נדחתה בקשת ועדה לתכנון שמעונים לצו שיאסור שימוש בדרך חקלאית על ידי כלי רכב פרטיים
הרקע
בין המושבים אשבול ומבועים, השוכנים במועצה האזורית מרחבים, קיימת דרך חקלאית, המשמשת בפועל גם ככביש המחבר בין מושבים אלו. בחודש אוגוסט 2010, ללא היתר בנייה, רובדה הדרך כדרך כורכר, לרבות הנחת אספלט גרוס, על ידי מושב אשבול, באופן המאפשר מעבר כלי רכב. מאז פעולות אלו, החלו גם אוטובוסים המשמשים להסעות תלמידים לבתי ספר מטעם המועצה האזורית, לעשות שימוש בדרך זו.
הועדה המקומית לתכנון ובנייה שמעונים, ביקשה לאסור כל פעולת עבודה או פעולת שימוש בדרך חקלאית זו, שאורכה כ-900 מטרים, וכן להתיר בה נסיעת רכבים חקלאיים לשימושים חקלאיים בלבד. זאת, מאחר ולטענתם הדרך הנמצאת בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, הותוותה שלא כדין וללא היתר בנייה, והיא מיועדת לשמש כדרך חקלאית בלבד.
מעבר לכך, הבהירה הועדה, כי היא איננה מתנגדת עקרונית לכך שיהיה במקום כביש, אלא שלטענתה, הדבר נעשה ללא בדיקה, אין תאורה, אין פסי האטה, והדבר לא נבדק על ידי גורמי פיקוח והנדסה. לטענת הועדה, קיים אינטרס ציבורי במתן הצו, על מנת להגן על שלום הציבור, ועל מנת למנוע מאלו שעשו דין לעצמם להינות מפירות מעשיהם.
מנגד, טענו מושב אשבול והמועצה האזורית, כי הדרך אמנם מוגדרת כדרך חקלאית, אך מזה עשרות שנים נסעו עליה רכבים שונים, ומעולם לא הוגבל השימוש בה רק לכלים חקלאיים. המושב כפר בכך שריבוד הדרך טעון היתר בנייה, וממילא גם כפר בטיעון כאילו פעולה זו מהווה עבירה לפי החוק. מעבר לכך, נטען, כי אפילו עמדת המדינה היא, שאין משמעותה של דרך חקלאית איסור על תנועה בדרך למי שאינו חקלאי, כל עוד אין בכך איון הדרך לשמש לייעודה המקורי.
מעבר לכך נטען, כי העבודות נסתיימו לפני זמן רב, כך שהבקשה להפסקת העבודות אינה רלוונטית עוד, וכמו כן, לא בוססה הטענה שהדרך מהווה סכנה, ושאין הצדקה להשתמש בסעד החריג של צו בייחוד לאור העובדה, כי הדרך משמשת מאז ומעולם לשימושים שאינם חקלאיים.
דיון והכרעה
סעיף 239(א) לחוק התכנון והבנייה קובע, כי כאשר נעשתה עבודה במקרקעין שיש בה משום עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט לצוות להפסיק את העבודה, אפילו טרם הגשת כתב אישום בעניין. בית המשפט הבהיר, כי לא בכל מצב בו ישנה עבירה לפי סעיף 204, ייתן בית המשפט צו הפסקה שיפוטי, אלא בית המשפט ייבחן מהי תכלית הצו, אילו אינטרסים ציבוריים הוא משרת, ובהתאם לכך יחליט האם יש הצדק לצו כזה.
בית המשפט הוסיף, כי האינטרס של מאבק בעבירות הבנייה הוא תנאי הכרחי אך אינו תנאי מספיק לשם מתן צו לפי סעיף 239, ועל מבקש הצו להצביע על אינטרס נוסף המצדיק חריגה של צו הפסקה טרם סיומו של ההליך הפלילי.
בית המשפט השאיר בצ"ע את השאלה האם ריבוד הדרך היה אסור והיווה עבירה, וקבע כי זו תוכרע במסגרת ההליך הפלילי, במידה וייתקיים, שכן לענייננו אין לה כל נפקות. זאת, מאחר ובית המשפט דחה את שאר טענות הועדה המקומית.
ראשית, בית המשפט קבע, כי הועדה לא הוכיחה את טענתה בדבר הסכנה הנובעת מהדרך. שנית, כאמור, התכלית הראויה שלא ייצא חוטא נשכר, אינה מספיקה לצורך הצו המבוקש. שלישית, השיהוי בהגשת הבקשה של 7 חודשים מטעם הועדה, מהווה גם הוא אינדיקציה לכך שהסכנה הנשקפת מהדרך איננה כה חמורה. רביעית, הועדה לא הצביעה על מקור לאסור נסיעת כלי רכב שאינם חקלאיים בדרך חקלאית.
מעבר לכל האמור, מתן צו אמנם יאסור על המועצה ועל המושב לאפשר לרכביהם לנוע בדרך החקלאית, אך לא יהיה בכך כדי למנוע את נסיעת התושבים עצמם וכל מאן דבעי, ואם כן, בכל מקרה הצו לא ישיג שום תכלית.
סיכום
בית המשפט דחה את בקשת הועדה המקומית לצו, והבהיר, כי מכיוון שעוד קודם לריבוד, נעשו בדרך גם שימושים שאינם חקלאיים, וכיוון שעצם הריבוד אינו מסכן את המשתמשים בדרך, הרי שלצו המבוקש אין תכלית.
לא ניתן צו להוצאות.
ניתן ב- כ"ב תמוז תשע"א, 24 ביולי 2011, בהעדר הצדדים.
