליו"
החזקה כי זהו רצון הצדדים נסתרה במקרה זה שכן המשיגה הפסיקה את השיווק לתנובה, הביעה בכתב את רצונה כאשר ביקשה לפרוש מחברותה בתנובה, פדתה את יחידות ההשתתפות בהון אשר היו ברשותה, עוד בשנת 1963 ואף המשיכה לקבל תשלומים מפדיון יחידות ההשתתפות בהון עוד שנים רבות לאחר מכן. התנהגותה, הלכה למעשה, מעידה על כי אין היא רואה את עצמה כחברה בתנובה. לא מתקבל על הדעת במצב זה להניח כי המשיגה מבקשת לחזור ולהיות חברה בתנובה על סמך שיווק התוצרת בלבד, וזאת לאחר פרישתה ובזמן שהיא ממשיכה לקבל פדיונות שוטפים בגין יחידות ההשתתפות בהון.
ככל שהיה למשיגה רצון להיות חברה בתנובה לאחר שבעבר פעלה באופן אקטיבי, בהתאם לתקנון, לסיים את חברותה בתנובה, היה עליה להגיש בקשה בטפסים המתאימים, תוך הצעה להחזרת הכספים אשר קיבלה בגין פדיון יחידות ההשתתפות בהון כמתחייב על פי סעיף 68(ג) לתקנון תנובה דאז.
יתרה מכך, גם תנובה לא ראתה במשיגה כחברה אצלה ואחד הסימנים העיקריים לכך הוא אי זימון המשיגה להשתתף בועידות של תנובה. על פי רישומי תנובה, המשיגה לא נכללה ברשימת המוזמנים לוועידות אצלה ואף לא דרשה להיות בין המוזמנים, למרות שידעה על וועידות אלה מעצם היותה בעבר חברה בתנובה. כיצד יתכן כי לא הבחינה באי הזמנתה לוועידות אלה במשך עשרות שנים? במיוחד לאור העובדה כי מועדי הועידות פורסמו ברבים. המשיגה גם לא הראתה כי פנתה אל תנובה כדי להתעניין בשאלה הזימון לוועידות או במחאה על כך שלא הוזמנה לועידות אלה. הועידות התקיימו כל כמה שנים וזכו לתהודה רבה בקרב ההתיישבות העובדת. המשיגה אף לא הוכיחה כי תנובה ראתה בה כחברה אצלה. במצב הדברים כפי שתואר לעיל, יש כדי לקבל את המלצת החוקר כי אין לראות במשיגה כחברה בתנובה מכוח התנהגות על פי סעיף 2א לתקנות החברות.
הואיל ואני רואה כי התנהגות המשיגה לאורך השנים הייתה נעדרת לחלוטין יחסי "חבר – אגודה" אין היא יכולה לומר כי הינה חברה בתנובה, שעה שמהתנהגותה רבת השנים, עולה תמונה הנראית כהיפוך גמור.
המשיגה ביקשה להסתמך על מסמכי שיווק אשר התגלו בארכיוני תנובה, ושמהם ניתן ללמוד כי היו שיווקים על ידה לתנובה, גם בשנים שלאחר הפסקת החברות בתנובה, כאשר על הקבלות בחלק מהשיווקים מופיע סעיף בו מצוין "השתתפות בהון האגודה". על כן מבקשת המשיגה לראות בכך איזשהו סממן של חברות או קבלה מחדש לחברות בתנובה.
גם אם כוונת המשיגה לומר כי ניכוי יחידות ההשתתפות בהון, מהווה "התנהגות כחבר", אזי ראוי להתייחס להיקף המוגבל של ההשתתפות בהון האגודה ולמשך תקופה זו. המדובר בגבייה בסכומים נמוכים ובמספר מצומצם של מקרים לפני עשרות שנים וגם הם לא היו עקביות, שכן היו שיווקים רבים בהם לא נגבה תשלום עבור השתתפות בהון האגודה. אין בכך כדי להוות התנהגות אשר ממנה ניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת עד כדי להצביע על "התנהגות כחבר".
לא אוכל לקבל את טענת המשיגה כי עצם שיווק התוצרת החקלאית של חבריה באמצעות תנובה יש בה כדי להפוך את המשיגה לחברה. מעדויות רבות מפי בעלי תפקידים בתנובה ואשר נשמעו על ידי החוקר, באותם זמנים ביקשה תנובה להגדיל ככל שניתן את היקף השיווק באמצעותה כדי להעצים את כוחה והשפעתה בשווקים, על כן הסכימה לקבל תוצרת חקלאית גם מכאלה שאינם חברים. זאת ועוד תנובה היא אשר ביקשה במקרים רבים ל"קשור" אליה את האגודות על ידי קבלתם כחברים, עובדה אשר חייבה אותם לשווק את כל תוצרתם ותוצרת החברים אצלם לתנובה, ורצון זה היה לעיתים חזק יותר מרצון האגודה החקלאית להתקבל כחבר בתנובה.
אילו הייתי מקבל את טענת המשיגה כי עצם שיווק התוצרת החקלאית של חבריה באמצעות תנובה יש בה כדי להפוך את המשיגה לחברה בתנובה, הרי שבמקרה זה השיווק נעשה על ידי יחידים באופן פרטני ולא על ידי המשיגה. על פי תקנון תנובה, יחידים מעולם לא היו כשירים להתקבל כחברים אצלה, על כן אף על פי שהשיווק בוצע על ידם לא היו יכולים להפוך לחברים בתנובה. דווקא בעיצומה של תקופת "השיווק המאורגן" שנהג אז בהתיישבות העובדת היא הנותנת שהמשיגה לא התכוונה כלל להפוך מחדש לחברה בתנובה, שהרי אם לכך התכוונה הייתה מקפידה כי שיווק כל החברים יהיה באמצעותה וירשם על שמה.
המשיגה לא הציגה דוחות כספיים אשר יש בהם כדי להעיד על צבירת יחידות ההשתתפות בהון לאחר פרישתה מתנובה, מכל מקום המשיגה לא הראתה כי הייתה מצידה הסתמכות כל שהיא על הניכויים אשר לטענתה הן בגדר "מניות". על-פי כלל הראיה הטובה ביותר (the best evidence rule) הנוהג בדיני הראיות, היה על המשיגה להציג את הראיה הטובה ביותר מבחינתה כדי להוכיח את אשר מבקשת היא להוכיח. כדברי השופט מ, חשין בע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר ואח':
"..כלל הראיה הטובה ביותר מורנו כי שומה עליו על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח.."
גם הימנעות מהצגת הראיות אשר יש בכוח המשיגה להציגן ואינה עושה כן, מתפרשת כנגדה.
שיווקי המשיגה לתנובה היו בהיקפים מצומצמים מאד, אין הם יכולים להוות כראיה להמשך החברות בתנובה ואין לגזור מהם מסקנות מרחיקות לכת. בנוסף לכך אין לייחס את השיווק החקלאי של בודדים החברים אצל המשיגה כאילו היה שיווק של המשיגה, יתרה מכך, גם תנובה הפרידה ברישומיה שיווקים אלה. תנובה ביצעה הבחנה ברורה בין שיווקי החברים אצל המשיגה לבין שיווקי המשיגה, בשנים שלאחר פרישת המשיגה מתנובה נרשמו שיווקי החברים אצלה בקבצים נפרדים על פי מפתח של " בודדים" או של "לא חברים" כאשר משמעות הסיווג הוא כי מסמכי השיווק נערכים על שם חבר האגודה הבודד ולא על שם האגודה.
המשיגה אינה יכולה לראות את עצמה כמי שהתקבלה מחדש לחברות בתנובה לאחר שיצאה מחברות קודם לכן. אין היא יכולה להיבנות לעניין זה מניכוי עבור השתתפות בהון בסכומים זעומים ובמקרים בודדים, לרבות משיווק של בודדים אשר ממילא לא היו כשירים להתקבל כחברים מלכתחילה.
מתקנון תנובה עולה, כי הדרך לקבלה לחברות מותנית בהגשת בקשה בנוסח הקבוע בתקנון, תוך עמידה בתנאי כשירות מסוימים, בדיון במוסדות האגודה ובקבלת החלטת קבלה, או אי קבלה על ידי מוסדות אלו. לא נקבע בתקנון מסלול חלופי של קבלה לחברות בדרך של רכישה/תשלומים של יחידות ההשתתפות בהון, אשר יכול לבוא במקום דרך המלך של הגשת הבקשה בנוסח הקבוע בתקנון.
העולה מהאמור הוא כי הדרך לקבלה לחברות אצל המשיבה אינה על ידי שיווק ואו על ידי גביית כסף בגין יחידות ההשתתפות בהון. הסיבה לכך פשוטה ביותר, ל"דרכים" אלה אין כל גיבוי או בסיס בתקנון תנובה. משמע, השיווק כמו גם הגבייה ליחידות ההשתתפות בהון, אינם מאפשרים קבלה לחברות על פי תקנה 2א לתקנות החברות.
אוסיף עוד כי באותם ימים נהגה תנובה לשווק תוצרת חקלאית גם של מי שאינם חברים אצלה, ביניהם גם "בודדים" שלא היו יכולים להיות חברים בתנובה. בנוסף לכך, תנובה גבתה עמלה אשר כונתה "קומיסיון" בשיעור מסוים מתוך תמורת השיווק. אולם לטענת בעלי תפקידים בתנובה באותם ימים, וכפי שהסברתי לעיל בתחילת דברי, במקרים מסוימים נרשם בטעות חלק מגביית "הקומיסיון" כגביה להשתתפות בהון וזאת בשל מגבלות מערכת המיכון והנהלת חשבונות אצל המשיבה, ובעיות תקשורת המחשבים בין המרכז של תנובה לבין המחוזות, כאשר עיקר ההתחשבנות נעשתה אז בדרג המחוזות ואילו פנקס החברים, אשר בו נרשמו החברים על יסוד החלטות ההנהלה, התנהל במרכז תנובה ולא היה ממוחשב באותם הימים. היקפי הפעילות הגדולים אשר אפיינו את תנובה באותם ימים, הקשו אף הם על ניהול מערכת ללא טעויות מעין אלה.
זאת ועוד, תנובה נהגה באותם ימים לגבות בגין יחידות ההשתתפות בהון גם ממי שאין כל מחלוקת שלא היו חברים ולא יכלו להיות חברים, ואיש לא הקפיד בעניין זה, לא מצידה של תנובה וגם לא מצד המשווקים אף על פי שלא היו חברים בתנובה. כך גם המשיגה אשר ידעה על הגביה בגין יחידות ההשתתפות בהון ולא הביעה כל מחאה מצידה, משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. לעניין זה יפים דברי כב' השופטת עינת רביד בפס"ד ת"א 30124/06 ארגון מושבי הנגב- ארגון שיתופית חקלאית נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ,:
"...ארגון אשר ידע שאין הוא חבר בתנובה, ולכן לא יכול להחזיק במניותיה, שהרי זהו הדין, ידע כבר משנת 1985 כי הסכום המנוכה ממנו איננו מסווג כראוי. הרי מי שיודע שהוא אינו מחזיק במניות תנובה ובכל זאת רואה רישום בדבר אחזקה שכזו אינו יכול לטעון כי לא ידע שמדובר ברישום מוטעה..."
שיהוי והתיישנות
למרות שהשגה זו הוגשה באיחור רב, לא דחיתי אותה על הסף בשל השיהוי, אלא בחנתי את הדברים לגופם.
גם אילו היה ממש בטענות המשיגה, הרי שחלים לגביהן שיהוי והתיישנות. המשיגה ידעה במשך שנים רבות כי אין היא חברה בתנובה, אך היא בחרה לכבוש את טענותיה. השגה זו הוגשה לאחר חלוף זמן רב, ולא נעשה כל ניסיון להסביר את פשר השיהוי הממושך. האינטרסים אשר לשמם קיימים דיני ההתיישנות רלוונטיים גם במקרה זה, ולמעשה, שיהוי זה יכול ללמד כי המשיגה ויתרה על הזכות אשר עמדה לה. במצב דברים זה די בשיהוי כדי לדחות את העתירה. כך דברי כב' הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 501/85 דב חייט ואח' נ' שר הפנים:
"שיהוי כה ניכר, שאין לו הצדקה עניינית, יש בו כדי לשלול בסיס ממשי מן העתירה.
נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר."
דברי כב' השופט י'. מלץ בע"א 341/87 זלמן הרשוביץ נ' עין ורד מושב עובדים:
"והמערער המשיך בשתיקתו, שתיקה שהתבטאה לא רק באי-פנייה לבית המשפט אלא גם באי-נקיטת צעד כלשהו בין כותלי המושב והאגודה המשיבה."
בע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן בית-משפט אמר:ב
"הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, אשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה".
דברי כב' השופט א' גולדנברג בבג"ץ 4077/92 הניה אבישר ו-15 אח' נ' שר הפנים:
"ו סבורים אנו, כי בנסיבותיו של מקרה זה השתהו העותרים מעבר לזמן הסביר עד שהגישו את עתירתם
ו..דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום לב סובייקטיבי של העותר."
לאור כל האמור לעיל ולאור חומר הראיות שהוצג בפני הנני דוחה את ההשגה.
אין צו להוצאות, למעט נושא הוצאות החקירה בהם תישא המשיגה.
ניתן היום 16.11.2009
