בפני עוזרת רשם האגודות השיתופיות עו"ד דנה ביאלר. תיק מס' 152/424/09 מלכה פיינטוך נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

בפני עו"ד דנה ביאלר

עוזרת רשם האגודות השיתופיות ומ"מ מנהלת מחלקת הבוררויות                                                

בעניין:                          מלכה פיינטוך, ת.ז. 009430349

ע"י ב"כ עוה"ד ניר ברזל ו/או חי שורץ ו/או כרמית ברנשטיין

                                    מרח' פל ים 5, מגדלי ישראל, חיפה 33095

                                    טל': 04-8645885; פקס': 04-8641685;

ובעניין:                         שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית שיתופית בע"מ

                                    מרח' העצמאות 17, ת.ד 504, חיפה 31000

                                    טל': 04-8671522; פקס': 04-8679042;

ה ח ל ט ה

בפניי השגה על פסק בוררות, אשר באופן מנומק וסדור דחה תביעה כספית של המשיג כנגד המשיב. תביעת המשיג עסקה בנזק כספי, אשר על פי הטענה נגרם לו בשל התנהלות המשיב, בכל הקשור למגרש שהמשיג או מי מטעמו, ביקשו להירשם כבעלי זכויות בו. כתנאי לרישומם כאמור, נדרשו הם לתשלום דמי היוון למינהל מקרקעי ישראל (להלן – "ממ"י"), כאשר הטענה המרכזית היא כי סכומי כסף אלה במועד תשלומם היו גבוהים, והנושא באחריות לכך הוא המשיב.

ביום 8/7/2009 נתקבלה במזכירות רשם האגודות השיתופיות פניית המשיג, למינוי בורר בסכסוך האמור. כבר ביום 12/7/2009 מינתה מנהלת מחלקת הבוררויות, עו"ד לאה רוזנטל, בורר כמבוקש, בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"). עקב פניית המשיג להחלפת הבורר, ולאחר דרישה ושקילה מונתה במקומו ביום 2/9/2009 עו"ד אביגיל בהט כבוררת (להלן – "הבוררת").

הליך הבוררות בין הצדדים התנהל בפני כב' הבוררת, ובסופו הוציאה תחת ידה פסק בוררות ביום 24/11/2010 (להלן – "פסק הבוררות").

בשל טעות, נכתב בפסק הבוררות "כי הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בפני רשם האגודות השיתופיות תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין לידיהם". זאת בניגוד לדין המורה על סד זמנים בן 10 ימים בלבד.

ביום 30/12/2010 נתקבלה במזכירות רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") "בקשה מטעמי זהירות להארכת מועד להגשת השגה על פסק בוררות" מטעם המשיג. הבקשה הועברה לתגובת הצד השני (והוקצב פרק זמן של 5 ימים לכך), אך בהעדר תגובה ניתנה החלטתי המנומקת ביום 13/1/2011, אשר קבעה כי ההשגה תוגש עד ליום 19/1/2011.

ביום 17/1/2011 נתקבלה במזכירות הרשם ההשגה, אשר הועברה לתגובת הצד שכנגד, ונקבע מועד לדיון.

בפתח הדיון בפניי, אשר התקיים ביום 30/6/2011, הודיע המשיג כי בין הגשת ההשגה ועד למועד הדיון בפניי, הלכה לעולמה אמו, הגב' מלכה פיינטוך ז"ל, אשר היתה חברה במשיב (להלן גם – "האגודה") וכעת עומד הוא לפניי בשם עצמו כבעל דין וכחבר אגודה כמו גם בשם עזבונה של אמו, תוך הצגת מסמכים מתאימים.

1. בין הצדדים אין מחלוקת כי מלכה פיינטוך ז"ל (להלן - "הגב' פיינטוך ז"ל") היתה הזכאית להחזיק במגרש המבונה נשוא המחלוקת, שגודלו כ- 750 מ"ר, הידוע כמגרש מס' 3 בגוש 10601 (להלן – "המגרש"). זאת, מתוקף היותה בתם והיורשת של זלמן ודבורה שפירא ז"ל, מי אשר החזיקו בו אף הם כדין (אף שלא היו חברי אגודה, ולא מצאתי לפרט הנסיבות כאן).
2. בשנת 1997 לערך, פנו בתה וחתנה של מלכה פיינטוך ז"ל, רחל ועזריאל היכל (להלן – "הזוג היכל") לאגודה בבקשה להעביר הזכויות במגרש על שמם. האגודה מצידה התנתה הסכמתה בתשלום סך של 5,000$ בגין תשתיות. דרישה זו היוותה רקע להליך בוררות שנוהל בין הגב' פיינטוך ז"ל (ככל הנראה בשל היותה חברת אגודה בשונה מהזוג היכל) ובין האגודה בשנת 1998, בו הוכרע כי הסכמת האגודה לרישום הזוג היכל כבעלי זכויות במגרש תינתן תוך תשלום סך של 3,200 ₪ בלבד בגין תשתיות (ככל הנראה בשל העובדה כי המגרש הוקטן, ועובדה זו היוותה את הרקע להליך הבוררות האמור). סכום זה שולם, והזוג היכל העבירו המסמכים הרלוונטיים לממ"י, לשם רישומם כבעלי זכויות במגרש, וקבלת חוזה חכירה מתאים. ממ"י הציב דרישה להצגת מסמכים נוספים ביניהם החלטת משקם ואישור מנכ"ל המינהלה להסדרים.
3. ב"כ הזוג היכל פנה למשקם בבקשה מתאימה להעברת הזכויות במגרש, נוכח העובדה כי הן המבקשים (הזוג היכל) והן מורישי המגרש (משפחת שפירא) אינם חברי אגודה. המשקם העביר הבקשה לתגובת האגודה. עמדת האגודה, אשר הובעה באמצעות בא-כוחה עו"ד איקו פרי, היתה כי על פי הסדר המעטפת אשר הונח לאישור המשקם, אין להעביר זכויות ללא תשלום לקופת ההסדר.
4. לפיכך, נתן המשקם החלטתו ביום 24/4/1999, כי ישקול מתן אישורו בכפוף להעברת הסך של 25,000 ₪ לקופת ההסדר. החלטה זו היתה הרקע להתכתבויות בין הצדדים, אשר הובילו לדיון בפני המשקם ביום 24/1/2000, בסופו קבע המשקם: "לדעתי לאור החלטת השופט אליעז אין זה בסמכותי להעביר העברת מגרש הנמצא בתחום המושב. על המבקשים לפנות לבית המשפט להעביר את עמדתם ולקבל החלטה בהתאם". לאחר החלטה זו של המשקם, נותר מצב הדברים בעינו שנים רבות, כאשר הזוג היכל נותרים בשב ואל תעשה, ללא השלמת הליך העברת הזכויות על שמם.
5. בשנת 2007 פנו לאגודה נכדתה של הגב' פיינטוך ז"ל ובעלה, אפרת ושמואל בן מיכאל (להלן - "הזוג בן מיכאל") להעביר הזכויות במגרש על שמם. האגודה התנתה זאת בויתור הזוג היכל ואכן ביום 16/12/2007 קיבלה האגודה מבוקשה זה. הזוג בן מיכאל שילמו לאגודה כ- 6,300 ₪ בגין חוב דמי חכירה והוצאות טיפול, ולממ"י סך נוסף של כ- 215,000 ₪ בגין דמי היוון ומע"מ.

המשיג טען בפני כב' הבוררת, כי בשל התנהגות בלתי הוגנת ובלתי סבירה של האגודה בכל הקשור למגרש, נאלצה משפחתו (הזוג בן מיכאל) לשלם דמי היוון מוגדלים לממ"י. לטענתו, מעמדה של הגב' פיינטוך ז"ל כתובעת נבע מהיותה היורשת של שפירא, הזוג היכל לא נרשמו כבעלי זכויות במגרש ולפיכך לא היה להם מעמד עת ביקשה היא ליתן במתנה את המגרש לזוג בן מיכאל. אלא שערכה של המתנה פחת (בשל דמי ההיוון המוגדלים שנדרשו על ידי ממ"י) והאחריות לכך מוטלת על האגודה.

לטענת המשיג, הסיבה להטיל האחריות לכך על האגודה נעוצה בעובדה כי הליך הבוררות שנוהל בין הצדדים בשנת 1998 לא עסק בקבלת הסכמת המשקם להעברת הזכויות במגרש לזוג היכל, על אף שהאגודה ידעה על דרישה זו. הסתרת מידע זה מהווה מעשה חמור אם לא חשש לרמיה, והיא אשר הולידה את הנזק. עילת התביעה נולדה עם דרישת ממ"י לדמי היוון מוגדלים מהזוג בן יאיר, בהשוואה לדמי ההיוון שהיו נדרשים מהזוג היכל, ולפיכך גם לא התיישנה.

האגודה טענה בפני כב' הבוררת, כי מאחורי תביעה זו עומדים הזוג בן מיכאל, אשר בשל הסכם בינם ובין האגודה, מנועים מלהעלות טענות כנגד האגודה, ובשל העובדה כי אינם חברי אגודה - אינם יכולים להתדיין עמה בהליך בוררות. בשל מצב דברים זה, בני הזוג מיכאל מסתתרים מאחורי הגב' פיינטוך ז"ל. דין התביעה להידחות על הסף בהעדר יריבות, בהעדר עילה, בשל מניעות, שיהוי והתיישנות. לגב' פיינטוך ז"ל ולמשיג לא היו זכויות במגרש ואף לו היו - אלה הועברו לזוג היכל. הם אף לא נשאו בתשלום הסכומים בגינם מבקשים הם פיצוי, כי אם הזוג בן מיכאל. עילת התביעה התגבשה עם מתן החלטת המשקם בשנת 1999 ולפיכך - התביעה התיישנה. הסכמת הזוג בן מיכאל לשלם הסכומים שדרש ממ"י מבלי להודיע על כוונותיהם לאגודה - מהווה מניעות. הגב' פיינטוך ז"ל כמו גם בנה, היו חברי אגודה ולפיכך ידעו על ההליכים בפני המשקם. הליך הבוררות שנוהל בין הצדדים ב- 1998 עסק בדרישת האגודה בלבד לתשלום.

בפני הזוג היכל עמדה אפשרות אחת משתיים: לשלם 25,000 ₪ כנדרש על ידי המשקם בהחלטתו מ- 24/4/1999 או לפנות לבית המשפט בהתאם להחלטת המשקם מ- 24/1/2000. בבוחרם שלא לעשות דבר - הם הנושאים באחריות לנזקים הנטענים, אשר ממילא לא נגרמו למשיג או לאמו. יורשי משפחת שפירא לא עשו דבר על מנת להסדיר זכויותיהם במגרש משנת 2000 ועד שנת 2007 ולפיכך אין האגודה אחראית לנזקים, ככל שנגרמו.

בשל טענת המשיג בפניה, לגבי התיישנות התביעה ואי חלות דיני ההתיישנות, דנה כב' הבוררת תחילה בחלותו של הדין המהותי על הליך הבוררות. כב' הבוררת קבעה כי הדין המהותי חל, בהסתמך על הוראות תקנון האגודה (סעיף 142 לתקנון) ובהסתמך על הוראות תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972 (תקנה 13(א)). לאחר הכרעה זו, ולאחר דיון ארוך וממצא בממצאים העובדתיים, קבעה כב' הבוררת כי התביעה שבפניה התיישנה.

בכך לא הסתפקה הבוררת, ודנה היא בטענת המשיבה כי למשיג ואמו אין כל מעמד כתובעים. כב' הבוררת קבעה כי "מרגע העברת הזכויות להיכל, לא היו למלכה זכויות במגרש ועל כן אין לה כל מעמד כתובעת בגין נזקים שכביכול נגרמו עקב מעשה האגודה". עוד קבעה כב' הבוררת כי לא הוכח מהו הנזק שכביכול נגרם עקב שינוי החלטות ממ"י, וכן כי לא היתה כל התרשלות או כל עוולה אחרת מצד האגודה.

בסיכומו של דבר, דחתה כב' הבוררת את התביעה כולה, ואף חייבה את המשיג בהוצאות.

מכתב ההשגה עולה כי טענות המשיג כנגד המשיב-האגודה בשתיים: האחת עוסקת בדרישות שלא כדין של האגודה, והשניה היא טענת האפליה. ומן הכלל אל הפרט:

1. דרישה שלא כדין של האגודה - דרישת האגודה לתשלום הסך של 25,000 ₪ למשקם ממלכה פיינטוך ז"ל או מיורשיה בני הזוג היכל, היתה שלא כדין, ואף היתה הסיבה לכישלון העסקה, עת בחרו הזוג היכל שלא להשלימה. לימים, עת קיבלו הזוג בן יאיר את הזכויות במגרש נאלצו לשלם לממ"י סכום הגדול פי 10 מהסכום שהיו נדרשים הזוג היכל לו היו משלימים את העסקה (כפי שהוגדרה על ידי המשיג בהשגתו, תוגדר גם להלן - "העילה הראשונה").
2. אפליה - אפליה של האגודה את המשיג או מי ממשפחתו (הזוג בן יאיר), בהשוואה לחבר אחר, החבר אילן כהן (להלן - "כהן"), אשר לא נדרש לשלם מאום למשקם (כאשר המשיג ומשפחתו נדרשו לשלם 25,000 ₪), והסדיר זכויותיו במגרש אחר במהירות ותוך תשלום סכומים נמוכים בהרבה. יתרה, כהן אף לא נדרש לשלם לאגודה סכומים בגין תשתיות, פיתוח ודמי חכירה הסטוריים (כאשר דרישה זו של האגודה מהמשיג ומשפחתו עמדה אותה עת על 5,000$, כזכור). על אף האמור שילם כהן לבסוף סכום זהה למשיג ומשפחתו בסך 3,200 ₪. כהן, לא קיבל מגרש מוקטן, כפי שקיבלו יורשי פיינטוך ז"ל (להלן - "העילה השניה") ובהסכמת האגודה לקבל סכום זה מאת כהן - הוסיפה, למעשה, חטא על פשע.

המשיג טוען כי כב' הבוררת התייחסה ארוכות לעילת התביעה הראשונה, אך לא דנה כמעט בכלל בעילת התביעה השניה. לפיכך, מבהיר המשיג בסעיף 7 להשגתו כי "אין המשיגים מערערים על הקביעות ביחס לעילת התביעה הראשונה... אלא ממקדים את ערעורם בסוגיית אילן כהן ובסוגיית ההוצאות שנפסקו נגדם". על אף האמור סקר המשיג את הרקע העובדתי אשר הוביל לעילה הראשונה.

לעניין מעמדה של הגב' פיינטוך ז"ל טוען המשיג כי קביעתה של כב' הבוררת, לפיה אינה בעלת זכויות במגרש כי אם הזוג היכל, בטעות יסודה. הגם שאכן זו היתה הכוונה, העברת הזכויות על שם הזוג היכל מעולם לא הושלמה ולפיכך נותרה הגב' פיינטוך ז"ל בעלת הזכויות במגרש.

לעניין העילה השניה טוען המשיג, כי עילה זו טרם התיישנה. את טענתו זו סומך הוא על שניים:

מחד גיסא - על דברי כב' הבוררת בסעיף 13.5 לפסק הבוררות שם קבעה כי "שאלת אי הדרישה (של התשלום למשקם) מאילן כהן תידון בנפרד ואינה קשורה לטענת ההתיישנות".

מאידך גיסא - על הטענה כי התנהגות זו של האגודה נמשכה על פני "שנים ארוכות ובמספר רב של הקשרים" (סעיף 28 להשגה) ולשם כך אף צורף פרוטוקול ישיבת ועד ההנהלה של האגודה, מיום 4/2/2007, ממנו עולה כי האגודה פטרה את כהן מתשלום בגין תשתיות בגין המגרש בו הוקצו לו הזכויות.

המשיג, מוכיח את תביעתו בקשר עם העילה השניה תוך שהוא נסמך על הטענות הבאות:

1. הסכום שגבתה האגודה ממנו וממשפחתו בגין התשתיות במגרש מעולם לא נדרש מכהן, וכבר בכך חטאה האגודה.
2. גם כששילם כהן בגין תשתיות, שילם סכום מופחת (3,200 ₪ על אף שמגרשו לא הוקטן) והאגודה, בכך שלא מחתה, הסכימה לכך.
3. כהן לא נדרש לשלם מאום למשקם. יחסה זה של האגודה מוכיח כאלף עדים כי דרישה זו לתשלום 25,000 ₪ מהמשיג היתה שלא כדין.
4. המקור המשפטי לדרישת התשלום ע"ס 25,000 ₪ הוא הסדר המעטפת. אלא שלטענת המשיג, דרישה זו בהסדר המעטפת עוסקת בשיווק מגרש בהרחבה באגודה, בעוד שבמקרה דנן המגרש אינו מגרש בהרחבה.

טוען המשיג ואף מביא לכך סימוכין כי משהוכיח את האפליה בינו ובין כהן, מן הראוי היה כי לכל הפחות יוטלו על האגודה הוצאות הליך הבוררות, גם אם טענות המשיג לאפליה לא יביאו להשוואת מצב המשיג למצבו של כהן. מכאן תובע המשיג כי הוצאות הבוררות יושתו על האגודה, בשונה מקביעתה של כב' הבוררת.

לטענה זו מוסיף המשיג טענה נוספת: מבקש הוא להשוות את מצבו לזה של כהן, באופן הבא: מכיוון שלטענתו הוכח כי התשלום בגין תשתיות בו אמור היה לשאת כהן עומד על 5,000$ ולא 3,200 ₪ (באשר מגרשו של כהן לא הוקטן כמגרש המשיג ומשפחתו), זכאי הוא לפיצוי בגובה ההפרש שבין סכומים אלה, בתוספת ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.

לפי אותו רציונל, טוען המשיג לפיצוי בסך 190,000 ₪ - הוא ההפרש בין הסכום ששילם כהן לממ"י (20,000 ₪) ובין התשלום אותו שילמו הזוג בן מיכאל (כ- 215,000 ₪).

נוכח כל האמור, מבקש המשיג "לקבל את ההשגה, על כל סעיפיה וראשיה, לחייב את האגודה לשלם למשיגים פיצוי בגין האפליה הפסולה, לבטל את החיוב בהוצאות שהושת על פיינטוך, ולחייב את האגודה לשלם לפיינטוך את הוצאותיהם בשתי הערכאות" (סעיף 53 להשגה).

הנזק לו טוען המשיג, נעוץ בהתנהגות צאצאי משפחתו: בפני הזוג היכל, עמדו אחת משתי אפשרויות: לשלם את הסכום שקבע המשקם (25,000 ₪) או לפנות לבית המשפט המוסמך לשם שינוי החלטתו זו של המשקם. בבחרם שלא לפעול כלל, אחראים הם לנזק שנגרם למשיג וצאצאי המשפחה בעת בה בחרו צאצאים אלה לשלם הסכום הנדרש על ידי ממ"י ואשר עלה משמעותית.

האגודה מפנה להערתה של כב' הבוררת ממנה עולה כי העיתוי בו בחרו הזוג בן יאיר לפנות לגורמים המתאימים לשם רישומם כבעלי זכויות במגרש אינו מקרי, וכי ההמתנה של בני המשפחה עד לעיתוי זה נובעת מכך שבמועד זה סיימה האגודה את הסדר חובותיה, ובעצם התבטלו דרישות הסכם המעטפת ממנו נובעת הדרישה לתשלום 25,000 ₪.

לעניין מעמדה של הגב' פיינטוך ז"ל כצד בתביעה טוענת גם האגודה כי הצדדים כולם ראו בזוג היכל כבעלי הזכויות במגרש, אף אם הליך רישום הזכויות בממ"י מעולם לא הושלם רשמית, וכך אף הוכח בהליך הבוררות שהתנהל בפני כב' הבוררת.

אלא מאי? "במהלך רישום המגרש ע"ש משפחת בן-מיכאל, אישרו משפ' בן-מיכאל ומשפ' היכל כי אין להם כל טענות כנגד המשיב. ויותר מכך, במהלך הליכי הרישום לא עלתה טענה כלשהי כלפי המשיב לא מטעם משפ' בן-מיכאל, לא מטעם משפ' היכל ואף לא מטעם המשיג ו/או מלכה" (סעיף 15 לתגובת האגודה להשגה).

לעניין הנזק שטוען לו המשיג, הוא מעולם לא הוכיחו. אף הטענה כי לו היו נרשמות הזכויות במגרש על שם הזוג היכל היה משתלם לממ"י סך של כ- 20,000 ₪ (במקום כ- 215,000 ₪ אשר שולמו על ידי הזוג בן יאיר) מעולם לא הוכחה.

טוענת האגודה, כי כל טענות המשיג בפני כב' הבוררת, בקשר עם ה"ה כהן, לא הועלו כעילה עצמאית, כפי שמנסה לעשות הוא כעת בפניי, כי אם כתמיכה בתביעתו לפיצוי הכספי הנתבע על ידו בהליך הבוררות. מכאן, כי המשיג מנסה להעלות "במסגרת הליך זה טענות שלא נטענו בפני כב' הבוררת בהליך הקודם" (סייפת סעיף 23 לתשובת האגודה להשגה).

יתרה, המשיג נמנע מלצרף את כהן לתביעתו, ואף נמנע מלהביאו לעדות. משכך, לא הוכיח המשיג קיומה של אפליה כלשהי ולפיכך יש לדחות טענותיו.

גם לו הצליח המשיג להוכיח אפליה, הרי זו היתה כנגד הזוג היכל או הזוג בן יאיר - ולא כלפי המשיג או הגב' פיינטוך ז"ל, התובעים והמשיגים בהליך זה. לפיכך יש לראות בכך העדר מעמד של המשיגים כמו גם העדר עילה.

לעניין הטענה כי המדובר בעסקת מתנה אותה נתנה הגב' פיינטוך ז"ל לביתה, ולאחר מכן לנכדתה - טוענת האגודה כי ממילא לפי דיני המתנה אין לנותן המתנה כל זכות לתביעה באשר מעניק המתנה אינו זכאי לקבל דבר מצד ג' או מהמקבל. מכאן כי למשיגים עצמם כלל לא נגרם כל נזק.

עוד טוענת האגודה, כי על מנת להתגבר על קביעת כב' הבוררת כי עילת התביעה של המשיג התיישנה, המיר המשיג כעת את עילת התביעה בטוענו כי טענה האפליה אינה מתיישנת, ומהווה את העילה לזכאותו לפיצוי. לכך משיבה האגודה כי גם אם נקבל את הטענה שהאגודה נהגה איפה ואיפה, אזי הנזק שנגרם בשל אפליה זו לה טוען המשיג, עדיין מוחזק כנזק אשר התיישן. זאת על פי המועד בו התגבשו הנזקים להם טען המשיג כעת בפניי.

נוכח כל האמור מבקשת האגודה כי "מאחר שתביעות הבסיס הינן חסרות בסיס ו/או עילה; ומאחר שהן למשיג והן לאמו אין כל מעמד בתביעות הללו; ומאחר שמדובר בתביעה שהתיישנה זה מכבר; ומאחר שהמשיג כלל לא הביא ולו בדל ראיה לתמיכה בטענה כלשהי שהעלה כנגד האגודה, הרי שמן הדין ומן הצדק לדחות השגה זו." (סעיף 69 לתגובת האגודה להשגה).  

כזכור, המשיג הבהיר עוד בתחילת השגתו, כי אין בכוונתו להשיג על קביעותיה של כב' הבוררת. כל שמבקש הוא כי אדון בטענות אשר היו בפניה, ולגביהן קבעה כי אינה נדרשת לדון בהן. הכוונה היא כמובן לטענת האפליה שטוען המשיג, ממנה מסיק הוא כי לפיצוי אשר נתבע בפני כב' הבוררת ונדחה - זכאי הוא בכל זאת. אומר מיד כי לטעמי, דין טענותיו של המשיג להידחות.

לטענת המשיג, כב' הבוררת בחרה שלא לדון בחלק מתביעתו (היא טענת האפליה) ואת אותו נזק לו טען בפני כב' הבוררת בעילות אשר נדחו על ידה (עליהן אינו מערער כעת) טוען הוא כעת בפניי - בעילה היחידה אשר לטענתו - לא נדונה (כזכור, הוגדר לעיל - "העילה השניה").

עוד טוען המשיג כי דרישתה של האגודה לתשלום הסך של 25,000 ₪ היתה שלא כדין ("העילה הראשונה").

המשיג אמנם טען כי מערער הוא אך על העילה השניה, אך נוכח ריבוי המילים סביב העילה הראשונה, בחרתי להתייחס ראשית לעילה זו, ולאחר מכן לעילה השניה;

המשיג טען בפניי כי עצם דרישת האגודה לתשלום סך של 25,000 ₪ למשקם כתנאי להסכמתו להעברת הזכויות לזוג בן מיכאל, היתה שלא כדין. "היא הופנתה בשנת 1999 והכשילה לבסוף את העסקה" (כך במילות המשיג, בסעיף 3 להשגה). מיד כעת אומר כי דין טענה זו להידחות.

הטעם הראשון לכך מקורו בדיני ההתיישנות. כזכור, קביעת כב' הבוררת בדבר החלת הדין המהותי על הסכסוך נכונה, ראויה, ומאושרת על ידי. כפי שניתן לראות, עילת התביעה התגבשה עם הפניית הדרישה לתשלום 25,000 ₪ כתנאי להקצאת הזכויות. כך טוען אף המשיג. דרישה זו, כעולה גם כן מטענות המשיג, היתה עוד בשנת 1999. במועד בו פנה המשיג לרשם (8/7/2009) חלפו למעלה משבע שנים מהתגבשות עילת התביעה, ונוכח הוראות סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ומכאן כי עילת התביעה התיישנה.

הטעם השני נעוץ בהתנהגות המשיג ומשפחתו (במקרה זה הכוונה לזוג היכל), המהווה שיהוי, השתק ומניעות. הזוג היכל קיבלו לידם את דרישת המשקם לתשלום 25,000 ₪ כתנאי להסכמתו להעברת הזכויות במגרש על שמם. הם סברו, כך טוען המשיג, כי דרישה זו אינה מוצדקת, ולפיכך לא הושלמה העסקה. אף התקיימה, כך עולה מחומר הראיות, חלופת מכתבים בין בא-כוחם ובין המשקם בעניין זה, עד אשר נקבע דיון בפני המשקם בנושא זה בדיוק, בסופו יצאה החלטת המשקם כי על הזוג היכל לפנות עם טענותיהם לבית המשפט.

כלומר, הזוג היכל לא הסכימו לדרישת התשלום (25,000 ש"ח), המשקם הורה בדיוק מה עליהם לעשות על מנת להביא לביטול דרישה זו - לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט - אך הם, מבחירה, נמנעו מעשות כן.

כזכור, החלטה זו של המשקם ניתנה ביום 24/1/2000. לפיכך, לכל המאוחר ניתן לראות במועד זה כמועד בו נתגבשה עילה התביעה, לפי העילה הראשונה. מובן כי גם לפי מועד זה עילת התביעה התיישנה. אלא שלא על סמך דיני ההתיישנות והשיהוי בלבד דין העילה הראשונה להידחות. טענת המשיג היא כי דרישה זו היתה שלא כדין. ככל שכך חשבו הזוג היכל, פתוחה היתה בפניהם הדרך לשנות החלטה זו. כפי שהורה המשקם - היה עליהם לפנות לבית המשפט על מנת לשנותה ("על המבקשים לפנות לבית המשפט להעביר את עמדתם ולקבל החלטה בהתאם" כך במילות המשקם). הזוג היכל בחר שלא לעשות כן.

כיום, מבקש המשיג לקבוע כי דרישת האגודה לתשלום האמור היתה שלא כדין. גם לו סברתי כי טענתו נכונה, הרי שדרישה זו של האגודה גובתה בחוות דעתו של עו"ד, כפי שהיה עליה לעשות, כמו גם בקביעת המשקם כי אינו יכול לאשר העברת המגרש ללא תשלום, תוך הפנייה לבית המשפט לשם קביעה אחרת בעניין זה. החלטה זו היא החלטה מעין שיפוטית, המשקם הוא בעל תפקיד מעין שיפוטי והמדובר בהחלטה חלוטה של גוף מעין שיפוטי מוסמך.

לאור העובדה כי הדרישה עמדה בעינה למן שנת 2000, ואף קודם למועד זה, אך בני משפחת המשיג לא עשו דבר לשנותה, כל נזק שנגרם מהחלטה זו של המשקם, גם אם היתה שגויה או משוללת יסוד בדין ואשר, כאמור, בני המשפחה לא עשו דבר למנעו, אינו יכול להתגלגל כיום לפתחה של האגודה. המפתח לתיקון ההחלטה, שעל פי הטענה היתה מנוגדת לדין היה בידי המשיג או מי מבני משפחתו. משלא עשו כן - ב מנועים ומושתקים מלטעון להטלת אחריות על האגודה בשל נזק שנגרם להם, כך לטענתם, עקב התנהגותם זו. תביעה זו של המשיג בגין העילה הראשונה, נדחית על ידי בזאת.

למעלה מן העניין אוסיף, כי גם לו היו פונים המשיג או מי ממשפחתו בסמוך לקבלת ההחלטה על ידי המשקם (24/1/2000) ומנסים לשנות מהחלטה זו על דרך של הליך בוררות, כפי שמנסים הם לעשות כעת בפניי ולאחר שיהוי ניכר, נדמה לי כי לאור לשון ההחלטה וההפניה המפורשת לבית המשפט, כמו גם היות המשקם בעל תפקיד מעין שיפוטי כאמור, סמכות בורר, כמו גם ערכאת ערעור על בורר (הרשם או מי מטעמו), להיעתר לתביעה לביטול החלטת המשקם מוטלת בספק - וזאת בלשון המעטה. אלא שלאור דחיית כל הטענות בעילה הראשונה, הן על ידי והן על ידי כב' הבוררת, איני נדרשת לשאלת הסמכות בעניין זה.

בטרם אסיים הדיון בעילה הראשונה, אציין כי עמדת המשיג לפיה אמו ז"ל נותרה בעלת הזכויות במגרש בשל שהזוג היכל לא השלימו את הליך רישום הזכויות במגרש על שמם עד להקצאת הזכויות במגרש לזוג בן יאיר – דינה להידחות.

לא הוכח בפניי או בפני כבוד הבוררת כי הגב' פיינטוך ז"ל השלימה את רישום הזכויות במגרש על שמה. ההפך הוא הנכון. הוכח בפני כב' הבוררת כי הזכויות מעולם לא הוקצו לה בפועל. במובן זה דומות זכויותיה כיורשת לזכויות הזוג היכל כמקבלי המגרש במתנה. מאחר שכ' הבוררת קבעה כי הזכויות במגרש מעולם לא נרשמו על שם הגב' פיינטוך ז"ל, ומאחר שקביעה זו לא נסתרה תוך גיבויה בחומר ראיות מתאים, אזי שמעמדה של הגב' פיינטוך ז"ל, אשר מעולם לא התגבש לכדי רישום הזכויות, זהה במובן זה למעמדו של הזוג היכל. לפיכך, משניתן המגרש במתנה לבני הזוג היכל, קביעת כב' הבוררת כי הזכויות במגרש עברו לזוג היכל, מעוגנת היטב בדין ובחומר הראיות, הגם שההליך הפורמאלי של רישום הזכויות לא הושלם מעולם.

משמעות קביעתי זו היא כי הגב' פיינטוך כלל לא נפגעה מדרישת התשלום ע"ס 25,000 ₪, ולפיכך בין האגודה ובינה אין כל יריבות, כפי שקבעה כב' הבוררת. דומה כי מטרת טענה זו היתה לייצר יריבות משפטית בין הגב' פיינטוך ז"ל לאגודה על מנת שתוכל להיחשב בעלת דין כמי אשר היתה בעלת הזכויות במגרש, ונפגעה כלכלית מדרישת התשלום האמורה. זאת, הן נוכח היותה חברת אגודה, מעמד אשר נותן זכות להתדיינות בהליך בוררות (בשונה ממי שאינם חברי אגודה – הזוג היכל והזוג בן יאיר), והן נוכח התחייבות הזוג היכל והזוג בן יאיר כי אין להם כל תביעות או טענות כנגד האגודה.

גם לו לא הייתי מקבלת את הטענה כאילו הדרישה לתשלום 25,000 ₪ היתה שלא כדין, אזי שעדיין קובעת אני כי מי אשר לא נפגע מדרישה זו היא הגב' פיינטוך ז"ל. הנפגעים עשויים להיות מקבלי המגרש במתנה, אשר אינם צד בהליכים נשוא החלטה זו. לפיכך בגין טענה זו אני קובעת גם כי אין כל יריבות בין המשיגים ובין האגודה.

המשיג טען בפניי כי האגודה נהגה בו ובמשפחתו מנהג מפלה, ביחס לחבר אגודה אחר - ה"ה כהן.

האגודה, טענה בפניי כי עילת האפליה הובאה בפני כב' הבוררת כחיזוק לעילות האחרות (אשר נדחו על ידי כב' הבוררת) ולא כעילה עצמאית.

לשם הדיון, אניח כי אין אלה הם פני הדברים, הגם שאינם חסרי בסיס כלל, וכי כעת, פתוחה בפניי הדרך לדון בטענה זו, גם בדמות פיצוי גלובלי;

המשיג טוען בפניי, כי על אף שאינו משיג על קביעותיה של כב' הבוררת בכל הקשור להתיישנות העילה הראשונה, אין דין התביעה בגין אפליה זהה, ולפיכך העילה השניה טרם התיישנה.

הטעמים לטענה זו כפי שהובאו בפניי הם שניים: האחד - בשל אמירתה של כב' הבוררת בסעיף 13.5 לפסק הבוררות (מצוטט לעיל), השני - בשל שהפער בין התייחסות האגודה למשיג ובין התייחסות האגודה לכהן המהווה את האפליה, נמשך שנים רבות ובהקשרים רבים.

המשיג טען בפניי, כי הוכיח את מנהג האיפה ואיפה של האגודה כלפיו וכלפיי משפחתו בהשוואה למנהגה של האגודה כלפי כהן.

מאחר שהוכחה טענת האפליה, זכאי הוא, לכל הפחות, לסעד הטלת הוצאות הליך הבוררות על כתפי האגודה, בשונה מקביעתה של כב' הבוררת. אכן, עשויה הייתי לקבל טענה זו של המשיג, אלא שיש תחילה לדון בשאלה האם אכן הוכחה על ידו אפליה זו.

המשיג כאמור, הסתמך בטענה האפליה על העובדה כי האגודה ביקשה לגבות ממנו וממשפחתו תשלום בגין התשתיות במגרש, אשר עמד על 5,000$, כאשר מכהן לא דרשה סכום דומה. גם כששילם כהן בגין התשתיות, שילם סכום מופחת הדומה לזה אשר שילמו המשיג ומשפחתו, וזאת מבלי שנוהל בעניינו הליך בוררות. העילה להפחתת הסכום אשר נדרש מפיינטוך בגין תשתיות לאחר הליך הבוררות היתה הקטנת המגרש, בעוד כהן שילם בסופו של יום סכום דומה על אף שמגרשו לא הוקטן.

לכך הוסיף המשיג וטען, כי כהן, בשונה מהמשיג ומשפחתו, אף לא נדרש לשלם סכום כלשהו למשקם.

טענות אלה של המשיג לא נסתרו על ידי האגודה. לאור הימנעותה של האגודה להשיב לגופו של עניין, אצא מנקודת הנחה כי אכן התקיימה אפליה. הנחה זו מתיישבת גם עם טענת המשיג בסעיף 24 להשגה, כי "האגודה אף הודתה, כי "נעשו טעויות שונות בענין אילן כהן", אך להשקפתה, שאיננה מנומקת כלל, טעויות אלו אינן עולות כדי קיפוח או אפליה ואינן מצדיקות סעד כלשהו. עמדה זו אין לקבל."

אלא שהאגודה אמנם לא טענה כנגד האפליה, אך טענה היא כי ככל שהיתה אפליה, היא לא היתה כנגד המשיג או אמו (כי אם כנגד הזוג בן יאיר). ממילא לא המשיג או אמו סבלו ממנה ולפיכך, לא הם אלה שזכאים לסעדים בגינה. בכל הכבוד, דומה כי בטענה זו – הצדק עם האגודה.

אכן, ככל שהתקיימה אפליה, הנפגעים היו הזוג בן יאיר או הזוג היכל, אך לא המשיג או אמו. הדרישה לתשלום סכומים ביתר, בהשוואה לכהן, היתה מהזוג היכל ומאוחר יותר מהזוג בן יאיר, והם גם אלה שנשאו בתשלום דה-פקטו. לאור העובדה כי שני הזוגות חתמו על העדר תביעות או טענות כנגד האגודה, ולאור העובדה כי אינם צד בהליך זה, הריני מקבלת את הטענה כי המשיג או אמו ז"ל אינם זכאים לכל פיצוי בגין אפליה, וכי גם בגין טענה זו – אין כל יריבות בין המשיג ובין האגודה.

בתשובה לטענה זו של האגודה, ניסה המשיב לטעון כי המגרש אשר נתנה אמו כמתנה, תחילה לזוג היכל ולאחר מכן לזוג בן יאיר, איבד מערכו, בשל אותה אפליה של האגודה, ומכאן זכאותה של אמו לפיצוי בגין כך.

בכל הכבוד הראוי, גם דין טענה זו של המשיג להידחות. כאמור משנתנה הגב' פיינטוך ז"ל את המגרש במתנה לזוג היכל, איבדה זכותה לתביעה בגין נזק כלשהו שאולי נגרם למתנה – היינו – למגרש. המתנה עברה לזוג היכל, ביחד עם כל הזכויות הנובעות ממנה.

מאחר שקבעתי כי אין המשיג או אמו זכאים לפיצוי בגין יחסה המפלה של האגודה, אזי דין טענתם כי היה על הבוררת להשית את הוצאות הבוררות על האגודה – אף היא להידחות. מאחר שהזכאים הפוטנציאליים לפיצוי בגין אפליה לא היו צד לבוררות, אין המשיג יכול להבנות מכך שהמדובר בבני משפחתו, ולזכות בפיצוי בגין נזק שלכאורה נגרם להם.

כאן המקום לומר, כי התייחסתי בהחלטתי זו למשיג, לאמו ולבני משפחתו. דומה כי הגיע הרגע להזכיר, כי בכל הכבוד הראוי, בני משפחתו של המשיג, להוציא את אמו המנוחה, לא היו צד להליך הבוררות, והם אף אינם צד להליך שהתנהל בפניי. מעמדם הוא לכל היותר כעזבון הגב' פיינטוך ז"ל, וככזה, יכולים הם לתבוע את אשר יכולה היתה היא לתבוע. הא ותו לא. פתיחת הדלת בפניהם כעזבונה של הגב' פיינטוך ז"ל, אינה מתירה בידם מעמד עצמאי המאפשר תביעת סעדים להם הם אולי זכאים, שלא מתוקף מעמדם זה. אחזור ואדגיש כי אין ולא היה לבני משפחת פיינטוך, להוציא את המשיג ואמו, כל מעמד בהליך הבוררות כולו, בין השאר גם מתוקף העובדה כי אינם חברי אגודה. דומה כי המשיג מנסה ליתן להם מעמד עצמאי, וניסיון זה יש לדחות מכל וכל. אני מוצאת, כי הגב' פיינטוך ז"ל אינה זכאית לפיצוי אשר ניסה לתבוע המשיג בשמה. 

טענה נוספת שהביא המשיג היתה כי המקור המשפטי לדרישת התשלום ע"ס 25,000 ₪ הוא הסדר המעטפת, וכי דרישה זו בהסדר המעטפת עוסקת בשיווק מגרש בהרחבה באגודה, בעוד שבמקרה דנן המגרש אינו מגרש בהרחבה. כפי שקבעתי לעיל, הזמן והמקום לבטל החלטה זו של המשקם עבר חלף מזמן, והאחריות לכך היא על המשיג ומשפחתו. בשל מחדלם, נותרה קביעה זו בעינה, כאשר הכוח לבטלה היה בידם והם בחרו להימנע מכך. אין להטיל על האגודה את האחריות לכך או לפתוח הדלת לטענות בעניין זה בהליך הנוכחי. דין טענה זו להידחות.

לאור כל קביעותיי לעיל, הריני לדחות את כל טענות המשיג לפיצוי כספי כלשהו; להפרש בין סכום התשתיות ששולם בפועל ובין זה שנדרש בתחילה על ידי האגודה זכאי אולי מי ששילם את הסכומים האמורים וסבל מאפליה. כאמור – אין אלה המשיג או אמו. כך גם לעניין סכומי הכסף ששולמו לממ"י. כל תביעותיו הכספיות של המשיג נדחות על ידי בזאת.

בשל דחייתי את טענות המשיג לפיצוי, איני נדרשת לשאלת גובה הפיצוי או לשאלת הרמת נטל הוכחתו, לרבות הטענה כי לו היו נרשמות הזכויות במגרש על שם הזוג היכל היה משתלם לממ"י סך של כ- 20,000 ₪ (במקום כ- 215,000 ₪ אשר שולמו על ידי הזוג בן יאיר).

המשיג בהשגתו טען כי אינו מערער על איזה מקביעותיה של כב' הבוררת. במקום זאת, השליך יהבו על טענת האפליה, ועליה "הלביש" את כל הפיצוי שתבע בפני כב' הבוררת, ואשר נדחה על ידה.

מקבלת אני את טענות האגודה בעניין זה, כי על מנת להתגבר על קביעת כב' הבוררת להתיישנות עילות התביעה של המשיג בפניה, המיר המשיג את עילות התביעה בטענת האפליה, תוך שהוא טוען כי תביעתו בגין אפליה טרם התיישנה, ומהווה את העילה לזכאותו לכל הפיצוי אשר נתבע על ידו.

לכך משיבה האגודה כי גם אם נקבל את הטענה שהאגודה נהגה מנהג איפה ואיפה, אזי הנזק שנגרם בשל אפליה זו לה טוען המשיג, עדיין מוחזק כנזק אשר התיישן.

אכן, מנהג מפלה יכול להימשך זמן רב, אך מועד התגבשותו של נזק הוא ספציפי.

מנהג מפלה קורה ברגע ספציפי, ויכול לחזור על עצמו בכמה הזדמנויות: כך, ניתן לטעון כי האגודה פעלה באופן מפלה עת דרשה מהמשיג או ממי מטעמו כי ישלמו סכומי כסף בגין תשתיות כתנאי להקצאת המגרש, בעת שדרישה דומה לא הופנתה כלפי כהן שביקש אף הוא כי יוקצו לו זכויות במגרש אחר. מועד הדרישה הוא מועד התגבשות הנזק, הגם שמדובר על התנהגות מפלה. המשיג או מי מטעמו הופלו שוב עת דרישת תשלום מהמשקם הופנתה כלפיהם כתנאי להקצאת המגרש על שמם, בעוד לכהן הוקצה מגרש מבלי שנדרש דרישה דומה. גם כאן, מועד התגבשות עילת התביעה הוא מועד הפניית הדרישה לתשלום.

נניח לרגע כי ממועד האפליה הראשונה ועד למועד האפליה השניה חלפו עשר שנים. האם ניתן לומר שבשל העובדה כי בשני המקרים הפלתה האגודה את המשיג, אזי יכול הוא לתבוע בגין שני הנזקים גם יחד, בשל שעילת התביעה השניה טרם התיישנה וגם היא בגין אפליה? דומה כי התשובה לכך ברורה.

המשיג ניסה, על ידי הפיכת טענה האפליה לטענה עיקרית ואפילו יחידה, להראות שבגין טענה זו בלבד – יש לקבל את כל תביעותיו הכספיות. בכל הכבוד הראוי, הריני לקבל גם בעניין זה את עמדת האגודה. המדובר בטיעון אחר מזה אשר נטען בפני כב' הבוררת, באשר בפניה לא נתבעו סעדים נפרדים בגין האפליה, בעוד שכעת מבסס המשיג את כל הסעדים שנתבעו בפני כב' הבוררת ואשר נדחו על ידה – על טענה יחידה זו. לכך אבקש להוסיף כי מנהג מפלה כלפי חבר אגודה פלוני, אינו נותן ביד חבר אגודה אלמוני את הזכאות לאשר קיבל החבר פלוני. כך גם עולה מהראיות שהביא ב"כ המשיג, בהפנייתו להחלטתה של עו"ד לאה רוזנטל בתיק בוררות 497/1836/06.

היה הגיון רב בטענה שנוכח האפליה מבקש המשיג לכל הפחות לגלגל את הוצאות הליך הבוררות לפתחה של האגודה, בניגוד לאשר קבעה כב' הבוררת. אלא שטענה זו עשויה היתה להתקבל, לו המשיג היה מי אשר, הלכה למעשה, הופלה לרעה, ולו נטענה טענה זו גם בפני כב' הבוררת. כאמור, אין זהו מצב הדברים.

לא אוכל שלא להצטרף להערתה של כב' הבוררת בדבר העיתוי בו בחר המשיג להגיש תביעתו כנגד האגודה, וזאת מבלי להתייחס לקביעה כי ממילא לא הוא או אמו ז"ל אשר בשמה, כביכול, פתח בהליכים אלה, הם אלה אשר זכאים לסעדים הנתבעים. נראה כי המועד בו בחרו משפחתו של המשיג לסיים את תהליך רישום הקצאת המגרש על שמם בממ"י נובע, בין השאר, מהידיעה שהיתה לחברי האגודה והמשיגים ביניהם (ואין נפקא מינה אם ידעו או היה עליהם לדעת. חד הם) כי במועד זה או בסמוך לו סיימה האגודה את תשלום חובותיה לפי ההסדר, וזאת מתוך מחשבה כי מצב דברים זה יביא לביטול הדרישה לשלם למשקם את הסכום שנדרש על ידו (25,000 ₪). המתנה זו היא הגורם לנזקים שנגרמו, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".

בגין הליך זה המשיג יישא בהוצאות האגודה בסך 2,000 ₪. סכום זה יישא מע"מ כדין, וישולם לאגודה בתוך 7 ימים ממועד קבלת החלטתי זו. בתום מועד זה, יישא הוא ריבית והצמדה כחוק, עד ליום תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ‏כ"ח אלול תשע"א     דנה ביאלר, עו"ד ‏‏27 ספטמבר 2011                                                            עוזרת רשם האגודות השיתופיות

בירושלים, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה