עוזרת רשם האגודות דנה בהשגה על פסק בוררות אשר חייב את אגודה שיתופית החקלאי תלמי מנשה בתשלום כספים ובהעמדת שטחי קרקע נוספים לטובת קלמן וחוה קניפל
בפני עו"ד דנה ביאלר
עוזרת רשם האגודות השיתופיות ומ"מ מנהלת מחלקת הבוררויות
בעניין: החקלאי תלמי מנשה אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יורם וסרצוג ו/או
מרח' אבן גבירול 68, תל אביב 64952
טל': 03-6952425; פקס': 03-6916510;
ע"י ב"כ עוה"ד צבי שורץ ו/או רויטל להב
מרח' כצנלסון 13, "בית ימין", ת.ד. 441, אשקלון 78103
טל': 08-6757255; פקס': 08-6757266;
בפניי השגה והשגה-שכנגד על פסק בורר, אשר חייב את המשיגה בתשלום כספים ובהעמדת שטחי קרקע נוספים לטובת המשיבים (והמשיגים שכנגד).
לשם הנוחות בלבד, ועל אף ההשגה-שכנגד אשר הוגשה, יקרא החקלאי תלמי מנשה אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ, שהוא המשיג בהליך זה וגם המשיב-שכנגד - "המשיג" בלבד, והחברים חוה וקלמן-אייזיק קניפל, אשר הם המשיבים והמשיגים-שכנגד - "המשיבים" בלבד.
1. ביום 13/11/2008 פנו המשיבים לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") בבקשה למינוי בורר בסכסוך שהתגלע ביניהם ובין המשיג, בקשר עם "נזקים כתוצאה מהשבת שטחים למינהל מקרקעי ישראל" (כך במילות המשיבים, מכותרת פנייתם זו) להם טוענים הם.
2. מהבקשה עולה כי קיים סכסוך בין הצדדים בקשר עם פיצוי לו זכאים המשיבים לטענתם, בגין קרקעות שהיו ברשותם והושבו למינהל מקרקעי ישראל (להלן – "המינהל").
3. ביום 11/12/2008 מינתה מנהלת מחלקת הבוררויות את עו"ד שאול ראובני (להלן – "הבורר") כבורר יחיד בסכסוך האמור, לפי הוראת סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"). ביום 26/12/2010 ניתן פסק בוררות על ידי כב' הבורר (להלן – "פסק הבורר"), וזה הופץ לצדדים ביום 2/1/2011.
4. ביום 6/1/2011 נתקבלה במזכירות הרשם בקשה בהסכמה להארכת מועד להגשת השגה אשר התקבלה, והשגה הוגשה על ידי המשיגים ביום 20/1/2011 (להלן – "ההשגה").
5. בהחלטה מיום 26/1/2011 נקבע דיון בפני ליום 14/4/2011. כן נקבע כי המשיבים יעבירו תגובתם להשגה בתוך 10 ימים מקבלת החלטתי זו, וכי הצדדים יגישו עיקרי טיעון טרם הדיון.
6. ביום 13/2/2011 נתקבלה במזכירות הרשם תגובת המשיבים להשגה, וכן השגה-שכנגד. בשל המועד בו הוגשו אלה, הגישו המשיגים בקשה למחיקת ההשגה-שכנגד, ובקשה זו נדחתה על ידי בהחלטה מנומקת מיום 13/3/2011.
7. לפיכך, הגישו הצדדים עיקרי טיעון, כאמור בהחלטתי מיום 26/1/2011, והדיון התקיים כסדרו.
8. ביום 30/10/1995 התקיימה אסיפה כללית של חברי המשיג (להלן גם – "האגודה"), בה נתקבלה, בין היתר, החלטה על שינוי ייעודם של כ- 150 דונם ממשבצת האגודה, בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 727, תמורת פיצוי כספי. בהתאם, בשנת 1996 נחתם חוזה בין האגודה והמינהל, להשבת המקרקעין האמורים (להלן – "השטחים המושבים") למינהל.
9. ביום 27/2/1996 התקיימה אסיפה כללית בה ניתן דיווח בקשר עם השטחים המושבים (בנוסף למיזמים אחרים עליהם החליטה האגודה, כשכונת הרחבה ויזום אזור תעשיה, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל 737 ו- 717 בהתאמה), בה טענו המשיבים בפני הנוכחים, כי מאחר שהם החקלאים הפעילים היחידים וזהו מקור פרנסתם, יש בכך כדי לבדל אותם משאר החברים ולהקים לגביהם התייחסות השונה מכולם. מבין חברי האגודה הנוכחים, היו שצידדו בעמדה זו, ולפיכך נתקבלה החלטה פה אחד לפיה תוקם ועדה חיצונית אשר תדון בפתרון הבעיות שתתעוררנה, כתוצאה מהשבת השטחים המושבים, כהגדרתם לעיל.
עוד דווח באותה אסיפה, כי על פי החלטה קודמת של האסיפה מיום 23/3/1993 מוחזרות חלקות ב' של נחלות חברי האגודה למעין מאגר כללי של מקרקעין ("פול כללי" בלשון כב' הבורר), כאשר אין מחלוקת שללא מאגר משותף זה – לא ניתן היה להוציא לפועל את המיזמים האמורים.
10. על אף שככל הנראה, במהלך האסיפה האמורה לא היתה מחלוקת בין החברים כי בשל מצבם המיוחד של המשיבים יהא צורך ליתן את הדעת על פיצויָם בעתיד, דבר לא נעשה בעניין המשיבים, למן מועד האסיפה הכללית האמורה ועד לדרישה שהופנתה למשיבים לפנות את חלקם בשטחים המושבים. הוועדה אשר הוחלט להקימה, ואשר אמורה היתה ליתן מענה, בין השאר, לעניין זה - מעולם לא הוקמה, וטענותיהם של המשיבים טופלו על ידי ועד האגודה. יתרה, מפסק הבורר עולה כי המשיבים אף לא פנו להקמתה של ועדה כאמור, אלא בחלוף כעשור.
11. ביום 13/10/1997 התקיים דיון בוועד הנהלת האגודה בעניינם של המשיבים, בו התקבלו ההחלטות הבאות:
11.1. יבוצע שינוי במבנה חלקה א' של המשיבים, אם כי לא בגודל החלקה.
11.2. לעניין חממות האננס - אלה תשארנה במקומן.
11.3. לעניין פרדס המשיבים - יפוצו הם בהתאם להערכת שמאי.
11.4. לעניין חממות הפרחים של המשיבים - ניתנו שתי חלופות; האחת - כי יועתקו החממות על חשבון האגודה, השניה - כי המשיבים יפוצו בהתאם להערכת שמאי.
12. בעקבות החלטת ועד האגודה מיום 13/10/1997 נשלחה טיוטת הסכם מאת האגודה למשיבים (ככל הנראה ביום 12/11/1997), אם כי טיוטה זו מעולם לא נחתמה, וכך נותרו פני הדברים משך כעשור, למעט פינויים של דונמים בודדים מחלקה ב' של המשיבים (ככל הנראה בין ארבעה לשישה דונם – בהתאם לגרסאות הצדדים).
13. על השטחים המושבים חלה תוכנית מתאר ממ/1518 המשנה את ייעודם מקרקע חקלאית לאזור מגורים, בנייני ציבור וכו'. בחודש יולי 2007 או במועד סמוך לכך, נתבקשו המשיבים, ככל הנראה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, לפנות את אותו חלק בשטחים המושבים המוחזק על ידם. פניה זו הובילה לפגישה שהתקיימה בין המועצה המקומית באר יעקב ובין המשיבים, בה דחתה המועצה כל טענה לפיצוי בגין השטחים המושבים המוחזקים על ידי המשיבים, תוך שהיא מפנה אותם, בעניין זה, לאגודה. אף הוגשה תביעה בעניין זה בשנת 2008, ובשנת 2009 נחתם הסכם פשרה לפיו יפנו המשיבים את חלקם בשטחים המושבים עד למועד 31/5/2010.
14. בהתאם, פנו המשיבים לאגודה, ואף הוזמנו לישיבת ועד ההנהלה של האגודה שהתקיימה ביום 26/11/2007, בה העלו המשיבים את טענותיהם לפיצוי בגין נזקיהם בקשר עם השטחים המושבים אשר עובדו על ידם ושימשו מקור פרנסתם, מעבר לפיצוי לו היו זכאים כלל חברי האגודה באופן שווה.
15. נקבע כי הדברים יובאו בפני האסיפה הכללית של האגודה, אך הדבר מעולם לא בוצע. לפיכך פנו המשיבים בתביעתם נשוא הליך בוררות זה.
16.1. האחת מיום 29/12/1997:
16.1.1. "בה הוחלט, בין היתר, על חלוקה מחודשת של אדמות האגודה, שווה בשווה (1/62 לכל בית אב) [בשל קיומן של 62 נחלות חקלאיות – תוספת שלי ד.ב], בכפוף לכבישים העתידיים...; על החזרת כל חלקות הב' ל"פול" של אדמות האגודה, אגב זכות של כל חבר לקבל 10 דונם מחלקות הב', בכפוף להתחייבות של החבר כי שטח שיינתן לו מה"פול" יוחזר על פי דרישת האגודה ללא כל פיצוי; ועל השלמה של חלקות א' קטנות עד לשטח של של 10 דונם (פחות או יותר 10%)". (עמ' 5 סעיף 6 לפסק הבורר).
16.1.2. כתוצאה מהחלטת אסיפה זו, כך מפסק הבורר, חתמו המשיבים ביום 10/12/1999 על כתב הסכמה. כמו כן, מפסק הבורר עולה כי אין חולק על כך שכל חברי האגודה השיבו את חלקות הב' בהן החזיקו לאגודה, האגודה מעבדת חלקות אלה ביחד עם עיבוד חלקות ג', ומחלקת בין החברים שווה בשווה את הרווחים בגין התמורות שמתקבלות.
16.2. השניה מיום 24/10/2000:
16.2.1. בה הוחלט לפעול לרישום נחלות החברים על שמם בטאבו. החלטה זו נתקבלה כתוצאה מהחלטה 823 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 10/2/1998, המעגנת זכותם של חברי אגודה שיתופית חקלאית לחכור מהמינהל את חלקות הא' של נחלותיהם. עוד נקבע בהחלטה זו כי יתרת שטח הנחלה יוחכר לאגודה וכי היא חופשיה לקבוע כי חלקות ב' או חלקן יוחכרו גם הן לחברים מהמינהל.
16.2.2. "על פי החלטה זו – שטח חלקה א' לא יגדל מ- 15 דונם (שהוא השטח המקסימלי של חלקות ה-א' באגודה); ואילו לחברים ששטח חלקות הא' שלהם קטן מ- 15 דונם – תינתן השלמה מחלקות הב' מ"פול הקרקעות" של האגודה; היינו –בסופו של דבר יוחכרו לכל בית אב 15 דונם – בין כחלקה א' ובין כחלקה א' ו-ב משולבות (בסטייה של 5% פחות או יותר)" (עמ' 6 פסקה שלישית של סעיף 7 לפסק הבורר).
17. כב' הבורר, חילק את פסקו לפסקות, תוך שהוא מתקדם בהכרעתו צעד אחר צעד, עד לקבלת התוצאה הסופית, תוך נימוק כל קביעה וקביעה, כפי שאפרט מיד להלן.
18. הבורר קבע כי למשיבים היתה הידיעה בדבר הצורך בפינוי שטחים על ידם, הן מחלקה א' והן מחלקה ב' של נחלתם. זאת בשונה מטענתם לפיה רק בחודש יולי 2007 ידעו שיצטרכו לפנות שטחים נוספים:
18.1. המשיבים בהליך זה טענו בפני הבורר כי זכאים הם לפיצוי בגין גידולים על מקרקעין אשר צריכים היו הם לפנות בהתאם להחלטות האגודה. האגודה, מנגד טענה כי המשיבים, חרף ידיעתם כי תהיינה קרקעות שעתידות להיות מפונות על ידם, החלו לגדל על קרקעות אלה, וזאת על מנת לטעון מאוחר יותר, לפיצוי בגין גידולים אלה.
18.2. כב' הבורר דחה טענות אלה של המשיבים. מפסק הבורר עולה כי בפני כב' הבורר עמדו ראיות, אותן ראה כאמינות ועליהן הסתמך, מהן עולה כי המשיבים בחרו שלא לשתף פעולה עם האגודה ביישום החלטת ועד האגודה מיום 13/10/1997, ובכלל זה חוסר תגובתם לטיוטה שנשלחה אליהם (ככל הנראה ביום 12/11/1997). לפיכך נקבע כי המשיבים ידעו כבר בשנת 1997 כי "צפויים להיגרע שטחים מנחלת התובעים [המשיבים בהליך זה], הן מחלקה א' ובוודאי שמחלקת הב' של נחלתם; הגם שגבולות התוכנית הסופיים והמדויקים טרם היו ידועים" (עמ' 4 סעיף 2 לפרק ההכרעה בפסק הבורר). הבורר ראה גם בהתדיינויות שהיו, בהן לקחו חלק המשיבים, ומהן עלה כי מבנה חלקה א' של נחלתם צריך להשתנות, כראיה לכך שלמשיבים היתה ידיעה בדבר השבתם של שטחים נוספים על ידם, גם כאלה הנמנים עם חלקה א' של נחלתם.
19. לעניין זכות חברי אגודה לפיצוי עקב גריעת קרקע המשנה את ייעודה:
19.1. הבורר אזכר את ההלכות בעניין זה: "ההלכה היא, כי הפיצוי שניתן על פי החלטה 727 עקב שינוי יעוד הקרקע וגריעתה מהמשבצת – שייך לאגודה ולא לחבריה" (רישא עמ' 5, סעיף 3). יתרה, הוסיף, לאגודה, במקרה כאמור, האחריות לשניים: ראשית - כי לאחר גריעת הקרקעות יחולקו הקרקעות הנותרות בין חברי האגודה באופן שוויוני, ושנית - על האגודה לפצות את החברים בגין גידולים ומחוברים בשטחים המפונים על ידם, על פי קריטריונים של פיצוי חקלאי.
19.2. הבורר בדק האם האגודה אכן פעלה בהתאם להלכה האמורה, ומצא כי החלטות האסיפה הכללית מהמועדים 29/12/1997 ו- 24/10/2000 (ראו פירוט בסעיף 16 לעיל) מוכיחות כי האגודה פעלה כדין עת חילקה את הקרקעות הנותרות באופן שוויוני בין חבריה.
19.3. משהכריע כי כך, פנה הבורר לבדוק מהו הפיצוי לו זכאים המשיבים, בהתאם להלכה האמורה, ואלו היו ממצאיו:
19.3.1. המשיבים זכאים לפיצוי העולה על הפיצוי שחולק שווה בשווה בין חברי האגודה, רק ככל שיוכח כי "בסופו של תהליך גריעת מקרקעין ממשבצת האגודה למיזמים השונים – כי הם ימצאו ניזוקים יותר מאשר יתר חברי האגודה" (עמ' 6 סעיף 8 לפסק הבורר).
19.3.2. כב' הבורר קבע כי לא הוכח בפניו שחלקה א' של המשיבים נפגעה באופן קשה יותר מחלקות א' של חברי האגודה האחרים: המשיבים לא הוכיחו את טענתם בפני הבורר כי הם השיבו שטחים בגודל רב יותר מזה של חברי האגודה האחרים, ואף לא הביאו ראיות לסתור את הצהרת יו"ר ועד ההנהלה של האגודה כי "השטח הממוצע של חלקות ה- א' של נחלות החברים באגודה הינו כ- שבעה דונם" (המשכו של סעיף 8 עמ' 6 לפסק הבורר). כב' הבורר קבע כי מחומר הראיות עולה כי ישנם לפחות חמישה משקים באגודה המחזיקים בחלקות א' בנות כשני דונם בלבד, וכי גם מחברים אחרים נגרעו שטחים מחלקות ה-א' שלהם, בשונה מטענות המשיבים בפניו.
19.3.3. כב' הבורר קבע כי גם לו קיבל טענות המשיבים אשר לא הוכחו, לא יימצאו הם מקופחים לאחר יישום החלטת האסיפה מיום 24/10/2000 באשר יחזיקו בחלקה בת כ- 12 דונם בסך הכל (אשר תורכב מחלקה א' שבידם, חלק מחלקה ב' ושטח נוסף של האגודה המוחזק על ידם לגביו קבע הבורר כי יועבר למשיבים). המסקנה מכאן היא, לשיטת כב' הבורר, כי ההשלמה לה זכאים המשיבים היא של כ- 3 דונם בלבד (השלמה ל- 15 דונם בהתאם להחלטת האסיפה מיום 24/10/2000).
19.3.4. הבורר אף קבע כי השלמה זו יש ליתן למשיבים לאלתר. עוד קבע הוא כי אין לראות בהשלמה זו של 3 הדונם, כקרקע הניתנת למשיבים "בהשאלה" באופן שהאגודה יכולה לדרוש החזרתה ללא כל פיצוי (כפי שנקבע בהחלטת האסיפה מיום 24/10/2000). אין לראות בכך השלמה זמנית מתוך "פול הקרקעות" של האגודה, כפי שטענה האגודה. בכך הסדיר הבורר את כל הקשור בחלקה א' של המשיבים.
19.3.5. לעניין טענות המשיבים בקשר עם חלקה ב' של נחלתם, קבע כב' הבורר כי "משהחליטה האגודה להחזיר לידיה את חלקות הב' של החברים (דבר שהתובעים הסכימו לו המפורש על פי כתב ההתחייבות שמיום 10/12/1999) ומשהוחלט כי יתרת הקרקע שתוותר מחלקות הב' תחולק שווה בשווה בין הנחלות... אין משמעות לגודל השטח שנגרע מחלקות הב' של החברים לצורך הפרויקטים השונים... ואין תובעים [המשיבים בהליך זה] כל עילה לתבוע פיצוי בגין הקרקע שנגרעה מנחלתם, מעבר לשטח כולל של 15 דונם שיש להעמיד לרשותם, לאלתר וללא תנאי..." (עמ' 7 סעיף 10 לפסק הבורר).
19.3.6. כב' הבורר דחה את חוות הדעת שהוגשה על ידי המשיבים "שכן חוות דעת זו תלושה מהמציאות ואינה רלוונטית, כלל. שמאי התובעים [המשיבים בהליך זה] לא התייחס כלל להחלטת האסיפה הכללית שמיום 24/10/2000; וקביעותיו ביחס לשווי המיוחד של שטחי העיבוד בחלקה א', אינן עולות בקנה אחד עם המצב בשטח כמתואר לעיל – ממנו ברור שהחלקה המשלימה לא תינתן במקום רחוק מחלקת הא' אלא בצמוד לה. השמאי מטעם התובעים גם לא העריך בנפרד את שווי הקרקע שנגרעה משטחי העיבוד בחלקה א' לשווי הקרקע שנגרעה מחלקת הב'; והעיקר,- הערכת שמאי התובעים הינה לחודש אפריל 2008, בעוד שהמועד הרלוונטי שהיה עליו לבצע את השומה – הוא המועד שבו היה על התובעים להשיב את הקרקע – קרי שנת 1996 ולא שנת 2008 ." כב' הבורר הסתמך של התייחסות אחד מחברי האגודה לשווי קרקע חקלאית העומד על 3,000$ לדונם, כפי שעלה מפרוטוקול האסיפה הכללית משנת 1996, וקבע כי בערכי היום – יעמוד הפיצוי על 5,000$ לדונם ככל שלא תועמד לרשות המשיבים קרקע משלימה ל- 15 דונם.
19.3.7. לעניין פיצוי המשיבים בגין המחוברים והגידולים בשטח שנגרע מנחלת המשיבים קבע הבורר כי מחומר הראיות שהיה בפניו עולה כי רוב החממות של המשיבים נותרו בשטחם על פי השטחים שקבע הבורר שיש להעביר לרשותם לאלתר. לגבי השטחים שנגרעים משטחי המשיבים – מצא הבורר כי המשיבה 2 העידה בפניו שרק בשנת 1998 החלו המשיבים לגדל אננס על השטחים שנגרעים מחלקה ב', בעוד שעל השטחים שנגרעים מחלקה א' החלו המשיבים לגדל אננס רק בשנת 2001. אפנה בעניין לסעיפים 12-13 לפסק הבורר. הבורר עמד בפירוט רב על התמונה הראייתית הבעייתי שהביאו המשיבים בפניו ובסופו של דבר קבע כי "לא ניתן הסבר להעברת גידול האננס משטחי הנחלה שבסופו של דבר נותרו בידי התובעים, לשטחים המצויים בתחום התוכנית דווקא, לאחר שכבר היה ידוע לתובעים ששטחים אלה ייגרעו מנחלתם. במצב דברים זה מתחייבת הקביעה – כי התובעים לא ניצלו את כל שטחי החממות שעמדו לרשותם בנחלה כולה; וכי עובר לתביעה גודלו את גידולי האננס רק בחממות שבשטח התוכנית" (עמ' 9 סעיף 13 לפסק הבורר). נוכח דברים אלה קבע הבורר כי המשיבים אינם זכאים לכל פיצוי בגין גידולי האננס, מעבר להחלטת ועד ההנהלה של האגודה מיום 13/10/1997.
19.3.8. הבורר פנה לבדוק את יישום החלטת ועד ההנהלה של האגודה מיום 13/10/1997 על המשיבים, על פי קביעותיו, בהסתמך על חוות הדעת של השמאי החקלאי רגב מטעם המשיבים, בהעדר חוות דעת אחרת מטען האגודה. הבורר קבע כי עלות העתקת המנהרות והחממות תעמוד על 30,000 ₪ לדונם בערכי היום, לכך הוסיף 10,000 ש"ח לדונם בגין הכשרת הקרקע המשלימה שעל האגודה להעמיד לרשות המשיבים, ולכך הוספו 10,000 ₪ נוספים לדונם, בגין הוצאות הגידור והכנת תשתית וניקוז (בסך הכל 50,000 ₪ לדונם).
20. נוכח קביעת הבורר כי על האגודה להשלים למשיבים 3 דונם בלבד, קבע כב' הבורר כי הפיצוי יעמוד על 160,000 ₪ בלבד המורכבים מ- 150,000 ₪ (50,000 X 3 דונם) בתוספת 10,000 ₪ הוצאות בגין שכרו של השמאי החקלאי רגב. זאת בכפוף להעמדת 12 הדונמים לרשות המשיבים. ככל שלא תעמיד האגודה לרשותם קרקע זו, קבע הבורר כי המשיבים יפוצו חלף הקרקע בסכום של 5,000$ לדונם, בגין כל דונם שלא יועמד לרשותם כאמור (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית).
21. בהשגתם של המשיגים בפני טענו הם כי "טעה כב' הבורר בכך שלא איפשר למשיגה בהתאם להחלטת הועד מיום 13/10/1997 לשאת היא עצמה בביצוע העתקת החממות ועד חשבונה לשטח שהוקצה ובכך לחסוך כספי צבור." (עמ' 1 סעיף 4 להשגה, כהגדרתה לעיל).
22. עוד טענו המשיגים כי פיצוי זה לו זכאים המשיבים כך על פי פסק הבורר, צריך להיות מותנה בכך כי המשיבים אכן ימשיכו לגדל את הגידולים בגינם פוצו, תחת האפשרות כי לאחר מתן הפיצוי יפסיקו המשיבים את עיסוקם החקלאי, וכך ייצאו נשכרים יותר מחברי האגודה האחרים.
23. כמו כן, בקשו המשיגים כי תבוטל קביעת הבורר, לפיה זכאים המשיבים לחלקה א' בגודל של כ- 15 דונם. אמנם נשענת קביעה זו על החלטת האסיפה הכללית מיום 24/10/2000, אך ברבות השנים הוברר כי אינה ניתנת לביצוע. לפיכך, גודל חלקות א' של כלל חברי האגודה עומד בממוצע על 8-10 דונם ולפיכך אין כל הצדקה כי דווקא המשיבים יזכו לנחלה גדולה יותר מחברי האגודה האחרים.
עיקר טענות המשיבים בפני:
24. בתגובתם להשגה ובהשגה שכנגד (להלן בקיצור ולשם הנוחיות – "התגובה") טענו המשיבים כי בקשת המשיג לאפשר לו לפעול על פי החלטת הוועד מיום 13/10/1997 כלשונה, ובכלל זה העתקת החממות על חשבונו נדחתה על ידי כב' הבורר בהחלטה מנומקת מיום 12/1/2011. לאור החלטה זו אין להיעתר, כל המשיבים, לבקשת המשיג בעניין זה.
25. יתרה, טוענים המשיבים בעניין זה, החלופה כאילו יעביר המשיג את החממות בעצמו ועל חשבונו אינה עולה מגוף ההחלטה עצמה. בהחלטה שתי חלופות: הראשונה - כי האגודה תישא בעלות העברת החממות, ולא נאמר כי תעבירן בעצמה, והשניה - כי תשלם פיצוי בגין החממות. האגודה אף לא בקשה, בבואה בפני הבורר, כי יתאפשר לה להעביר את החממות בעצמה. מטעמים אלה יש לדחות את ההשגה בנקודה זו.
26. לעניין הפיצוי בגין חלקה א' של המשיבים טוענים הם בתגובה כי הערכת כב' הבורר העומדת על 5,000$ לדונם שגויה, וגם האופן בו הגיע כב' הבורר להערכה זו. משלא הביאה האגודה חוות דעת מטעמה – היה על כב' הבורר להעריך בהתאם לחוות הדעת שהגישו המשיבים, היינו פיצוי העומד ע"ס 170,667 ₪ לדונם.
27. עוד באותו עניין, סבורים המשיבים כי שגה הבורר בקביעתו כי שמאי המקרקעין מטעמם לא העריך בנפרד את שווי הקרקע שנגרעה מחלקה א' ואת שווי הקרקע שנגרעה מחלקה ב' של המשיבים. מפנים המשיבים בעניין זה לסעיפים 11.1.1 ו- 11.1.2 לחוות דעת השמאי אסף יונה.
28. המשיבים אף טוענים כי שגה כב' הבורר בקביעה כי מחומר הראיות שהובא בפניו עולה שחלקות א' של משקים נוספים קטנו עד כדי גודל של 2.5 דונם, וכי הסתמכות כב' הבורר בעניין זה על מכתב האגודה מיום 15.11.2008 שגויה אף היא.
29. המשיבים עומדים על כך כי לא היתה להם כל ידיעה בדבר גודלם ומיקומם של השטחים המושבים, אלא בחודש יולי 2007, וקביעה אחרת על ידי כב' הבורר אף היא שגויה. לראיה, כך טוענים המשיבים, "ממועד האסיפה הכללית מיום 27.02.96 ועד למועד זה [המועד בו פנו אל המשיבים מהועדה לתכנון ובניה] לא פנו אל המשיבים ולא ביקשו מהם לפנות את המקרקעין הנ"ל" (ריישא עמ' 5 לתגובה, כהגדרתה לעיל). לפיכך, זכאים הם לפיצוי בגין גידוליהם שעל החלק בשטחים המושבים שהיו בחזקתם. לעניין זה טוענים הם גם כי נפל כב' הבורר לכלל שגיאה עת קבע כי המשיבים לא ניצלו את מלוא כושר הייצור של נחלתם באשר שניהם שכירים. המשיבים מצהירים כי המשיב 1 אינו עובד מחוץ לנחלה למעלה מ- 20 שנה, וכי המשיבה 2 עובדת כשכירה בהיקף משרה הקטן מ- 50% בלבד. נוכח האמור עיסוקם של המשיבים בגידול אננס מהווה מקור פרנסתם העיקרי.
30. לאור האמור ולאור היעדרותה של חוות דעת נגדית מטעם האגודה, מבקשים המשיבים כי אקבע שהם "זכאים לפיצוי בגין הגידולים ואובדן ההכנסה, כמפורט בחוות הדעת של השמאי החקלאי מר עמוס רגב" (עמ' 6 סעיף 3.10 לתגובה כהגדרתה לעיל).
31. למשיבים טענות נוספות בקשר עם שגגות שנפלו בפני כב' הבורר (אי הקמת הוועדה החיצונית, מסקנות הבורר בקשר עם הימנעות המשיבים ליישום החלטת הועד מיום 13/10/1997 ועוד), אך לשם הקיצור אמנע מפירוטן.
32. המשיבים מבקשים כי פסק הבורר הקובע פיצויים בסך 160,000 ₪ בגין העתקת החממות יושאר על כנו. לכך יוסף פיצוי נוסף בגין חלקה א' (ע"ס 170,667 ₪ בגין כל דונם מושב ובסה"כ 6 דונם), וכן ייקבע להם פיצוי בגין הגידולים ואובדן ההכנסה בהתאם לחוות הדעת של השמאי עמוס רגב.
דיון והכרעה:
33. קראתי בעיון את החומר שהובא בפני על ידי הצדדים, ואומר מיד, כי לטעמי, הנמקותיו של כב' הבורר מעוגנות היטב בחומר הראיות, ואף תוצאתו נכונה ומתבקשת.
34. בפתח השגת האגודה, עתרה היא לביטול החלטת כב' הבורר בעניין הפיצוי בגין העתקתן של חממות המשיבים. תחת זאת, מבקשת היא כי יותר לה להעביר חממות אלה בעצמה ועל חשבונה, תוך שהיא מסתמכת על החלטת ועד ההנהלה של האגודה מיום 13/10/1997.
35. בשל חשיבות החלטה זו, אביאה כלשונה:
"סעיף מס' 1 חממות האננס של קניפל במקב"ת המשך טיפול
א) יבוצע שינוי במבנה חלקה א' אך לא בגודל החלקה.
ב) חממות האננס ישארו במקומם.
ג) על הפרדס ינתן פיצוי בהתאם להערכת שמאי
ד) חממות הפרחים:
1) או יעותקו למקום אחר כאשר עלות העתקת החממות הינו על חשבון האגודה
2) או ינתנו פיצויים עפ"י הערכת שמאי
ה) כל הנושא יובא לפני בורר מוסכם על שני הצדדים כאשר הבוררות מחייבת וסופית
ו) עו"ד אלפחד יכין ניר עבודה לנושא וכן יוציא מכתב מסודר למינהל לידי דודי רוסו.
הסיכום הנ"ל הינו בהמשך לדיון שהתקיים במינהל יחד עם חוה קניפל"
36. ויובהר מיד, כי גרסת המשיבים בעניין זה מקובלת עלי; אין בהחלטה זו כל פריבילגיה או אופציה שניתנה לאגודה להעביר את החממות בעצמה ועל חשבונה כפי שעתרה היא בפני בהשגתה. כל שהחלטה זו מאפשרת היא בחירה בין שתי אפשרויות: העתקת החממות, כאשר העלויות בגין ההעתקה תהיינה על חשבון האגודה, או לחליפין, פיצוי בגין החממות בהתאם להערכת שמאי.
37. פרשנות האגודה לפיה החלטה זו מאפשרת לה "לשאת היא עצמה בביצוע העתקת החממות ועל חשבונה", אין לה על מה לסמוך, ולפיכך יש לדחותה.
38. משמעות קבלת טענת האגודה כי יש לאפשר לה לבצע את העתקת החממות על חשבונה היא ביטול הפיצוי שקבע כב' הבורר למשיבים, בסך 160,000 ₪. מובן כי כפועל יוצא מדחיית פרשנות האגודה בעניין זה, גם אין לקבל את טענתה שבהעבירה בעצמה ועל חשבונה את חממות המשיבים – פטורה היא מלשאת בסכום הפיצוי שנקבע על ידי הבורר.
39. זאת ביתר שאת נוכח החלטת הבורר מיום 2/1/2011, אשר אליה הפנו תשומת ליבי המשיבים (ובעניין זה אעדיף להחריש באשר לשתיקתה של האגודה בכל הקשור לקיומה של החלטה זו מלכתחילה) ואשר דוחה את פרשנותה של האגודה בדבר זכותה לבצע את העתקת החממות בעצמה:
"...אוסיף ואציין, כי לגופו של עניין, אין לאפשר לנתבעת [האגודה] לבצע את העתקת החממות בעצמה.
גם אני סבור, כתובעים [המשיבים], כי החלטת ועד הנתבעת מיום 13/10/97 אינה מזכה את הנתבעת להעתיק את החממות; וגם אם יש לפרש כך את ההחלטה – הרי שהנתבעת מנועה מלעשות כן; הרי היא כפרה, מכל וכל, בחובתה למלא אחר החלטת ועד זו ולא עתרה כלל לאפשר לה לפעול לפי החלופה שאינה פיצוי כספי להעתקת החממות לשטח החילופי בעצמה ועל חשבונה.
והעיקר – הנתבעת התנתה את המתן השטח החילופי בתנאי (שקבעתי שלא היה לו בסיס) לפיו התובעים התחייבו לפנותאת השטח החילופי עם דרישה וללא כל פיצוי; ובכך מנעה, הלכה למעשה, את העמדת השטח החילופי והעתקת החממות בעצמה.
ומעבר לדרוש אציין כי מתן זכות לנתבעת להעתקת החממות בעצמה, הינה פתח למחלוקות עתידיות ואף טומנת בחובה סיכון של צורך בפיקוח והתערבות, עתידית, של ערכאה שיפוטית; וגם מטעם זה, יש להעדיף את חלופת הפיצוי הכספי שנפסק".
41. גם טענת האגודה לפיה פיצוי זה צריך שיותנה בכך כי המשיבים אכן ימשיכו את גידולם החקלאיים, דינה להידחות.
42. פיצוי זה הינו בגין אפשרות העתקתן של החממות, על מנת להעמיד את המשיבים במצב שוויוני בהשוואה לחברי האגודה האחרים – כמי שהיו החקלאים היחידים. לשון אחר: מטרת הפיצוי היא להעמיד את המשיבים כמי שיוכלו לגדל גידוליהם, כפי שהיה מצבם טרם השבתם של השטחים המושבים.
43. ככל שהמשיבים בוחרים שלא לעשות בפיצוי זה שימוש על מנת להעמיד לרשותם גידולים תחת אלה אשר פונו – זכאים הם לעשות כן. הפיצוי מעמיד בפני המשיבים את האפשרות להמשיך בפועלם ובמשלח ידם כחקלאים נוכח טענותיהם כי זהו מטה לחמם, ובחירתם שלא לעשות כן – עומדת להם כזכות, ולגיטימית.
44. משמעות בחירה זו היא כי לא יכולים המשיבים לדרוש פיצוי נוסף בגין אובדן הכנסה, נוכח כי זו לא אבדה, אלא מבחירה.
45. לפיכך, דרישתם בפניי כי אקבע פיצוי נוסף בגין אובדן הכנסה (בהתאם לחוות הדעת של השמאי עמוס רגב) – דינה להידחות.
דרישת המשיבים לפיצוי בגין הגידולים שהועתקו על ידם
46. כב' הבורר התייחס בפסק הבורר גם לנקודה זו, וקביעתו בנוגע אליה מקובלת עלי. מסכימה אני לקביעות הבורר כי המועד שנקבע לפנוי חלקם של המשיבים בשטחים המושבים, במסגרת הפשרה אליה הגיעו המשיבים עם הוועדה לתכנון ובניה, אינו מקרי כלל וכלל.
47. המועד שנקבע לפינוי, כזכור, הוא חודש מאי 2010. מפסק הבורר עולה כי עיקר גידולי האננס אשר פונו על ידי המשיבים נשתלו בקיץ 2010. מעם המועד בו נשתלו ועד למועד הפינוי חלפו כשלוש שנים המהוות שני מחזורי גידול בדיוק. קביעות אלה של כב' הבורר אינן עומדות במחלוקת, ולא הופרכו על ידי המשיבים. לפיכך, מסכימה אני עם כב' הבורר במסקנתו: "ונזכור, שמדובר במועד פינוי מוסכם שנקבע בפשרה בין התובעים [המשיבים] לוועדה לתכנון ובניה; ואין להניח שמועד תום הגידולים, לא נלקח בחשבון בקביעתו" (עמ' 10 לפסק הבורר).
48. לאמור יש להוסיף כי נוכח הראיות שהובאו בפני, גם אני סבורה כי אין לקבל את טענת המשיבים לכך שלא היתה להם הידיעה כי יהיה עליהם להשיב שטחים נוספים על אלה שהושבו על ידם בתחילה (כ- 5 דונם, תלוי בגרסת מי מהצדדים). גם אם אקבל גרסתם כי לא היתה להם הידיעה, אני קובעת כי נוכח מעורבותם בניהול האגודה, ונוכח ההחלטות שהתקבלו – היה על המשיבים לדעת זאת, גם אם לא בבהירות מלאה, ולפעול בהתאם.
49. אמירתם של המשיבים בתגובה שהוגשה על ידם, בסעיף 2.5 כי "לאורך כל השנים אמרו חברי ועד האגודה [המשיגה] למשיבים, כי חלקה א' שלהם לא תפגע כתוצאה מהשבת המקרקעין המושבים" אינה מוכיחה דבר. שהרי, בהחלטות ועד ההנהלה נאמר מפורשות כי "יבוצע שינוי במבנה חלקה א' אך לא בגודלה" – ואפנה להחלטת הועד מיום 13/10/1997. מכאן, כי המשיבים ידעו או צריכים היו לדעת, שחלקה א' לא תישאר במבנה הנוכחי. כמו כן, גם אם הגבולות המדויקים של השטחים המושבים נודעו למשיבים רק בחודש יולי 2007, אין להתעלם מכך שידעו או היה עליהם לדעת על השבת כל חלקה ב' – ולפיכך בגינה אינם זכאים לכל פיצוי. העובדה כי לא נעשתה כל פניה למשיבים לפנות את חלקם בשטחים המושבים אינה מקימה להם כל חזקה לפיה קמה להם זכות בשטחים אלה, זכות יתר, השונה מזכויות חברי האגודה האחרים.
50. זכותם השונה מחברי האגודה האחרים, קמה אך נוכח הוכחה כי יש במצבם המיוחד, כחקלאים יחידים מבין חברי האגודה, לפצותם מעבר לפיצוי החברים האחרים. לפיכך, יש פיצוי המשיבים בגין העברת החממות על מנת שימשיכו בעיסוקם הרגיל, פיצוי הולם, וכל פיצוי מעבר לכך פוגע בשוויון שבין חברי האגודה. עניין זה נכלל בפיצוי שקבע כב' הבורר ע"ס 160,000 ₪, אשר הושאר על כנו (ראו סעיף 40 לעיל).
פיצוי המשיבים בגין קרקע ככל שלא תתקבל השלמת הקרקעות כאמור בפסק הבורר
51. המשיבים טענו בפני כי סכום הפיצוי שקבע כב' הבורר, בסך 5,000ִ$ לדונם, במקרה בו האגודה לא תעמיד לרשותם קרקע משלימה, אינו פיצוי הולם. את טענתם זו סומכים הם חוות הדעת של השמאי מטעמם, מר אסף יונה, וזאת הואיל והאגודה נמנעה מלהביא חוות דעת שמאית מטעמה. לטענת המשיבים, משכך – היה על כב' הבורר לקבל את חוות דעתו של השמאי מטעמם, ללא עוררין.
52. המשיבים מבקשים כי תתקבל גרסתם על סמך חוות הדעת, וזאת על אף הבעיות העולות מפסק הבורר, בקשר עם חוות דעת זו. אומר בכנות כי עם מילות הביקורת של כב' הבורר בכל הקשור לחוות דעת זו – מסכימה אני. יתרה, המשיבים, בבקשם כי אקבע את הפיצוי לו יהיו זכאים בהתאם לחוות דעת זו, נמנעו מלהתייחס אל מילות הביקורת של כב' הבורר, בבחינת לא התייחסנו – לא קיים. איני מבינה את ההגיון בטענה זו נוכח הביקורת מבלי ליתן לה איזו התייחסות ולפיכך – טענה זו של המשיבים נדחית. אפנה בעניין זה למילות הביקורת של כב' הבורר, אשר צוטטו על ידי לעיל בסעיף 19.3.6 נוכח חשיבותן, ולא ראיתי לחזור עליהן כאן.
53. המשיבים אף הגדילו לעשות בטוענם כי שגה הבורר בקביעתו כי מר יונה נמנע מלהעריך בנפרד את שווי הקרקע שנגרעה מחלקה א' ואת שווי הקרקע שנגרעה מחלקה ב' של המשיבים, תוך שהם מפנים לסעיפים 11.1.1. ו- 11.1.2. גם כאן, על מנת להבהיר את הנקודה, אביא את הסעיפים אליהם מפנים המשיבים כלשונם:
"11.1.1 במקרה של השבת חלק מחלקה א' בשטח של כ- 6 דונם והשבת חלק מחלקה ב' בשטח של כ- 8 דונם, סך של: 1,152,000 ₪ (מיליון ומאה וחמישים ושניים אלף ₪).
11.1.2 במקרה של השבת חלק מחלקה א' בשטח של כ- 6 דונם והשבת חלק מחלקה ב' בשטח של כ- 8 דונם, כאשר אגודה המושב תקצה שטח קרקע אחר כהשלמה של חלקה ב' בשטחי האגודה, סך של: 1,024,000 ₪ (מיליון ועשרים וארבעה אלף ₪)."
בכל הכבוד, יגעתי ולא מצאתי הכיצד סעיפים אלה סותרים את ממצאי הבורר. לכך לא אוסיף.
54. חוות דעתו של השמאי מר יונה אינה ברת הסתמכות בעניינים שבפני, ולפיכך יש להותיר את קביעות הבורר עניין זה, כמו גם את הנמקותיו. ויובהר, אמירות בעלמא כאילו "טעה הבורר" בעניין זה או אחר, אין בהן כדי להביא נימוקים או הוכחות לכך. ברור ביתר שאת, כי לאור פסק הבורר המנומק, וההליך הארוך אשר נוהל בפני כב' הבורר, אין לקבל טענות בעלמא של מי מהצדדים בדבר טעויות הבורר וזאת מבלי להביא קצה ראיה או הסבר מניח את הדעת לטענה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי קביעת הבורר להעמיד את הפיצוי על הסך של 5,000$ לדונם קרקע ככל שלא תשלים האגודה את חלקה א' של המשיבים כאמור בפסק הבורר – תעמוד בעינה.
55. למעלה מהנדרש, אבקש להוסיף: טענת המשיבים כאילו על הבורר לקבל את חוות דעת השמאי מטעמם רק בשל שהאגודה נמנעה מלהביא חוות דעת מטעמה נדחית על ידי מכל וכל. הבוררים הממונים על ידי הרשם או מי מטעמו ממונים, בין השאר, גם בשל מקצועיותם בנושאים המובאים בפניהם. כב' הבורר במקרה דנן נמנה על בוררים אלה. אין לצפות, ובוודאי שאין לקבל טענה, לפיה חוות דעת המוגשת על ידי צד לבוררות תתקבל כדברי אלוהים חיים, ולו רק בשל העובדה כי הצד שכנגד נמנע מלהביא חוות דעת מטעמו. לבורר שיקול דעת, ועליו לעשות בו שימוש כל אימת שבאמתחתו נימוקים ראויים לכך, בדיוק כפי שמצא לנכון לעשות כב' הבורר במקרה זה. כחלק משיקול דעת זה, אם נמצאו נימוקים לכך כי חוות הדעת המובאת שגויה, בלתי סבירה, אינה מביאה בחשבון פרמטרים מהותיים - מובן כי בורר אשר לא יביא את הדברים כהוויתם יימצא חוטא לתפקידו.
טענת האגודה כי תבוטל קביעת הבורר לפיה זכאים המשיבים לחלקה א' בגודל של 15 דונם
56. בהשגתה טענה האגודה כי
"9. כב' הבורר קבע כי גודל חלקה א' של המשיבים יהיה 15 דונם. קביעה זו הסתמכה על החלטת האסיפה הכללית מיום 24/10/00 לפיה היתה אכן שאיפה ורצון להגיע לסדר גודל כזה או עד אליו. אולם בפועל לא נתבע עניין זה ע"י המשיבים בתביעתם.
10. בדיעבד התברר כי החלטה זו אינה ישימה, שכן השטחים שנשארו בפועל כחלקות א' נעים סביב 8-10 דונם לכל חבר כפי שהעיד יו"ר הועד מר יצחק מרדכי. זהו אכן שטח חלקות א' של רוב הנחלות במושב. אין ולא יכולה להיות כל סיבה הגיונית וצודקת ליתן דווקא למשיבים 15 דונם בחלקה א' כאשר לכל שאר החברים לא ניתן לבצע התאמה דומה".
57. בכל הכבוד, קביעה זו של כב' הבורר נשענת על החלטת האסיפה הכללית של חברי האגודה. בורר אינו שם שיקול דעתו במקום החלטת האסיפה הכללית, אשר התכנסה כדין. ככל שאכן זהו מצב הדברים, והחלטה זו אינה ברת יישום בפועל, מתכבדת האסיפה הכללית להתכנס ולקבל החלטה מתאימה, אליה יהיו כפופים גם המשיבים. ללא החלטה מתאימה כדין – ההחלטה אשר עמדה לנגד עיני הבורר – היא זו אשר מכריעה, תחת שיקול דעתו של ועד האגודה. האסיפה הכללית היא הריבון באגודה השיתופית, וככל שוועד האגודה סבור כי החלטה שנתקבלה בה אינה ישימה – שומה עליו כי ידאג לכינוס אסיפה כללית בה יובאו הדברים בפני החברים, ותתקבלנה החלטות מתאימות באופן דמוקרטי – על פי כל דין. זאת בשונה ממצב דברים בו סבור ועד האגודה מבין כי החלטה של אסיפה כללית אינה ישימה, ולוקח לעצמו את החירות שלא לקיימה או לקיימה אחרת משהוחלט כדין.
58. לפיכך, כל עוד אין החלטת אסיפה כללית המשנה את הנורמה של 15 דונם לכל שטח א' של נחלות החברים באגודה – קביעות כב' הבורר בעניין זה יוותרו גם הן על כנן.
59. כב' הבורר קבע כי משהחליטה האגודה כי חלקות ב' יושבו אליה – אין נפקא מינה לגודל החלקה שהושבה לאגודה, וכל נחלה זכאית לפיצוי זהה. בנקודה זו חולקת אני על כב' הבורר. מצבם של המשיבים שונה משאר חברי האגודה, בהיותם החקלאים היחידים באגודה. לו קיבלנו את ההחלטה כלשונה – היה בכך עשק המיעוט. זאת, ביתר שאת נוכח העובדה כי המשיבים הביאו עמדתם זו בפני האסיפה הכללית, תוך שהם מפנים תשומת ליבה של האסיפה למצבם המיוחד, והאסיפה אף קיבלה עמדה זו.
60. לפיכך, מצאתי שוב לחזק את זכאותם של המשיבים לפיצוי בגין היותם החקלאים הפעילים היחידים באגודה, כאמור לעיל. ויובהר שוב – מטרתו של הפיצוי הכספי האמור – להעמיד את המשיבים במצב בו היו טרם השבת חלקם בשטחים המושבים, כמי שהיו החקלאים הפעילים היחידים באגודה. בסכום הפיצוי שנקבע על דיי כב' הבורר, רואה אני די לצורך כך.
- האגודה תשלם למשיבים את הסך של 160,000 ₪, כאמור וכמבואר בפסק הבורר, בצירוף מע"מ כחוק, בתוך שבוע מקבלת החלטתי זו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המועד לתשלומו ועד לתשלומו המלא בפועל.
- האגודה תקצה למשיבים את השטחים הנותרים מחלקה א' ואת השטחים הנותרים מחלקה ב' של המשיבים (לאחר ניכוי חלקים משטחים אלה - השטחים המושבים - שהוחזקו על ידי המשיבים). כן תקצה למשיבים את אותה חלקת מקרקעין המוחזקת על ידם מזה שנים (החל משנת 1989). בכך יוקצו למשיבים כ- 12 דונם, אשר יהוו את חלקה א' של המשיבים.
- כמצוות כב' הבורר, תשלים האגודה הקצאת 3 דונמים נוספים, על מנת להשלים את גודלה של חלקה א' ל- 15 דונם, כאמור בהחלטת האסיפה הכללית מיום 24/10/2000, וזאת ככל שלא תתקבל החלטת אסיפה כללית אחרת, נוכח טענות ועד ההנהלה של האגודה, לפיהן החלטה זו אינה ישימה בפועל.
- 5129371
- 54678313הואיל וטענות האגודה בהשגתה נדחו כולן, ראוי היה כי אחייב את האגודה בהוצאות המשיבים בהליך זה. אלא שהמשיבים הגישו השגה שכנגד משלהם, שאף טענותיהן בהשגה שכנגד נדחו כולן. נוכח מצב דברים זה, הריני לקבוע כי אין צו להוצאות.
המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"א דנה ביאלר, עו"ד 24 אוגוסט 2011 עוזרת רשם האגודות השיתופיות
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
