בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות עו"ד רמזי חוראני. תיק מס' 1262/323/2011 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שי פחימה

מדינת ישראל

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות                                                  תיק מס' 1262/323/2011

עורך דין רמזי חוראני

             שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

             ע"י ב"כ עו"ד רחל אסל. רח' כצנלסון 13

             (בית ימין משרד 206). אשקלון

             טל' 08-6750995, פקס' 08-6750994

                                                                                                                המשיגה;

כולם על ידי ב"כ עו"ד פאיז אל- שאמי

בנין רסקו 28. חדר 250

א.     סקירה כללית:

1.      ביום 28.11.2011 הגישו המשיבים בקשה למינוי בורר מטעם רשם האגודות השיתופיות, להלן: הרשם בהתאם לסעיף 1 מחלק ו' לתקנון המשיגה, שתיקרא להלן לעיתים: גם האגודה. בבקשה, שבפן המהותי הנה למעשה התביעה של המשיבים, בקשו הם ליישם החלטת וועד ההנהלה מיום 12.11.2003 לפיה יופרשו על ידי האגודה 5,000 ₪ לשנה לכל הבנים שאינם יכולים לבנות את ביתם טרם ביצוע הפיתוח באזור שהוקצה להם או בשל מגבלה אחרת. במקום לקבל את המגיע להם מכוח ההחלטה מנובמבר 2003, ביטל הוועד בישיבתו מיום  16.3.2010 את אותה החלטה. מובן כי המשיבים בקשו גם לבטל את ההחלטה השניה של הוועד מיום 16.3.2010.

ב.      עיקר טענות המשיבים בפני הבורר

2.      למשיבים (התובעים דאז) הוקצו מגרשי בניה, אך נבצר מהם לבנות את ביתם הלכה למעשה משום שהמגרשים לא היו זמינים, מצבם לעומת אלה שיכלו לבנות מידית הורע בכך שלא יכלו לעבד את אדמתם על אתר ולא יכלו ליהנות ממכסות המים. בדיוק לסיטואציה כזו החליט הוועד ביום 12.11.2003 להפריש לחברים כאלה סכום של 5,000 ₪ לשנה . המשיבים 1 ו- 2 בנו את ביתם בשנת 2008 ולכן זכאים הם לקבל סכום של 5,000 ₪ לכל שנה עד לבנייה, וסה"כ 40,000 ₪ ל- 5 שנים. כן הם זכאים בגין הפסד רווחים על סך 4,000 ₪ לשנה ועבור 8 שנים מאז 2003 זכאים כל אחד מהם לסכום של 32,000 ₪. יוצא כי כל אחד מהמשיבים 1 ו- 2 זכאים לסכום של 72,000 ש"ח. לעומת זאת, בנה המשיב מס' 3 את ביתו בשנת 2007 ולכן זכאי הוא לסכום ההפרשה על פי החלטת הוועד משנת 2003 ע"ס 35,000 ₪ וכן לסכום הפסד רווחים על סך 28,000 ₪ ( 4,000 ₪ לשנה  X7 שנים) ובסך הכול זכאי המשיב מס' 3 לסכום של 63,000 ₪.

ג.       עיקר טענות המשיגה (הנתבעת דאז) בפני הבורר

3.      המשיבים נרשמו לתוכנית חלוקת נחלות פנויות בהתאם להודעה מיום 12.12.00 והם בקשו לקבל את הנחלות 48, 52 ו- 53 לפי סדר הופעת המשיבים ואף זכו בנחלות אלה.בהתאם לזכייה נחתמו הסכמים עם המשיבים כלהלן: עם המשיב מס' 1 נחתם הסכם ביום 22.201, עם המשיב 2 נחתם הסכם ביום 22.2.10 ועם המשיב מס' 3 נחתם הסכם מיום 25.2.01. בהסכמים שנחתמו עם המשיבים ובהצהרות שהם חתמו אחר כך בפני עורכי דין נאמר מפורשות, כי הם יתקבלו כחברים רק אחרי בניית בתיהם.

4.      המשיבים בנו את בתיהם זמן רב אחרי שיכלו לעשות כך. בהתאם להסכם עליו הם חתמו התקבלו המשיבים מס' 1 ו-2 לחברות ביום 1.11.2008 בעוד שהמשיב מס' 3 התקבל לחברות ביום 01.01.2008. מאז קבלתם לחברות מקבלים הם את מלוא הזכויות כחברים.

5.      גם אחרי שקבלו את זכויותיהם הוסיפו המשיבים לסחור בחלקות ב' ובמכסות המים ולא השתמשו בהם לצורכי עיבוד וניצול. תקופה ארוכה לא גרו המשיבים 2 ו- 3 במושב כשיכלו לבנות את בתיהם בתקופה זו. המחדל נזקף לחובתם הם. מנגד אין המשיבים יכולים לדרוש את הפיצוי בגין מניעת רווחים כשהם בעצמם לא מימשו או דרשו את מימוש זכויותיהם לצורכי חקלאות.

6.      תשלום הסכומים הנדרשים על ידי המשיבים עלול לחשוף את האגודה לתביעות מטעם בעלי נחלות פנויות המונים כ- 20 בנים וימוטט את האגודה.

7.      ההחלטה משנת 2003 אליה מפנים המשיבים הנה החלטה שמעולם לא יושמה. יתרה מזו היא בוטלה כדין בשנת 2010. ההחלטה הראשונה של הוועד מעולם לא הובאה על ידי הורי המשיבים, כחברים, לאסיפה הכללית ליישומה. זאת בשעה שמידי שנה התכנסה אסיפה כללית לצורך אישור התקציב. לא הועברו כל כספים למי שלא בנה את ביתו. תשלום למשיבים יהווה פגיעה בעיקרון השוויון ויפתח פתח לתביעות נגד האגודה מטעם אלה שלא קיבלו. זה היה עלול להביא לפעולה מתוך ניגוד אינטרסים, בעיקר משום שלא נקבעו קריטריונים ברורים למי מהבנים יש לשלם? לאיזה קופה? החל מאיזה מועד ועד לאיזה מועד? הוסף על אלה, כי אין הצדקה לתשלומים למי שעיכב את בניית ביתו בשל סיבות התלויות בו ולא באגודה.

8.      אין בהצעת כב' הבוררת לתשלום סכום של 10,000 ₪, וודאי לא בדחיית ההצעה על ידי האגודה, כדי להוות הודאה בחובת התשלום. מדובר בהצעת פשרה לפני הדיון ואינה מחייבת את האגודה.

ד.      טענות מקדמיות של המשיגה:

א.     דחיה מכוח התיישנות: המשיבים דרשו זכויות מכוח ההחלטה וחתימת ההסכם משנת 2001. אלא שעד הגשת התביעה חלפו מעל ל – 10 שנים. הדבר סותר את האמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, להלן: חוק ההתיישנות. גם אם התכוונו המשיבים להחיל את הזכאות מיום חתימת פרוטוקול ישיבת הוועד ביום 12.11.2003 עדיין נופלת התביעה בתחום טענת ההתיישנות. איך שמביטים על התביעה אין מנוס מדחייתה בשל חלוף המועד להגשתה.

ב.      דחיה מחמת שיהוי ניכר: מאז שנת 2001 עברה תקופה ארוכה העונה לתקופת ההתיישנות. אם כך חלוף התקופה עונה בוודאי גם לטענה של שיהוי ניכר. מידי שנה התקיימה אסיפה כללית לאישור התקציב. מעולם לא דרשו המשיבים או הוריהם הבאת הנושא לדיון באסיפה הכללית וזה מלמד על זניחת העניין. אי לכך השיהוי הניכר וזניחת הנושא מביאים להצדקה לדחיית התביעה.הפניה הראשונה של המשיבים לאגודה נעשתה ביום 17.3.2010כשחברותם אושרה בשנת 2008. אין כל הסבר לשיהוי הנוסף במהלך השנתיים האלה. גם בגין כך יש לדחות את התביעה כעת.

ג.       דחייה מחמת היעדר עילה ו/או יריבות:  המשיבים התקבלו לחברות רק בשנת 2008. אי לכך עד למועד האמור לא היה להם כל מעמד לתבוע יישום החלטה שנגעה לחברים. גם בגין התקופה שקדמה לחברות לא יכלו לתבוע משום שכל החלטה שמשמעותה גריעה מהון או רכוש האגודה מחייבת אישור מטעם האסיפה הכללית שהנה הריבון העליון של האגודה. מעולם לא הובאה החלטת הוועד משנת 2003 לאישור האסיפה הכללית. מכאן שההחלטה לא הקימה עילת תביעה לא לחברים ולא למי שאינם חברים.

ד.      דחיה מחמת מניעות ו/או השתק: המשיבים ישבו שנים רבות בחוסר מעש, לא דרשו מהאגודה מאומה וגילו את דעתם, כי אין להם מכוח ההחלטה כל דרישה נגד המשיגה. זאת ועוד, הם בחרו להתקשר עם האגודה בשלב כה מאוחר אחרי שיווק כל הנחלות הפנויות על פי העיקרון של כל הקודם זוכה. אי לכך כל טענה המועלית בדבר טיב הנחלות דינה להידחות. המשיבים בחרו מטעמים אגואיסטים שלא להצטרף לאגודה כחברים במהלך 10 שנים בהן היתה האגודה נתונה לחובות במסגרת הסדר מול המשקם. רק משראו כי החובות הוסדרו מול המשקם, ראו הם לנכון לדרוש זכויות ולבקש הכרה בהם כחברים.

ה.      דחיה מחמת חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים: אין המשיבים רואים את טובת האגודה שעקרונות הקואופרציה, השוויון, העזרה והאחריות ההדדית מחייבים התחשבות בה. הם העמידו את האינטרס שלהם לפני האינטרס של האגודה ומנסים להתעשר על חשבונה שלא כדין. הם פעלו שלא בתום לב עת דרשו תשלום כספים מיום חתימת ההסכם כשזכותם לדרוש לכל היותר הנה מאז התקבלותם כחברים בשנת 2008. בנוסף, משתקף חוסר תום הלב של המשיבים מעצם העובדה שלפני הגשת התביעה דרשו פיצוי עבור התקופה שבין 2004 עד 2007 והסכום שנדרש על ידם היה 20,000 ₪. והנה הסכום שנתבע בתביעה עלה פי שלוש עד ארבע וכן נתבעו כספים בגין שנים רבות יותר. מדובר במקצה שיפורים שנדרש שלא בתום לב.

בזמן שהתחילו המשיבים את בניית בתיהם, הם בקשו מכתבי הפניה לבנקים לצורך קבלת משכנתאות, אלא שבזמן זה, שהנו הזמן הטבעי הראוי להעלאות טענות כספיות נגד האגודה, לא הועלו כל דרישות כספיות נגד האגודה. ההעלאה כיום של דרישות כספיות מהווה אף היא פעולה בחוסר תום לב.

ה.     פסק הדין של כב' הבוררת:

10. בקביעת העובדות הרלוונטיות ובהכרעתה במחלוקת, קבעה כב' הבוררת קביעות אלה:

א.     המשיבים 1 ו- 2 קיבלו היתרי בניה בשנת 2008 והמשיג מס' 3 החל לבנות את ביתו בשנת 2007.

ב.      המשיבים חתמו על הסכמים מול המשיגה בפברואר 2001.

ג.       הם בחרו את המגרשים לפי בחירתם, ובחרו את הנחלות לפי שיטת כל הקודם זוכה.

ד.      על המשיבים היה לבנות ביתם בתוך 3 שנים מיום חתימת ההסכם.

ה.      המשיבים בנו את בתיהם הרבה מעבר לשלוש השנים שצוינו בהסכם. ולמרות זאת האגודה לא עמדה על ביטול ההסכם או קבלת הסכום של 5,000 $ שהנו סכום הפיצוי המוסכם למקרה של אי עמידה בתנאי ההסכם. אדרבא, על אף הפרת ההסכם הם התקבלו לחברות מאז שנת 2008.

ו.        המשיבים הריצו את מנגנון התביעה שלהם רק ביום 22.11.2011 עת פנו לרשם ובקשו מינוי בורר כדי שיכריע במחלוקת שבינם לבין האגודה.

ז.       הנקודה של שינוי התב"ע ומניעת מסירת החזקה וחוסר היכולת לעשות שימוש בנחלה ובמגרש בין יום ההסכם עד לאישור התב"ע הנה אומנם הרחבת חזית, אך זו נעשתה בהסכמה דה- פקטו של המשיגה. אי לכך יש להתיר את העלאת הטיעונים בקשר לאישור התב"ע.

ח.      המגרשים היו תפוסים במשך תקופה לא קצרה, האגודה עשתה רווחים מעצם השכרת חלקות ב', האגודה יזמה שינוי התב"ע כדי לאפשר את השימוש בנחלות ובמגרשים השנויים במחלוקת.

ט.     כב' הבוררת דחתה את הטענה של המשיגה בנוגע להיעדר תוקף ההחלטה המכוננת מיום 12.11.2003. הסיבה עליה התבססה המשיגה הנה כי נהוג היה שמי שלא חתם על הפרוטוקול הביע בכך את דעתו כי אין הוא מסכים לתוכן ההחלטה. מאחר והפרוטוקול לא היה חתום על ידי הרוב המכריע של חברי ההנהלה הרי זו היא הסיבה לחוסר תוקף של ההחלטה נשוא הפרוטוקול. כב' הבוררת קבעה כי ההחלטה מחייבת מכוח סעיף 35 לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה- 1975, להלן: תקנות הרשויות, שכן היא נחתמה על ידי יו"ר הוועד ומזכיר האגודה, אף שכל אחד מהם חתם על דף אחר מהפרוטוקול.

י.        כב' הבוררת דחתה את עמדת המשיגה כי ההחלטה משנת 2003 נעשתה שלא כדין בשל אי אישורה על ידי האסיפה הכללית. היא נתנה נפקות לאיחור הרב, מעבר ל- 7 שנים בהעלאת הטענה נגד תוקף ההחלטה משנת 2003. זאת ועוד,אילו רצתה האגודה לתת תוקף להחלטה של הוועד משנת 2003, היא היתה צריכה להביאה לאסיפה הכללית לשם אישורה. לא רק זאת, אלא שלא היה כלל צורך בהבאת ההחלטה לאישור האסיפה הכללית, שכן מוסמך הוועד היה לקבל את ההחלטה מכוח הסמכות השיורית שלו על פי סעיף 23(ב) לתקנות הרשויות.

יא.   המחדל באי פניה לאסיפה הכללית בצורת הכנת תקציב המאשר את ההחלטה משנת 2003 נזקף לחובת האגודה דווקא. הכנת התקציב הנה משימה שבתחום אחריות הוועד, מנגד, הבאת עניין לאישור האסיפה הכללית, שלא באמצעות הוועד, מצריך את ההסכמה של מחצית החברים ואין במספר הבנים כדי להוות מנין כאמור. מי שטוען למחדל בנושא הבאת נושא לאסיפה הכללית, אינו יכול לבנות על מחדל כזה אם הוא עצמו מי שלא הביא את הנושא לאישורה.

יב.    הסעד של מניעת רווחים נכלל בסכום של 5,000 ₪ שנקבע בהחלטה משנת 2003 ומטעם זה אין מקום לכפל פיצוי, הן הסכום של 5,000 ₪ והן סכום מניעת הרווח הנטען. באשר לטענה של מניעת הרווח כתוצאה מאי ניצול מכסת המים, זו נדחתה על ידי כב' הבוררת משום שמדובר בטענה שזכרה בא רק במסגרת הסיכומים ולא צוינה בכתב התביעה או בשלב קודם אחר.

יג.     חלקות א' נמסרו למשיגים בשנת 2005, באיחור של ארבע שנים מיום חתימת ההסכמים עימם. האיחור נבע בחלקו גם מהתנהגות האגודה.

יד.    כב' הבוררת דחתה את טענת האגודה כי חלה התיישנות במקרה זה, מחמת הטענה שהתביעה התבססה על ההסכמים משנת 2001, בעוד התביעה הוגשה רק בנובמבר 2011. כב' הבוררת קבעה כי, עילת התביעה התחילה ביום קבלת המשיבים לחברות וזה היה כאמור בשנת 2008. לפי מודד זה להחלת תקופת ההתיישנות הרי זכאים המשיבים 1 ו-2 לפיצוי בגין השנים 2005 עד 2008 בעוד המשיב 3 זכאי לקבלת פיצוי בגין השנים 2005 עד 2007 (קיבל רווחים עבור שנת 2008). על אף זאת ובשל התנהלות המשיבים[1] העמידה כב' הבוררת את תקופת הפיצוי על שלוש שנים בלבד.

טו.   כב' הבוררת דחתה את הטענה של דחיית התביעה מחמת שיהוי. לדעתה הפסיקה אפשרה דחיה כאמור בהתקיים שני תנאים, האחד הנו כי בעל הדין גילה בשיהוי את כוונתו לזנוח את תביעתו וכן כי מצבו של הנתבע שונה לרעה על ידי הגשת התביעה בשיהוי רב. כן הפנתה לתנאי שלישי לפיו השיהוי נעשה בחוסר תום לבו של הצד האחר דווקא. היא הפנתה לפסיקה בנושא ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נ"א 635; ע"א 187/05 נעמה נסיר נ' עירית נצרת עלית, ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז' (5) 433. היא עוד קבעה כי הפסיקה דורשת פעולה בזהירות לפני דחיית תביעה על הסף מחמת השיהוי תוך כדי הפנייה להלכה ב ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668.

טז. גם את הטענה של היעדר יריבות ודחיית התביעה מחמת כך נדחתה על ידי כב' הבוררת. היא קבעה כי מלכתחילה נועדה ההחלטה משנת 2003 לפצות את המשיבים כחברים לעתיד. זו הסיבה שנקבע כי הפיצוי יירשם כפיקדון עד לקבלת המשיבים כחברים. היא ידעה זאת מראש ויש בהעלאת הטענה של חוסר חברות כעת משום פעולה בחוסר תום לב ובניגוד לסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, להלן: חוק החוזים

יז.     עוד קבעה כב' הבוררת כי ההחלטה משנת 2010 שביטלה את ההחלטה משנת 2003 נעשתה בחוסר תום לב ויש לבטלה. אין האגודה יכולה לקבל החלטה כאמור בחלוף 7 שנים, כמו כן שומה על האגודה לקבל החלטה באסיפה הכללית, אם היה צורך בכך, לפני קבלת ההחלטה בוועד ההנהלה.

יח.   נאמנה להחלטה להעביר חלק מתוצאות התנהלות המשיבים לשכמם הם בפסיקת הפיצוי קבעה כב' הבוררת, כי יש לפצות רק בגין שלוש שנים. כתוצאה קבעה, כי על המשיגה לפצות את המשיבים בסכום של 5,000 ₪ בעבור שלוש שנים, דהיינו 15,000 ₪ לכל משיב.

ו.       דיון והכרעה:

11. אתחיל דווקא מטענת ההתיישנות שהעלתה המשיגה. טבעה של טענת ההתיישנות כי תידון ראשונה, שהרי אם הטענה כטענה מקדמית מתקבלת תייתר היא את הצורך בשמיעת יתר הטענות. מבין הטענות המקדמיות שהעלתה המשיגה בפני כב' הבוררת אני סומך את ידי על החלטת כב' הבוררת בהכרעתה בטענות השיהוי, היעדר היריבות, המניעות וההשתק.

12. בנושא ההתיישנות, אני מגיע למסקנה שונה, קרובה אומנם למה שהגיעה אליה כב' הבוררת על פי מבחן התוצאה, אם כי מנימוקים אחרים ועם תוצאות חשבונאיות שונות ממה שהיא הגיעה אליהן. כב' הבוררת קבעה, כי ההתיישנות מתחילה משנת 2008 עת התקבלו המשיבים כחברים. לדעתה רק אז יכלו המשיגים לקבל נתונים מהאגודה כחברים ומכוח תקנה 37 לתקנות הרשויות. "מועד זה הוא המועד הקובע לכניסת התובעים בשערי הבוררות וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות", כך קבעה כב' הבוררת. אינני מסכים עם כב' הבוררת בקביעתה זו מהסיבות להלן:

א.     אין בקביעת הוראות בפן הפרוצדוראלי כדי להשפיע על ההיבט המהותי של זכויות. אף טענת ההתיישנות אינה נוגעת לזכות המהותית של תביעת צד נגד חברו, אלא יש בה מחסום דיוני המונע את ההיזקקות לתביעה. הראיה לכך הנה כי אם צד אינו מעלה את הטענה של התיישנות אין הזכות עצמה פוקעת. ראה עע (ארצי) 346/05 שלמה שלום נ' אלה קוזמינוב (פורסם בנבו); תא (ת"א) 2676/00 פיינשטיין זמירה נ' עיזבון המנוח יעקב ישראל פיינשטיין ז"ל (פורסם בנבו) ו- תא(חד') 1936-08-08 מדינת ישראל נ' עלאא עאדל נאדר סולימאן (פורסם בנבו). באותו היגיון יש להסתכל על הצד ההפוך של העניין. אין בקביעה כי צד הפך לחבר ורכש מכוח כך את הזכות להתדיין מול האגודה בהליך בוררות , כדי לקבוע כי הזכות המהותית קמה רק עם קבלתו לחברות ותחילת יכולתו להתדיין בהליך בוררות מול האגודה. המימוש של הזכות המהותית, ככל שיש זכות כזו, אינו פונקציה של זכאות לבוררות. עדיין ניתן לממש את הזכאות בכלים אחרים, לרבות פנייה לדין הכללי מכוח עקרונות כמו תום הלב, חוזה לטובת צד ג', פעולה מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, (כפי שכב' הבוררת עצמה קבעה בסיפא של פסק הבוררות) מצג שווא, עשיית עושר ולא במשפט ועוד.

ב.      הסטטוס של זכאות לקבלת נתונים רלוונטיים לצורך הגשת תביעה נגד האגודה מכוח תקנה 37 לתקנות הרשויות אף הוא אינו אירוע מכונן לצורך תחילת טענת ההתיישנות. הפעולה של איסוף הנתונים העובדתיים לצורך הקמת תשתית ראויה למיסוד עילת תביעה הנה פעולה שבאחריותו של התובע. אם הנתבע אינו מקל על התובע להוכיח את תביעתו אין בכך כדי לדחות את תחילת טענת ההתיישנות, אלא אם כן העילה מבוססת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות ואין בפנינו טענה כאמור. הוסף על כך, כי אף לפעולת בעל דין להקשות על רעהו להניח תשתית לעילת תביעה יש פתרון בדין הכללי, בין בדמות של גילוי מסמכים, או עיון בהם, ובין בתביעה למתן חשבונות וקבלת סעד על פי החשבונות שיינתנו. יוצא, כי לא הקבלה לחברות היא שקובעת את המועד לתחילת ההתיישנות.

13. מה דינה של טענת ההתיישנות אפוא? לטעמי הבסיס של תביעת המשיבים הנה אותה החלטה שקיבל הוועד ביום 12.11.2003. זהו האירוע המהווה את הבסיס לזכאות המשיגים לפיצוי וקובע את גובה הפיצוי שניתן לתבוע עבור כל שנה. יכולה להיות מדרגת זמן קודמת הרלוונטית לתחילת ההתיישנות והנה המועד בו נחתמו ההסכמים בין המשיגה למשיבים בשנת 2001. ואילו כך קבעתי ברור כי למשיבים לא תיוותר כל זכות וזו תידחה מכוח טענת ההתיישנות. אלא שהאגודה בעצמה לא פעלה על פי המתחייב מההסכמים משנת 2001 ולכן אין לכבול רק את המשיבים בנפקויות הסכמים אלה. חרף הזכות שלה לפעול אחרת נגד מי שלא בנה ביתו, הסכימה היא להקמת מדרגת זמן נוספת ומאוחרת והיא המדרגה של קבלת ההחלטה בשנת 2003.

14. נשאלת השאלה, אם כך מדוע לא התיישנה גם התביעה אף על פי מדרגת הזמן שהתגבשה ביום 12.11.2003? הרי התביעה למינוי בורר התקבלה במשרד הרשם רק ביום 22.11.2011, ולכאורה התביעה הוגשה בחלוף שמונה שנים מאז ההחלטה ב- 2003! התשובה לכך הנה כי המשיגה בעצמה וויתרה על נקודת זמן מכוננת זו. במקום לעמוד על מתן הנפקויות המלאות להסכמים משנת 2001 ולחריגים שצוינו בהחלטה משנת 2003, הסכימה היא לוותר הן על ביטול ההסכם, הן על ביטול ההתחייבות משנת 2003 והן על קבלת סכום הפיצוי הקבוע מראש על סך 5,000 $. לא רק זאת, אלא שהיא הסכימה לקבל את הבנים ,שהמשיבים הנם חלק מהם, לחברות חרף הפרת התחייבויותיהם.

15. איך המצב המתואר משפיע על תוצאות ההכרעה בשאלת ההתיישנות? התשובה הנה כי בפן הרעיוני ניתן לאכסן את התנהגות האגודה באכסניה של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בקבלת המשיבים כחברים הודתה למעשה האגודה בקיום זכויות שלהם מכוח ההתחייבות שעוגנה בהחלטה משנת 2003. נכון כי המילה וויתור על טענת התיישנות לא נאמרה בהחלטה האמורה, אך לא זה מה שנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. מה שנדרש שם הנה הודאה בזכות התובע והודאה כזו יש בפנינו. ההחלטה נעשתה בכתב ולכן גם בפן הצורני עונה ההחלטה על התנאים המקדימים להפעלת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

מנגנון אחר עליו ניתן לבסס את הזכאות החל משנת 2008 הנה ההתחייבות שהחיתה את הזכויות מכוח ההחלטה משנת 2003 כהתחייבות חוזית עצמאית וישירה מול כל אחד ואחד מהמשיבים. זוהי לכל הפחות פעולה משפטית שהאגודה קיבלה על עצמה מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים ואותה יש לבצע בתום לב מכוח סעיף 39 לחוק החוזים. התכחשות להתחייבות לגבי שנת 2008 הנה פעולה בחוסר תום לב ואין לתת לכך יד.

16. ובמבחן המעשה, איך ניתן לתרגם את ההחלטה של טענת ההתיישנות במקרה דנן? התשובה הנה כי הזכאות לפיצוי החלה בשנת 2008 כאמור בקביעת כב' הבוררת, אך לא מכוח הקבלה לחברות כשלעצמה, אלא מכוח ההודאה בזכות המשיגים על פי ההחלטה משנת 2003 תוך כדי קבלתם לחברות. כב' הבוררת קבעה כי למשיבים 1 ו- 2 זכאות לקבלת פיצוי עבור שלוש שנים כי התקבלו לחברות ב 2008 ותחילת זכאותם הנה משנת 2005, תוך כדי הפחתת שנת זכאות בשל התנהגות המשיבים. למשיב מס' 3 קבעה כב' הבוררת כי מגיע פיצוי רק לשנים 2005 עד 2007 כיון שהוא הודה שאין לו דרישות פיצוי לשנת 2008. הוא הודה כי קיבל את חלקם של הרווחים בשנת 2008 ואין לו יותר דרישות עבור שנה זו. המסקנה מכך הנה כי בין מכוח ההתחייבות מיום קבלת המשיבים לחברות בשילוב עם ההחלטה משנת 2003 ובין מכוח השימוש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות קמה למשיבים 1 ו – 2 זכאות לקבלת פיצוי עבור שנה אחת בלבד בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד מהם. המשיב מס' 3 שלא נותרו לו טענות לגבי שנת 2008 אין לפסוק מאומה ותביעתו נדחית בזה. המשיבים 1 ו- 2 זכאים לקבל את הסכומים האמורים החל מיום 1.1.2009 והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז ועד לתשלום המלא בפועל.

17. יכולתי לעצור כאן ולא להידרש לטיעונים הנוספים. אלא שלאור ההשפעות הרוחביות של חלק מהטיעונים והכרעת כב' הבוררת, ראיתי בכל זאת להידרש לעוד מספר נושאים.

ראשית: כב' הבוררת דחתה את עמדת המשיגה כי אין תוקף להחלטה משנת 2003 מכיוון שבוטלה בהחלטה משנת 2010 וזאת מהטעם שהיא ניתנה בחלוף יותר משבע שנים. באותו היגיון לא היתה סיבה שלא להפעיל את מנגנון ההתיישנות בנוגע לזכאות המשיבים לקבלת הפיצוי בהתחשב בהחלטה משנת 2003. בקביעה זו יש משום מענה לחששה של האגודה כי תיתבע על ידי חברים אחרים. למחדל של אי הגשת תביעות במועד על ידי חברים אחרים, יש לתת נפקות מלאה. כל שינוי בנסיבות, כמו שהיה כאן, מצריך התייחסות נפרדת, עניינית וממוקדת.

שנית: כב' הבוררת קבעה, כי אף אם היה מקום לקבלת אישור האסיפה הכללית, צריכה היתה האגודה לקבל את האישור של האסיפה הכללית מראש טרם קבלת ההחלטה. לא אתייחס לנקודה זו כי לא עליה בנתה כב' הבוררת בדחיית טענת המשיגה. בנקודה זו הוסיפה עוד כב' הבוררת, כי הוועד יכול ומוסמך היה לקבל את ההחלטה מכוח הסמכות השיורית על פי סעיף 23 לתקנות הרשויות. הדברים שצוטטו מספרו של המלומד נועם, אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד 2010 להלן: נועם בעמ' 425[2]בהחלט מקובלים. אך לחריגים שצוינו שם[3] הייתי מוסיף גם פעולה תוך כדי חריגה מתקציב. המשמעות של אי הכללת הפיצוי מכוח ההחלטה בשנת 2003 במסגרת התקציב הנה השמטת הבסיס לפעולת הוועד מכוח הסמכות השיורית. האסיפה הכללית כידוע הנה הריבון העליון של האגודה, ואין אתה יכול להסמיך את הוועד להוציא כספים שלא אושרו בתקציב על ידי האסיפה הכללית. הדבר נכון בין אם מדובר בחובת הוועד להביא את העניין לדיון באסיפה הכללית מכוח הכנת התקציב ובין מכוח הרוב הקבוע בתקנון[4] לקבלת החלטה על ידי האסיפה הכללית.

שלישית, אין באי אישור ההוצאה מכוח ההחלטה בשנת 2003 על ידי האסיפה הכללית כדי לקבוע כי אין נפקות להחלטה. ההחלטה יכולה לחייב בהחלט את מי שהתחייב לה מכוח האחריות האישית אם בשעה שהיא ניתנה לא היתה לו סמכות להתחייב כאמור. יתכן ואף תחוב האגודה מכוח האחריות השילוחית שלה לפעולתו של האורגן (ראה נועם, שם עמ' 451), אך אין בכל אלה כדי לקבוע כי הפעולה יכלה לחייב מכוח הסמכות השיורית כשזו היא פעולה תוך כדי חריגה מהתקציב המאושר.

רביעית: ההחלטה משנת 2010 שבטלה את ההחלטה של הוועד משנת 2003 יכלה להיות מבוטלת על ידי האסיפה הכללית בהיותה הריבון העליון, אך יכלה בהחלט גם להיות מבוטלת על ידי הוועד עצמו, בחינת הפה שהתיר הוא הפה שאוסר. ראה ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי בע"מ, פ"ד מט(4) 221 וכן בגץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת ישי, פ"ד מ(1) 113. יחד עם זאת הדרך בה התקבלה ההחלטה בשנת 2010 לקתה ביותר מאשר פגם מהותי וצורני עד כדי שלא יכולה להתקיים (והדבר תואם את התוצאה אליה הגיעה כב' הבוררת). כך למשל לא שמענו, כי ההחלטה ניתנה לאחר שניתנה זכות טיעון למי שיכלו להיפגע, בראש ובראשונה הבנים דוגמת המשיבים; היא עלולה להיות לוקה בחוסר תום לב מחמת קבלתה תוך כדי פגיעה באינטרס ההסתמכות של החברים, בהיותה בלתי מידתית או בלתי סבירה ועוד טענות. די לנו במתן הנפקות לזכויות שנבעו מההחלטה משנת 2003 בעיקר בהסתמך על התחייבות חדשה עת קבלת המשיבים לחברות בשנת 2008, כדי לייתר את ההתמודדות עם ביטול ההחלטה משנת 2010.

חמישית: הטענה של האגודה כי התקבל מנהג לפיו מי שמסכים להחלטת הוועד חותם על הפרוטוקול בעוד שמי שלא חתם מביע את דעתו, כי אין הוא מסכים להחלטה - אינה מקובלת ואני דוחה אותה. לקיום התנאים של מנהג יש להוכיח פעולה למשך תקופת זמן ארוכה בצורה הידועה לכל הקשורים לאותה פעולה ולא רק במקטע הצר של פעולה ממוקדת באגודה. ראה בגץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299 וכן ע"א 4937/92 "אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' רוט פ"ד מח(1) 818. יתרה מכך, אין "המנהג" מחליף את הוראות הדין, קרי תקנות הרשויות (והתקנון), אם אין מוכיחים כי כך פעלה האגודה בכל מקרה ומקרה ולאורך זמן. הכוונה הנה לתקנה 35 לתקנות הרשויות. תקנה 35(ב) לתקנות הרשויות קובעת כי יושב ראש הישיבה יאשר את הפרוטוקול בחתימת ידו. אם נרשם הפרוטוקול על ידי מזכיר האגודה ייחתם הפרוטוקול גם על ידי המזכיר. כב' הבוררת קבעה פוזיטיבית, כי הפרוטוקול נרשם על ידי מזכיר האגודה[5] . בסוף הפרוטוקול של ישיבת הוועד התנוססה חתימת המזכיר ודי בכך כדי להלום את התנאים שבתקנה 35 לתקנות הרשויות. אם לא די בכך, הרי גם יו"ר וועד ההנהלה חתום על עמ' מס' 1 לפרוטוקול. בחתימה של המזכיר על הפרוטוקול והאישור של יו"ר הוועד (ולו האישור החלקי- חתימה על עמ' מס' 1 בלבד של הפרוטוקול) יש די והותר כדי לתת תוקף למה שהתקבל בישיבת הוועד מיום 12.11.2003.

ששית, הטענה של המשיבים כי עצם ההצעה של כב' הבוררת לפיצוי בסכום של 10,000 ₪ באחת מהישיבות שקדמו לשמיעת התיק מובילה למסקנה כי כך יש לעשות, אין לה מקום ואני דוחה אותה. הצעת פשרה יכולה להיות בתחילת הדיון על סמך מצב לכאורי כפי שנראה לערכאה הדיונית. יתכן בהחלט מצב של שינוי התוצאה אחרי שמיעת הראיות וחקירת העדים. במקרה כזה אין הערכאה הדיונית כבולה יותר בהצעתה בדיון המקדמי. הוסף על כך, כי מדובר בהצעה לצורכי פשרה בלבד וחבל שהטענה הועלתה בכלל. ראה הדרך בה פעל כב' השופט דרורי ב- ה.פ 830/01, 840/01 אורלי גילת נ' יוסף כדורי (פורסם בנבו).

18. לסיכום: אני מקבל את ההשגה חלקית באופן שהמשיבים 1 ו – 2 זכאים לקבל סכום של 5,000 ₪ כל אחד החל מיום 1.1.2009 ועל המשיגה לשלם להם את הסכום האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל. את זכאותו של המשיב 3 לקבלת הפיצוי אני מבטל.

בנסיבות ולאור התוצאה אליה הגעתי אין אני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום ‏17 ינואר, 2013 ‏‏ו' שבט, תשע"ג בהיעדר הצדדים. 

5129371                                                                     

                                                                      רמזי חוראני, עו"ד

                                                           עוזר רשם האגודות השיתופיות

רמזי חוראני 54678313-‏1262/323/2011‏/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן