בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני כב' סגן הנשיא אברהם אברהם. ת"א 615-07 שאר ישוב מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית נ' גליל חברה לקרח וקירור בע"מ ואח'

גליל חברה לקרח וקירור התאגדה בשנת 1953 לצורך הפעלת בית קירור לאחסנת פרי, ובמניותיה החזיקו כ- 40 ישובים בגליל העליון, ביניהם מושב שאר ישוב אשר החזיק כ- 1002 "מניות קירור" של החברה. יש לציין, כי כל מניה מזכה את המושב בזכות לאחסן טון פרי מתוצרתו במחיר עלות ובזכות קדימות לאחסון פרי על פני אלו שאינם מחזיקים במניות.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת החליטה החברה לגבות 300 ₪ לטון כדמי אחסון בבית הקירור לעומת 50-60 ₪ לטון לפני כן, וזאת בשל החלטת החברה להפעיל את בית הקירור על בסיס כלכלי לצורך שיפוצו. המושב החליט שלא להשתתף בהליך זה, ולכן חדל מאחסון פרי בבית הקירור.

בתחילת המילניום, החליטה האסיפה הכללית של פיתוח הגליל להעביר את מרבית מניותיה הרגילות בכל אחד מן התאגידים, ובתוכם החברה, לידי המשקים המחזיקים במניותיה. השיעור היחסי במניות הרגילות שקיבל כל אחד מן המשקים בכל אחד מן התאגידים, ובהם החברה, נקבע על פי שיעור השקעתו בפיתוח הגליל לאורך השנים, והיות וחלקו של המושב בהשקעות בפיתוח הגליל היה אפסי, הוא לא קיבל מניות רגילות בתאגידים השונים במסגרת הארגון מחדש. בנוסף, נערכו שינויים אחדים בתקנון ההתאגדות של החברה, ובהם שינוי הזכויות הניתנות למחזיק במניית קירור. כתוצאה  מן השינוי, אוינה למעשה זכות המושב לאחסון פרי בבית הקירור, שהרי הקצאת המניות לכל משק שיקפה את זכותו לאיחסון פרי, לפי חלקו של המשק בהשקעה בחברה לאורך העשורים שקדמו לשינוי, והיות והמושב לא השקיע דבר במשך שנים - נעלמה זכותו לאחסון פרי.

בשנת 2006 החליט המושב להגיש תביעה נגד החברה בטענה לקיפוח זכותו הנגררת לאחסן פרי בבית הקירור היות וברשותו 1002 מניות קירור.

מנגד, טענה החברה, כי המושב ניתק כל קשר עם החברה ועם בית הקירור, ולא גילתה בהם כל ענין, ולכן אין להם זכות לאחסון פרי.

יש לציין, כי לאחר הגשת סיכומי הטענות דחתה החברה את הצעות השופט לקבלת נתח הון בחברה בעבור השקעה בחברה, בדומה להשקעת המשקים האחרים, או אחסון פרי בבית הקירור במשך 10 שנים באותם תנאים להם זכאים שאר המשקים, אולם החברה סירבה להצעות השופט.

ראשית, מציין ביהמ"ש, כי מהעדויות עולה שהמושב ידע על הצורך להשקיע בבית הקירור, ואי ההשקעה נגרם עקב חוסר עניין שגילתה בו. ביהמ"ש מדגיש, כי משך זכות האחסון בבית הקירור הינו כמשך חייו של בית הקירור, כלומר, ברגע שחדל בית הקירור מלהתקיים – חדלה מניית הקירור מלהתקיים. לפיכך, היות ובשנות ה-90 עמד בית הקירור בפני קריסה, ואילולא השקעת המשקים הוא היה קורס, הרי שמדובר בבית קירור חדש בו אין למושב זכות אחסון, שהרי לא השקיע אפילו שקל אחד בהקמתו. בית המשפט מסביר כי המושב קיבל תרומה להשקעתו בשנות ה- 60, שהרי במשך שנים הוא אחסן פרי במחיר מוזל.

כמו כן, מציין ביהמ"ש, כי השינויים בהון המניות נעשו בהתאם להשקעותיו של כל משק בחברה, והיות והמושב לא השקיע בחברה – לא הוקצו לו מניות.

לבסוף, מציין ביהמ"ש, כי אף אם היה מגיע למסקנה כי המושב קופח בדרך זו או אחרת, הרי שלכל היותר יש להעמיד את המושב במצב בו הוא אוחז בזכות לאחסן פרי בבית הקירור מבלי צורך בהשקעת כספים לתחזוקתו, כלומר לתקופה של 10 שנים, אולם הצעה זו נדחתה כאמור ע"י המושב.

בית המשפט דוחה את התביעה, ופוסק למושב הוצאות משפט בסך 35,000 ₪.

ניתן ב- ד' כסלו תשע"ג, 18 נובמבר 2012.