מזכירת המועצה האזורית ערבות הירדן תובעת את המועצה לשלם לה פיצויי פיטורים גבוהים ממה שהוסכם בין הצדדים בהסכם הפיטורים

רות עדתו עבדה במועצה האזורית ערבות הירדן החל משנת 1989 ועד לשנת 2009, והחל מאוקטובר 1994 היא מונתה למזכירת המועצה. משכורתה דורגה וחושבה כנהוג בדירוג המנהלי מתחילת עבודתה, ומאפריל 1998 שונתה צורת העסקתה למתכונת חוזי עבודה אישיים וחושבה כנהוג בשכר הבכירים כפי שאושר ע"י הממונה על השכר באוצר ומנכ"ל משרד הפנים.

משנבחר ראש מועצה חדש, ביקש הלה להביא לסיומו את חוזה ההעסקה של רות ולפטרה מתפקידה. במהלך זה הגיעו הצדדים להבנות וכחלק מהבנות אלו ביקשה רות לקבל עבור תקופת עבודתה לפי הדרוג המנהלי פיצויים בסך של 150%. הסכם ברוח זה נחתם עם תוספת שהכל בכפוף לאישור משרד הפנים. האישור שהתקבל ממשרד הפנים קבע כי רות תקבל פיצויי פיטורין לפי 100% על פני כל השנים על פי המשכורת האחרונה, וחישוב זה יצר לזכותה של רות תוספת של כ-100,000 ₪.

רות ביקשה לממש את שקבע משרד הפנים אך המועצה סירבה לקבל תחשיב זה ושילמה את הפיצויים על פי התחשיב שסוכם עימה בהסכם הפיטורים. משכך הגיעה מחלוקת זו לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה.

רות טוענת, כיפיטוריה נעשו משיקולים פוליטיים ללא כל דופי בתפקודה בכדי מנת למנות מקורב לראש המועצה הנבחר, והינם פסולים מעיקרם ויש לבטלם. לחילופין, יש לשלם לה שכר עד לזמן פרישתה לפנסיה דהיינו עד שנת 2015. לחילופי חילופין יש לשלם את הפרשי הפיצויים כפי התחשיב של משרד הפנים, וכן תשלום נוסף של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש על כל ההליך.

עוד היא מוסיפה, כי היועץ המשפטי של המועצה פנה אליה בשליחות ראש המועצה והסביר לה כי קבלת פיצויים בפיצול תקופות הם ע"פ הוראות החשב והיא לא תוכל לקבל פיצויים על כל התקופה לפי שכרה האחרון, ועל סמך ייעוץ משפטי שגוי זה היא הסכימה לתנאים ופרשה.

המועצה טוענת מנגד, כי ראש המועצה ביקש לרענן וליעל את הנהלת המועצה והציע לרות לעבור לעבוד בחברה העירונית של המועצה באותם תנאי שכר, אך רות היא זו שביקשה בסופו של עניין לפרוש וכך אכן סוכם. עוד נטען, כי היועץ המשפטי של המועצה לא ייעץ לה בדבר הפיצויים שכן מתוקף תפקידה כמזכירת המועצה ענייני שכר והוראות החשב היו נהירים לה, ובקשתה לפרוש בתוספת 150% פיצויים על התקופה הראשונה נבעו מיוזמתה ומרצונה לפרוש.     

המחלוקות אשר נקבעו בהליך הדיוני הראשוני הם כאלה:

א. טענת רות כי פוטרה מטעמים פוליטיים ועל כן פיטוריה הם לא כדין, אכיפת חזרתה לעבודה ו/או תשלום שכר מלא עד לתאריך פרישתה.

ב. לחילופין – כיצד יש לחשב את פיצויי הפיטורין האם משכורת אחרונה כפול שנות עבודתה או פיצויים לפי פיצול תקופות.

ג.    האם הסכם הפרישה בטל עקב הפרתו ע"י הנתבעת בכך שלא שולמו מלא הפיצויים המחויבים מהסכם הפרישה.

לעניין הפיטורים ע"פ הסכם הפרישה – עולה, כי הצדדים הגיעו להסכם ומשעה שרות הסכימה לפיטוריה ואף דרשה וקיבלה בתמורה תוספת של 150% פיצויים לחלק הפיצוי לתקופת הטרום חוזה אישי, משמע כי קיימה מו"מ מול הנתבעת ונראה כי אף התייעצה עם גורם כלשהוא עד הבשלת ההסכם. מעבר לכך, בהסכם קבוע כי הסכם זה סופי אף אם לא אושר ע"י משרד הפנים. ועוד כאשר רות חתומה על הסכם אשר הבשיל לאחר מו"מ לא תוכל לטעון כי פיטוריה לא חוקיים וכי נבעו ממניע פוליטי פסול. אכן פיטוריה הם אינם פרישה לגמלאות כמשמעותם אלא פיטורים וכי זכויותיה לגמלא יתהוו בגיל 62.

אכן המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא מחלוקת כספית. רות טוענת לחלות הפיצויים לפי חישוב של שכר אחרון על פני כל תקופת העסקתה ואילו המועצה טוענת, כי יש לחלק את התקופות כפי שהוסכם בהסכם הפיטורין ואכן שולם.

מהסכם הפיטורים עולה, כי הצדק עם המועצה, שכן רות הסכימה לפיצויים המחולקים. טענתה כי משרד הפנים אישר תשלום פיצוים בעבור חישוב כתקופה אחת עדיין אין בו בכדי לחייב את המועצה ליותר ממה שהסכימה עליו בהסכם הפיצויים, שהרי עצם ההסכם לתשלום 150% על התקופה הראשונה לעבודתה הינו תשלום מעבר לחיוב הראשוני אשר בו חבה המועצה מלכתחילה.

מעבר לכך, הלכת מנפאוור קובעת כי כאשר צורת ההעסקה משתנה בצורה יסודית תוך תקופת העבודה יש לחשב את הפיצויים בנפרד לפי התקופות ובמקרה דנן השינוי בצורת ההעסקה היה מהותי מעבר לעבודה תחת חוזה אישי, ועל כן נדחית טענת רות גם בעניין זה. כמו כן, הסכם הפרישה אינו בטל שכן המועצה שילמה את כל הפיצויים כפי שהוסכם בהסכם הפרישה וכפי דרישתה והסכמתה של רות.  

לסיכום תביעתה של רות נדחית על כול סעיפיה ובגלל נסיבותיה האישיות לא ניתן צו להוצאות.

ניתן ב- ו' טבת תשע"ב, 01 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

לאתר המועצה האזורית ערבות הירדן