* לאחר דיון בטענות מקדמיות בדבר חוסר סמכות, פגמים בכתב תביעה והתיישנות, ולאחר קביעה כי פעילות האגודה בעניין מדידות חלוקה ורישום בטאבו נעשתה כדין וכך גם אשר לדמי חכירה ומסי חבר, נפסק כי על המשיב לשלם למשיג את סכום חובו לאגודה כפי שנקבע בפסק בורר, בתוספת הסכום שהבורר הפחית מחמת ההתיישנות.

* אגודות שיתופיות – בוררות – סדרי דין

* אגודות שיתופיות – בוררות – סכסוכים בעסקי האגודה

* אגודות שיתופיות – פנקסי האגודה וספרי חשבונותיה‏ – ערכם הראייתי‏

* אגודות שיתופיות – פעילות האגודה – חוקיותה

* אגודות שיתופיות – רשויות האגודה – אספה כללית

* אגודות שיתופיות – תקנון האגודה – תוקפו

השגה והשגה שכנגד על פסק בורר שחייב את המשיב והמשיג שכנגד (להלן: החבר) לשלם למשיג והמשיב שכנגד (להלן: האגודה) סכום כספי בגין חוב בתוספת הוצאות משפט.

עוזרת רשם האגודות השיתופיות קיבלה בחלקה את השגת המשיג והמשיב שכנגד, דחתה את השגת המשיב והמשיג שכנגד, ופסקה כי:

טענת חוסר הסמכות שהעלה החבר בשל פגם בתיקון סעיף בתקנון האגודה שמכוחו מונה הבורר, נדחתה ממספר טעמים: אי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה והתנהלות החבר; הסמכות להכריע בעניין תקפות תיקון התקנון אינה של הבורר אלא במסגרת ערעור מנהלי לבימ"ש לעניינים מנהליים ואין מקום לדון בה על דרך של סמכות שבגררא; העדר מקום להורות על חקירה לפי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות שהיא למעשה בקשה כי הרשם יברר את טענותיו בעניין תיקון סעיף 197 "בעצמו"; נוכח חזקת החוקיות ועקרון הבטלות היחסית; טענת החבר לחוסר סמכות בשל כך שהתביעה אינה נכנסת בגדר המונח "עסקי האגודה", כאשר הדין מורה שרק סכסוכים הקשורים עם עסקי האגודה יובאו בפני בורר, נדחתה. מקום בו מדובר על תביעה כספית, הרי שגם אם חוקיות חלק מן החוב שנוי במחלוקת, הרי שדיון זה הנו אינצדנטאלי להליך העיקרי ואין בכך כדי להפוך את הסכסוך כולו לסכסוך "חוקתי" שעליו להיות מוכרע בפני בימ"ש ולא בוררות.

טענת החבר כי יש למחוק את תביעת האגודה על הסף בשל פגמים בכתב התביעה, נדחתה בהעדר בסיס; אשר לטענה בדבר התיישנות ומעמד חשבון החבר המתנהל אצל האגודה (הכרטסת), יש לראות בכרטסת ראיה לכאורה לנכונות האמור בה, וזו לא נסתרה; מעמד הכרטסת דומה למעמד חשבון עו"ש באספקלריה של דיני ההתיישנות ולפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות, וזאת בשונה מקביעת הבורר. לפיכך קביעת הבורר על קיזוז סכום מסוים מחמת התיישנות בוטלה; דוקטרינת המניעות הוחלה על טענות החבר בדבר החיובים שחוייב בהם, לגביהם שתק עד להגשת התביעה מושא הליך הבוררות, וכאשר מדי פעם שילם סכומים על חשבון החוב.

אשר לטענות החבר לעניין מדידות, חלוקה ורישום בטאבו, טענות כנגד בחירת חברי האגודה כי שירותים אלה יסופקו על ידה, היה על החבר להביא בפני האספה הכללית. פעילות האגודה בעניין זה נעשתה לפי החלטת האסיפה הכללית ובהתאם לסמכויות האגודה כאמור בתקנונה, ומשלא הוכח כי יש מניעה כלשהי לבחירת החברים לקבלו מהאגודה ולא מגורם אחר, הטענה נדחתה; אשר לדמי חכירה ומסי חבר, האגודה נוהגת כדין עת מחייבת היא את חבריה באופן שוויוני ללא קשר לגודל הנחלה של כל חבר; טענת האגודה בדבר ההוצאות שהשית הבורר על החבר, הנמוכות מהוצאותיה הריאליות נדחתה בהעדר ראיה מטעמה ובהיות ההוצאות בסכום סביר ומידתי נוכח סכום החוב וכמות הישיבות שהתקיימו; טענות החבר כלפיי התנהלות הבורר נדחו בהעדר בסיס.

פ ס ק ד י ן

בפניי השגה והשגה שכנגד על פסקו של כב' הבורר עו"ד מנחם גדרון שנחתם ביום 7/3/2013 (להלן – "פסק הבורר"). פסק הבורר חייב את המשיב והמשיג שכנגד (להלן יקרא בקיצור - "החבר") לשלם

למשיג והמשיב שכנגד (להלן יקרא בקיצור "האגודה") סכום של 11,779 ₪ וכן סכום נוסף של

4,500 ₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאות משפט.

1. הרקע הצריך לעניין:

1.1 ביום 13/9/2011 התקבלה במזכירות בקשת האגודה למנות בורר בינה ובין החבר, בשל חוב כספי ע"ס כ- 16,500 ₪ אשר לטענת האגודה חייב לה החבר. בקשה זו הסתמכה על סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה – הוא סעיף 197, המפנה סכסוכים לבירור בפני בורר אשר יתמנה על ידי רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"). בהתאם, מונה ביום 9/10/2011 כבורר יחיד בסכסוך האמור עו"ד מנחם גדרון (להלן – "הבורר").

1.2 בחלוף קרוב לשנה ממינוי הבורר התקבלו מאת החבר שתי בקשות: ביום 30/8/2012 התקבלה במזכירות הרשם בקשה אשר כותרתה 'עדכון לבקשה לדחות את התביעה מחוסר סמכות ולעיכוב הליכים, עקב קבלת מסמכים'; ביום 2/9/2012 התקבלה במזכירות 'בקשה לדחות את התביעה מחוסר סמכות'. ביום 3/9/2012 קבעה כב' עוזרת הרשם עו"ד לאה רוזנטל אשר היתה באותו מועד גם מ"מ מנהלת מחלקת הבוררויות, כי טענת חוסר סמכות יש להעלות בפני כב' הבורר, ועל החלטתו ניתן יהיה להשיג בפני הרשם בתוך 10 ימים. בחלטה זו אף נדחתה בקשת החבר לעכב את הליכי הבוררות.

1.3 עוד באותו יום הגיש החבר 'תגובה מטעם הנתבע בעקבות החלטה מהיום, 03.09.2012'. בהמשך אעמוד על תוכנה של תגובה זו, בשל חשיבותה. בקצרה, טוען החבר כי נעשו פעולות לא תקינות בעת תיקון תקנון האגודה אשר בו שונה סעיף יישוב הסכסוכים באופן שלמן התיקון – מופנים סכסוכים לבירור בפני בורר שימונה על ידי הרשם, תוך הפנייה ספציפית לסעיף 52(2) לפקודה.

יודגש: תיקון זה אושר לרישום על ידי המחלקה המשפטית שאצל רשם האגודות השיתופיות עוד ביום 1 במרץ 2009, תוך המלצה לרשם לקבלו. ביום 5 למרץ 2009 כב' הרשם קיבל ההמלצה והתיקון נרשם כדין – לפחות עד אשר יוכח אחרת.

יצוין כי טרם התיקון קבע תקנון האגודה כי סכסוכים בדומה לזה שבפניי – "ימסר, לפי דרישת אחד הצדדים, לבוררות בפני בוררים, שיתמנו על-ידי ארגון המושבים של העובד הציוני, ברית סיוע, ובהתאם לתקנונה" (לשון סעיף 197 לתקנון טרם תיקונו כאמור).

1.4 בתגובה לתגובה מיום 3/9/2012 התקבלה החלטה נוספת על ידי עוזרת הרשם עו"ד רוזנטל ביום 13/9/2012 המפנה את החבר להחלטה אשר ניתנה עוד ביום 3/9/2012. משכך, עמדו בפני החבר מספר ברירות (לערער על החלטת עוזרת הרשם; לפנות לבית המשפט המוסמך בהתאם לטיעונים שהעלה הוא עצמו; וכיוצא באלה), אך הוא בחר להמשיך ולהתדיין בפני כב' הבורר. בתום הליך הבוררות ומשניתן פסק הבורר מצאו שני הצדדים עשות שימוש בזכותם (כאמור בסעיף 52(4)(ב) לפקודה) להשיג על תוצאתו: האגודה השיגה על קביעות הבורר בנוגע לסכומים אותם מצא כי התיישנו ובנוגע להוצאות שהושתו על החבר. החבר השיג על תוצאת פסק הבורר תוך העלאת טענות מקדמיות שונות ביניהן טענת חוסר סמכות.

1.5 עד כאן מילות הרקע אשר קדם להליך שבפניי. כאמור ומשבחר כל אחד מן הצדדים עשות שימוש בזכותו להשיג על פסק הבורר, בהחלטתי מיום 21/4/2013 קבעתי כי על כל אחד מהצדדים להשיב להשגת הצד שכנגד, ואף כמשיג – ניתנה הזכות להשיב לתשובה. עם זאת תגובת האגודה להשגת החבר (להלן בקיצור – "תשובת האגודה") היא התגובה היחידה שהתקבלה במזכירות לאחר קבלת השגות הצדדים גופן. לא מן נמנע כי למצב דברים זה השלכות על התוצאה אליה הגעתי בהחלטתי דנן.

אסקור תחילה את פסק הבורר, ולאחר מכן את השגתו של כל אחד מן הצדדים כמו גם תשובת האגודה כאמור.

2. פסק הבורר

2.1 בפני כב' הבורר עלו טענות שונות, ביניהן כאלה אשר מצא כב' הבורר כי הן חורגות ממסגרת הליך הבוררות דנן. כך למשל, טען החבר בפני כב' הבורר כי אין חלוקה שוויונית של נחלות באגודה, אך כב' הבורר קבע כי טענה זו חורגת ממסגרת מינויו עת הטענות הועלו כטענות הגנה.

אסקור להלן בקצרה את הכרעותיו של כב' הבורר;

2.2 טענת חוסר סמכות – מפסק הבורר עולה כי החבר טען בפניו טענת חוסר סמכות בשל חשד לאי חוקיות תיקון התקנון מכוחו מינהו הרשם. טענה זו הועלתה בפעם הראשונה בישיבת ההוכחות שנתקיימה ביום 8/8/12, בשלב מאוחר של ההליכים ובשל כך מצא כב' הבורר לדחותה. עוד הוסיף כב' הבורר כי משהוצג בפניו אישור הרשם לתיקון התקנון, כי אז קיימת לפעולה זו חזקת תקינות, וממילא אין בורר משמש ערכאת ערעור על החלטת הרשם בעניין תיקון התקנון.

2.3 טענת התיישנות – החבר טען כי חלקו של החוב הנטען התיישן. האגודה השיבה לטענה זו בשתיים: ראשית, טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ולפיכך דינה להידחות. שנית, בכל מקרה יש לראות את הכרטסת כחשבון עו"ש בבנק בעניינו, כך קבעה הפסיקה, אין התיישנות. כב' הבורר קיבל את טענת החבר, וקבע כי מסכום החוב הנתבע יש להפחית סך של 3,441.48 ₪ המהווה את הסכום אשר היה החבר חייב לאגודה ביום 1/1/2004, ואשר התיישן.

2.4 טענות בעניין החוב הכספי – החבר טען כי הנטל להוכחת התביעה מונח על כתפי האגודה והיא לא הרימה נטל זה. כב' הבורר דחה טענה זו משני טעמים: הראשון - החוב הכספי שנתבע נשען על כרטסת האגודה המהווה ראיה לכאורה לנכונותה, כאמור בתקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ביקורת וחשבונות), תשל"ה-1975. השני - תקנה זו מורה כי נטל הראיה מתהפך באופן שהטוען כי הרישום אינו נכון – עליו הראיה. משלא הביא החבר כל ראיה לאי נכונות הכרטסת, הרי שיש להסתמך עליה.

2.5 טענת השיהוי – טענה זו הועלתה על ידי החבר ונדחתה אף היא משני טעמים: ראשית, לא הוכח כי החבר שינה מצבו לרעה. שנית, החבר לא חלק על העובדה כי האגודה ניסתה להגיע עמו להסדר בעניין חובו במשך שנים על מנת לייתר הליכים משפטיים.

2.6 טענות בעניין מדידות, חלוקה ורישום בלשכת המקרקעין (להלן – "הטאבו") – בגין פעולות אלה חייבה האגודה את החבר בסך 2,504 ₪ בצירוף מע"מ. לעניין חיוב זה טען החבר כי החיוב אינו נכנס בגדר "עסקי האגודה" ולפיכך אין לאגודה סמכות ליזום ולחייב את חבריה בגינו. כב' הבורר דחה את הטענה בהפנותו לסעיף 162 לתקנון האגודה המסמיך אותה לפעול בקשר עם חוק התכנון והבנייה ולקבוע כללים בעניין. כב' הבורר קבע כי החיוב הנו על פי החלטת האסיפה הכללית של האגודה, נכנס בגדר "עסקי האגודה" ולפיכך מותר. עם זאת, הסכימו הצדדים על הפחתת סך של 1,198 ₪ אשר ככל הנראה נגבו לצורך הליך הרישום בטאבו ובתמורה לכך תופטר האגודה מרישום זכויות החבר כאמור.

2.7 דמי חכירה ומסי חבר – לעניין שני חיובים אלה טען החבר כי אלה מושתים עליו בדומה ובאופן שווה לחברי האגודה האחרים על אף שאין לו מטעים וחממות. כב' הבורר דחה טענות אלה וקבע כי האגודה נוהגת כדין עת מחייבת את חבריה באופן שוויוני.

2.8 משסכום התביעה בפני כב' הבורר הועמד על 16,418.48 ₪, וכב' הבורר הורה על קיזוז שני הסכומים האמורים (3,441.48 ₪ ו- 1,198 ₪) העמיד כב' הבורר את הסכום אשר חב החבר לאגודה על סך 11,779 ₪ בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. עוד חייב כב' הבורר את החבר בסך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין בגין "הוצאות משפט (הכוללות אף את השתתפות האגודה עבור הנתבע בחלק שכר הבוררות) ושכר טרחת עורך דין" (סעיף 45 לפסק הבורר).

3. השגת האגודה

3.1 ביום 19/3/2013 התקבלה במזכירות השגת האגודה על פסק הבורר (להלן – "השגת האגודה"). מהשגת האגודה עולות הטענות הבאות כנגד פסק הבורר:

3.2 התיישנות – רוב רובה של השגת האגודה יוצאת כנגד קביעת כב' הבורר כי חלק מן הסכום שנתבע התיישן. לאגודה נימוקים לטענתה זו: ראשית, משך זמן (לא ברור כמה זמן) ניסתה האגודה להגיע עם החבר להסדר תשלומים וגילתה אורך רוח למצבו עת היה בהליך גירושין. שנית, המדובר בטענה פרוצדוראלית אשר אינה פוגעת בזכויותיה המהותיות של האגודה אלא מגינה על אינטרס הנתבע שלא ייפגע – מה שבמקרה דנן אינו מתקיים. שלישית, טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ולפיכך יש לדחותה. רביעית, על פי ההלכה הפסוקה יש לראות בכרטסת החבר אצל אגודה כחשבון עו"ש בבנק עליו לא חלים דיני ההתיישנות. חמישית, נוכח העובדה כי החבר שילם במהלך השנים תשלומים שונים על חשבון החוב ללא כל מחאה, מופסק בכל פעם כזו מרוץ ההתיישנות.

3.3 מניעות – טענה נוספת של האגודה היא כי החבר מנוע, בשל הרקע האמור, לטעון כנגד החיובים המופיעים בכרטסת, לאור שתיקתו רבת השנים תוך שקיבל באופן שוטף העתקים מכרטסתו ותוך שבעבר שילם חיובים דומים ללא כל מחאה.

3.4 השתת הוצאות – טוענת האגודה כי סכום ההוצאות שהשית כב' הבורר על החבר אינו ריאלי לאור התנהלות החבר. החבר זלזל בהחלטות כב' הבורר תוך שגורם הן להארכת ההליכים והן להוצאות נוספות לאגודה – הוצאות אשר ניתן וצריך היה למנוע.

4. החבר לא הגיש תגובתו להשגת האגודה, על אף שהוריתי על כך בהחלטתי מיום 21/4/2012.

5. השגת החבר

5.1 ביום 21/3/2013 התקבלה במזכירות השגת החבר על פסק הבורר (להלן – "השגת החבר"), ממנה עולות הטענות הבאות כנגד פסק הבורר:

5.2 טענת חוסר הסמכות – לטענת החבר הליך הבוררות התקיים בחוסר סמכות בשל שתיקון התקנון אשר מסמיך את הרשם למנות בורר בהתאם לאמור בסעיף 52(2) לפקודה אינו תקף. בשל כך מבקש החבר כי יבוטל פסק הבורר, או לחילופין כי אורה על אחת משתי האפשרויות הבאות: הראשונה - יוחזר תיק הבוררות לכב' הבורר על מנת שזה יערוך בדיקה לעומק של טענות החבר בקשר עם אופן קבלת תיקון סעיף יישוב הסכסוכים בתקנון; השניה - כב' הרשם יערוך בירור זה בעצמו, במסגרת סמכותו להורות על חקירה על פי סעיף 43 לפקודה. בהתאם לתוצאות הבירורים הללו – יינתן פסק הבוררות הסופי.

5.3 מחיקה על הסף לאור הגשת כתב תביעה לקוי – טוען החבר כי כתב התביעה לקוי ולפיכך שגה כב' הבורר עת נמנע מלהורות על מחיקת התביעה על הסף.

5.4 מעמדה של כרטסת החבר המתנהלת אצל האגודה – טוען החבר כי שגה כב' הבורר בהתייחסו לכרטסת האגודה כאל ראיה לחוקיות החיובים בה.

5.5 טענות כלפי כב' הבורר – טוען החבר טענות שונות כלפי כב' הבורר ואופן ניהולו את הסכסוך מושא הליך זה. כך, טוען החבר כי היה על כב' הבורר לברר את טענותיו באשר לאי תקפות תיקון התקנון מכוחו הוא מונה. עוד טוען החבר כי היה על כב' הבורר להורות לאגודה להציג לחבר "כל מידע המצוי ברשותה והדרוש להוכחת טענותיו" (סעיף 44 להשגת החבר). טענה נוספת של החבר כלפי כב' הבורר היא כי נתן זכות טיעון מרחיבה לאגודה תוך פגיעה בזכות הטיעון של החבר.

5.6 התיישנות ושיהוי – לטענת החבר צדק כב' הבורר עת קיבל את טענותיו בעניין התיישנות, אך שגה בכך שלא הכביד על האגודה את נטל ההוכחה עקב השיהוי שבהגשת התביעה.

5.7 לעניין פעילות האגודה במקרקעין: מדידות, חלוקה ורישום בטאבו – טוען החבר כי בשונה מאשר קבע כב' הבורר, נושא התכנון והבנייה אינו בסמכות האגודה ולפיכך כל החיובים שהשיתה עליו בעניינים אלה אינם חוקיים והיה על כב' הבורר לבטלם. עניינים אלה הם בסמכות הרשות המקומית והוועד המקומי ככל ובכפוף לכך שהאצילה לו הרשות סמכויות כאמור.

5.8 לעניין חיובי האגודה באופן שוויוני – טוען החבר כי כב' הבורר שגה עת לא הורה לאגודה לחייב חברים במסי חבר ובדמי חכירה ביחס ישר לגודל השטחים המוקצים לכל נחלה, ולא באופן שוויוני.

6. תשובת האגודה להשגת החבר

6.1 חקירה לפי סעיף 43 לפקודה – האגודה התנגדה לבקשת החבר להורות על חקירה לפי סעיף 43 לפקודה. לטעמה, הליך זה "אינו ההליך הראוי, בפרט שמדובר על תובענה וטענות הצדדים נשמעו בפירוט והתבררו לגופם של דברים בפני כב' הבורר... לאחר קיום ישיבות, הגשת תצהירים, הוכחות והגשת סיכומים מטעם הצדדים" (סעיף 1 לתשובת האגודה).

6.2 טענת חוסר סמכות – הטענה הועלתה בשיהוי שכן על אף שהיה ביד החבר לבדוק טענות אלה מבעוד מועד לא עשה כן, וטענות אלה הועלו לראשונה על ידו רק לאחר סיום הליך ההוכחות, ולא בכתב ההגנה או בתצהירים כפי שצריך היה להיות. יתרה, דרכו של החבר אינה הדרך הראויה לתקיפת תיקון התקנון, והחבר אף מודה בכך לא פעם. התביעה לבוררות נסבה סביב תביעה כספית בלבד, וטענות אלה אינן רלוונטיות, נטענות תוך הרחבת חזית אסורה ושלא בפני הערכאה או ההליך הנכון על פי הדין.

6.3 מחיקה על הסף בשל כתב תביעה לקוי – טענות אלה הובאו בפני כב' הבורר אשר אמר את דברו. על כל פנים זכותו של התובע לנסח את כתב תביעתו כראות עיניו.

6.4 מעמד חשבון החבר המתנהל אצל האגודה (הכרטסת) – עמדת החבר מנוגדת לפקודה ולתקנות שהותקנו מכוחה, לפסיקה ולהלכות הנוהגות.

6.5 לעניין טענות החבר בעניין גביית דמי החכירה והשימוש בכספים אלה – לחבר ניתנה ההזדמנות לחקור את נציג האגודה בעניין זה והוא בחר שלא לעשות כן. החבר יכול היה לבקש הגשתם של מסמכים נוספים בעניין או תצהיר נוסף – אך לא עשה כן. ניתנה לחבר ההזדמנות לעיין בפרוטוקולים של האגודה אך גם מכך נמנע. כל אלה מביאים למסקנה כי דין טענותיו בעניין דמי החכירה, אשר ממילא לא הוכחו - להידחות.

6.6 לעניין מדידות, חלוקה והרישום בטאבו – התביעה כוללת את כל חובות החבר עד למועד הגשת התביעה, ובמועד זה הסכום לחיוב בגין תשריט המדידה היה ידוע. יתרה, הן במכתב האגודה לחבר והן בכתב התביעה פורט סעיף זה באופן מפורש. לפיכך יש לדחות כל טענות החבר בעניין זה, המהוות הרחבת חזית אסורה.

6.7 לעניין טענות בדבר חיוב שוויוני במסי אגודה – טוענת האגודה כי החבר עצמו לא רצה קרקע לעיבודו ועל כן מושתק מלהעלות טענות אלה כעת. יתרה, מדובר בסכום אחיד בו מחויבים כלל החברים באגודה.

6.8 טענות החבר כנגד כב' הבורר – נטענות בעלמא, וממילא לא נפגעו זכויותיו בהליך הבוררות. כב' הבורר אפשר לחבר להעלות כל טענה, ניתנה לו הזכות לחקור את נציג האגודה, כב' הבורר קבע כי לחבר תינתן ההזדמנות לעיין בספרי הפרוטוקולים – אך החבר בחר שלא לעשות כן.

6.9 לסיכום טוענת האגודה כי מטרת השגתו של החבר היא "דחיית הקץ" ואין לאפשר זאת. האגודה מבקשת לחייב את החבר בהוצאות משפט ריאליות ושכר טרחת עו"ד בשים לב להתנהלות החבר לכל אורך הליך הבוררות.

7. דיון והכרעה

אפנה לדון בטענות הצדדים כפי שהביאום בפניי, ככל האפשר לפי סדר חשיבותן. מאחר שבמכלול הטענות שנטענו נטענה גם טענת חוסר סמכות, הרי שיש להסיר משוכה זו טרם דיון לגופם של דברים וכך אעשה;

7.1 טענת חוסר הסמכות

כזכור, טענה זו הועלתה על ידי החבר. לחבר, כך מהשגתו ומהמסמכים המצויים בתיק הבוררות, עמדו למעשה שני נימוקים לטענת חוסר הסמכות:

האחד – הטענה כי חלק מהתביעה הכספית אינו נכנס בגדר המונח "עסקי האגודה", כאשר הדין מורה שרק סכסוכים הקשורים עם עסקי האגודה יובאו בפני בורר (ראו לשון סעיף 52 לפקודה).

השני – טענת החבר כנגד תקפו של סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה - הוא סעיף 197 לתקנון (ייקרא להלן בקיצור – "סעיף 197"), אשר מכוחו מונה כב' הבורר. ככל שתתקבל טענת החבר כי סעיף זה אינו בתוקף בשל שנפל פגם ברישומו אצל הרשם ומדובר ברישום קונסטיטוטיבי – הרי שהליך הבוררות כולו הוא בחזקת בטל מעיקרו (VOID).

מאחר שלטעמי טענה זו כבדת משקל אף יותר מקודמתה – אדון בה תחילה;

כבר כעת אומר כי לטעמי דין טענת חוסר סמכות בשל פגם בתיקון סעיף 197 להידחות וזאת ממספר טעמים גם יחד, אשר אפשר שניתן היה להסתפק אף בכל אחד מהם לבדו לשם דחיית הטענה:

7.1.1 מועד העלאת הטענה והתנהלות החבר

מבחינה מדוקדקת של חומר הראיות שבפניי עולה כי זכרה של טענת חוסר הסמכות באופן כללי בא לראשונה בכתב הגנתו של החבר נושא כותרת 'כתב הגנה לכתב תביעה מתוקן', אשר הוגש לכב' הבורר ביום 10/6/2012 באופן שתחת הכותרת 'טענות מקדמיות' נכתבה כותרת 'חוסר סמכות עניינית', ומתחתיה נכתב בזו הלשון (ההדגשות במקור):

"3. טענות מקדמיות

חוסר סמכות עניינית

3.1 טענה זו נטענה בקליפת אגוז בהעדר כתב תביעה מפורט כנדרש והנתבע שומר על זכותו להשלים טענותיו בעניין לפי הצורך, בלי שייחשב כאילו לא נטען בהזדמנות הראשונה.

3.2 הנתבע יטען, כי חיובי התובעת בגין כל הקשור לתוכנית המתאר אינם תחום שהוא "עסקי האגודה" וכי גם גישה מרחיבה של הגדרת "עסקי האגודה" אינה כוללת ואינה יכולה לכלול תכנון ובנייה מוניציפאליים כ"עסקי האגודה". אין חולק, כי הם תחום הרשות המקומית והוועד המקומי. רשם האגודות השיתופיות (להלן = "הרשם") רשאי לדון בעניינים שהם "עסקי האגודה" ולא מעבר לכך.

לפיכך, הנתבע יטען, כי מלכתחילה חיובים אלה לא היו ראויים להיכלל בכתב התביעה בהליך זה ושגה מי שהעביר את התביעה לבוררות בפני כבוד הבורר, בלי לדרוש מהתובעת למחוק רכיב זה מכתב התביעה."

מיד לאחר טענת חוסר הסמכות עובר החבר לטעון טענה מקדמית אחרת - מחיקה על הסף. עיננו הרואות, אפוא, כי לטענה בדבר פגם ברישום תיקון סעיף 197 אין כל זכר בכתב הגנתו של החבר.

מאחר שמן ההלכה הפסוקה עולה כי דין טענת חוסר סמכות עניינית להיות מועלית בהזדמנות הראשונה, יוצא כי על אף שהיתה זו חובתו של החבר, כבר כעת, לבחון את שאלת הסמכות לאשורה עוד בשלב זה של הדיון, ולפיכך היה עליו לדעת כי כב' הבורר מונה מכח סעיף 52(2) לפקודה (בצירוף הוראה מתאימה בתקנון האגודה) – זאת לא נעשה. החבר לא טען כל טענה בקשר עם תוקפו של סעיף 197 למרות שהיה זה המקום לעשות כן ואין נפקא מינה לטענתו כי נודע לו רק מאוחר יותר על מינוי הבורר מכוח הסמכות שבסעיף 52(2) לפקודה.

ביום 13/6/2012 התקיים דיון בפני כב' הבורר, בו בין השאר הורה כב' הבורר על הגשת ראיות הצדדים בתצהירים, תוך שתינתן הזדמנות לחקירה על תצהירים אלה. נקבעה ישיבת הוכחות ליום 8/8/2012.

ככל הנראה ביום 25/7/2012 העביר החבר לכב' הבורר את התצהיר מטעמו.

גם בתצהיר זה מצויה כותרת 'חוסר סמכות עניינית', כאשר מתחתיה מפרט החבר את טענות חוסר הסמכות שבפיו. גם בתצהיר זה - כל אשר טען החבר סבב סביב חיובי האגודה אשר לטענתו אינם נכנסים בגדר המונח "עסקי האגודה" באשר אלה הן פעולות מוניציפאליות שהסמכות להפעילן ניתנה לרשות המקומית ולא לוועד ההנהלה של האגודה השיתופית. גם בין טענות אלה לא בא זכרה של איזו טענה בעניין תקפותו של תיקון סעיף 197.

מכאן, כי מחומר הראיות עולה בבירור שטענת חוסר הסמכות הועלתה שלא בהזדמנות הראשונה, על אף שהיה בידי החבר עשות כן, וזו אף היתה חובתו על פי הדין. התשתית לטענה זו כפי שהובאה מאוחר יותר על ידי החבר, היתה כבר במועד זה ידועה לחבר או לכל הפחות היתה צריכה להיות ידועה לו. האחריות להימנעותו מבדיקתה של הטענה במועדים אלה אינה יכולה להיות מוטלת אלא על החבר.

כך, רק ביום 8/8/2012, בעת ישיבת ההוכחות בפני כב' הבורר, פותח ב"כ החבר לראשונה בטענה הבאה (ההדגשות שלי ד.ב):

"אני טוען שתיקון התקנון מיום ה- 20/1/09 לא חוקי. אין ברשותי מסמכים התומכים בטענה זו. תצהיר התובעת עם תיקון התקנון התקבל אצלי רק ביום 8/7/12. מבקש לעצור את הליכי הבוררות ולא לקיים היום את ישיבת ההוכחות."

אף במועד בו העלה החבר טענת חוסר סמכות בקשר עם תוקף רישום תיקון סעיף 197 לראשונה – העלה אותה בעלמא, ללא סימוכין, ומובן שבאופן זה לא היה כל שחר לבקשתו "לעצור את הליכי הבוררות ולא לקיים היום את ישיבת ההוכחות".

עד כאן סקירת התנהלות החבר בעניין המועד בו העלה את טענת חוסר הסמכות הנשענת על תיקון סעיף 197 כפי שהייתה בפני כב' הבורר. כידוע, כב' הבורר דחה טענה זו הן מן הטעם כי לא הועלתה בהזדמנות הראשונה והן מן הטעם כי ממילא אין בסמכותו לדון בה לגופה שהרי הוא אינו משמש ערכאת ערעור על החלטת הרשם לרשום את תיקון סעיף 197.

יובהר ויודגש, כי אין באמירת החבר כי הוא "שומר על זכותו להשלים טענותיו בעניין לפי הצורך, בלי שייחשב כאילו לא נטען בהזדמנות הראשונה" (סעיף 3.1 לכתב הגנתו בפני כב' הבורר המצוטט לעיל) כדי להוות פתח לטענה זו אשר לא בא זכרה בהזדמנות הראשונה כאמור. לא כך יש לטעון טענת חוסר סמכות עניינית כטענת הגנה, וביתר שאת כאשר לא היתה כל מניעה מצד החבר להביא את הטענות הרלוונטיות כפי שטען מאוחר יותר כבר במועד זה. יפים לעניין דברי כב' השופט טירקל ברע"א 11183/02ג כלפה נ' זהבי פ"ד נח(3) 49 (ההדגשות שלי ד.ב):

"המבקש לא העלה את טענתו שלפיה לא קנה בית-המשפט המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום-לב.

כבר נאמר כי חובת תום-הלב חלה גם על ההליכים שנוקטים בעלי-דין בבית-המשפט (ראו, בין היתר: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי [פורסם בנבו] [3] וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה באר-שבע בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים [פורסם בנבו] [4]). יש מקום לומר גם כי התנהגות שלא בתום-לב של בעל-דין עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות, מלהעלות טענה. כן נאמר כי:

"דומה כי בית-המשפט יוכל להזדקק לעקרון תום-הלב, ולקבוע כי בנסיבות אלה בהן 'ישן' הנתבע על טענת היעדר הסמכות העניינית הוא יהיה מנוע מלהעלותו. עקרון תום-הלב מיושם איפוא בהקשר הדיוני של טענת המניעות" (ד' שורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" [8], בעמ' 328).ו

השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת היעדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על-ידיה."

נראה כי לאור התנהלות זו של החבר, צודקת האגודה בטענותיה כי טענות החבר לחוסר סמכות עניינית של הרשם למנות את הבורר הועלו לראשונה רק בעת ישיבת ההוכחות בפני כב' הבורר ובוודאי שלא בהזדמנות הראשונה.

מן הטעם הזה בלבד – דין טענת חוסר הסמכות העניינית בעניין תיקון סעיף 197 לתקנון להידחות.

ישאל השואל: האם אכן לא היתה בפני החבר האפשרות להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה, כפי שטען הוא בישיבת ההוכחות מיום 8/8/2012? לדידי התשובה לכך בשלילה. מינוי הבורר נחתם על ידי עוד ביום 9/10/2011. בכתב המינוי נכתב מפורשות כי כב' הבורר מונה על פי סמכות הרשם שבסעיף 52(2) לפקודה. החבר מיוצג על ידי עו"ד ולפיכך חזקה עליו כי הדין ידוע לו. כבר במועד זה או במועד סמוך לזה היה על החבר ובא-כוחו לערוך את הבדיקות הרלוונטיות והיה על החבר לדעת כי תקנון האגודה מאפשר זאת, או לכל הפחות כך סבר הרשם במועד המינוי.

החבר לא טרח לבדוק את סמכות הרשם כפי שבאה לידי ביטוי בכתב מינויו של כב' הבורר במועד זה או במועד סמוך לו. רק ביום 8/8/2012, בחלוף 10 חודשים ויותר מהמינוי, טען לראשונה כנגד סמכות הרשם למנות את הבורר, וגם אז – ללא הצגת בדל ראיה לטענה זו תוך שהוא מודה בפה מלא, בהגינותו כי רבה, כי אין ברשותו מסמכים התומכים בטענה זו. החבר מנסה להסתתר תחת הטענה כי תצהיר התובעת בצירוף תיקון התקנון הובא לידיעתו לראשונה רק ביום 8/7/12. גם אם הייתי מקבלת טענה זו הרי שהיה על החבר במועד סמוך למועד זה ככל הניתן להביא טענותיו אלה בפני כב' הבורר, מגובות בראיות, אך הוא בחר להחריש עד למועד הדיון חודש מאוחר יותר, להביא טענותיו בעניין זה לראשונה בעל-פה וללא תימוכין.

בכל הכבוד, טענה זו של החבר דינה להידחות על הסף. ראשית, מן הטעם כי בדיקת הסמכות העניינית למינוי הבורר היתה צריכה להיבדק על ידו מיד עם היוודע לו על מינויו של כב' הבורר. גם אם אניח כי לא היה בפני החבר כתב המינוי – הרי שחובתו, ככל שמבקש הוא להעלות טענות לחוסר סמכות עניינית, לבדוק את הסמכות העניינית מיד ומיוזמתו. החבר לא עשה כן וגם כאשר טען זאת – עשה זאת מבלי שסומך הוא טענותיו בראיות. כל המסמכים או הטענות אשר ניתן לראותן כתומכות בטענתו זו של החבר הובאו במועדים מאוחרים יותר, כאשר לא היתה בפני החבר כל מניעות אובייקטיבית להביאן קודם לכן. החבר פשוט בחר שלא לעשות כן ועל השלכות בחירתו זו אין לו להלין אלא על עצמו.

אציין, כי איני מקבלת את האפשרות כי סעיף 3.1 לכתב הגנתו של החבר בפני כב 'הבורר, המצוטט על ידי לעיל, פותח את הדלת בפני החבר לטעון טענות לחוסר סמכות עניינית אשר לא בא זכרן או רמז להן בכתב הגנתו או בתצהירו. אין לאפשר לצד "לשריין" לעצמו את ה"זכות" לטעון טענות בעניין חוסר סמכות עניינית במועד מאוחר להזדמנות הראשונה, ללא טעמים ראויים. אין להסתפק באמירה כללית של צד הטוען לחוסר סמכות עניינית, ללא נימוקים לטענה, תוך "שיריון" הזכות שבמועד מאוחר יותר (ומהו המועד? – לחבר הפתרונים) יביא נימוקיו לראשונה ויראו את הטענה כמועלית בהזדמנות הראשונה.

ויודגש: החבר הסביר בסעיף 3.1 לכתב הגנתו כי "טוען בקליפת אגוז" בשל שכתב התביעה אינו מפורט דיו לטעמו. בכל הכבוד, אין במבנהו של כתב התביעה, שגוי או חסר ככל שיהיה, כדי לרפא טענות חסרות או לא קיימות של החבר בכתב הגנתו מקום שטענות החבר ללקויים בכתב התביעה חסרות איזו השפעה שהיא על טענות החבר בעניין חוסר הסמכות העניינית הנסמכת על תיקון סעיף 197.

אני מקבלת את טענות האגודה כי טענת החבר לחוסר סמכות הרשם למנות את הבורר בשל פגם בתיקון סעיף 197 לא נטענה בהזדמנות הראשונה ולפיכך יש לדחותה. העובדה כי גם במועד בו העלה החבר טענה זו לראשונה הודה בפה מלא כי אינו יכול להביא ראיות לתמוך בה – אף היא מעידה כאלף עדים כי לא היה בפני כב' הבורר אלא לדחות את הטענה ולו רק בשל שנטענה בעלמא ולא הוכחה.

כב' הבורר פעל כדין עת דחה את טענות החבר בדיון מיום 8/8/12 לחוסר סמכות עניינית בשל פגם בתיקון התקנון, והמשיך את ניהול הליך הבוררות כסדרו. כך קבע כב' הבורר:

"טענה זו מועלית לראשונה עתה בדיון לאחר שנוסח תיקון התקנון צורף לתצהיר התובעת מיום 2/7/12 והתקבל אצל ב"כ הנתבעת ביום 8/7/12.

הנתבע לא העלה טענה זו אף בתצהיר מיום 25/7/12 שהוגש מטעמו ואף עתה אין נתמכת טענה זו במסמך כלשהו. עיון בנוסח תיקון תקנון האגודה, אשר צורף כנספח לתצהיר האגודה מיום 2/7/12 מעלה, כי תיקון התקנון אושר באישור מוקדם על ידי רשם האגודות השיתופיות ביום 25/1/12.

בכל מקרה אין בסמכותי לדון ולהכריע בתוקף שינוי התקנון של האגודה.

בנסיבות אלה תימשך ישיבת הבוררות."

מסיכומי החבר ומהטענות שהעלה בפניי, המועד הראשון בו ניסה החבר למצוא תימוכין לטענותיו בעניין תיקון התקנון הוא 4/9/12. במועד זה נסעו החבר ובא-כוחו למשרדי הרשם וביקשו מהרשם או מי מטעמו העתקי המסמכים התומכים באישור תיקון התקנון (הערה: בדיון לפניי טען החבר כי בביקור זה שוחח עם עו"ד טל בראון, מי אשר חתום על ההמלצה לרשום את תיקון סעיף 197 "מר בראון לא טען שהתיקון בוצע כהלכה, אלא טען שעל מר גדסי לפנות בהליך מתאים לגוף המוסמך" (עמ' 3 שורה 2 לפרוטוקול הדיון בפניי מיום 22/10/2013). שוב מקבל החבר "קריאת כיוון", הפעם ממקור מוסמך, כי את טענותיו באשר לתיקון התקנון יש להביא בפני בית המשפט המוסמך ולא באופן שנעשה על ידו).

מכאן כי המועד הראשון בו נודע לחבר, לטענתו, דבר תיקון התקנון שכנגדו יוצא הוא הן בפני כב' הבורר והן בפניי הוא 8/7/12, אך רק כחודשיים לאחר מכן פונה החבר בניסיון לתמוך טענתו זו בראיות. ברי כי התנהלות זו אינה מן העניין. בירורים אלה, רלוונטיים כל שיהיו, היה על החבר לעשות מיד עם היוודע לו דבר מינוי כב' הבורר או לכל המאוחר בסמוך למועד 8/7/12 בו לטענתו נודע לו לראשונה על התיקון.

די מועד העלאת טענת חוסר סמכות הרשם למנות את כב' הבורר בצירוף התנהלות החבר כמפורט על ידי לעיל, כדי להקים לחבר מניעות מלטעון טענה זו במועד ובאופן שבחר להעלותה.

על אף האמור, ערה אני לכירסומה של ההלכה בדבר החובה להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בהזדמנות הראשונה בשל חשיבותה:

"כאמור, טענה בדבר חוסר סמכות עניינית, היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלות בכל שלב משלבי הדיון. אולם, לכלל זה קיימים חריגים..."

(א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה עשירית, 17)

לפיכך מצאתי שלא להסתפק בנימוק זה;

7.1.2 הסמכות להכריע בעניין תקפות תיקון התקנון

כזכור, ביום 3/9/2012 קבעה כב' עוזרת הרשם עו"ד רוזנטל כי טענת חוסר סמכות יש להעלות בפני כב' הבורר. ביום קביעתה זו הגיש החבר 'תגובה מטעם הנתבע בעקבות החלטה מהיום, 03.09.2012', אשר בשל חשיבותה אביא קטעים ממנה כלשונם (ההדגשות במקור):

"1. כידוע, תנאי ראשוני לקיום בוררות זו ובסיס הסמכות העניינית של הרשם הנכבד לקיים הליך שיפוטי בפניו הוא סעיף מתאים בתקנון האגודה התובעת.

שאלת הסמכות בענייננו נובעת מטענה של אי תקינות אישור תיקון התקנון על ידי משרד הרשם.

תיקון התקנון הוא פעולה אותה מבצע הרשם הנכבד מתוקף סמכותו המנהלית.

לבורר מטעם הרשם הנכבד אין שום סמכות לבחון ו/או לבקר ו/או לפסוק בעניין תקינות פעולות מנהליות של משרד הרשם. סמכות זו נתונה לבית המשפט המתאים.

לכן, השאלה לא הובאה כלל להכרעת כבוד הבורר ונכונה קביעתו שהעניין כלל אינו בסמכותו.

2. על פי הפקודה והתקנות, בוררות מיוחדת זו הינה בסמכות ובאחריות בלעדית של הרשם הנכבד או מי שקבל סמכות רשם לצורך סעיף 52(1) בפקודה...

לכן, גם אילו הועלתה טענה משפטית בעניין סמכותו העניינית של הרשם הנכבד, בכל הכבוד והצניעות, הח"מ מטה סבור שהפניית השאלה לבורר הממונה מטעם הרשם הנכבד לדון במחלוקת, שגויה מעיקרה. בהזדמנות המתאימה הערכאה המתאימה תידרש לסוגיה זו.

3. ..."

הנה כי כן, מצאתי מספר הנחות יסוד של החבר אשר דומה כי לגביהן אין מחלוקת:

תנאי ראשון למינוי בורר על ידי הרשם הוא סעיף מתאים בתקנון האגודה. סעיף כאמור קיים. אמנם, החבר יוצא כנגד התהליך אשר קדם לרישומו במתכונתו הקיימת, אך בהינתן העובדה כי רישום זה אצל הרשם הוא רישום קונסטיטוטיבי בשונה מרישום דקלרטיבי – כל עוד לא נקבע שאינו תקף עומד הוא על כנו.
תיקון תקנון מבצע הרשם מתוקף סמכותו המנהלית. גם על כך נראה שאין חולק.
הבורר חסר סמכות לבחון או לבקר או לפסוק בעניין סמכויות מנהליות של הרשם באשר סמכות זו נתונה לבית המשפט המתאים. גם על כך אין חולק.

מכאן, כי גם אם סבר החבר שהחלטתה של עו"ד רוזנטל מיום 3/9/12 שגויה מבחינה משפטית, הרי שעמדו בפניו כמה וכמה אפשרויות על פי הדין. כך למשל, יכול היה לעתור או לערער על החלטתה של עו"ד רוזנטל בפני הערכאה המתאימה. אפשרות אחרת – לפנות "לבית המשפט המתאים" בלשון החבר, ולהביא בפניו את טענותיו בעניין תקפות תיקון התקנון ומעמדו של רישום זה. על אף קיומן של אפשרויות כאלה ואחרות – בחר החבר ב"שב ואל תעשה" עד לקבלת הכרעתו הסופית של כב' הבורר.

לאחר קבלת הכרעתו הסופית של כב' הבורר והבאת השגתו בפניי, שב וחוזר החבר על טענותיו בעניין תקפות תיקון התקנון שמכוחו מונה כב' הבורר. בסעיף 7 להשגת החבר טען הוא כי (ההדגשות במקור):

"שגה כבוד הבורר כאשר המשיך את הדיון בבוררות.

בדין קבע כי: "... בכל מקרה אין בסמכותי לדון ולהכריע בתוקף שינוי התקנון של האגודה" (ראו פרוטוקול הדיון)."

עיננו הרואות כי עוד בעת ניהול הליך הבוררות בפני כב' הבורר, ואף כעת, בפניי, שב החבר ומזכיר כי אישור תיקון תקנון אגודה שיתופית נמנה עם סמכויותיו המנהליות של הרשם, וכי אין בסמכות הבורר להכריע בפעולות אלה של הרשם – סמכות זו מסורה לבית המשפט המוסמך. מדוע, אם כן, העלה טענות אלה בפני כב' הבורר תחת פנייה לערכאה המתאימה? ומדוע שב הוא ומעלה טענות אלה כעת בפניי שהרי הרשם (בכובעו המעין-שיפוטי) אינו משמש ערכאת ערעור על פעולותיו המנהליות אלא "בית המשפט המתאים" (בלשון החבר)? לחבר הפתרונים.

טענת החבר כי אין כב' הבורר מוסמך לדון בטענותיו בעניין תיקון סעיף 197 מקובלות עליי. אכן, כפי שטוען גם החבר, המדובר בפעולה שמבצעה הרשם מכוח סמכויותיו המנהליות. גם מטענת החבר עולה שתקיפת פעולה כאמור צריכה להיעשות בפני "בית המשפט המתאים". יוצא אפוא כי סבור החבר שהיה על כב' הבורר להפסיק את הדיון בפניו בשל טענות החבר בעניין תיקון סעיף 197 שמקומן בפני בית המשפט "המתאים" וזאת מבלי שנערכה איזו פנייה שהיא לבית משפט זה ולפיכך חזקה (הניתנת לסתירה) היא כי התיקון בעינו עומד. אין לי אלא לקבוע כי החלטתו של כב' הבורר בטענות החבר בעניין סעיף 197, במועד בו נטענו ובאופן בו הועלו, היתה יותר מראויה ושירתה את חובתו בתפקידו כבורר.

נשאלת אפוא השאלה: למי הסמכות להכריע בטענות החבר בעניין תקפות תיקון התקנון? לשון אחר: מיהו "בית המשפט המתאים"?

פריט 1 לתוספת השניה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 מורה במפורש כי על החלטות רשם האגודות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות (למעט בעניני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים) יש להגיש ערעור מנהלי.

בהינתן טענת החבר כי לבורר אין סמכות להכריע בעניין תוקף תיקון התקנון שנרשם, ובהינתן החזקה שהדין ידוע לו (וביתר שאת בהיותו מיוצג) ובית המשפט המוסמך הוא בית משפט לעניינים מנהליים, בחירתו שלא לפנות לבית המשפט המוסמך כאמור מונחת לפתחו בלבד. אם כן - מה לחבר כי ילין על דחיית טענתו זו על ידי כב' הבורר? ומה לו כי יעלה טענה זו בפניי? שהרי כאמור אף הרשם בכובעו המעין-שיפוטי בהשגה על פסק בוררות אינו משמש ערכאת ערעור על פעולות הנעשות על ידו בכובעו המנהלי וממילא אין מחלוקת כי אינו "בית המשפט המתאים".

דרך המלך בה היה על החבר לצעוד בטוענו כי תיקון התקנון נרשם על ידי הרשם בשנת 2009 שלא כדין היא הגשת ערעור מנהלי לבית המשפט המוסמך – הוא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בירושלים. החבר, על אף שהדברים בידיעתו בחר שלא לעשות כן, והשליך יהבו על הכרעתי זו. ובכן, לאור כל האמור סבורה אני כי אין בסמכותי להכריע בטענה זו של החבר, ודין טענה זו להיטען בפני הערכאה המוסמכת.

החבר היודע כי טענות כנגד סמכותו המנהלית של הרשם יש להפנות לבית המשפט המוסמך נמנע מעשות כן. ויובהר, אין בהכרעתי כדי לומר דבר לגופן של טענות החבר בעניין תקפות רישום תיקון התקנון. אפשר שיש ממש בטענות אלה של החבר (על אף שראיות לכך לא הובאו לא בפניי ולא בפני כב' הבורר להוציא טענות כי מסמכים שונים עליהם אמורה להסתמך ההמלצה לרשום את תיקון התקנון חסרים בתיק האגודה שאצל הרשם, וברי שחלוף הזמן אינו מאפשר במסגרת הליך זה לבדוק זאת). עם זאת, בהינתן העובדה כי על אף ידיעתו נמנע מפנייה אל הערכאה המוסמכת לדון בכך אין בכוונתי להימנע מקבלת החלטה לגופה של התביעה מושא הליך זה רק בשל שהועלתה טענת חוסר סמכות עניינית אשר ממילא לא הוכחה וממילא איני מוסמכת להכריע בה, אף לשיטתו של החבר.

יתרה, יש לזכור כי טענות החבר לחוסר סמכות עניינית בשל תיקון סעיף 197 הועלו כטענות הגנה בתביעה כספית פשוטה למדי וכי המדובר בטענות כבדות משקל לו היו מובאות בפני הערכאה המוסמכת לדון בהן ובוודאי לו היו מתקבלות על ידה. משנמנע החבר עשות כן – הרי שלא מצאתי כי נכון והוגן יהיה להפריד הכרעתי בשאלת הסמכות מההכרעה לגופן של הטענות בהליך שבפניי. כזכור, ביקש ב"כ החבר כי אפריד הכרעתי באופן שאכריע תחילה בשאלת הסמכות ורק לאחר מכן בטענות לגופם של דברים אך לא מצאתי להיעתר לבקשתו (אפנה לבג"ץ 3690/13 גדסי נ' אמנון ואח' [פורסם בנבו] ולהכרעת בית המשפט מיום 23/7/2013). טענות האגודה לגופן נתקבלו ברובן בערכאה הראשונה בפני כב' הבורר. אף אני עומדת לדחות את רוב רובן של טענות החבר בפניי, והיעתרות לבקשתו היתה דוחה שלא לצורך את זכייתה של האגודה בתביעתה. לטעמי הדבר היה מביא לעינוי דין אשר ניתן וצריך למנוע. הימנעות החבר מלפנות לערכאה המוסמכת להכריע בטענת חוסר סמכות עניינית בענין סעיף 197 לא צריכה לשחק לידיו ואגב זאת לגרום לאגודה עינוי דין תוך שנמנעת ממנה הכרעה לגופן של טענות אשר כבר התקבלו על ידי כב' הבורר כערכאה דיונית. יתרונות הליך בוררות הם בין השאר יעילותו, ועל יתרונותיו יש לשמור ככל הניתן.

ויודגש: לא מן הנמנע כי לו היה החבר פונה לבית המשפט המוסמך בערעור על החלטת כב' הרשם לרשום את תיקון התקנון משנת 2009 והיה מביא בפניי את עובדת הגשת הערעור בצירוף בקשה להתלות את הליך הבוררות או את ההליך שבפניי הייתי נעתרת לבקשתו. בטוחני כי לו היה עושה כן גם בעת ההתדיינות בפני כב' הבורר, אף כב' הבורר היה מעכב הדיון בפניו עד למתן הכרעת בית המשפט המוסמך. אך החבר לא פנה לערכאה המוסמכת גם לשיטתו, וכל שביקש הוא שלא תידון תביעת האגודה בשל שהוא סבור שתיקון התקנון נעשה שלא כדין, ואף בטרם הוכחה טענתו, טרם נערך בירור עובדתי בעניין, וכלל לא ברור אם ייערך כזה.

בלשון זהירה אומר כי התנהלותו זו של החבר מבקשת לדחות את הקץ ולמנוע הכרעה בתביעת האגודה וזאת ללא טעמים ראויים לכך. אין ליתן לחבר לצאת נשכר מהתנהלותו זו על ידי הימנעות מהכרעה לגופם של דברים כפי שמבקש הוא.

לא אמשיך בהכרעתי מבלי ליתן את הדעת לשאלה האם היה על כב' הבורר או עליי לברר את טענתו זו של החבר על דרך סמכות שבגררא. ובכן, סבורה אני כי גם על שאלה זו יש להשיב בשלילה.

ראשית ומעל לכל, מפני שלבורר הממונה על ידי הרשם, כמו גם לרשם בכובעו המעין-שיפוטי, אין סמכות לשמש ערכאת ערעור על פעולה מנהלית שנעשתה על ידי הרשם או מי מטעמו. ודי בכך. כאמור, החוק הגדיר באופן מפורש כי פעולות אלה של הרשם מובאות תחת שבט ביקורתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. שנית, האגודה, כך יש להניח עד אשר יוכח אחרת, תיקנה את תקנונה. למהלך כזה השפעה רחבה על מהלך החיים באגודה כמו גם על כל החברים בה אשר אינם צד להליך הבוררות וקולם לא נשמע בו. ואולי לו היה נשמע קולם היתה עולה תמונה עובדתית שונה מזו המצוירת על ידי החבר בהליך תיקון סעיף 197? אניח לרגע בצד את חוסר הסמכות להכריע בטענה ואשאל: היעלה על הדעת כי בורר יבטל תיקון תקנון אשר נרשם (רישום קונסטיטוטיבי) עוד בשנת 2009 וזאת מבלי שתשמע עמדתם של המושפעים הישירים מכך? מובן שלא. הליך בוררות הנו הליך פרטי בין צדדים, חסוי, אשר הכרעתו תקפה אך למערכת היחסים שבין הצדדים לו. ביטול תיקון התקנון אינו נכנס בגדר מערכת יחסים זו בלבד, אלא משפיע על מערכת היחסים שבין האגודה ובין כל אחד מחבריה, ובמקרה דנן אף בין החברים לבין עצמם. לדידי, אין להכריע בעניין אשר לו השפעות רוחב בקנה מידה שכזה, על דרך סמכות שבגררא וזאת מבלי שתישמע עמדתם של כלל המושפעים מכך. ברור אפוא כי אין לקבל הטענה תוך חסימת דרכו של מי שעשוי להיות מושפע מן הטענה. מאחר שכאמור החברים אינם צד להליך הבוררות הרי שלמעשה זאת בדיוק מבקש החבר. וכל כך למה? על מנת למנוע קבלת הכרעה בתביעתה הכספית של האגודה כנגדו. לטעמי לא זו הדרך ודין הטענה להידחות פעם נוספת.

מסקנתי היא כי גם על דרך הגררא אין הבורר ואף אנוכי מוסמכים לקבוע איזה ממצא שהוא באשר לתוקפו של תיקון התקנון שנרשם עוד במרץ 2009. לו חפץ החבר לתקוף פעולה מנהלית זו, היה עליו לעשות כן על דרך של פנייה לערכאות המתאימות והידועות לו. ויפים לעניין זה הדברים הבאים:

"אולם במסגרת הסמכות הנגררת אין בית המשפט רשאי ליתן סעד, שראוי היה כי יינתן בידי בית המשפט המוסמך לכך. לכן, אם היה המעשה ניתן לביטול, וכל עוד לא בוטל והוא שריר וקיים, לא יוכל בית משפט לבטלו מכוח סמכות נגררת. כל שיכול בית המשפט לעשות הוא לקבוע כממצא, כי מעשה מסוים הוא בלתי חוקי או שמעשה מסוים נעשה או לא נעשה – להבדיל מביטולו. לכן כאשר עירייה התגוננה בפני תביעת עובד שבטענה שהעובד פוטר, נפסק כי אם הפיטורים לא היו בטלים מעיקרא אלא רק ניתנים לביטול, הרי כל עוד לא בוטלו, הם שרירים וקיימים, וביטולם נתון רק בידי בית המשפט המוסמך לכך על דרך של תקיפה ישירה"

(מ. קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מהדורה 15 כרך א, 235)

7.1.3 בקשת החבר להורות על חקירה לפי סעיף 43 לפקודה

החבר העלה בהשגתו בקשה המובאת "לחילופין" ככל שבקשתו לביטול פסק הבורר בשל חוסר סמכות תידחה, בזו הלשון:

"מוגשות בזה השגות על כל פסק הבורר שניתן ביום... בוררות זו התקיימה בפניו בחוסר סמכות לאור אי תקפות התיקון בתקנון המשיבה שהסמיך אותו לקיים בוררות בפניו ולבטל את פסק הבורר ולחילופין, להחזיר את התיק לבורר ולהורות לו לערוך בירור יסודי בטענות המשיג או לערוך את הבירור בעצמו במסגרת חקירה על פי סמכותו לפי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות ולפי תוצאותיה יינתן פסק הבוררות הסופי"

שתי נקודות חשובות עולות בפתיחת השגת החבר: ראשית, טענות חוסר הסמכות האחרות שעלו בפני כב' הבורר פינו מקומן לטענה העיקרית אותה מצא לנכון החבר להביא בפתח השגתו – היא הטענה בעניין חוסר תקפותו של תיקון סעיף 197. טענה זו אשר נטענה בחצי פה במהלך הליך הבוררות, באיחור רב וללא ראיות לתמוך בה – הפכה כעת לפתיח של הליך ההשגה. שנית, החבר מעלה כעת לראשונה את בקשתו להעביר את טענותיו בעניין זה לחקירה לפי סעיף 43 לפקודה.

הנה כי כן – טענת חוסר הסמכות בעניין תוקפו של סעיף 197 הופכת ונעשית לב ליבה של ההשגה. תשובת האגודה לבקשה זו לא אחרה להגיע:

"בראשית הדברים יצויין כי האגודה דוחה את ניסיונותיו הבלתי נגמרים של הנתבע ובא כוחו לדחות את הקץ. האגודה מתנגדת לבקשה המועלת בתחילת השגת הנתבע (ובס' 62 להשגה), "להורות על חקירה עפ"י ס' 43 לפקודת האגו"ש".

הליך החקירה אינו ההליך הראוי, בפרט שמדובר על תובענה וטענות הצדדים נשמעו בפירוט והתבררו לגופם של דברים בפני כב' הבורר, עו"ד מנחם גדרון, לאחר קיום ישיבות, הגשת תצהירים, הוכחות והגשת סיכומים מטעם הצדדים."

(סעיף 1 לתשובת האגודה)

דומה כי לכל הפחות בדבר אחד צודקת האגודה: אכן נדמה כי החבר מנסה לדחות את הקץ. עם זאת, בכל הכבוד איני יכולה לראות בהליך שנוהל בפני כב' הבורר ככזה אשר במסגרתו התבררה טענתו בעניין סעיף 197 לגופה, ובמצב דברים זה ממילא לא היה מתייתר הליך של חקירה, ככל שהיה נפתח.

כזכור, כל שקבע כב' הבורר, ולא ראיתי שנעשה איזה בירור שהוא בטענה זו באופן ספציפי הוא שהטענה עלתה באיחור רב וכי ממילא אינו מוסמך להכריע בה. אין לראות בכך בירור לגופו של עניין. מאחר שמדובר בטענה כבדת משקל, סבורה אנוכי כי ראוי לבררה לעומק, אם כי בפני הערכאה המוסמכת בלבד.

החבר למעשה מבקש כי הרשם יברר את טענותיו בעניין תיקון סעיף 197 "בעצמו", במסגרת סמכותו להורות על חקירה על פי סעיף 43(1) לפקודה. נפנה לבחון את לשון הסעיף (ההדגשות שלי ד.ב):

"רשאי הרשם על דעת עצמו, וחייב הוא עפ"י בקשת רוב חברי הועד, או עפ"י בקשת כל מוסד אחר שהורכב עפ"י תקנות האגודה או עפ"י בקשתם של לא פחות משליש החברים או עפ"י בקשה מברית הפיקוח שהאגודה מסונפת לה, לערוך חקירה... בענין הרכבה, דרכי עבודתה ומצבה הכספי של אגודה רשומה: בתנאי שבהיערך חקירה ע"י הרשם שלא על דעת עצמו, רשאי הרשם לדרוש מאת המבקש... שישלישו סכום שיספיק לכיסוי ההוצאות המשוערות של חקירה כזאת."

מלשון הסעיף ברור כי החבר אינו נכנס בגדר מי אשר מוסמך לדרוש מהרשם לפתוח בחקירה כאמור. דומה כי החבר מודע לכך ולפיכך לכל היותר יכול הוא לבקש את הרשם כי יפתח בחקירה "על דעת עצמו". במסגרת זו אף מפטיר עצמו החבר מלשאת בעלויות החקירה כאמור בסייפא הסעיף. בכל הכבוד, איני מוצאת כי יש להיעתר לבקשה זו אשר היא בבחינת "מעט מדי מאוחר מדי".

החבר, העלה טענות באשר לתיקון סעיף 197 בפני הרשם עוד בבקשותיו אשר הובאו בפני כב' עוזרת הרשם עו"ד רוזנטל. במועד זה יכול היה החבר לבקש כי הרשם יעשה שימוש בסמכותו וימנה חוקר "על דעת עצמו" לבדיקת טענותיו בעניין תיקון התקנון. החבר לא עשה כן. החבר המתין עד לקבלת פסק הבורר ורק בהשגתו מעלה בקשתו זו לראשונה. איני יכולה שלא לתהות פעם נוספת מדוע בחר החבר להמתין עד לשלב ההשגה בפניי כדי להעלות בקשתו זו לראשונה כשהיה בידיו להעלותה מספר רב של פעמים קודם למועד זה. החבר אף הגדיל לעשות וביקש כי ההכרעה בהשגה זו תתקבל בהתאם למסקנות החקירה האמורה. ובכן, דומה כי שוב מנסה החבר לדחות את הקץ בכל הקשור להכרעה בתביעת האגודה. יגעתי ולא מצאתי בכתבי טענותיו של החבר סיבה לבקשתו זו בשלב כה מאוחר של ההליך ועל כן הריני לקבוע כי יש בכך מן הניצול לרעה של הליכי משפט ולפיכך אין להיעתר לבקשתו זו של החבר.

לו היה החבר עומד באילו מתנאי סעיף 43 לפקודה הרי שהיה עולה בידו לדרוש קיומה של חקירה כאמור, כשלרשם או מי מטעמו שיקול דעת מוגבל ביותר אם בכלל, שלא לקבל את הבקשה. לטעמי, העובדה כי לא עלה ביד החבר להביא הסכמת שליש מחברי האגודה לבדיקת טענתו בעניין סעיף 197 ובכך לדרוש קיומה של חקירה לפי סעיף 43 לפקודה מדברת בעד עצמה.

על כך יש להוסיף כי סמכות זו של הרשם לקיום חקירה "על דעת עצמו" מביאה לכך שלא ניתן להשית עלויותיה על הצדדים לחקירה והלכה למעשה עלויותיה של חקירה כאמור מושתות על המדינה. לא מצאתי כי מקרה זה נכנס בגדרם של המקרים המתאימים לכך בהינתן העיתוי של הבקשה, קיומה של ערכאה אחרת מוסמכת והתנהלות החבר בעניין זה. מסקנתי היא כי טענה זו אינה אלא דרך נוספת למנוע הכרעה סופית בהליך הבוררות מושא החלטתי זו ולכך אין להיעתר.

7.1.4 חזקת החוקיות ועקרון הבטלות היחסית

נדבך נוסף אשר מצאתי כי עשויה להיות לו השפעה על טענת החבר בעניין תיקון סעיף 197 היא חזקת החוקיות. פעולה מנהלית של רשות שלטונית נהנית מחזקת החוקיות. כפי שטען החבר והצדק עמו - פעולת רישום תיקון תקנון של אגודה היא פעולה מנהלית. משכך נהנית פעולה זו מחזקת החוקיות ועל הטוען כנגדה להביא ראיות לטענותיו (ההדגשות שלי ד.ב):

"חזקת החוקיות במשפט המנהלי מניחה כי החלטות של רשויות מנהליות התקבלו כדין. חזקה זו מגינה על כל ההחלטות של כל הרשויות בכל סוג של הליך לפני כל בית-משפט. אם תובע או עותר טוענים כי החלטה מנהלית מסוימת התקבלה שלא כדין, בניגוד לחזקת החוקיות, עליהם נטל ההוכחה.

נטל ההוכחה כולל את נטל השכנוע ואת נטל הראיה. נטל השכנוע דורש מן העותר להוכיח את טענתו שההחלטה המנהלית לוקה בפגם משפטי. נטל זה רובץ על העותר בהתדיינות מנהלית עד גמר ההתדיינות. אם לא הרים את נטל השכנוע, ההחלטה המנהלית עומדת בחזקת החוקיות, והעתירה תידחה. זהו נטל הגיוני וחיוני.

כנגד זאת, נטל הראיה מחייב את העותר, בין היתר, להביא כבר בשלב הפתיחה של ההתדיינות המנהלית, כלומר בעתירה עצמה, ראיות המוכיחות לכאורה שנפל פגם משפטי בהחלטה המנהלית. אם הביא ראיות כאלה, נטל הראיה עשוי לעבור מצד לצד במהלך ההתדיינות, עד להכרעה המתקבלת בהתאם לנטל השכנוע. אם לא הביא את הראיות כבר בשלב זה, בית-המשפט עשוי לדחות את העתירה על הסף"

(יצחק זמיר חזקת החוקיות במשפט המנהלי ספר אור – קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור(2013))

בכל הכבוד, לא מצאתי ראיות כאמור לטענות החבר בעניין רישום תיקון סעיף 197 להוציא טענות בדבר חוסרם של מסמכים בתיק האגודה שאצל הרשם אשר על משמעותם להתברר. ויודגש שוב: גם לו מצאתי הרי שממילא תקיפת פעולה מנהלית של הרשם מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים בלבד כמפורט לעיל. הנה כי כן – טעם נוסף לדחיית טענות החבר בעניין תקפות תיקון סעיף 197 במתכונתו הנוכחית.

לחזקת החוקיות יש להוסיף את עקרון הבטלות היחסית, אשר אף הוא קנה לו שבת בהתפתחות הפסיקתית בכל הקשור לפגמים שנפלו במעשיה של רשות מנהלית:

"הגישה המסורתית לחריגה מסמכות הונחתה על-ידי ההכרה בכך שהיא פוגעת בעקרון חוקיות המינהל, עקרון התשתית של המשפט המינהלי. בהתאם לכך, תוצאתה היתה בטלות מוחלטת. על רקע זה, שאלת החלתה של הבטלות היחסית במצבים של חריגה מסמכות נתפשה כשאלה קשה, שהתשובה עליה נותרה מעורפלת גם לאחר שהבטלות היחסית התקבלה כהלכה בהקשרים אחרים. אולם, בסופו של דבר, ידה של הגישה החדשה היתה על העליונה ביחס למכלול הפגמים המנהליים, לרבות חריגה מסמכות, כמוסבר להלן."

(ד. ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב, 815, ההדגשות שלי ד.ב, ראו הדיון בהמשך לעניין בטלות יחסית בשאלת סמכות)

לאור ההתפתחות הפסיקתית בעקרון זה, לא מן הנמנע כלל כי אף לו תתקבל טענתו של החבר בעניין תיקון סעיף 197, יורה בית המשפט המוסמך על בטלות יחסית, אשר לאור התנהלות החבר בהעלותו טענה זו – כלל לא תחול על הליך הבוררות מושא החלטה זו. טענת החבר בעניין תוקפו של סעיף 197 לוקה ברצף של פגמים אשר לטעמי לא ניתן לתקנם כעת, ובמועד זה. לכל הפחות ניתן לתקנם על ידי פניה לבית המשפט המוסמך, תוך עמידה בכללים האמורים באשר לנטלי הראיה והשכנוע. נטלים אלה לא הרים החבר בהליך דנן ולא בפני כב' הבורר. אף לו יבחר לפנות לבית המשפט המוסמך אין ערובה כי יצליח להרים נטלים אלה ואף לו יצליח – לבית המשפט שיקול הדעת להורות על בטלות יחסית בלבד.

אף אלה טעמים נוספים בדחיית טענות החבר בעניין תוקף תיקון סעיף 197 אשר צריכות היו להיטען בפני בית המשפט המוסמך בלבד, ואשר ממילא בפניי לא הובאו ראיות מספיקות לקבלתן אף לו סברתי כי נתונה לי הסמכות עשות כן ואיני סבורה כך.

המסקנה האמורה מקבלת משנה תוקף גם מהוראת סעיף 12 לפקודה אשר כותרתו היא 'תיקון תקנותיה של אגודה', אשר זו לשונו (ההדגשות שלי ד.ב):

"(1) שום תיקון של התקנות של אגודה רשומה לא יהא בר תוקף אלא אם כן נרשם עפ"י הפקודה, ולצורך זה חובה לשלוח לרשם שתי העתקות מן התיקון.

(2) אם נתברר לרשם כי התיקון לתקנות האגודה אינו בניגוד לפקודה זו או לתקנות שעל פיה, רשאי הוא לרשום את התיקון או לסרב לרשמו, בלי ליתן כל נימוק לסירובו.

(3) אם רשם הרשם תיקון לתקנות של אגודה רשומה עליו ליתן לאגודה, לאחר שתשלם את האגרה הקבועה, העתקה מן התיקון כשהיא מקויימת על ידו וחתומה בחותמתו, והעתקה זו תהא עדות מכרעת שהתיקון נרשם כהלכה."

נראה כי לאור ההדגשות לעיל, כל הסבר נוסף יהא בבחינת כל המוסיף גורע.

7.1.5 טענת החבר לחוסר סמכות בשל שהתביעה אינה נכנסת בגדר המונח "עסקי האגודה"

כזכור, בפתח הדיון בטענת חוסר הסמכות שנטענה על ידי החבר הזכרתי שני טעמים. האחד עסק בטענות כנגד תקפות תיקון סעיף 197. טענה זו נדונה על ידי באריכות לעיל ומצאתי לדחותה. הטעם השני עסק בטענה כי חלק מהתביעה הכספית אינו נכנס בגדר המונח "עסקי האגודה", ומאחר שהדין מורה כי רק סכסוכים הקשורים עם עסקי האגודה יובאו בפני בורר הרי שהיה על הרשם שלא למנות בורר מלכתחילה.

לטעמי, דין טענה זו להידחות ואפנה לדברי הטעם של המלומד ח. נועם בספרו אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה מהדורת 2010 בעמ' 612:

"במשפט "בית שערים" בע"מ נ' מיכאלי עתרה המבקשת לעכב את ההליכים בתביעת המשיבים, היות והסכסוך נמסר לבוררות בהתאם לתקנון האגודה. המשיבים הם חברים באגודה-השיתופית מושב בית-שערים, היא המבקשת. המשיבים חוייבו ע"י המבקשת בתשלומים שונים והגישו תביעה בטענה, כי לחיובים אלה אין תוקף חוקי וחוזי, ושהם אף נוגדים את תקנון המבקשת. בתביעה זו ביקשו הם להצהיר, כי אין תוקף לחיובים אלה וכי יש למחקם מספרי-החשבונות. לטענת המשיבים, אין סעיף הבוררות משתרע על הסכסוך הנידון, מאחר שהוא מתייחס לעניינים "חוקתיים". לטענתם, השאלה שבמרכז המחלוקת בינם ובין אגודתם אינה רק שאלה בינם ובין האגודה, אלא נודעת לה חשיבות כללית, ולא מן הדין יהיה למנוע את פתרונה ע"י ביהמ"ש.

בקשת האגודה נתקבלה; ביהמ"ש – מפי השופט יהודאי – קבע, כי הסכסוך במקרה דנא הוא כספי גרידא; השאלה העיקרית עניינה חיובים כספיים, הנוגעים לעסקי האגודה; ואם-כי, אגב בירור הסכסוך עלולות להתעורר שאלות הנוגעות לפירוש התקנון ולסמכויותיה של האגודה – שאלות אלה הן שאלות אינצידנטאליות. ומכאן היתה רשאית המבקשת לקבוע בתקנונה, כי "סכסוך בגלל עסקי האגודה" מעין זה במקרה דנא יימסר לבוררות; ומן הראוי, כי סכסוך זה ייושב במסגרת הטריבונל, שהאגודה קבעה לעצמה.

ואלה הם דברי כב' השופט:

...."

הלכה זו אושררה על ידי הרשם בפסיקות מאוחרות לה, וזאת, לטעמי, בצדק. תביעת האגודה אשר מכוחה נתבקש מינוי בורר נשענה כולה על חשבונו של החבר המתנהל אצל האגודה (הכרטסת). במצב דברים זה אין הרשם בבואו למנות בורר צריך להיכנס לעומקם של חיובים על מנת לבדוק אם חוקיים הם אם לאו. בירור כאמור ממילא דורש בירור עובדתי וצפוי כי לצדדים תהיינה טענות בעניינו ולפיכך דינו להתברר בפני בורר ולא במסגרת המינוי עצמו כפי שמנסה לטעון החבר.

מינוי בורר בהתאם לסעיף 52(2) לפקודה הנו הליך בוררות מיוחד אשר חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 אינו חל עליו (ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהדורה רביעית מיוחדת, 209) ובשמו המקצועי 'בוררות סטטוטורית'. לבוררות סטטוטורית יתרונות על פני הליך בוררות רגיל, ובין יתרונות אלה גם יעילותו ומהירותו. בדרך הכלל ממנה הרשם בורר על סמך בקשתו של צד, לאחר וידוא קיומה של סמכות מתאימה בתקנון האגודה הרלוונטית, וזאת ללא בקשת עמדת הצד שכנגד. כך נעשה גם במקרה דנן, וטענות באשר לאופי הסכסוך מקומן בפני הבורר ולא טרם מינוי הבורר על ידי הרשם. לו היתה מתקבלת עמדתו זו של החבר – כי אז היה יתרונה המובהק של הבוררות הסטטוטורית בטל. לחבר ניתנה הזדמנות לטעון בפני כב' הבורר באשר לאופי הסכסוך ולשאלה אם נכנס בגדר "עסקי האגודה" אם לאו, וטענותיו בפני כב' הבורר נדחו ובצדק.

מקום בו מדובר על תביעה כספית, הרי שגם אם חוקיות חלק מן החוב שנוי במחלוקת – הרי שדיון זה הנו אינצדנטאלי להליך העיקרי ואין בכך כדי להפוך את הסכסוך כולו לסכסוך "חוקתי" (בשונה מ"פנימי") אשר עליו להיות מוכרע בפני בית המשפט ולא בהליך בוררות. משמעות קבלת טענה זו של החבר היא העברת הדיון לבית משפט אזרחי וזאת בניגוד לסעיף הבוררות הקיים בין הצדדים. נראה לי כי במקרה דנן אין כל הצדקה לעשות כן.

החבר סומך ידו כי אופיו של הסכסוך הוא "חוקתי" על הטענה כי האגודה פעלה בתחומים שהם "תחום מובהק" של הרשות המקומית. להבנתי, בעניין זה מתחלקות טענות החבר לשתיים:

תקנון האגודה נותן ביד האגודה סמכויות אשר לטעמו של החבר מסורות לרשות המוניציפאלית בלבד.
מאחר שהתקנון אושר לרישום על ידי הרשם, הרי שלא הוא הערכאה הנכונה לדון בפעולות האגודה שהן בהתאם לתקנון אך בניגוד לכל דין.

בעניין הטענה הראשונה - כבר קבעתי בעבר בטענות דומות (4311/61/2008 בוריס קרמר ואח' נ' חורש אילון, פורסם בנבו) כך (ההדגשה אינה במקור):

"בטרם אפנה לנקודה השלישית המסייעת אף היא בידי שלא לקבל את טענת המשיגים לאי חוקיות האגודה, אבקש לומר כמה מילים בעניין סיווג המשיגים סעיפים מהתקנון כבלתי חוקיים:

מקובלת עלי ההבחנה שמצא כב' הבורר כרלוונטית גם לענייננו דכאן, לפיה יש להבחין בין שני סוגי סמכויות שלטוניות: סמכויות שלטוניות הכוללות סמכות לשלילת זכויות הפרט או פגיעה בזכויות חוקתיות – סמכויות ליבה, לצד סמכויות שלטוניות הכוללות הספקת שירותים ומתן זכויות, בשונה משלילתן של אלה.

תחת הסוג הראשון ניתן לכלול סמכויות ענישה ואכיפת חוק אשר נתפסות כסמכויות שלטוניות באופן בלעדי, ואשר אין אדם או קבוצת אנשים מוסמכת ליטול...

תחת הסוג השני, אשר אינו כרוך בשלילה או בפגיעה של זכויות, ניתן לכלול כאמור סמכויות להספקת שירותים ומתן זכויות, וגם כאלה אשר היו בעבר שלטוניות ונמצא כי יש להפריטן (שירותי אחות בבתי ספר, שירותי גינון ונקיון, שירותי שמירה וכיוצא באלה). לעניין שירותים מסוג זה קבע כב' הבורר, ואין לי אלא להצטרף לקביעה זו, כי אינו רואה כל מניעה חוקית או אחרת שאדם או קבוצת אנשים יחליטו לספק שירותים אלה לעצמם, בנוסף לאשר מספק השלטון או אף במקום השירותים אשר הרשות צריכה לספק להם לדעתם, ואינה עושה כן. כב' הבורר אף מצא כי דבר זה הנו חלק משגרת ימינו, המוצא ביטויו בסוגי עמותות אשר זוהי בדיוק מטרת קיומן."

החבר לא הוכיח כי האגודה פעלה בניגוד לכל דין, אלא הסתפק באמירה זו בעלמא. כפי שקבע כב' הבורר ובצדק – תקנון האגודה מסמיך אותה לקבוע כללים בכל הנוגע גם לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (סעיף 162יב לתקנון), פעילותה בעניין זה אושרה באסיפה הכללית של האגודה, ולפיכך טענות אלה של החבר אין להן על מה לסמוך וממילא לא הוכחו. אמירה כי פעולות כאמור מסורות לרשות המוניציפאלית אינה מספקת ובעיקר נוכח האפשרות העומדת בפני גוף פרטי – האגודה – להחליט על ביצוען הוולונטארי של פעולות במקום הרשות המקומית או בנוסף להן. ויודגש: החלטות אלה נתקבלו כדין (שהרי לא הוכח אחרת) במוסדות האגודה שהחבר נמנה עם חבריה.

הריני לקבוע כי טענות החבר לחריגה מסמכות של האגודה מסמכויותיה בפעולותיה לא הוכחו בפניי ואני מצטרפת לקביעות כב' הבורר בעניין זה.

לעניין הטענה השניה לעיל – טוען החבר בהשגתו כך (סעיף 39):

"השאלה, אם סעיף בתקנון מסמיך את המשיבה לפעול בתחומים שהם תחום מובהק של הרשות המקומית או לא, אינה יכולה להתברר בפני הרשם הנכבד שאישר את התקנון.

אילו נערכה בדיקה במשיבה וניתן לה אישור כי היא מתנהלת באופן תקין בעניינים שבסמכותה על פי התקנון והאישור פורסם בין כל חבריה המשיבה, יכול היה המעוניין לתקוף את האישור ו/או את התקנון בערכאה ובהליך המתאים.

בהעדרם, חוקיות חיוב לממן פעולה שהמשיבה מבצעת מוטלת בספק גדול ופסק בוררות המאשר אותו בטל."

ראשית, ההנחה כי העובדה שאישור תקנון של אגודה שיתופית מסור באופן בלעדי לרשם מונעת ממנו מלבקר את פעולותיה של האגודה – אינה נסמכת על דבר ואף נוגדת את כל הרציונל העומד מאחורי מוסד רשם האגודות השיתופיות בכללותו כרגולטור של אגודות שיתופיות וכבעל סמכות מעין-שיפוטית בסכסוכים בין אגודות לחבריהן או בין החברים לבין עצמם.

שנית, ובאשר לטענה כי "אילו נערכה בדיקה במשיבה וניתן לה אישור כי היא מתנהלת באופן תקין" אומר כך: אין לרשם סמכות או חובה בדין ליתן אישור ניהול תקין לאגודה. על אגודות שיתופיות חובות רגולטוריים בפני הרשם. מקום בו לא עומדת אגודה בחובותיה (דוגמת אי הגשתם של דוחות כספיים) מפעיל הרשם סמכויותיו בהתאם או לחילופין אם תוך כדי בדיקה של מסמכים המוגשים על ידי אגודה עולה בעיה. עם זאת, ומאחר שהרשם נותן שירותים למספר רב של אגודות שיתופיות, הרי שאין זה מעשי, וזה אף לא חלק מתפקידי הרשם כאמור, ליתן לאגודה אישור על כך שהיא מתנהלת באופן תקין, וזאת כחלק מפעילותו השוטפת של הרשם. פעילות רגולטורית בהינתן היקף משרדו של הרשם נעשית לאכיפת החובות הרגולטוריים כאמור או עניינים העולים מהם; מקום בו מתקבלת תלונה ספציפית בעניין התנהלות אגודה (בכפוף לסמכויות שבדין דוגמת סעיף 43 לפקודה המוזכר ארוכות לעיל); באופן רנדומאלי או לפי שיקול דעת הרשם או המפקח הרלוונטי בצורת ביקורי פיקוח באגודות. הנפקת אישורי ניהול תקין אינה חלק מעבודתו השוטפת של הרשם במצב החוקתי הקיים.

המונח "אישור ניהול תקין" מקורו, ככל הנראה, בדיני עמותות. על פי דינים אלה, כל עמותה המוסרת דיווחים כנדרש על פי הדין ועל פי כללי ניהול תקין של עמותות, רשאית לקבל מידי שנה "אישור ניהול תקין" מרשם העמותות. אישור זה מהווה למעשה תנאי סף לקבלת כספי תמיכות מהמדינה, מרשויות מקומיות ומגורמים נוספים אחרים. תשומת לב כי אף בדיני העמותות, עמותה רשאית אך לא חייבת לקבל אישור כזה. יתרה, לאישור האמור מטרה ספציפית, כפי שניתן לראות. עומד מאחוריו רציונל המבקש ליתן ביד גוף או אדם המבקש לתרום לעמותה את כספו, ובפרט ככל שמדובר בכספי ציבור, איזה אישור מינימאלי לתקינות התנהלות הגוף בידיו מופקדים הכספים (ויודגש: אישור כאמור אף ניתן לביטול), למטרות אותו גוף אשר הוא אינו חבר בו, ואין לו כל השפעה על ניהולו. ברי, כי חבר אגודה אינו מצוי בסטטוס דומה כלל וכלל. החבר, מבקש למעשה לשאוב מנגנון זה גם לדיני אגודות שיתופיות ללא כל הסמכה בדין וללא הרציונל אשר עומד מאחורי מנגנון זה. ושוב – על מה מסתמך החבר בדורשו כך? לו בלבד הפתרונים.

עם זאת ובמאמר מוסגר אציין, כי אמנם קיים הליך במסגרתו ניתן "אישור ניהול תקין" על ידי המחלקה החשבונאית שאצל הרשם, אך ייעודו ספציפי (צרכי קבלת תרומות או צרכי תקציבים מהמדינה לדוגמא, בדומה לאשר נעשה בעמותות) ואף זאת כחלק מן הפרקטיקה הנוהגת בשל צרכי שעה שעלו "מן השטח" ולא כחלק מחובה שבדין ובוודאי לא כחובה שוטפת המצריכה משאבים רבים שממילא אינם בנמצא.

משאלה הם פני הדברים, הרי שטענת החבר כי העדרו של אישור ניהול תקין מוביל למסקנה כי "חוקיות חיוב לממן פעולה שהמשיבה מבצעת מוטלת בספק גדול ופסק בוררות המאשר אותו בטל." אין לה על מה לסמוך והיא נדחית על ידי בזאת.

מסקנתי היא אפוא, כי דין טענת החבר לחוסר סמכות בשל שהסכסוך מושא החלטה זו אינו נכנס בגדר "עסקי האגודה" להידחות.

הערה לסיום פרק זה:

בהשגתו טען החבר כך:

"המשיג ערך בירור עם חברים נוספים במשיבה והתברר לו כי גם להם לא ידוע להם דבר על תיקון התקנון וגם הם הופתעו מהעניין וצרף תצהיר שלא נסתר של חבר פעיל בניהול היישוב והיה יודע אילו דבר תיקון התקנון היה מפורסם"

(סעיף 5 להשגת החבר)

יגעתי ולא מצאתי תצהיר כאמור מצורף לאיזה מסמך שהגיש החבר בהליך שבפניי. ויובהר: גם לו היה כזה לא היה בו כדי להעיד דבר וחצי דבר על תוקף תיקון סעיף 197 כמפורט על ידי בהרחבה לעיל, ובוודאי ללא בירור מעמיק בפני הערכאה המוסמכת. למעשה, טיעון זה הנו טיעון נוסף אשר לא הוכח אלא הובא בעלמא במסגרת ההשגה שבפניי, ואשר בעניינו הוסיפה האגודה כי נטען כעת לראשונה ומשלא עמד בפני כב' הבוררת דינו ממילא להידחות (סעיף 3 לתשובת האגודה להשגת החבר).

משהסרתי את המשוכה באשר לטענת חוסר הסמכות אותה העלה החבר, אפנה לדון בטענות הסף האחרות;

7.2 מחיקה על הסף

טענה מקדמית נוספת אשר הביא החבר בהשגתו היא טענתו כי יש למחוק את תביעת האגודה על הסף בשל פגמים בכתב התביעה. לפני שאכנס לדיון בגוף הטענה מצאתי להזכיר שני נקודות רלוונטיות; ראשית - כי לבורר שיקול הדעת לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך, ושנית - כי הבורר אינו קשור בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי משפט (ראו תקנה 13 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972).

בסעיף 33 להשגת החבר מצויה רשימה של כל הפגמים אשר מצדיקים, לטענת החבר, את מחיקתה על הסף של התביעה. בין הפגמים: "לא צורפו דפי חשבון חתומים כדין"; "לא צורף אישור מטעם מחלקת הפיקוח במשרד הרשם שהתקנון הישן נבדק ומתאים לתיקונים בתקנות ככל שהיו ו/או אישור בדיקה תקופתית של ניהול תקין"; ועוד.

ומהו המקור החקיקתי לדרישותיו אלה של החבר אשר צריכות לטעמו להוות חלק בלעדיו אין מכתב תביעה, שאם לא כן דינו מחיקה על הסף? אין בהשגה כולה הפנייה למקור כזה, באשר הוא אינו קיים. משאלו הם פני הדברים, הרי שפתוחה בפני האגודה הדלת לנסח את כתב תביעתה כראות עיניה כל עוד עומדת היא בנטלי הראיה כפי שמורה הדין. לא מצאתי כל הוכחה או טענה כי על האגודה היתה מוטלת חובה לעשות דבר מה (חובה בדין ולא חובה הקיימת לדעתו של החבר) בקשר עם כתב התביעה, וזאת לא נעשה על ידה. כל שמצאתי הוא רשימה של עניינים החסרים, לדעת החבר, בכתב התביעה. בכל הכבוד, על בסיס טיעונים כאמור אין לבסס טענה למחיקה על הסף.

ושוב מוצאת אני בסעיף 34 להשגה טענה כי על האגודה חובה "לצרף "טופס ניהול תקין של אגודות שיתופיות"". ומאין שואב החבר חובה זו? שוב - לחבר הפתרונים.

הגדיל החבר וטען כי מאחר שלא קיים ביד האגודה אישור ניהול תקין – הרי שהרשם מצוי בניגוד עניינים "בהיותו דן ופוסק במעשי או מחדלי מחלקת הפיקוח במשרדו, שלא בדקה אם המשיבה פעולות בעניינים שבסמכותה כחוק וכפועל יוצא, כשרות חיוביה" (סייפא סעיף 34 להשגת החבר). ושוב עולה השאלה: היכן החובה בדין שהעדר קיומה גרר "מחדל" בלשון החבר? שוב לחבר הפתרונים. מהו ניגוד העניינים בו מצוי הרשם? האם סבור החבר כי הרשם לא יקבל החלטות להפוך פעולות פיקוח, לו סבר שראוי לעשות כן, רק כי נעשו על ידי מי מעובדי משרדו, מעוזריו או מטעמו? בכל הכבוד, הנחה זו מרחיקת לכת היא. ויודגש: ממילא גם כאשר מקבל הרשם החלטות בעניינים אלה הרי שהן יכולות לעבור דרך שבט ביקורתו של בית המשפט המוסמך כאמור בחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000.

7.3 התיישנות ומעמד חשבון החבר המתנהל אצל האגודה (להלן – "הכרטסת")

מפסק הבורר עולה כי החוב אשר נתבע על ידי האגודה בכתב התביעה עמד על סך 16,418.48 ₪, לתקופה שמשנת 2000 ועד 30/12/2009. החבר כזכור טען כי חלק מן החוב התיישן, בעוד האגודה טענה כי יש להתייחס לכרטסת כאל חשבון עובר ושב בבנק בכל הקשור לדיני ההתיישנות. כב' הבורר קיבל את טענות החבר בעניין זה, וקבע כי מאחר שהאגודה הגישה תביעתה ביום 13/9/2011 הרי שחוב אשר התגבש 7 שנים עובר להגשת התביעה – התיישן. לפיכך, הפחית כב' הבורר מסך החוב שתבעה האגודה סכום של 3,441.48 ₪ שהיווה את יתרת החובה של החבר בכרטסת ביום 1/1/2004.

על מנת להכריע בטענה זו, יש תחילה לבדוק מהו מעמדה של הכרטסת. תקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה-1975 קובעת כי מעמדם של פנקסי האגודה וספרי חשבונותיה ישמשו ראיה לכאורה לנכונות הרשום בהם ובלבד שבוקרו כדין. עוד מוסיפה התקנה וקובעת כי מי אשר טוען כי הרישום האמור אינו נכון עליו הראיה להוכיח טענותיו, כאשר מורה התקנה כי חובה זו חלה גם על חבר אגודה באופן ספציפי.

על אף האמור, לא נעלמו מעיני קיומן של פסיקות אשר אינן הלכה מחייבת בעניין זה והחולקות על תוקפה החוקי של הוראה זו שבתקנות. ראו ספרו של ח. נועם בעמ' 553-559 המפנה לת.א. (ב"ש) 19/89 גוטפלד מריאטה נ' חצבה (לא פורסם) [פורסם בנבו] ולת.א. (ב"ש) מושב מסלול נ' סולימנאי אברהם (לא פורסם), [פורסם בנבו], אך גם לפסיקות מאוחרות יותר של הרשם אשר יוצאות חוצץ כנגד עמדה זו. למרות זאת כותב נועם:

"פנקסי האגודה וספרי החשבונות שלה יכולים לשמש ראיה לכאורה לאמור בהם מכח שלוש אפשרויות:

א. תקנון האגודה - ...

ב. הצהרת חבר בעת קבלתו כחבר אגודה - ...

ג. הנחה מכוחו של חיקוק – תקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות)..."

ובהמשך (בעמ' 559):

"לסכום נושא זה ניתן לומר כי אין מחלוקת בין כל הפוסקים כאשר קיימת הוראה בתקנון האגודה או הצהרה שעליה חתם החבר בעת שהגיש בקשתו להתקבל כחבר האגודה, שלפיה ספרי הנהלת החשבונות של האגודה מהווים ראיה לכאורה לנכונותם."

בענייננו קיימות הוראות כאמור בתקנון האגודה. ראו סעיפים 10 ו- 179 לתקנון. לפיכך צדק כב' הבורר בהתייחסו לכרטסת כראיה לכאורה לאמור בה.

טוען החבר כי שגה כב' הבורר בנוהגו כך באשר הביקורת שנעשית על פי הדין היא ביקורת חשבונאית בלבד, אשר אינה בודקת את מהות החיוב עצמו ואת חוקיותו. לטענתו, חובת בדיקת חוקיות מהות החיוב היא של הרשם, בצורת "אישור ניהול תקין". אישור כאמור לא קיים בענייננו וממילא לו היה קיים הרי שלא ראוי היה כי טענות החבר ייבדקו על ידי הרשם אשר סיפק את האישור ולפיכך מצוי הוא בניגוד עניינים.

צודק החבר בטענתו כי ביקורת החשבונות אינה בודקת מהותם של החיובים. לשם כך מעבירה האגודה באופן שוטף העתקי הכרטסת לחברים, וחובתו של מי שכופר באיזה מן החיובים שלא להחריש. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא לנדוי, כתוארו אז, בע"א 488/69 בית ינאי נ' הולנדר פד"י כד[1] 378, 382:

"בין חבר אגודה שיתופית מסוג זה ובין אגודתו, המייצגת את כלל החברים, קיימים ללא ספק יחסי קירבה מיוחדים, שמהם נובעת חובה מיוחדת שלא להחריש כאשר האגודה עלולה לסבול נזק עקב שתיקת החבר."

מקום שבו מתגלים חילוקי דעות בין מי מהחברים ובין האגודה בעניין חיובים כספיים, הרי שחילוקי דעות כאמור אמורים להיות מטופלים בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה הרלוונטית ככל שלא הצליחו הצדדים להגיע לפתרונם באופן עצמאי. כאשר לחבר טענות כנגד חיובים כספיים אך בוחר להחריש, לא מובאים חילוקי דעות אלה לידי הכרעה. כך, האגודה ממשיכה בחיוביה והחבר ממשיך להחזיק בעמדתו אשר לא מתבררת לגופו של עניין והתנהלות זו עלולה להביא את האגודה "לסבול נזק".

אין כל חובה בדין הקובעת כי על הרשם לבדוק כל חיוב שמחייבת אגודה את חבריה, בניגוד לאשר טוען החבר. חובה כזו גם לא מעשית, ודין טענת החבר בעניין זה להידחות. משול הדבר לכל חיוב אחר שמחויב אזרח בישראל על ידי נותן שירותים הכפוף לאיזה מהרגולטורים המהווים זרועה הארוכה של המדינה. האם מוטלת על הרגולטור החובה לבדוק כל אחד מן החיובים באופן ספציפי? דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה היא.

בדין התייחס כב' הבורר לאמור בכרטסת כראיה לנכונותו, החבר לא הביא כל ראיה לסתור את החיובים שבכרטסת להוציא טענות ספציפיות לחיובים בלתי חוקיים לכאורה אשר אף הן נדחו (להוציא את אשר הסכימו עליו הצדדים בפני כב' הבורר), ולפיכך אני קובעת כי החבר לא הרים את הנטל שקבעה תקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה-1975.

לא זו אף זו: מפסק הבורר עולה כי:

"האגודה טענה מספר פעמים כי הנתבע קיבל באופן שוטף את העתקי הכרטסות... ולא טען כנגדם. כך גם העיד מזכיר האגודה..."

(סעיף 27 לפסק הבורר)

האגודה טענה זאת גם בפניי, וטענה זו לא הוכחשה. טענה נוספת שהביאה האגודה בעניין זה: לא רק שהחבר לא מחה כנגד חובו כפי שהשתקף בכרטסת, אלא אף שילם על חשבון חוב זה סכומים מדי פעם בפעם. טענות דומות עמדו לעותרת ולמשיבה שכנגד (בית ינאי) בע"א 488/69 [פורסם בנבו] האמור. וכך קבע בית המשפט הנכבד (ההדגשות שלי ד.ב):

"המקרה שלפנינו הולם לדעתי את הרעיון הזה של מניעות מחמת רשלנות:... כן הוזמן המשיב לאסיפות הכלליות של האגודה וידע או יכול היה לדעת, מה הוחלט שם ומה לא הוחלט. ...גם יתר התנאים של טענת המניעות קיימים כאן: הגדלת המסים השתקפה מדי פעם בפריטים מפורשים על כך שנכללו בהעתקי החשבון אשר נתקבלו על ידי המשיב. הוכח שהעתקים אלה נמסרו למשיב כסדרם במשך למעלה מארבע שנים, ולא זו בלבד אלא מדי פעם הוא שילם תשלומים חלקיים על חשבון המגיע ממנו לפי העתקים אלה, בלי כל מחאה. בין חבר אגודה שיתופית מסוג זה ובין אגודתו, המייצגת את כלל החברים, קיימים ללא ספק יחסי קירבה מיוחדים, שמהם נובעת חובה מיוחדת שלא להחריש כאשר האגודה עלולה לסבול נזק עקב שתיקת החבר. ... בזה לא באתי כלל לערער על כך שאלמלא קירבה מיוחדת זו, לא היתה טענת מניעות עקב שתיקת המשיב עומדת למערערת. ... אלמלא החריש המשיב, אלא היה מעיר עוד בשלב מוקדם... היתה האגודה יכולה לנקוט מיד צעדים לתיקון המעוות על ידי קבלת החלטה מתאימה באסיפה הכללית. בינתיים כלכלה האגודה את ענייניה הכספיים במשך שנים על פי ההנחה שחבריה חייבים לה את המס המוגדל ובפועל שולם המס בשיעור המוגדל על ידי חברים אחרים וכספים אלה הוצאו על ידי האגודה גם על אספקת שירותים לכל חברי האגודה, וביניהם למשיב עצמו. פתיחת הפרשה הזאת מחדש בשלב זה, ואולי גם על ידי אלה שכבר שילמו את המס המוגדל בעבר... עלולה למוטט את משק הכספים של אגודה זו. לפיכך אני סבור שלא רק הצדק מחייב שלא להרשות למשיב לבוא עכשיו ולחפש פגמים בדרך בה נתקבלו ההחלטות להגדיל מפעם לפעם את המס, אלא יש למסקנה זו גם יסוד מספיק בדין."

אמנם, בע"א 488/69 [פורסם בנבו] מדובר על הגדלת מסי החבר על ידי האגודה מפעם לפעם, אך לטעמי ניתן לגזור גזירה שווה מהלכה זו גם לעניינים אחרים אשר הובאו בפני האסיפה הכללית ואושרו על ידה, וחבר אגודה מחריש ויוצא כנגד החלטות אלה או נגד חוקיותן פרק זמן ארוך לאחר שנתקבלו ויושמו. לטעמי, במקרה כזה יש להחיל על החבר את הדוקטרינה של מניעות מחמת רשלנות. מניעות זו מוחלת על החבר בענייננו הן באשר לטענותיו בעניין התיישנות חלק מהחוב הנשען על הכרטסת, והן בעניין חיובים אשר טוען הוא שאינם חוקיים אך אושרו באסיפה הכללית. ראו בעניין זה גם ספרו של ח. נועם בעמ' 513-514.

אם כן, טענות החבר בעניין הביקורת על הכרטסת נדחו על ידי. לאור האמור בפרק זה –הכרטסת מהווה ראיה לחיובים המפורטים בה – ראיה אשר לא נסתרה. זאת נכון לגבי תוכנה המהותי והחיובים המפורטים בה. נשאלת כעת השאלה: מהו מעמדה של הכרטסת מבחינת דיני ההתיישנות (ההדגשה שלי ד.ב)?

"בענין זה ההלכה היא שיש להקיש על חוב בכרטיס החבר מחשבון עו"ש בבנק. לגבי חשבון עו"ש נקבע בפרשת עזבון ולטר כי יש להבחין בין שני מקרים: מקרה אחד בו הסכימו הצדדים כי החיוב יקוים בתום תקופה קבועה לאחר דרישה. קביעה כזו יוצרת זמן פירעון עתידי הניתן לקביעה, ועילת התביעה תשתכלל עם עבור התקופה הקבועה לאחר הדרישה. כל עוד אין דרישה, לא מתקיים המועד לקיום החיוב. תקופת ההתיישנות מתחילה מיום הדרישה. במקרה השני, יש לקבוע את מועד לידת התובענה כאשר הצדדים הסכימו כי מועד קיום החיוב הוא "עם דרישה". יש להניח, כי הדיבור "עם דרישה" משמעותו כמתבקש מלשונו, כלומר, שמועד החיוב יתגבש עם ביצוע פעולת דרישה על-ידי הנושה כלפי החייב. אם הנושה לא דרש פירעון מהחייב, לא הגיע מועד קיום החוב, וממילא לא מתחיל מרוץ ההתיישנות. הדיבור "עם דרישה" ממלא איפוא שני תפקידים מצטברים. הוא קובע את מועד מילוי החיוב והוא קובע תנאי למילוי החיוב.

בעקבות הלכה זו דחה בית המשפט המחוזי בע.א. נוה ירק נ' רוזן את טענות ההתיישנות ביחס לחוב החבר עפ"י כרטיסו בהוסיפו טעם נוסף, שמדובר בחשבון פעיל שאין למתוח קו ברור בנקודות זמן מסוימות"

(ח. נועם לעיל, בעמ' 512)

נראה לי כי המקרה דנן מסווג ל"מקרה השני" המודגש לעיל קרי – עם דרישת האגודה אשר היא בעלת החוב לתשלום החוב מהחבר – מתגבשת עילה התביעה. גישה זו מתיישבת עם התנהגות הצדדים לאורך תקופת החוב: ניסיונות להגיע להסדר תשלומים; שליחת העתקים מהכרטסת לחבר; תשלום סכומים על חשבון החוב מפעם לפעם על ידי החבר; הימנעות האגודה מתביעה; וכדומה.

כב' הבורר סבר אחרת. נימוקי כב' הבורר הפנו לתכלית עקרון ההתיישנות באופן כללי, אשר ברורה מטרתו אך זו אינה רלוונטית לשאלת מעמד הכרטסת בהתחשב באופייה המיוחד. כך, למשל, הפנה כב' הבורר לבעיית היכולת לשמור ראיות מעבר לתקופת ההתיישנות, למחויבות הנתבע כלפי התובע ולזכאות הנתבע שלא יהיה משועבד לחובותיו ללא הגבלת זמן. בכל הכבוד תכליות אלה אינן מתקיימות בענייננו. אף כב' הבורר הפנה לאמור בספרו של המלומד נועם בעניין זה אך למרות זאת קבע כך (סעיף 27 סייפא לפסק הבורר):

"מבלי לדון במעמדו של כרטיס החוב של הנתבע באגודה, נראה כי במקרה זה לא התקיימו התנאים המועלים בספרו של עו"ד נעם".

בכל הכבוד איני יכולה לקבל קביעה זו. האגודה גילתה איפוק וסבלנות לחובו של החבר משך זמן ארוך. החבר לא טען כל טענה כנגד החיובים אלא נמנע מלשלמם מסיבות שונות בעניינן בחרה האגודה לגלות איפוק (דוגמת הליך הגירושין בו היה מצוי החבר). נראה כי לו סבורה היתה האגודה שזכויותיה יפגעו – לא היתה נוהגת כך בחבר ותביעתה היתה מוגשת עוד קודם. אין בין הצדדים דנן קביעה למועד מסוים בו ישולם החוב לאחר דרישה ולפיכך סבורתני כי יש לסווגו כ"מקרה השני" במילותיו של נועם לעיל, ועל מרוץ ההתיישנות להתחיל עם דרישת האגודה מהחבר לתשלום חובו כלפיה בלבד (3/1/2010 הוא יום דרישת האגודה לתשלום חובו. ראו תצהיר מר דוד בן אבו אשר צורף כנספח א1 לתשובת האגודה להשגת החבר – מכתב הדרישה מצורף כנספח ג' לתצהיר זה), ולא כמסקנת כב' הבורר וביתר שאת נוכח היותה מנומקת באופן חלקי בלבד.

לאור מסקנתי זו, הרי שיש לראות בכרטסת ראיה לכאורה לנכונות האמור בה, וזו לא נסתרה; מעמדה דומה למעמד חשבון עו"ש באספקלריה של דיני ההתיישנות ולפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות, בשונה מאשר קבע כב' הבורר;

המשמעות האופרטיבית של מסקנתי היא כי קביעת כב' הבורר על קיזוז סך של 3,441.48 ₪ מבוטלת.

משדנתי בשלושת הטענות המקדמיות אשר הביאו הצדדים בפניי, הרי שפתוחה בפניי הדרך כעת לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין;

7.4 טענת מניעות

האגודה טענה בפניי כי החבר מנוע מלטעון כנגד חיוביו בכרטסת בשל שתיקתו רבת השנים באשר לאמור בה. מניעות זו קיבלה חיזוק להסכמתו שבשתיקה בצורת תשלומים עתיים שהעביר החבר על חשבון החוב, מפעם לפעם.

דין טענה זו להתקבל מהטעמים שכבר הוזכרו לעיל. אין להשלים עם מצב בו חברי אגודות מחויבים על ידי האגודה בחיובים שרק בדיעבד מסתבר לגבי חלק מהחיובים הללו כי החבר לא מסכים להם אך נמנע מנקיטת מעשה כלשהו בעניין חוסר הסכמה זו אל מול האגודה ו"מסתפק" באי תשלום חיוביו כולם, ורק בעת שהאגודה תובעת את החבר בגין החובות שהצטברו, או אז "נזכר" החבר פתאום כי לו טענות מן היקב ומן הגורן בקשר עם חיובים אלה - חלקם או כולם. אסתפק בהפנייה לאמור לעיל בעניין היחסים המיוחדים הקיימים בין חבר אגודה ובין האגודה המקימים מניעות מחמת רשלנות כאמור בציטוט מע"א 488/69 צ[פורסם בנבו].

ואסכם בדברים הבאים:

"קורה לעתים קרובות שלמרות שהחבר אינו חולק על החוב הנדרש ממנו הוא מסרב לשלמו בשל נימוקים אחרים כגון שלא ספקו לו שירותים מסוימים או כי קופח בחלוקת המגרשים וכיוצא בזה. אין ספק שלחבר זכות להעלות כל טענה מסוג זה כנגד האגודה, אולם אין היא יכולה לשמש הצדקה לאי תשלום חיוב שהחבר אינו חולק עליו. הדרך הנכונה היא הגשת תביעה נפרדת או נגדית נגד האגודה ללא התנית התשלום במילוי דרישת החבר. זו גם דעתו של כב' הרשם בתיק בוררות 1462/177/00 ספסופה נ' שטרית.

"במידה ולמערערים טענות נגד האגודה רשאים הם לתבוע את האגודה אך אין הם רשאים לעשות דין לעצמם ולא לשלם את חובותיהם לאגודה"".

(ח. נועם לעיל, בעמ' 484)

לאור הדברים הללו אני מקבלת את טענת האגודה כי יש להחיל את דוקטרינת המניעות על טענות החבר בדבר החיובים שחוייב, לגביהם שתק עד להגשת התביעה מושא הליך הבוררות.

7.5 טענות החבר לעניין מדידות, חלוקה ורישום בטאבו

כבר קבעתי לעיל ואיני רואה לחזור על כך פעם נוספת, כי אין כל מניעה שחברי אגודה שיתופית יבחרו לקבל שירותים מאגודתם אשר ניתנים בדרך הכלל על ידי הרשות המקומית הרלוונטית, בנוסף לאלה הניתנים על ידה ואף במקומם. כב' הבורר קבע כי מעשי האגודה באמצעות ועד ההנהלה שלה בסעיף זה היו בהתאם להחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית של האגודה אשר היא הריבון. לפיכך ומשיש לראות בהחלטה זו בחירה של החברים כי שירותים אלה יסופקו על ידי האגודה, הרי שטענות כנגד החלטה זו היה על החבר להביא בפני האספה הכללית ולא בפניי. ממילא ההלכה הפסוקה קובעת כי אין הבורר משים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של האסיפה והוא אף אינו מוסמך לבטל החלטת אסיפה כללית (להוציא מקרים שנטען כי ההחלטה מפלה חבר מסוים תוך הוכחתן, וכיוצא באלה).

משהוכח כי פעילות האגודה בעניין מדידות חלוקה ורישום בטאבו נעשתה בהתאם להחלטת האסיפה הכללית ובהתאם לסמכויות האגודה כאמור בתקנונה, ומשלא הוכח בפניי כי ישנה מניעה כלשהי לבחירת החברים לקבלו מהאגודה ולא מגורם אחר הרי שדין טענת החבר בעניין זה להידחות. ויודגש: אין נפקא מינה לטענת החבר כי האגודה לא הציגה אישור מהמועצה לפיו זו האחרונה מסמיכה את האגודה לפעול במקומה בעניין זה.

בשולי הדברים אומר כי עוד ביום 10/1/2010, ובהתאם לאשר עולה מהנספחים לתצהירו של מר בן אבו מזכיר האגודה אשר צורף כנספח א1 לתשובת האגודה להשגת החבר ואשר לא נסתרו על ידי החבר, אישרה האסיפה הסכם התקשרות (עם חברת סבאג מהנדסים) שמטרתו לערוך תשריט מדידה וחלוקה לצרכי רישום. אין בפני איזו התנגדות של החבר לאמור והחבר אף לא טען בעניין זה. המסמך האמור אף מפרט כי התהליך ימנה שלושה שלבים: שלב מדידות; הכנת תשריט מדידה; הכנת תוכנית לצרכי רישום והרישום עצמו. מפורט התשלום המדויק בו צריכים לשאת חברי האגודה בגין כל שלב ושלב באופן מפורט (עד כדי חלוקה לתשלומים ומספרם). ראשית, לא מצאתי איזו טענה של החבר כנגד האמור או בהתייחס לכך. שנית, לא מן הנמנע כי חברים אחרים באגודה שילמו התשלומים האמורים, אשר אושרו כאמור, באופן עקרוני באסיפה הכללית. לו חפץ החבר לשנות החלטה זו הרי שהדרך לכך היא לא בהליך הבוררות. זאת, בשל ההשלכה הרוחבית שעשויה להיות להכרעה כאמור. בהינתן האמור בצירוף העובדה כי דחיתי את טענת החבר כי האגודה פעלה בחוסר סמכות בעניין זה הרי שיש לדחות את הטענות שמעלה החבר כעת בפניי בכל הקשור להליכים האמורים שנעשו על ידי האגודה.

7.6 דמי חכירה ומסי חבר

בעניין זה טען החבר בהשגתו שלוש טענות. הטענה הראשונה בעניין זה היא כי שגה כב' הבורר בקבלו את טענת האגודה בעניין חיוב שוויוני בדמי חבר ובדמי חכירה המשולמים לרשות מקרקעי ישראל (להלן – "רמ"י") ללא קשר לגודל הנחלה של כל חבר.

מטרת מסי החבר היא, בין השאר, מימון פעילות האגודה וזאת ללא קשר לצריכת פעילות זו על ידי חבר ספציפי וללא קשר לגודל נחלתו (למשל: שירותי שמירה, חגים וכיוצא באלה). בצדק הפנתה האגודה בעניין זה לע"א 488/69 [פורסם בנבו] האמור, שם קבע בית המשפט כי לחבר חובה לשלם את מסי החבר המושתים על כלל החברים וזאת אף אם אינו נהנה מהפעילות לשמה נגבים הכספים. יתרה, באגודות רבות נגבה מס זה בכל בית אב, אף ללא קשר למספר הנפשות הנהנות מהשירותים שמממנת האגודה ממס זה. הטענה כי מס זה צריך להיות מוטל בהתאם לגודל נחלתו של כל חבר לא הוכחה. לא ברור על מה נשענת טענת החבר כי צריך וראוי שיהיה קשר בין גודל נחלת החבר ובין גובה החיוב. מקום שכך נוהגת האגודה, וחבר סבור אחרת – פתוחה בפניו הדרך להציע מפתח אחר מן הקיים לגביית מסים אלה – באסיפה הכללית אשר בה מאושר התקציב וכפועל יוצא מכך אף מסי החבר. מהי שגיאתו של כב' הבורר אשר קיבל את טענת האגודה באשר לחיוב שוויוני במסי החבר? זאת לא אבין, שהרי זהו המצב הנוהג. פשוטו כמשמעו.

לעניין התשלום שגובה האגודה בגין דמי החכירה – טענה האגודה כי רמ"י גובה דמי חכירה בהתאם למספר הנחלות שבאגודה, ואף זאת ללא קשר לגודל הנחלה. טענה זו לא נסתרה על ידי החבר. משאלו הם פני הדברים שוב לא ברור על מה מסתמכת טענת החבר כי ראוי שיהיה קשר בין דמי החכירה המשולמים על ידי כל חבר ובין גודל הנחלה שלו. ויודגש: אין די בכך כי זוהי דעתו של החבר, ועליה להתבסס על ראיות מתאימות על מנת שתתקבל. גם כאן לא ברורה לי טענת החבר באשר לשגיאה המיוחסת לכב' הבורר. גם כאן המדובר בתיאור מצב הדברים הנוהג ולא בקביעה אופרטיבית. לו סבור החבר כי יש לשנות זאת – היה עליו לטעון ולהוכיח טענה זו ולטעמי לא הרים החבר נטל זה בפניי.

כאמור מעלה בתחילת פרק זה, לחבר שתי טענות נוספות בעניין הנדון כעת. האחת כי שגה כב' הבורר בהתעלמו מטענת החבר כי האגודה נמנעה בכוונה מלחשוף את השימושים בדמי החכירה שגבתה מחבריה. השניה היא כי שגה כב' הבורר בהתעלמו מטענת החבר בדבר חיוב המשיבה את חבריה בדמי חבר בצירוף מע"מ אך אינה מעבירה כספים אלה לרשות המסים. שתי טענות אלה נטענו בעלמא ולא הוכחו. החבר הסתפק אך בטענות עצמן, ללא כל סימוכין. לפיכך לא מצאתי לדון ולהכריע בהן.

7.7 השתת הוצאות

טענה האגודה בפניי כי ההוצאות אשר השית כב' הבורר על החבר נמוכות מהוצאותיה הריאליות בהליך הבוררות באופן אשר נגרם לה חיסרון כיס, ולאור התנהלות החבר לאורכו של ההליך מן הראוי היה לחייב את החבר בהוצאות הריאליות בהן נשאה האגודה. ובמה דברים אמורים?

בפני כב' הבורר התנהלו שלוש ישיבות; רוב הטענות שהעלה החבר נדחו או נמצאו על ידי כב' הבורר כבלתי רלוונטיות להליך הבוררות אך האגודה נאלצה להשיב לטענות אלה בצורת תצהירים, תצהירי תשובה, סיכומים וסיכומי תשובה; את הדיון הראשון שקבע כב' הבורר ביקש החבר לדחות, אך למועד החדש שקבע כב' הבורר לא התייצב החבר וזאת ללא כל הודעה או בקשה; כב' הבורר קבע מועד בו היה על החבר להגיש את כתב הגנתו אך החלטה זו לא מולאה על ידי החבר ושוב ללא כל הודעה או בקשה מהחבר. רק מספר ימים לאחר חלוף המועד האמור נתקבלה הודעת החבר על ייצוג והוגשה בקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה בשל משא ומתן המתנהל בין הצדדים; כב' הבורר קבע כי על החבר לעביר דיווח באשר למשא ומתן האמור עד למועד מסוים ואף החלטה זו של כב' הבורר לא מולאה על ידי החבר;

טוענת האגודה כי מטרת התנהלות זו של הנתבע היתה לדחות את ההכרעה בתביעת האגודה ככל שרק ניתן ובכל דרך תוך ניצול לרעה של הליך הבוררות. משכך ראוי היה כי כב' הבורר ישית על החבר הוצאות בהתאם, ומשלא עשה כן מבקשת האגודה כעת לחייב את החבר בהוצאותיה הריאליות.

טענות אלה נטענו בהשגת האגודה. החבר, כאמור, נמנע מלהגיש תגובתו להשגה. משכך, מסכימה אני עם האגודה כי סקירת התנהלות החבר בהליך הבוררות מעוררת אי נוחות וזאת בלשון המעטה. עם זאת ומאחר שלהוציא טענת האגודה כי ההוצאות שנקבעו לה אינן הוצאותיה הריאליות לא הביאה האגודה איזו ראיה לאמור ואף לא נקבה באיזה סכום שהוא אשר היה בו כדי לכמת את טענותיה אלה בכסף, ובשים לב לסכום התביעה אשר עמד על כ- 16,000 ₪ ולכמות הישיבות שהתקיימו בפני כב' הבורר, נראה כי הסכום שקבע כב' הבורר הנו מידתי וסביר ולפיכך לא מצאתי להתערב בקביעתו זו.

7.8 טענות החבר כלפיי התנהלותו של כב' הבורר

טוען החבר טענות שונות כלפיי כב' הבורר ואופן ניהולו את הסכסוך מושא הליך זה;

טוען החבר כי היה על כב' הבורר לברר את טענותיו באשר לאי תקפות תיקון התקנון מכוחו הוא מונה. נקודה זו נומקה לעיל ארוכות ואין בדעתי לחזור על הדברים. על כל פנים דין טענה זו להידחות.

עוד טוען החבר כי היה על כב' הבורר להורות לאגודה להציג לחבר "כל מידע המצוי ברשותה והדרוש להוכחת טענותיו" (סעיף 44 להשגת החבר). בכל הכבוד גם דין טענה זו להידחות. היש בנמצא בעל תפקיד שיפוטי או מעין-שיפוטי אשר יורה לתובע להמציא לנתבע כל חומר המצוי ברשותו והדרוש לנתבע להוכחת טענותיו? דומני כי התשובה לשאלה זו ברורה מאליה; שהרי תפקיד ההגנה נתון בידי הנתבע ובא-כוחו, ואינו עובר לידי הבורר או לידי התובע. לו ביקש הנתבע מהתובע לגלות מסמכים וזה לא שעה לבקשתו – עומדים לו הסעדים שבדין דוגמת בקשה למתן צו גילוי מסמכים. ישאל השואל ובצדק: הרי סדרי הדין החלים בבתי משפט אינם חלים בהליכי בוררות. נכון הוא. אך במצב דברים בו שני צדדים בהליך בוררות מתדיינים בפני בורר-עו"ד, ושניהם מיוצגים על ידי עורכי-דין – הדעת סוברת כי כלי זה בידיעתם המשגת, כמו גם אי-סבירותה של הציפייה כי כב' הבורר יורה לאגודה במקרה זה להציג לחבר מידע או מסמכים המצויים ברשותה והדרושים לחבר לצרכי הגנתו. אין מקום לטענות אלה של החבר ואני דוחה אותן על הסף.

טענה אחרונה בעניין זה נטענה בסעיף 58 להשגת החבר (וחזרה על עצמה פעם נוספת אף בסעיף 60) "שגה כבוד הבורר באופן ניהול את הבוררות תוך מתן זכות טיעון נרחב למשיבה ופגיעה בזכות הטיעון של המשיג". כך טען החבר ולא יסף. ובמה התבטאה הפגיעה בזכות הטיעון של החבר? זאת לא מצאתי בהשגה. טענה זו לא פורטה וממילא לא הוכחה בפניי.

8. סוף דבר

על החבר לשלם לאגודה סך של 11,779 ₪ כפי שקבע כב' הבורר. לסכום זה יוסף סך של 3,441.48 ₪ אשר הפחית כב' הבורר עת קיבל את טענת ההתיישנות של החבר וקביעה זו בוטלה על ידי לעיל. צירוף הסכומים (15,220.48 ₪) ישולם לאגודה בתוך 7 ימים ממועד קבלת החלטתי זו אצל באי כוח הצדדים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו המלא בפועל של הסכום האמור.

אני מאשרת בזאת אף את קביעת כב' הבורר כי החבר יישא בהוצאות האגודה בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ, כאמור בסעיף 45 לפסק הבורר.

נוכח דחיית כל טענותיו של החבר בהשגתו וקבלת טענות האגודה באופן חלקי ישלם החבר לאגודה 4,500 ₪ בתוספת מע"מ בנוסף על הקבוע לעיל, בגין הוצאות האגודה בהליך זה אשר נוהל בפניי. בזהירות אומר כי לאורך ההליך אשר נוהל בפניי הועלו טענות חדשות לבקרים על ידי החבר ואשר, על פניו, לא נעשה מאמץ מספק לבססן ולנמקן כראוי. התנהלות זו מביאה לבזבוז משאבים וזמן שיפוטי, והדבר הובא בחשבון בקביעתי האמורה.

5129371המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בדואר רשום.

54678313

5129371ניתן היום, ‏‏כ"ט ניסן תשע"ד, ‏‏‏‏29 אפריל 2014 54678313בירושלים, בהעדר הצדדים

דנה ביאלר, עו"ד

עוזרת רשם האגודות השיתופיות

5129371 ומנהלת מחלקת הבוררויות

54678313

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

דנה ביאלר 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה