מי אחראי למותו של ישראל גולובקין בן ה-13, שנקבר תחת מפולת בבור במושב נורדיה?
העובדות הרלוונטיות:
כנגד מושב נורדיה, משה דותן (מרכז המשק במושב), יהושע כרמלי (חבר המושב) ויאירי יורם (מרכז המשק שהחליף את משה דותן) הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות.
בחודש מאי 1990 אישר משרד החקלאות למושב נורדיה להכשיר שטח במושב לעיבודים חקלאיים. המושב חפר בור במושב מתוך כוונה לטמון בו את הקרקע אשר אינה מתאימה לעיבודים חקלאיים, על מנת שעליה יוכלו לשים בה את הקרקע המתאימה.
מושב נורדיה קיבל את כל האישורים הנדרשים בחוק, תוך התחייבותו ליישר את פני השטח עם סיום עבודות הכריה.
באותם ימים החל מושב נורדיה בפרויקט ביוב באזור ובחודש אוגוסט 1993 הוצא צו מניעה שעצר את התקדמות הפרויקט, אך המושב לא דאג לגדר את הבור שנשאר במקום.
בתאריך 3.11.1996, הגיע ישראל גולובקין, ילד בן 13, משכונת עמליה בנתניה לשחק בבור ביחד עם שניים מחבריו.
הילדים חפרו בבור ויצרו מערה שבסופו של דבר התמוטטה על ישראל גולובקין וקברה אותו. ישראל גולובקין נפצע קשה ומת למחרת מפצעיו. לאחר מותו דאג יורם יאירי לגדר את הבור.
בית משפט השלום פסק כי לכל אחד מהמערערים הייתה מודעות לבור אך לא עשה דבר, זאת ועוד, מנהל מקרקעי ישראל שלח מכתב התראה למושב בחודש מאי 1996 בו הוא דורש מהמושב לכסות את הבור.
נקבע כי מצירוף העדויות והראיות הבור היה מסוכן לציבור וחפירתו מהווה סכנה בלתי רגילה שאינה נמנית על סיכוני היומיום, ולכן היה מקום לנקוט באמצעי זהירות ספציפיים למניעת האפשרות לפגיעה, במיוחד שהמערערים היו מודעים לנסיבות החפירה ובצורך למלא את השטח.
אמנם הקבלן של פרויקט הביוב גידר את השטח כאשר הוצא צו המניעה, אך הגידור לא החזיק מעמד זמן רב וכבר כעבור כשנה השטח לא היה מגודר.
העדרה של גדר הינה רשלנות של מושב נורדיה ושאר המערערים.
על מושב נורדיה הוטל קנס בשל ההתרשלות בסך של 35,000 ₪.
האחריות לטפל בסכנות במושב בכלל ובבור בפרט, מוטלת על מרכז המשק ובמקרה זה על יורם יאירי, על כן נגזרו עליו חמישה חודשי עבודות שירות, חודשיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וקנס בסך של 7,500 ₪.
דותן, שהיה מרכז המשק עד ינואר 1994, הורשע אך הוא ונגזרו עליו 100 ימי עבודות שירות, ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך של 7,500 ₪.
על כרמלי, הגזבר, נגזרו 60 ימי עבודות שירות, ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך של 5,000 ₪.
מכאן הערעור.
טענות עורכי דינו של מושב נורדיה:
בית המשפט השלום טעה כאשר הטיל חובת זהירות על המושב, כמחזיק במקרקעין, כאשר מדובר היה במסיג גבול.
לא ניתן היה לצפות את התנהגותו של ישראל גולובקין וחפירת הבור על ידו.
הבור אינו מקום מסוכן ובית המשפט טעה כאשר סיווג אותו ככזה. לראייה פקח מנהל מקרקעי ישראל, אשר היה במקום מספר פעמים, לא ראה בבור כמקום מסוכן.
מושב נורדיה מינה מנהל פרויקט מטעמו אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו, היה גם לשמור על הבטיחות של החלקה.
טענות עורכי דינו של דותן:
לא מדובר בבור מסוכן ולכן לא ניתן היה לצפות את התאונה מראש ודי בכך כדי לשלול את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית.
טעה בית המשפט בקובעו כי המדובר במחפורת מסוכנת, וכי חלה על המערער חובה לצפות את התרחשות התאונה.
הילדים הגיעו משכונת עמליה, אשר אוכלסה לראשונה רק שנתיים לאחר סיום עבודתו כמרכז המשק במושב נורדיה. במהלך הבנייה של שכונת עמליה חצצו שתי גדרות בין השכונה לבין הבור. בהעדר אנשים בקרבת מקום לא היה ניתן לצפות את התאונה.
טענות עורכי דינו של כרמלי:
אין לכרמלי כל אחריות או סמכות בנוגע לעבודות כריה במושב, וכל הנגיעה שלו בדבר היא בפן הכספי.
בית משפט השלום טעה בכך שמצא שכרמלי חב חובה מושגית למסיג גבול בחלקה. כרמלי לא יכול היה לצפות את קרות האסון.
אמנם כרמלי חתם על החוזה מול המנהל, לפיו היה על המושב ליישר את השטח, אך כרמלי סיים את תפקידו כגזבר כחמישה עשר חודשים לפני התאריך שהיה צריך ליישר את הקרקע.
שכונת עמליה לא הייתה מאוכלסת בזמן שהיה גזבר ולכן אין קשר סיבתי בין היותו גזבר לתאונה.
כגזבר במושב נורדיה, אין הוא מוסמך ליתן הוראות לביצוע פעולות, פיזיות כאלו או אחרות בשטח המושב.
טענות עורכי דינו של יאירי:
הבור איננו מקום מסוכן ולכן לא ניתן היה לצפות את התאונה.
הגורם העיקרי למותו של ישראל גולובקין היא המנהרה שחפר ולא הבור ובית המשפט קמא התעלם מכך.
בית המשפט טעה כאשר הטיל את האחריות על מרכז המשק, מאחר והסמכות איננה מוקנת לו בתקנון המושב או בהחלטות אסיפת המושב.
הבור נכרה שנתיים לפני כניסתו לתפקיד המרכז והוא לא היה מעורב בקבלת ההחלטות בזמנו ולכן אין להטיל עליו אחריות.
טענות מדינת ישראל:
יש לדחות את הערעור ולהשאיר את הכרעת הדין וגזר הדין על כנם, מהטעמים שיפורטו.
הבור היווה מוקד משיכה לילדים רבים ונשאר נטוש ונגיש לכל אותם הילדים שחפצו לשחק בקרבתו.
היה על מושב נורדיה ושאר המערערים לכסות את הבור מכורח ההסכם שחתם המושב מול מנהל מקרקעי ישראל.
הבור היה מסוכן ועובדה זאת הוכחה בדיון בשלום בעקבות הצגת מסכת עדויות וראיות רבות. כן, כונה הבור על ידי הילדים ששיחקו בו כ"צוק" בשל גובהו הרב, שהיה כשל בניין בן מספר קומות.
למושב נורדיה אחריות על כל השטחים אשר נמצאים ברשותו, ולכן חלה עליו האחריות לדאוג לבטיחותם.
המערערים לא הביאו ולו עד אחד אשר יתמוך בגרסתם כי המקום איננו מסוכן וכי אין צורך לשים בו אמצעי זהירות.
השופט ד"ר אחיקם סטולר פסק:
מימדי הבור:
לא נהוג שערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדות של בית המשפט קמא אלא במקרים חריגים, לכן לאור הפסיקה הברורה של בית משפט השלום אשר מבוססת היטב על חומר הראיות אין לערער על פסיקתו לגבי מימדי הבור.
מסוכנות הבור:
עצם העובדה כי בהסכם שנחתם על המנהל הוכנס סעיף המורה למושב נורדיה לכסות את הבור בסיום העבודה, יש בה כדי להראות כי היה על המערערים לדעת על מסוכנות הבור.
זאת ועוד, המושב חייב את הקבלן לבטח עצמו בעבודה באזור בגין נזקים שעלולים להיגרם במהלך העבודות.
לא נמצא פגם במסקנתו של בית משפט השלום לגבי מסוכנות הבור.
בפסיקת בית המשפט העליון בעניינים שונים נקבע כי קיימת חובת זהירות מוגברת כלפי ילדים.
מדובר בבור שעומקו כעשרה מטרים אשר צדדיו תלולים ובלתי יציבים. על כן הבור יצר שתי סכנות עיקריות, האחת סכנה מנפילה לתוך הבור והשנייה, כפי שקרה, התמוטטות הדפנות.
נוכח העובדה שהשטח היה נגיש לכניסה של ילדים, חלה על המערערים חובה מוגברת של זהירות, בשל העובדה שילדים אלה טרם פיתחו מנגנוני אזהרה ושיקול דעת ראויים.
טענת המערערים כי טעה בית המשפט בקביעתו באשר למסוכנות הבור נדחית.
התוצאה היא, שלא נמצאה כל טעות בהכרעת הדין של בית משפט השלום בעניין זה ודין טענת המערערים להידחות.
המערערים טענו כי מינו את צבי גור אריה, אשר נפטר כחודש לפני התאונה, כאחראי על פרויקט הביוב בחלקה, ועל כן יש לפתור אותם מאחריות. לא נמצא פגם בהחלטת בית משפט השלום בעניין זה, אשר דחה טענה זאת.
באשר לטענה כי היה גידור במקום, אין לקבל את גרסת המערערים, שכן בית משפט השלום קבע כי עובדתית הבור לא היה מגודר, וכל שנותר במקום היה שרידי גדר אשר איבדו את יעילותם הרבה זמן לפני קרות התאונה.
אחריותו של יורם יאירי:
קביעתו של בית המשפט כי יאירי כשל בתפקידו בכך שלא נקט באמצעים לכיסוי הבור, זאת לאור ההסכם שנחתם עם מנהל מקרקעי ישראל וכן לא ננקטו אמצעים להבטיח כי לא ייכנסו אנשים וילדים לבור.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, מרכז משק סביר צריך היה לצפות את מסוכנות הבור, בהיותו מודע לפקודת הבטיחות בעבודה, לרבות הסכנות הטמונות בבורות.
עולה מהעדויות והראיות כי יאירי לא עשה דבר על מנת למזער את הסכנה הטמונה בבור.
יאירי, במחדלו, לא מילא את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו, כמרכז משק, שכן מרכז משק סביר, ובייחוד לאחר קבלת מכתבי ההתראה מהמנהל, היה צריך לצפות את הסכנה ואת התאונה ובמחדלו למנוע אותה הוא התרשל.
לסיכומו של עניין עונשם של יאירי ושל מושב נורדיה יישארו על כנם.
אחריותו של דותן:
דותן לא הוכיח שבעת שסיים תפקידו כמרכז המשק הבור היה מגודר, נהפוך הוא, הממצאים העובדתיים מראים כי הבור לא היה מגודר כלל.
גם דותן כשל בתפקידו כמרכז משק, כאשר לא נקט בשום אמצעי לכיסוי הבור, כמתחייב בהסכם עם המנהל, וכן לא מנע כניסה של ילדים לאזור.
עם זאת, דותן סיים את תפקידו כמרכז והעביר סמכויותיו ליאירי, על כן נוצר הספק באשר לאחריותו של דותן, ומאחר ועסקינן בדין הפלילי הספק צריך ללכת עם הנאשם, דותן.
על כן יש לזכות את דותן מחמת הספק.
אחריותו של שוקה כרמלי:
ישנה טעות עובדתית מהותית בעניינו של כרמלי. בתחילת פסק הדין של בית משפט השלום, צוין כי כרמלי שימש כגזבר בזמן קרות התאונה, אך כרמלי סיים את תפקידו כבר בינואר 1994 ולכן נפלה טעות.
עם זאת כרמלי היה גזבר בזמן החתימה על ההסכם על המנהל. יש צורך לשאול האם יש להטיל על הגזבר אחריות על התאונה. לדעת השופט סטולר, התשובה לכך היא שלילית. בתפקידו כגזבר אין כרמלי מוסמך ליתן הוראות לביצוע פעולות פיזיות כאלו, או אחרות, בשטח מושב נורדיה.
יש להוסיף את העובדה כי שכונת עמליה לא הייתה קיימת בתקופת כהונתו של כרמלי ולכן בכל מקרה אין קשר סיבתי בין ההתנהגות שלו לבים התאונה.
לדעת השופט סטולר יש לזכות את כרמלי מהאישומים.
לסיכום, השופט סטולר מזכה את כרמלי ודותן מהאישומים ומשאיר על כנם את הרשעותיהם של מושב נורדיה ויורם יאירי.
פסק דינו של השופט זכריה כספי:
השופט כספי מקבל את דעת השופט סטולר בהרשעתם של יאירי ומושב נורדיה, אך עם זאת אין הוא מקבל את דעת השופט סטולר לעניינם של כרמלי ודותן.
לעניינו של דותן, בית משפט השלום פסק כעובדה, כי הבור היה מסוכן ועל כן חלה על דותן חובת הזהירות המושגית.
דותן כשל בתפקידו בכך שלא נקט באמצעים ראויים על מנת לעמוד בהסכם על מנהל מקרקעי ישראל ולכסות את הבור וכן לא מנע אפשרות כניסה של אנשים לחלקה המסוכנת, למרות שהיה עליו כמרכז המשק בזמנו.
דותן חב גם בחובת הזהירות הקונקרטית, שכן יכול היה לצפות את הסכנה הטמונה בבור שלא כוסה, אין כל חשיבות לכך שהאסון התרחש מספר שנים אחרי סיום כהונתו, החובה לכסות את הבור הייתה מוטלת גם עליו.
דותן היה הראשון שהוטל עליו לכסות את הבור והוא לא עשה כן, בכך הוא הותיר את הבור כמפגע מסוכן והכשיר את הקרקע להתרשלות של הבאים אחריו.
לעניינו של כרמלי, בית משפט השלום אכן שגה כאשר ציין כי היה גזבר בזמן קרות האירוע, אך שגיאה זאת הינה חסרת נפקות לצורך קביעת אחריותו. פסק הדין עצמו אינו מתייחס כלל לטעות שנעשתה ומתייחס את כרמלי כמי שלא היה גזבר בזמן התאונה.
כרמלי היה מעורב בתהליך כריית הבור לאורך כל הדרך, החל מהחתימה על ההסכם עם המנהל וכלה בפרויקט הביוב שתוכנן.
בנסיבות מעורבותו של כרמלי קמות הדרישות להפעלת שכל הישר, כרמלי לא עשה דבר על מנת להפיג את הסיכונים שקמו בעקבות הפסקת העבודה בחלקה. לכן, כרמלי נושא באחריות, יחד עם המערערים האחרים, למותו של הילד.
השופט אברהם יעקב הסכים עם פסק דינו של השופט זכריה כספי.
לסיכום, הערעורים של מושב נורדיה ויורם יאירי נדחו על ידי שלושת השופטים, ואילו הערעורים של כרמלי ודותן נדחו ברוב של שני שופטים מול דעת המיעוט של השופט סטולר.
ניתן ביום 09.12.2008.
