מושב חלץ חרג מכמות המים המוקצבת לו – מי ישא בתשלום הקנס, המושב או מקורות?

בשנת 2002, צרך מושב חלץ כ-714,000 קוב מים, כמות החורגת בכ-177,000 קוב מים מעבר למכסת המים המוקצבת למושב, ובגין חריגה זו, הטיל נציב המים קנס בסך כ-142,000 שקלים חדשים.

מקורות, אשר חויבה בתשלום זה, ביקשה מנציב המים אישור לגבותו מהמושב. משנתקבל האישור נשלח החיוב למושב, ומשבושש המושב לשלם את החיוב הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר. המושב ביקש לעקב ההליך עקב התקיימות הליך בוררות עם מקורות, אך משביטל המושב הסכמתו להליך הבירור, ביקשה מקורות להמשיך בהליך התביעה, ומכאן בקשה זו של המושב לרשות להתגונן.

המושב טוען, כי הוקצתה לו הקצבה של כ-817,000 קוב מים, ומתוך כמות זו 350,000 קוב מי שפד"ן, כך שהניצול של המים הינו בחסר של כ-172,000 קוב מים ולא בעודף. עוד טוען המושב, כי על מקורות היה לסגור את השיבר עם חריגה מהקצבת המים השפירים ולהזרים מי שפד"ן, שכן זה חלק מההקצבה, ומשלא עשתה כך, אין למקורות על מה להלין. עוד מוסיף המושב, כי לא נתקבלה כל הודעה על אי כוונת מקורות לספק למושב מי שפד"ן ולכן לא הייתה למושב ברירה אלא להשתמש במים שפירים, וכי הוא לא קיבל הודעה מנציב המים על אפשרותו לשטוח את טענותיו בפני מי, ולראשונה נודע לו על כוונת מקורות לחייבו בתשלום רק באוקטובר 2006.

מנגד, טוענת מקורות, כי חיוב הקנס הינו של נציב המים, ומקורות קיבלה את אישור הנציב לחייב את המושבבסכום הקנס. כן טוענת מקורות, כי לא התחייבה בפני המושב לספק לו מי שפד"ן, וכי אין עליה חובה לבדוק אימתי המושב חורג ולסגור את הברז, שכן על המושב החובה לעקוב אחר היקף צריכתו, ולשלם במצבים של חריגה.

התכלית בסדר דין מקוצר הינה למנוע דיון באותם מצבים בהם למעלה מכל ספק שאין לנתבע טענת הגנה עם סיכוי כלשהוא להצליח. עוד נקבע, כי על מנת לתת לנתבע בסדר דין מקוצר את יומו בבית המשפט עליו להציג הגנה אפשרית, ולו רק בדוחק, ואז אכן יקבל את רשות ההתגוננות בלא בדיקה מעמיקה של טיב ההגנה או הראיות. דיון בבקשת הרשות להתגונן אינו בא כקדם דיון ואף אינו המשפט עצמו, אך יחד עם זאת, על המבקש רשות להתגונן להביא את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס טענויתיו ולא לטעון טענות בעלמא ללא בסיס עובדתי.

חוק המים קובע, כי ספק שהוטל עליו חיוב בגין תשלום מיוחד רשאי לגבות סכום זה מהצרכן באישור נציבות המים, וכן כי לא יאשר מנהל רשות המים גביה שכזו אלא אם נתן לצרכן הזדמנות למצות את טענותיו בפני המנהל.

המושב לא מצא לנכון להידרש לטענת מקורות, לפיה הוא מנוע מלטעון טענותיו, נוכח קיומו של טריבונל ספציפי הדן בטענות בנושא מים – בית הדין למים. אך מאחר ומדובר במחלוקת שגרתית הטעונה בירור בפני הטריבונל המוסמך, על המושב היה לערעור על ההחלטה בהתאם לדרכים המיוחדות שהמחוקק קבע תוך 60 ימים לבית הדין למים, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו, ודין בקשתו זו דחייה אך מטעם זה.

אף טענת המושב, כי לא קיבל הודעה על הטלת החיוב המיוחד בזמן איננה מסייעת בידיו, שכן אין חולק שאף מזמן שהוא קיבל את ההודעה, הוא לא פנה לבית הדין למים בתוך 60 ימים.

בשולי הדברים התייחס בית המשפט אף לגופן של הטענות, והבהיר כי אין בהם די כדי לשכנע שקיימת הגנה ראויה.

משנוכח בית המשפט, כי טענות המבקש מסתמכות על הגנת בדים אשר אין עמה דבר היכול לשמש כהגנה, הוא דחה את הבקשה, וחייב המושב לשלם למקורות סך של 1,500 ₪ הוצאות.

לערך מושב חלץ בויקיפדיה