עיקול על זכויות בר רשות בנחלה
גדר המחלוקת במסגרת בקשת רשות הערעור הוא בשאלה, האם עיקול שהטיל בנק על זכויותיו של בר רשות במשק חקלאי, במושב, תקף אף לאחר פטירתו של בר הרשות, ומונע העברת זכויות בנחלתו עליה הוטל העיקול, חרף קיומה של הוראה בחוזה השכירות שבין מושב ובין מינהל מקרקעי ישראל (להלן:"חוזה המשבצת"), המגבילה את פיצול הבעלות בזכויות בר רשות במשק חקלאי?
הסכסוך בפרשה זו נסב על נכס מקרקעין, נחלה במושב בית לחם הגלילית (להלן: "המושב"). המושב, הוא השוכר של נכס המקרקעין נשוא תביעה זו, מכוחו של חוזה משבצת שבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") ובין המושב.
למר יוסף יונג, שהלך לבית עולמו, היו מוקנות זכויות של "בר רשות" בנחלה. בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה על סך של 640,497 ₪, כנגד יוסף, בגין חובו של יוסף בחשבון שנוהל בבנק. בעקבות התביעה שהגיש הבנק, ניתן צו עיקול זמני עד לגובה סכום התביעה, על זכויות "בר רשות" של יוסף בנחלה. צו העיקול הזמני נרשם בספרי המינהל ובספרי המושב.
אלמנת המנוח, גב' גיטה יונג, היא יורשתו היחידה של יוסף. לפיכך, מכוח סעיף 128 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965, בית המשפט נתבקש על ידי הבנק לחייב את גיטה במלוא סכום התביעה. בנוסף, עתר הבנק לסעד נגד המינהל והמושב אשר יאסור עליהם להעביר או להקצות לגיטה, או לכל גורם אחר את זכויות בר הרשות של יוסף, אלא לאחר שיוסר העיקול.
בית המשפט המחוזי קבע כי העיקול שהטיל הבנק על זכויות בר רשות של יוסף בנחלה החקלאית, תקף גם לאחר פטירתו של יוסף, והעיקול אף מונע העברת זכויות בנכס, וזאת למרות קיומה של הוראה בחוזה המשבצת, המגבילה את פיצול הבעלות בזכויות בר רשות במשק חקלאי.
גיטה טענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי העיקול הזמני שהטיל הבנק טרם פטירתו של יוסף, מאפשר לבנק להיפרע מהעיזבון באמצעות הנחלה וזאת, לטענתה, מן הטעמים הבאים:
1. זכויות בר הרשות בנחלה הועברו אליה מכוח חוזה המשבצת. בחוזה המשבצת קיימת הוראה לפיה, במותו של יחיד בני הזוג בעלי זכויות בר רשות בנחלה, תועברנה הזכויות לבן הזוג הנותר. לטענתה של גיטה, ההוראה בחוזה המשבצת מונעת הורשה של הזכויות, ומשכך, מונעת את עיקולן מידי העיזבון, מאחר שכלל אינו מחזיק בהן.
2. חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע ובמים), תשכ"ז- 1967- אוסר שיעבוד של קרקע חקלאית, למעט במקרים חריגים. במקרה דנן, הטלת העיקול היא בניגוד לחוק ההתיישבות משום שלא זכתה לאישור בכתב מאת שר החקלאות או מי שהוסמך לכך על ידו ובשל כל העיקול בטל.
3. העיקול הוטל על זכות רישיון במקרקעין לתקופה קצובה, ומשהסתיימה התקופה, אין עוד משמעות לעיקול.
4. יש מקום להבחין בין עיקול, המהווה הליך כפוי, לבין שיעבוד שהוא הליך מרצון.
5. הבנק התרשל כאשר לא ביקש מיוסף לשעבד את זכויותיו במשכון, ברשות המינהל והמושב.
בית משפט העליון הגיע למסקנה כי אין מקום להתערבות מצידו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
בית המשפט העליון ציין כי החלטת בית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי ונשענת על תכלית חוזה המשבצת והעקרונות שנקבעו בהכרעותיו של בית המשפט העליון – הן לעניין פרשנות חוזה המשבצת, והן לעניין הקביעה כי אין בהגבלת עבירות כדי לשלול את אופיה של זכות כבעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול. (ע"א 3553/00, אלוני נ' זנדטל מכוני תערובת בע"מ). עוד אומר בית המשפט העליון, כי משנרשם העיקול אצל המינהל, אשר לא הכחיש, אלא אף מסר את עמדתו לפיה, אין בהרחבת זכויותיה של גיטה בחלקה, כדי לאיין את זכות המעקל לגבי מחצית הנחלה.
לטענת בית המשפט העליון, רישום העיקול על ידי המינהל, מהווה מענה מספק לטענותיה של גיטה וכי רישום העיקול על ידי המינהל אף עולה בקנה אחד עם דעת מלומדים בעניין משכון זכות שעבירותה הוגבלה בכפוף להתאמות הנדרשות.
בית המשפט העליון מוסיף כי לא מצא ממש גם בטענתה של גיטה לעניין חוק ההתיישבות החקלאית.
על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי נותר על קנו.
