עוזרת הרשם דחתה את ההשגה כיוון והמשיגים לא הרימו את נטל ההוכחה, ועל אף שאינה שלמה עם החלטה זו
בעניין: 1. דן כהנא
2. דפנא כהנא
ובעניין: גבעת שפירא – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ
בפניי השגת המשיגים על החלטתה של כב' הבוררת כי תביעתם הכספית להשבה כלפי האגודה התיישנה. המדובר על משיגים שרכשו נחלתם ישירות מן האגודה, והתגלה להם, שנים מאוחר יותר, כי בסמוך למועד רכישתם את הנחלה, מכרה האגודה נחלה דומה במחיר נמוך באופן משמעותי מזה אשר שילמו הם. לטענתם, על האגודה להשיב להם את הפרש הכספים.
הרקע:
1. תחילתו של תיק בוררות זה בפניית ב"כ המשיגים מיום 15/11/2009 לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") לשם מינוי בורר בין מרשיו ובין המשיב מן הטעם כי בשנת 1995 רכשו המשיגים נחלתם מן המשיב (להלן – ""האגודה") במחיר של 250,000$, ובשנת 2009 בעת שצילם ברשות מסמכים במשרדי האגודה גילה המשיג 1 אגב זאת כי בשנת 1993 מכרה האגודה למשפחה אחרת באגודה נחלה דומה במחיר של 180,000$.
2. המשיגים פנו לאגודה לשם מתן הסברים, אך לא נענו ולפיכך תביעתם היתה להשבת סכום של 70,000$ שלטענתם שילמו ביתר.
3. ביום 3/12/2009 מינתה מנהלת מחלקת הבוררויות דאז את עו"ד מיה היימן כבוררת יחידה בסכסוך (להלן – "הבוררת"), הואיל ומצאה שבקשת המשיגים תואמת את סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה וכן את סמכותה שבסעיף 52(2) לפקודה.
4. האגודה הגישה לכב' הבוררת בקשה לסילוק על הסף של התביעה, אשר נדחתה על ידה בהחלטה מנומקת. האגודה לא הסתפקה בכך וחרף ההלכה הידועה כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליך בוררות הגישה "השגה" על החלטה זו. לאחר העברתה לתגובת המשיגים נדחתה על ידי ה"השגה" בהחלטה מנומקת מיום 14/7/2010.
5. ההליכים בפני כב' הבוררת המשיכו להתנהל וביום 16/6/2013 ניתן פסק בוררות סופי (אשר נשלח לצדדים ביום 10/7/2013).
6. ביום 30/7/2013 התקבלה במזכירות הרשם פנייתם הראשונה של המשיגים עליה הושב להם כי ככל שמבקשים הם להשיג על פסק הבוררת עליהם לפרט את השגתם כך שניתן יהיה להבין אילו מן הקביעות נתקפות על ידם ומדוע. משהמשיגים לא מילאו אחר הוראות אלה, ביום 6/1/2014 נתקבלה החלטה כי אם לא יפעלו בהתאם – ייסגר תיק הבוררות ופסק הבוררת יאושר כלשונו. רק ביום 23/1/2014 התקבלה השגת המשיגים בהתאם להוראות שניתנו (להלן – "ההשגה").
7. ביום 28/1/2014 הועברה ההשגה לתגובת האגודה וניתנה למשיגים זכות תשובה לתגובת האגודה. ביום 24/2/2014 התקבלה תשובת האגודה להשגה (להלן – "התשובה להשגה") וביום 13/3/2014 התקבלה תגובת המשיגים לתשובת האגודה (להלן – "תשובת המשיגים").
פסק הבוררת
8. בפסק הבוררת דנה כב' הבוררת תחילה בטענת ההתיישנות שהעלתה האגודה. לטענת האגודה המדובר בתובענה לסעד כספי ולפיכך תקופת ההתיישנות על תביעה כאמור היא 7 שנים בלבד – בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"). לטענת המשיגים, עילת התביעה נולדה רק בשנת 2009, עת גילו את אותו מסמך שהביא להגשתה של התביעה דנן ומכאן שממילא עד להגשת התביעה ופתיחתו של הליך הבוררות לא חלפו 7 שנים ועל כן יש לדחות את הטענה להתיישנותה של התביעה.
9. כב' הבוררת הפנתה לפסק דינה של כב' השופטת מיכל אגמון גונן בת"א 31604-09-11 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' HARVEY DELSON (11.11.12) [פורסם בנבו] (להלן – "פרשת ריכטר") אשר סוקר בהרחבה את ההלכות בעניין דיני ההתיישנות. מהישענות על פסק דין זה קבעה כב' הבוררת כי "נקודת המוצא הינה כי התשתית העובדתית הנטענת על ידי התובע בכתב התביעה היא נכונה" (עמ' 4 לפסק הבוררת, פסקה 5).
10. עוד קבעה כב' הבוררת כי משכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא החריג לכלל, הרי שהנטל להוכיח כי התקיים מונח על כתפיי הטוען לו ובענייננו – על המשיגים – "עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע את אתן סיבות "בזהירות סבירה"." (עמ' 4 לפסק הבוררת, פסקה 6).
וכך הכריעה כב' הבוררת בפסקה:
"אני סבורה כי במועד כריתת ההסכם, או לכל המאוחר בתום גמר התשלומים ואפילו מספר שנים לאחר מכן, יכלו התובעים לברר אם חפצו בכך את פרטי העסקה האחרת עם צד ג'.. מדובר על כפר שיתופי לא גדול, שבו הידיעות עוברות מפה לאוזן, מה גם שהתובעת כהנה תקופה לא מבוטלת בהנהלה ויכלה לבדוק את המסמכים."
כב' הבוררת קיבלה את טענת ההתיישנות אך הכריעה גם בטענות הנוספות שהועלו, למעלה מן הנדרש.
11. כב' הבוררת דחתה את טענת המשיגים לפגיעה בעיקרון השוויון בין חברי אגודה שיתופית, מן הטעם כי במועד חתימת זיכרון הדברים אשר היווה בסיס לעסקה, לא היו המשיגים חברים באגודה.
12. שנית, האגודה כך מפסק הבוררת, פועלת כגוף מסחרי וכתאגיד מתחום המשפט הפרטי ורשאית למכור נכסים במחירים שונים. בין זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים ובין החוזה הסופי שנחתם בשנת 1995 היה פער שעמד על 20,000$ "שהתווסף עבור שביל גישה, תאורה וקו מים" ואף על כך לא מחו המשיגים אלא חתמו על החוזה בנוסחו זה.
כב' הבוררת התרשמה מהיותו של המשיג 1 "איש עסקים ממולח, בעל סוכנות ביטוח וחזקה עליו כי בדק את מחירי השוק לפני בהחליט לקנות נחלה במחיר הנקוב" (עמ' 5 לפסק הבוררת). משכך המדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה אשר אינה מהווה בסיס לקבלת טענות המשיגים.
13. עוד מצאה כב' הבוררת הבדלים בין שתי העסקאות: הנחלה הראשונה שנמכרה מבין השתיים המדוברות בענייננו היתה בשנת 1993, העסקה היתה עסקת "מזומן" בשונה מעסקת המשיגים שהתפרשה על שנתיים, וכן בין העסקאות היתה עליית מחירים. כב' הבוררת קבעה כי יש בעובדות אלה כדי להצדיק את הפערים בין העסקאות.
14. המשיגים טענו בפני כב' הבוררת כי את נחלתם יכולה היתה האגודה למכור במחיר מקסימלי מסוים בהתאם להוראות רשות מקרקעי ישראל (להלן – "רמ"י") וכי האגודה סטתה ממחיר זה בחוזה שחתמה עמם. האגודה טענה בפני כב' הבוררת כי אין נפקות לאישור רמ"י את סכום המכירה. כב' הבוררת קיבלה טענה זו ואף הוסיפה כי "גם כיום נוהגים המושבים לגבות "כספים אסורים" אליבא המינהל – והעולם כמנהגו נוהג" (עמ' 5 לפסק הבוררת).
15. כב' הבוררת דחתה את תביעת המשיגים וחייבה אותם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
16. למשיגים עמדו מספר טענות ואלה הן:
16.1. פסק הבוררת ניתן לאחר שפקע תוקף כתב מינויה ולפיכך יש לבטל את הפסק שניתן לאחר יותר מ- 3 שנים מעת מינויה.
16.2. לטענת המשיגים המדובר בעסקה במקרקעין שתקופה ההתיישנות עליה עומדת על 15 שנים ולא על 7 שנים כטענת האגודה. משכך, התביעה הוגשה בחלוף פחות מ- 15 שנים מחוזה המכר שנחתם בין הצדדים ועל כן יש לבטל את קביעות כב' הבוררת בעניין טענת ההתיישנות.
16.3. אמירתה של כב' הבוררת באשר לגבייה של "כספים אסורים" אליבא דרמ"י אינה ראויה, ובוודאי שאין בה כדי להכשיר גבייה כאמור.
16.4. המשיגים מבקשים לחייב את האגודה בסכום התביעה, לבטל חיובם בהוצאות ולהשית את הוצאות ההליך כולו על האגודה.
טענות האגודה בתשובה להשגה
17. האגודה בתשובה להשגה טענה כי:
17.1. יש לדחות את ההשגה בשל האיחור הרב בהגשתה.
17.2. יש לדחות את טענת המשיגים כי בשל שתוקף מינויה של כב' הבוררת לא הוארך – יש לבטל את פסקהּ.
17.3. האגודה מפרטת באשר לשיהוי הרב שבהגשת התביעה מושא תיק בוררות זה, וכן באשר לטענת ההתיישנות שהועלתה גם בפני כב' הבוררת, ומבססת על כך טענת דחייה של ההשגה .
17.4. טוענת האגודה כי טענות המשיגים באשר להיות התביעה דנן תביעה במקרקעין ולפיכך תקופת ההתיישנות החלה על תביעה מסוג זה היא 15 שנים שטרם חלפו – הן טענות אשר בא זכרן בהליך זה לראשונה ולפיכך מהוות הרחבת חזית אסורה.
17.5. לטענת האגודה המונח "כספים אסורים" אינו מן העניין כלל. המדובר על איושה של נחלה שלא הייתה מאוישת, ולפיכך עם איושה, זכאים הרוכשים גם לחלק בנכסי האגודה. לאור זאת, עליהם לשלם את חלקם בעבור זכות זו, כפי שנדרש מהמשיגים וכפי שאכן נעשה בפועל.
17.6. האגודה טוענת כי לא די בכך שאין לבטל את השתת ההוצאות על המשיגים, כי אם יש להשית עליהם הוצאות ריאליות ולאור העובדה כי חלקה של האגודה בשכרה של כב' הבוררת עמד על 8,800 ₪ בצירוף מע"מ הרי שההוצאות שנפסקו נמוכות מידי ובמיוחד נוכח העובדה כי כל טענות המשיגים נדחו.
דיון והכרעה
אדון להלן בכל טענות הצדדים, לפי סדר חשיבותן:
18. טוענת האגודה כי בהתאם לתקנה 19(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972 (להלן – "תקנות הבוררות") – השגה יש להגיש לרשם בתוך 10 ימים מיום מתן הפסק. וראו גם לשון סעיף 52(4)(ב) לפקודה. משפסק הבוררות נשלח לצדדים ביום 10/7/2013 הרי שהגשתה של ההשגה ביום 7/8/2013 היא מאוחרת ולפיכך יש לדחות ההשגה על הסף אף מבלי להיכנס לתוכן האמור בה.
19. למעלה מכך, טוענת האגודה בפניי כי בהחלטה שניתנה ביום 20/8/2013 (המורה למשיגים להגיש השגתם באופן סדור המבהיר אילו מקביעות כב' הבוררת נתקפות בהשגה ומדוע) ניתנו למשיגים 30 ימים להגיש השגתם, ואף החלטה זו לא קוימה על ידם כלשונה. חרף זאת, ביום 14/10/2013 הועמדו לרשות המשיגים 20 ימים נוספים להגשת ההשגה ואף במועדים אלה לא עמדו המשיגים. רק לאחר שביום 6/1/2014 נקבע כי אם בתוך 30 ימים נוספים לא תתקבל הודעה אחרת ייסגר תיק הבוררות ללא כל הודעה נוספת, הואילו המשיגים והגישו השגתם בהתאם להוראות שניתנו להם ביום 23/1/2014 בלבד.
20. ובכן, בעניין זה הצדק הוא עם האגודה. המשיגים, פעם אחר פעם לא שעו להוראות שניתנו להם ולא פעלו לפיהן והדברים עולים באופן ברור מהחומר שבתיק שבפניי.
חרף זאת, לא ברור מהיכן נקבה האגודה ביום 7/8/2013 כיום בו הוגש המסמך הראשון למעשה שבו גילו המשיגים את דעתם לראשונה כי בכוונתם לעשות מעשה בקשר עם פסק הבוררת וכי אינם משלימים עם תוצאתו (הגם שלשם כך חרגו מכל פרק זמן סביר לעשות כן). המסמך הראשון מאת המשיגים, לאחר שניתן פסק הבוררת התקבל במזכירות הרשם ביום 30/7/2013. כלומר, ניתן להניח כי ככל שפסק הבוררת נשלח לצדדים ביום 10/7/2013 על ידי כב' הבוררת, הגשת מסמך זה ביום 30/7/2013 הינה סבירה בנסיבות העניין בהתחשב בזמן שנדרש לדבר דואר רשום להגיע לייעדו. מוכנה אני להניח כי מסמך זה לא חרג מגבולות הזמן שקבע הדין. יש כמובן להתחיל במניין 10 הימים מיום קבלת פסק הבוררת ולא מיום שנשלח. ראו ח. נועם אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה מהדורה מעודכנת לאפריל 2010, בעמ' 649:
"המועד שננקב בסעיף 52(ב)... עלול ליצור את הרושם כי מדובר בעשרה ימים מיום שניתן הפסק ע"י הבורר ולא מהמועד שהצד הגיע לידי הצד המערער. אולם ברור שפירוש כזה אינו מתקבל על הדעת, שכן מסיבות שונות פסק הבורר עלול להתעכב אצלו ואין זה הגיוני שהמועד, שמילא הינו קצר ביותר, יחל ממועד הפסק ולא מהמועד שהגיע לידו של הצד שמעוניין בהגשת ערעור, ואכן זהו הפירוש שניתן ע"י כב' הרשם בפס"ד שניתן על ידו בתיק איכרי בנימינה נ' לאומי פיין"
21. עם זאת, אין בכך שהמסמך הראשון מטעם המשיגים לא הוגש באיחור כדי להצדיק את התנהלות המשיגים לאחר מכן – כמפורט לעיל.
22. ההצדקה היחידה אשר שימשה בסיס להארכות שניתנו למשיגים היא כי המשיגים אמנם היו מיוצגים בהליך שנוהל בפני כב' הבוררת, אך לא היו מיוצגים בהליך ההשגה, וחרף ההוראות שניתנו להם פעם אחר פעם, מצאתי לגלות גמישות בזמנים לטובת וידוא כי יהיה למשיגים יומם בפני הרשם כערכאת ערעור על כב' הבוררת.
23. יש לזכור כי בין ההחלטות הנותנות הוראות למשיגים, ניסו כוחם אלה האחרונים (אמנם ללא הצלחה) בלקיימן אלא שככל הנראה מפאת חוסרה של השכלה משפטית הדברים דרשו תיקון פעם אחר פעם. המשיגים, כזכור, לא מיוצגים. התנהגות זו של המשיגים מעידה לדעתי כי לא היתה להם כוונה להתעלם מן ההוראות שניתנו להם, ואין פה התנהלות זדונית של המשיגים בפניי.
24. מן הטעם הזה מצאתי שחרף כך שהעובדות המתוארות על ידי האגודה נכונות – אין למנוע את זכות הגישה לערכאות – ובמקרה זה הרשם כערכאת ערעור – בשל האיחור. יודגש: מקרה זה הנו חריג מאוד ועל כן בחרתי להעדיף זכויות של המשיגים על פני חסימת דרכם בשל אי עמידה בהוראות פרוצדורליות. החלטה זו נכונה לטעמי בנסיבות העניין הזה, על נסיבותיו המיוחדות.
25. אני דוחה את טענות האגודה לדחיית ההשגה על הסף בשל איחור בהגשתה.
פקיעת תוקף מינוי כב' הבוררת
26. המשיגים טענו בפניי כי משפקע תוקף מינוי כב' הבוררת וחלפו ששת החודשים מעת מינויה, הרי שדין פסק הבוררת להתבטל מן הטעם הזה בלבד.
27. טוענת האגודה כי טענה זו של המשיגים דינה להידחות ולו רק מן הטעם כי הפעם הראשונה שהועלתה הייתה בהשגה. כלומר, לאורך הליך הבוררות שהתנהל לאורך כ- 3 שנים, לא פנו המשיגים בטענה זו ורק משנודעה תוצאתו של הליך הבוררות והתוצאה לא היתה לרוחם של המשיגים – העלו טענה זו לראשונה.
28. משכך, טוענת האגודה, יש לראות בהתנהגות המשיגים הסכמה מכללא על הארכת תוקף מינויה של כב' הבוררת, תוך כדי הליך הבוררות.
29. לטעמי, הצדק עם האגודה בעניין זה. דברים אלה מצטרפים להוראת תקנה 18(א) לתקנות הבוררות בה נקבע באופן מפורש כי אי הארכה של תוקף מינוי בורר בתום שישה חודשים ממינויו לא תפגע בכשירות המינוי כמו גם בתוקפו של פסק הבורר אם כי סייפת התקנה מדברת על הארכה של תוקף המינוי על ידי הרשם ככל הנראה בדיעבד – מה שבמקרה זה לא קרה.
30. חרף זאת, מצאתי כי הצדק עם האגודה. לא יעלה על הדעת כי צד המנהל הליך בוררות משך 3 שנים בהיותו מיוצג לאורך ההליך יחריש באשר לפקיעת תוקף מינוי הבורר, ורק בהיוודע תוצאת ההליך אשר אינה נושאת חן בעיניו, יעלה טענת ביטול המבוססת על פקיעת המנדט שניתן לבורר. יש בהתנהלות זו לכל הפחות קורטוב של חוסר תום לב, ועם בחירת המשיגים להחריש בזמן אמת אין להשלים כעת ובוודאי שלא להיעתר לבקשת ביטול פסק בורר בגין כך. הצדק עם האגודה, לטעמי, כי יש בבחירת המשיגים לקחת חלק פעיל בהליך הבוררות כולו חרף פקיעת מינוי כב' הבוררת באמצעו כדי להוות הסכמה מכללא לסמכותה של כב' הבוררת להכריע במחלוקת שהובאה לפתחה גם בחלוף ששת החודשים הראשונים, כאמור בכתב המינוי.
31. ראו: ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל, מהדורה מורחבת כרך א' בעמ' 229; בג"ץ 1649/13 קאופמן נ' הרשם ואח' (7.3.13) [פורסם בנבו]; ע"א 9318 /03 שובל נ' אלכסנדר פ"ד נט(1) 828; רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח נ' כידון, פ"ד נ(5), 466; ועוד.
32. היעתרות לטענות המשיגים בעניין זה עשויה לעודד מצב בו צד מושך את ההליכים שמנוהלים בפני בורר, ולאחר מכן הימשכותם משחקת לידיו. זאת אין לאפשר, ודין הטענה להידחות.
33. במאמר מוסגר אוסיף, כי ראוי היה שאף הבוררים יקפידו על הארכת תוקף מינוים מעת לעת ולפי הצורך, ובמיוחד טרם הוצאתו של פסק בורר שהליכיו נוהלו משך שנים. פעולה כזו היתה מייתרת את העלאת הטענה, כמו גם הדיון וההכרעה בה, וחוסכת בזמן שיפוטי.
טענות התיישנות, שיהוי והרחבת חזית אסורה
34. לטענת האגודה המשיגים השתהו בהגשת התביעה מושא הליך הבוררות משך שנים לאור העובדה כי החוזה שנחתם בינם ובין האגודה נחתם בשנת 1995 וממילא תביעות כספיות בקשר עם חוזה זה התיישנו זה מכבר.
35. עוד טוענת האגודה כי טענת המשיגים באשר לתקופת התיישנות בת 15 שנים היא טענה חדשה ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. בעניין טענה זו הצדק עם האגודה. אכן, טענה זו לא נטענה בפני כב' הבוררת ולפיכך לא רשאים המשיגים להעלותה כעת. גם לגופו של עניין אני סבורה כי דין הטענה להידחות, כפי שארחיב בהמשך, ועל כן לא אאריך מעבר לכך.
36. לדידי, טענת ההתיישנות וטענת השיהוי במקרה זה שלובות זו בזו ולפיכך אדון בהן במשותף; כזכור, סבורה האגודה כי יש לראות בתביעת המשיגים תביעה כספית אשר תקופת ההתיישנות עליה עומדת על 7 שנים בלבד, וכי את מניין 7 השנים יש להתחיל ולמנות ממועד החתימה על החוזה בין הצדדים, בשנת 1995.
37. ובכן, טענה זו יש לקבל בחלקה: אכן גם אני סבורה כי אין המדובר בתביעה במקרקעין, כי אם בתביעה להשבת סכומי כסף אשר לדעת המשיגים שולמו ביתר ויש להשיבם. הדבר עולה גם מכתב התביעה שהגישו המשיגים שם הגדירו את מהות התביעה "כספית" ואף פירטו את סכום התביעה: 731,075 ₪.
38. אני סבורה כי במהותה – התביעה דנן אינה תביעה במקרקעין. זולת העובדה כי הכסף מושא התביעה שולם בעבור "מוצר" אשר במקרה זה הוא נחלה, כלומר מקרקעין, המדובר על תביעה כספית. תביעה להשבת כספים שנגבו ביתר. איך בכך כדי להפוך את התביעה כולה לתביעה במקרקעין במיוחד לאור אפיון תביעה במקרקעין בפסיקה כולה. המדובר אפוא, גם לטעמי, בתביעה כספית שתקופת ההתיישנות עליה היא 7 שנים בלבד לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות.
39. עם זאת, איני מסכימה עם טענה האגודה כי מניינן של 7 שנים אלה מתחיל בחתימת החוזה שבין הצדדים. וכך קבעה כב' השופטת אגמון-גונן בפרשת ריכטר כהגדרתה לעיל, בעמ' 8:
"סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המושג "עילת תובענה" לצורך תחילת מניין תקופת ההתיישנות נבחן על פי הדין המהותי, בשילוב עם נתונים נוספים, הרלבנטיים להקשר של התיישנות, ובהם קיום אפשרות מעשית בידי תובע לפנות לבית המשפט לצורך הגשת תביעה, בבחינת "כוח תביעה" שרק עם התגבשותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול (ראו ע"א 9413/03 אלנקווה נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה, פסקה 20 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22.6.08); ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.6.08)). "כוח תביעה" במשמעות זו פירושו קיום אפשרות ממשית בידי תובע להגיש תביעה משפטית ולזכות בסעד המבוקש, ככל שהוא יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו (ראו ע"א 10192/07 פסגות אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקאות 16-18 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 24.5.10)). המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך התיישנות הוא, אפוא, המועד שבו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד וכאשר נתון בידי התובע כוח קונקרטי לממש הלכה למעשה את זכות התביעה שבידו בדרך של פנייה לערכאות. אין די בקיום זכות תביעה מושגית – תיאורטית בלבד בידי התובע. נדרשת בשלות של זכות התביעה במובן קיומו של כוח, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית, ולזכות בסעד אם תוכח התביעה (ראו ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.1.11)). רק כאשר מתקיימים תנאים אלה במלואם, מתחיל מרוץ ההתיישנות."
40. ולענייננו: עילת התביעה הינה כספית, להשבת סכומים ששולמו, כך לדעת המשיגים, על ידם לאגודה ביתר. כלומר, עילה התביעה נולדה עם גילויה של העובדה שככל הנראה שולמו כספים ביתר, ולא עם חתימה חוזה המכר של הנחלה. במועד החתימה טרם התגבש ביד המשיגים "כוח קונקרטי לממש הלכה ולמעשה את זכות התביעה שבידו" אלא לאחר הגילוי. תגלית זו, כי משק דומה נמכר כשנתיים קודם לכן במחיר נמוך משמעותית מזה ששילמו המשיגים, היתה בשנת 2009 בלבד ולפיכך למן מועד התגלית יש למנות 7 שנים. כלומר, בעת הגשת התביעה לא חלפו 7 שנים ולפיכך התביעה לא התיישנה.
41. צודקת כב' הבוררת בכך כי "כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא חריג לכלל ההתיישנות" ולפיכך מוטל על הטוען לו. וכך קבעה כב' השופטת אגמון גונן בעמ' 10 לפסק דינה:
"כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה". נוסח הסעיף עושה שימוש באמת מידה של "זהירות סבירה" ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי (ראו רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקה 30 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.9.10))."
42. מן הפסיקה עולה כי המדובר בתנאים מצטברים. לדידי, ניתן לראות במשיגים כמי שעמדו בנטל זה: ניתן ללא ספק לומר כי עובדת מכירתו של משק במחיר נמוך מזה ששילמו המשיגים, כשנתיים קודם למשיגים, לא היתה ידועה להם – כלומר – היו קיימות עובדות שלא היו ידועות למשיגים; ברי כי ללא עובדות אלה לא ניתן היה להגיש את התביעה ולפיכך בהכרח המדובר על עובדות מהותיות לעילת התביעה; ניתן לומר כי עובדות אלה שהתגלו למשיגים נעלמו מעיניהם מסיבות שאינן תלויות בהם אלא באגודה;
43. באשר למניעת סיבות אלה "בזהירות סבירה" סברה כב' הבוררת כי למשיגים עמדו הכלים למנוע את הסיבות מן הטעם כי
"אני סבורה כי במועד כריתת ההסכם, או לכל המאוחר בתום גמר התשלומים ואפילו מספר שנים לאחר מכן, יכלו התובעים לברר אם חפצו בכך את פרטי העסקה האחרת עם צד ג'.. מדובר על כפר שיתופי לא גדול, שבו הידיעות עוברות מפה לאוזן, מה גם שהתובעת כהנה תקופה לא מבוטלת בהנהלה ויכלה לבדוק את המסמכים."
44. בכל הכבוד, איני מצטרפת לעמדה זו של כב' הבוררת. איני סבורה כי עצם היות המשיגים גרים ב"כפר שיתופי לא גדול" מביא למצב שבהכרח המידע הוא כמטבע עובר לסוחר, מצוי וגלוי לכל בכל עת. זאת ביתר שאת נוכח אופיו של המידע: מחירה של נחלה, העסקה שאצל רבים היא מהמשמעותית שעושים בחייהם, ואינם בהכרח ששים לחלוק את פרטיה עם כל מאן דהוא. בוודאי ככל שלמידע עשויה להיות משמעות בקרב השומע ובוודאי מן הטעם כי המדובר ב"כפר שיתופי לא גדול". כלומר, בשונה מפלוני ואלמוני אשר רכשו דירות שכנות באותו בניין מגורים, כאשר במקרה כזה אין השפעה של עסקת פלוני על זו של אלמוני וגם לא יכולה להיות – כאן מצב הדברים הוא אחר. יכולה להיות השפעה ולפיכך גם קיים אינטרס שלא לפרסם המידע, הן מצד האגודה והן מצד חברים אחרים (הקונים המוקדמים).
45. גם לעובדת כהונתה של המשיגה 2 בוועד ההנהלה של האגודה אין נפקא מינה לענייננו. אדם שנבחר לכהן בוועד האגודה אל לו לעסוק בחיפוש מסמכים העשויים להשפיע על חייו הוא, בניסיון להפיק מכך תועלת אישית. נראה לי כי לו הייתה נוהגת כך המשיגה, לא היתה מתקבלת התנהגות זו בהבנה, לא על ידי האגודה ולא על ידי החברים, כך שלטעון כעת שהמידע היה זמין לה עד כדי שבזהירות סבירה יכולה היתה לשים ידה עליו – נראה לי מרחיק לכת ובלתי סביר.
46. אם היו המשיגים מנצלים מעמדה של המשיגה 2 כחברה בוועד הנהלת האגודה לשם "דייג" של מסמכים לתועלתם הם, היו נמצאים הם מפירים חובות שיש לחבר ועד הנהלה כלפי ציבור בוחריו. ויודגש: המדובר בתפקיד מעין-ציבורי כלפי חברי האגודה האחרים המצפים מנבחריהם למלאו בהגינות. טענת האגודה אינה סבירה בעיני, ולו היתה מתקבלת היתה עשויה ליתן לגיטימציה לאמות מידה לא ראויות בקרב חברי ועד הנהלה באגודות שיתופיות בכלל. איני יכולה לקבל את הטענה ולפיכך היא נדחית. בנסיבות הללו, אין לומר כי המשיגים לא פעלו בזהירות סבירה למניעת הסיבות שהביאו לכך שהמידע שנתגלה לא היה פתוח בפניהם קודם למועד שנתגלה להם בשל שהמשיגה 2 כיהנה כחברת ועד הנהלה.
47. יש לזכור כי חבר ועד הנהלה אינו מסיים תפקידו וממשיך לדרכו, אלא נותר לגור בתחומי האגודה, ליד אותם אנשים שבחרו בו לתפקידו, עמם נמצא ביחסים מתמשכים לעיתים על פני שנים רבות. יש לשמור על טוהר התפקיד ובוודאי שלא לנצלו לתועלת אישית ופרטית.
48. נראה לי, אפוא, כי המשיגים עמדו בנטל להוכיח את כלל הגילוי המאוחר באופן המצדיק כי מרוץ ההתיישנות יחל עם אותו גילוי מאוחר ולא עם החתימה על חוזה המכר – כטענת האגודה.
49. אמנם, האגודה בסעיף 8 לסיכומיה בפני כב' הבוררת טוענת כי המשיג 1 ידע מרכילות ששילם עבור נחלתו יותר מאחרים, אך לצד הציטוט מעדותו כי אכן כך הוא, מוסיף ואומר המשיג 1 כי "פניתי בע"פ בשנים הללו להנהלה. לא פניתי בכתב. אני שמעתי מרכילות ששילמתי יותר מאחרים. לא חשפו בפניי שום נייר". על כך טוענת האגודה בסעיף 9 לסיכומיה בפני כב' הבוררת:
"האם לנוכח התיאור האמור ניתן לאמר כי התובע נהג בשקידה ראויה וכפי המצופה מאדם סביר בנסיבות העניין פעל כפי שמבקש לברר טענותיו ? ? ?
האם לא היה ניתן לצפות ממי שסבור כי נגרם לו עוול בשנת 93', כי יפנה מיד, ולכל המאוחר בסמוך לאחר מועד הקצאת הנחלה ויגיש תובענה מתאימה ! ? ? "
50. ובכן, לו היו פועלים המשיגים בהתאם לרציונל זה באותה העת, כטענת האגודה, וכי מה היו מביאים בתביעתם? את השמועות שהגיעו לאזנם? ללא מסמכים מתאימים לא יכולים היו להגיש תביעתם משלא קמה להם האפשרות הקונקרטית לעשות זאת, והם נמנעו מלנצל לרעה את עובדת היות המשיגה 2 חברת ועד הנהלה באגודה. רק משהותר למשיג 1 לעיין במסמכי האגודה ברשות, ונתגלה לו מסמך המאשר את השמועות שגונבו לאוזניו עוד קודם – יכול היה לעשות שימוש בכך, ולהגיש תביעה. כך בדיוק נהגו המשיגים ואיני רואה בכך כל פסול.
51. אני קובעת כי בניגוד לקביעת כב' הבוררת מפסקה, תביעת המשיגים לא התיישנה במועד בו הוגשה, ואין לראות בנסיבות מקרה זה את הזמן שחלף למן החתימה על חוזה המכר ועד להגשת התביעה כהתמהמהות בת 14 שנים.
52. דברים אלה נכונים גם באשר לטענת השיהוי, אשר אף היא נדחית על ידי מן הטעמים שפורטו לעיל.
האם נגבו כספים ביתר?
53. ובכן, לעניין שאלה זו איני יכולה לקבוע דבר.
54. המשיגים ניהלו השגתם באופן שכל שעשו זה טענו כנגד קביעות מסוימות של כב' הבוררת, אך לא הביאו בפניי טענות חליפיות. המשיגים טענו כי יש לבטל את פסק הבוררת בשל שתוקפו של המינוי פג – וטענה זו נדחתה. המשיגים טענו כי אין לדחות את תביעתם מחמת התיישנות – וטענתם זו התקבלה. המשיגים טענו כי נגבו מהם כספים ביתר ו/או "כספים אסורים" וככל הנראה התכוונו כי סכומים אלה יושבו להם – אך לא הוכיחו טענתם זו בהשגתם.
55. מכאן, כי גם לו סברתי שעשוי להיות ממש בטענות המשיגים, הרי שזולת טענות בעלמא, לא הביאו בדל ראיה להוכיח טענותיהם. חלף זאת, צירפו המשיגים את הסיכומים שהגישו בפני כב' הבוררת.
56. מסיכומים אלה עולה כי זכרון הדברים נחתם בינם ובין האגודה ביום 19/10/1993 לפיו נדרשו לשלם סך של 220,000$ בגין הנחלה. מהמסמכים שהתגלו להם באשר לעסקה המוקדמת שעשתה האגודה עולה כי ביום 11/7/1993 נחתם הסכם המכר בין האגודה ובין החברים האחרים, להסכם המכר צורפה חוות דעת של שמאי, ולפי קביעתו נקבע מחירה של הנחלה שקנו והועמד על 180,000$.
כלומר שלושה חודשים וחצי מפרידים בין זיכרון הדברים שחתמה האגודה עם המשיגים (שמאוחר לו נחתם גם חוזה מכר בין הצדדים) ובין חוזה המכר שנחתם בינה ובין הרוכשים המוקדמים למשיגים, ובתוך זמן זה נתבקשו המשיגים לשלם סכום הגבוה ב- 40,000$ מקודמיהם.
[במאמר מוסגר אומר כי למשיגים עמדו טענו באשר לפער המחירים שביקשה האגודה בין החתימה על זיכרון הדברים ובין חוזה המכר שחתמה איתם בסופו של יום, ואשר עמד על 30,000$. לעניין זה איני נכנסת כי דברים אלה עמדו בפני המשיגים, הם יכולים היו למחות עליהם בזמן אמת או להגיש תביעה בעניין זה לאחר התשלום והם בחרו להחריש. טענות אלה התיישנו לטעמי ואיני דנה בהן.]
57. אין חולק כי מתעוררת תחושה לא נוחה, בלשון המעטה, מן הפערים שבין חוזה המכר המוקדם יותר ובין זיכרון הדברים שנחתם בין המשיגים לאגודה, באשר לפער העולה על 20% במחיר, בפרק זמן כה קצר העומד על פחות מארבעה חודשים.
58. לעניין פער זה לא טענה האגודה דבר. כלומר נראה שאין מחלוקת על העובדות הללו. המשיגים טוענים כי בסמוך לגילוי העסקה הקודמת על ידם פנו לאגודה באמצעות בא-כוחם וביקשו הסברים אך האגודה נמנעה מלהשיב להם. המשיגים נתלים על העובדה כי העסקה שנחתמו מוקדם להם גובתה בחוות דעת שמאי, המחיר שם נקבע בהתאם לחוות דעתו וכי האגודה נמנעה מלקבל חוות דעת נוספת בטרם חתמה עם המשיגים על זיכרון הדברים. לדעת המשיגים התנהלות זו לבדה מזכה אותם בהשבת ההפרש בין מה ששילמו קודמיהם ובין מה ששילמו הם.
59. ובכן, בעניין זה אומר רק כי הפוסל – במומו פוסל. בעת החתימה על זיכרון הדברים, וגם בעת החתימה על חוזה המכר בין המשיגים לאגודה, לא עמדה כל מניעה בפני המשיגים לפנות הם ביוזמתם לשמאי על מנת שזה יעריך את שווי הנכס אותו הם קונים. המשיגים לא פנו לשמאי גם בעת שהאגודה העלתה את המחיר, כך לפי טענתם הם, בין מועד החתימה על זיכרון הדברים ובין המועד בו נחתמה בין הצדדים עסקת המכר. כלומר, העסקה נחתמה בתנאים של שוק חופשי, לכל לפחות אין לומר כי הוכח בפניי אחרת, שבו את התנהלות הצדדים קובעים הם, ודרך זו היתה מקובלת על שניהם – שאחרת סביר להניח שהעסקה לא היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל.
60. במצב דברים זה, איני יכולה לקבוע דבר באשר להונאת האגודה את המשיגים, או להטעיה שלה את המשיגים. כל מה שמצפים המשיגים מן האגודה לעשות – יכולים היו לעשות הם עצמם, אך בחרו שלא לעשות כן וטעמיהם עימם.
61. המשיגים המשיכו וטענו טענות שונות באשר לסכומים שרמ"י אישר לגבייה וכי האגודה תביעה סכומים העולים על סכומים אלה. בסיכומיהם טוענים המשיגים כי:
כנראהבתחילה ניסתה האגודה לדווח למינהל מקרקעי ישראל על עסקה בסך 240,000$ המינהל לא קיבל סכום זה ואישר לאגודה גביה של 178,589$ בלבד ולכן, חודשיים מאוחר יותר קיבלה הנתבעת החלטת הנהלה על סכום זה והוציאה למינהל הודעה מתקנת על סכום זה, כאשר בפועל גבו מהתובעים 250,000$ (10,000$ + 240,000$)"
62. בכל הכבוד, טענות כבדות משקל כגון אלה אינן יכולות להסתמך על "כנראה". "כנראה" אינו מקיים את הכלל הידוע 'המוציא מחברו עליו הראיה' ועל המשיגים להוכיח טענותיהם מעל 51%. נראה כי לא כך עשו בפני כב' הבוררת ובוודאי לא בפניי עת השגתם מונה שני עמודים בלבד ללא טענות חליפיות המצריכות דיון זולת הטענה כי יש לבטל את פסק הבוררת ולקבל את טענותיהם.
63. בנקודה זו מצאתי להתייחס לאמירתה המיותרת, בלשון המעטה, של כב' הבוררת כי ""גם כיום נוהגים המושבים לגבות "כספים אסורים" אליבא המינהל – והעולם כמנהגו נוהג" (עמ' 5 לפסק הבוררת). ובכן בעניין זה צודקים המשיגים כי ראוי היה שאמירה זו לא היתה באה לעולם. ראשית, מן הטען כי לא ברור על מה מסתמכת כב' הבוררת באמירה זו. שנית, כי גם לו צודקת כב' הבוררת, ואיני מסכימה ולו לרגע עם אמירתה זו, ברור כי אין להשלים עם תמונה עגומה שכזו, ובוודאי שתמונה עגומה זו המצויירת על ידי כב' הבוררת אינה יכולה לעבור בשתיקה מצד מי אשר נושא תפקיד מעין שיפוטי - הרשם או בורר הממונה על ידו. ככל שנעשים דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות כל דין, הגם שמדובר בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל שמעמדן אינו כשל דבר חקיקה, אין להתייחס לכך בשלוות נפש ויש לפעול בהתאם לכל דין. אין לי אלא להצטער על אמירה זו, לה איני שותפה כלל וכלל.
64. המשיגים אף העלו בסיכומיהם טענה כי האגודה נמנעה מלהביא לעדות את אותם חברים שרכשו נחלתם זמן קצר לפני המשיגים. וכי מה עמד בפני המשיגים מלהביאם לעדות בעצמם?
65. נראה אפוא, כי ניהול תביעת המשיגים לא השיגה את מטרתם, לא בפני כב' הבוררת ואף לא בפניי. האחריות על ניהול התביעה וההשגה של המשיגים מונחת לפתחם בלבד, ועל כתפי בא-כוחם, ובוודאי שאין על כב' הבוררת ובוודאי שלא על ערכאת הערעור לעשות מלאכה זו במקום המשיגים. אופן ניהול התביעה וההשגה מביא למסקנה אחת: המשיגים לא הביאו את הראיות הנדרשות על מנת שניתן יהיה לפסוק שהאגודה נהגה בהם באופן המצדיק השבת הסכומים הנתבעים על ידם.
66. יודגש, כי המשיגים לא טענו בפניי כל טענה באשר לחוסר תום לבה של האגודה בניהול המשא-ומתן שניהלה עמם. הטענה כי לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה נטענה, וכב' הבוררת אף קיבלה אותה. בהשגת המשיגים אין ולו בדל טענה כנגד קביעה זו של כב' הבוררת (וזאת בניגוד להוראות מפורשות שניתנו למשיגים להגיש השגתם באופן סדור המבהיר באופן מדויק אילו מקביעות כב' הבוררת נתקפות על ידם ומדוע).
67. נראה לי אפוא, כי לאחר קריאה של סיכומי המשיגה כנספח להשגתם הקצרצרה, ולאחר קריאת סיכומי האגודה שהוגשו בפני כב' הבוררת, וכלל תיק הבוררות שהועבר על ידה, אין מנוס מלקבוע כי ניהול עסקת המכר בין הצדדים היתה הדדית, וכי כל חובה שמטילים המשיגים על האגודה מונחת באותה מידה גם לפתחם: העדרה של חוות דעת שמאית והעלאת המחיר בפרק זמן קצר וזאת ללא כל תביעה בעניין זה שהוגשה מצד המשיגים.
האגודה אינה "רשות" כפי שמנסים המשיגים לטעון, וממילא טענה זו לא הוכחה. נכון הוא כי המשיגים שילמו יותר מחבר אחר באגודה על נחלתם, אך לא הובאה בפני כב' הבוררת חוות דעת כי בתקופת החתימה על חוזה המכר בין הצדדים מחירה של הנחלה היתה כטענת המשיגים. תחת זאת ביקשו המשיגים להסתמך על חוות הדעת שהובאה בעניין הרוכשים הקודמים, ואשר השמאי שערך אותה העיד כי אפשר שבאותה עת עלו המחירים בהתאם. לא מצאתי שהדברים נסתרו על ידי המשיגים, הגם שעליה כה חדה בפרק זמן כה קצר תמוהה בעיני.
68. נראה אפוא, כי לכל היותר ניתן לומר שהמשיגים נפלו לכדי טעות בהערכת העסקה עליה חתמו עם האגודה, טעות בכדאיות העסקה אשר אינה מביאה לביטול חוזה ואף לא מזכה בפיצויי.
69. אפשר שנגרמה למשיגים עוגמת נפש בשל כך, אך העובדה כי עוגמת נפש זו צריכה להיות מוטלת לפתחה של האגודה בלבד לא הוכחה על ידי המשיגים, ועל כן לא מצאתי שניתן להיעתר לתביעתם.
70. היתלותם בטענות כי על האגודה לנהוג בשוויון אמנם נכונה, אם כי השאלה הנשאלת היא - שוויון בין מי למי. כתאגיד מתחום המשפט הפרטי, הכיצד עליה לנהוג? האם דומה מעמדה לחברה קבלנית המוכרת דירות זהות לפלוני ואלמוני במחירים שונים? או שמא כפופה היא לאמות מידה אחרות? אכן ספק בלבי אם האגודה, כטענתה, אינה מחוייבת לעקרון השוויון במקרה זה משמדובר בעסקה מרצון בין מוכר – האגודה – ובין קונה – המשיגים, ובמערכת יחסים זו פועלת האגודה בכובע מסחרי בלבד ולפיכך תנאי השוק בלבד חלים עליה. אך כל טענה אחרת שתעמוד כנגד טענה זו לא הובאה על ידי המשיגים בהשגתם, וכאמור, מלאכה זו מוטלת לפתחם של המשיגים בלבד.
71. לדאבוני, הגם שאיני שלמה עם קביעה זו, ומתגנב בלבי חשש באשר להתנהלותה של האגודה במקרה דנן, לא הרימו המשיגים את נטל ההוכחה על מנת שניתן יהיה לזכותם בסכום תביעתם. נראה אפוא, כי במידה מסוימת האגודה זכתה מן ההפקר בשל שללא ספק התנהלותה מעלה שאלות במקרה זה. אלא שהתשובות לא סופקו באופן מתקבל על הדעת וברמת ההוכחה הנדרשת ואפילו המינימאלית ביותר - על ידי המשיגים.
72. נוכח הדברים הללו מצאתי לדחות את תביעת המשיגים אך לא לעשות צו להוצאות, חרף התוצאה כי למעשה האגודה היא הזוכה מתוצאה זו. הספקות באשר להתנהלותה, אשר עולים מן העובדות בלבד, מניחים את דעתי כי תוצאה זו - מאוזנת היא.
73. אני מאשרת את קביעת ההוצאות שהשיתה כב' הבוררת על המשיגים בפסק הבוררת על סך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום קביעתו על ידי כב' הבוררת ועד תשלומו המלא בפועל על ידי המשיגים.
ניתן היום, ו' תמוז תשע"ה דנה ביאלר, עו"ד
23 יוני 2015 עוזרת רשם האגודות השיתופיות
בירושלים, בהעדר הצדדים. ומנהלת מחלקת הבוררויות
