נדחתה בקשתו של קב"ט המועצה האזורית גזר לבטל את פיטוריו

רפאל ויס עבד במועצה האזורית גזר כקב"ט וכסייר שדות מאז 1996, אך החל משנת 2010 החלו היחסים בינו לבין המועצה להתדרדר. כך, ביולי 2010 הוא סירב לבקשת מנכ"ל המועצה להתקין ברכבו מכשיר GPS, ובנובמבר 2010 ביקשה המועצה לפטרו, אך ועדת הפיטורים החליטה שאין מקום לכך, אולם יש לשקול השארתו בתפקיד קב"ט המועצה בלבד.

אחר שהליך גישור בין הצדדים נכשל, קיבל רפאל מכתבים בעניין חריגות שנמצאו בשכרו, ובעניין דו"ח פיקוד העורף שכלל ביקורת על ליקויים במערך החירום של המועצה. שני אלו, בצירוף למקרה הGPS, הובילו את המועצה לזמנו לשימוע באוגוסט 2011, על מנת לשקול את סיום העסקתו במועצה. ואכן במהלך אוגוסט הוחלט לפטרו.

רפאל הגיש לבין הדין האזורי בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה על ביטול פיטוריו והשבתו לעבודה, ובמקביל הגיש את תביעתו העיקרית בעניין, אך בקשתו נדחתה. על פסיקת בית הדין האזורי הגיש רפאל בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

בית הדין הארצי סבר כי אין מקום להתערבותו בהחלטת בית הדין האזורי, בייחוד שמדובר בבקשה למתן צו זמני, וכלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין מתן סעדים זמניים.

בנימוקיו חזר בית הדין הארצי על נימוקי בית הדין האזורי. וכך, הוא קבע כי החלטת הפיטורים התבססה על דו"ח פיקוד העורף שמסקנותיו החמורות מדברות בעד עצמן. מעבר לכך, העובדה שהצדדים היו בהליך גישור שנמשך מספר חודשים ולא צלח, תומכת בעמדת המועצה לפיה יחסי העבודה עלו על שרטון, ומשכך אין להורות על אכיפת יחסי העבודה בנסיבות אלה.

בית הדין הוסיף שמרבית טענותיו של רפאל צריכות להתברר באופן יסודי והן יבואו לידי הכרעה במסגרת ההליך העיקרי, ובמידה ואכן יתברר, כי ההחלטה לפטרו נעשתה שלא כדין, ניתן יהיה לפסוק לזכותו סעד כספי אשר ישקף את הנזקים שנגרמו לו בתקופת בירור ההליך העיקרי, בנוסף לכל סעד אחר.

בית הדין הארצי דחה את בקשתו של רפאל למתן צו מניעה זמני, וקבע כי הוצאות הליך זה יובאו בחשבון על ידי בין הדין האזורי בפסק דינו בהליך העיקרי.

ניתן ב- י"ז חשוון תשע"ב, 14 בנובמבר 2011, בהעדר הצדדים.