סכסוך גבולות בין שכנים במושב בית לחם הגלילית

במרכז הדיון עמדה בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על האגודה השיתופית בית לחם הגלילית "למשוך" תוכנית שעניינה הסדרת הגבול שבין משק מבקשי הצו לבין משק שכניהם. עובר לשנת 2011 הגישה האגודה תוכנית אשר עניינה הסדרת גבולות בין כלל הנחלות במושב בית לחם הגלילית (להלן: "התוכנית הראשונה"). התוכנית הראשונה אושרה לגבי כלל הנחלות במושב למעט לגבי הגבול בין נחלת מבקשי הצו לנחלת שכניהם (אשר התנגדו שניהם לאותה תוכנית). לימים בשנת 2016, יזמה והגישה האגודה תוכנית נוספת (להלן: "התוכנית השנייה"), שעניינה הוא הסדרת הגבול הספציפי שבין משק משפחת מבקשי הצו למשק שכניהם. במסגרת הדיון באותה תוכנית החליטה ועדת התכנון שבידיה הופקדה התוכנית, כי התוכנית אכן תופקד בידיה אך זאת בכפוף לחתימה על כתב שיפוי, למקרה ותוגש כנגדה תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. האגודה מצידה, דרשה כתנאי לחתימתה על כתב השיפוי מול ועדת התכנון, שהמבקשים יחתמו כלפיה "גב אל גב" על כתב שיפוי בנוסח דומה, אך המבקשים סירבו. חתימת כתב השיפוי הנ"ל עומדת במוקד הסכסוך בתביעה.

הרקע

בפתח טיעוניהם טענו מבקשי הצו, כי האגודה הבטיחה להם לתקן את הגבול כדי לתקן את העיוות הנ"ל בשורת מסמכים ומכתבים. באחד מן המכתבים, נטען, שהאגודה אישרה כי החליטה להכין תוכנית להסדרת הגבול בין הנחלות ("התוכנית השנייה"). התוכנית אכן הוגשה אולם תנאי להפקדתה, היה חתימת כתב השיפוי מול הועדה ועל כך מסרבת האגודה לחתום כאמור. לטענתם, במצב שנוצר לאחר אישור התוכנית הראשונה ביחס לכלל הנחלות במושב למעט הגבול בין נחלות הצדדים, נגרע שטח מנחלתם ואילו לנחלת השכנים נוסף שטח (אולם לא על חשבון נחלת המבקשים). המבקשים טענו כי אי מתן הצו, עלול לפגוע פגיעה קריטית וחמורה בהם שכן משמעות הדבר היא מחיקת התוכנית להסדרת הגבולות בין הצדדים, וכן כי יהיה בכך כדי לקפח אותם, לעומת יתר חברי האגודה שעניינם הוסדר.

יתר על כן טענו המבקשים שאין ממש בטענת האגודה כי האינטרס בקיום התוכנית הינו שלהם בלבד ומשום כך עליהם לחתום על כתב השיפוי "גב אל גב", שכן האגודה חתמה על כתב שיפוי במסגרת התוכנית הראשונה עבור כלל חברי המושב ואין עליה להפלות אותם לרעה במסגרת התוכנית השנייה אותה יזמה.

האגודה מצידה הבהירה כי היא מסרבת לחתום על כתב שיפוי וכי אין מקום כלל לדרוש כתב שיפוי במקרה דנן. היא הכחישה כי נתנה התחייבות כלשהי להסדרת הגבול ו/או לחתימה על כתב שיפוי לצורך הסדרת הגבול בין המבקשים לבין שכניהם. לטענתה, אכן היא זאת שיזמה את התוכנית השנייה מתוך רצון טוב, אך מאחר שהיחידים שיפיקו תועלת מאישור התוכנית הם המבקשים עצמם (התועלת העיקרית היא מניעת הריסה של מבנים שבנו המבקשים), סברה האגודה כי ניתן להימנע מדיון מול הועדה ביחס לעצם הצגת דרישת השיפוי, זאת אם המבקשים יחתמו כלפי המשיבה על כתב שיפוי זהה "גב אל גב". אשר לחתימה על כתב שיפוי בתוכנית הראשונה, נאמר כי האגודה אכן חתמה אז על כתב שיפוי לגבי התוכנית שהסדירה את כלל הגבולות של הנחלות, אך אותו כתב שיפוי התייחס רק לתוכנית ההיא אשר הסבה הנאה לכלל חברי האגודה, כך שממילא לא היה נחוץ כתב השיפוי, שכן אף אחד מהם לא נפגע מאישורה וגם לא הוגשה תביעה. לא כן באשר למקרה הנוכחי, בו קיים סכסוך מתמשך בין השכנים לבין המבקשים.

הוסיפה האגודה והזכירה, כי המבקשים פנו לוועדת הבוררות בהסתדרות בתביעה לחייב את האגודה לחתום על כתב השיפוי הנ"ל ולהמשיך בהליכי התוכנית ואישורה. לטענת האגודה, האגודה כפרה בסמכות ועדת הבוררות לדון בתובענה ואף המבקשים עצמם ביקשו להקפיאה מבלי להשיב לטענת חוסר הסמכות, זאת בשל אשפוזו של המבקש שהשתחרר בינתיים מאשפוזו. אולם, על אף שחרורו מאישפוז, לא שבו המבקשים וביקשו מרשות השיפוט לדון באותה תובענה. תחת זאת הגישו את התובענה דנן ובה כסעד עיקרי ביקשו שבית המשפט ידון בסכסוך בינם לבין המשיבה ורק לחלופין ביקשו להעביר את התובענה לבוררות.  

דיון והכרעה

בפתח דבריו ציין בית המשפט כי נדרשים שני תנאים עיקריים על מנת שתתקבל הבקשה. האחת, להראות סיכויי הצלחה בתובענה העיקרית, והשנייה, להראות כי מאזן הנזקים נוטה לחומרת המבקשים. בנוגע לסיכויי ההצלחה של התביעה, בית המשפט ציין כי אין זה ברור מדוע המבקשים הגישו במקביל את אותה תביעה הן לבית המשפט והן לבוררות, כאשר במסגרת התביעה לבית המשפט כללו רק כסעד חלופי את הסעד להפניית ההליך לבוררות. חלק מנימוקי המבקשים להגשת הבקשה היו, כי אין להם אפשרות לבקש צו מניעה זמני במסגרת הליכי הבוררות וכי צו המניעה נדרש עד שתוכרע אותה בוררות. טענה זו לא קיבל בית המשפט שעה שהוגשה גם תביעה לבית המשפט. הוא ציין, כי כאשר מוגשת תביעת בוררות בהתאם להסכמת הצדדים או מכוח תקנון מוסכם של אגודה, מצוי הסדר בסעיף 16 לחוק הבוררות המאפשר הגשת בקשה למתן סעד זמני בלבד בלא תובענה עיקרית. כתשובה לאחת הטענות שנטענו בנושא, מצא בית המשפט לציין כי תקנות סדרי הדין מאפשרות, אף בלי הליך בוררות, הגשת בקשה לסעד זמני אך מתנות זאת בהגשת תובענה תוך 7 ימים לאחר מכן.

בעניין כתב השיפוי, בית המשפט לא שוכנע כי האגודה התחייבה לחתום על כתב שיפוי ו/או כי נכון וצודק שהאגודה היא שתחתום לבדה על כתב השיפוי, מבלי שהמבקשים יחתמו "גב אל גב". שכן, לכאורה, הם הנהנים העיקריים מן התוכנית השנייה שהוגשה.

סיכום

מכיוון שלא שוכנע בית המשפט כי הבקשה עומדת בדרישות ומספקת מספיק ראיות עד כדי שיינתן צו מניעה זמני, אף מבלי להיזקק לבחינת מאזן הנזקים נדחתה הבקשה והמבקשים חויבו לשלם לאגודה את הוצאות הבקשה.

ניתן ביום: י"ד אב תש"פ, 04.04.2020.