על מי מוטלת האחריות לדאוג להסדרת הזכויות במגרש?

בפני ביהמ"ש בקשתה של חוה, גרושתו של חבר באגודה השיתופית כפר ברוך, להסדרת זכויות החכירה במשק אשר היה שייך להורי בעלה לשעבר, ובחלקה בה התגוררו הזוג בזמן נישואיהם.

לטענת חוה, הורי גרושה מינו אותו לבן ממשיך במשק והודיעו על כך לאגודה, ובשנת 1989 אף הוקצתה לו ולחוה חלקה במשבצת האגודה, שהוסכם לגביה כי תצורף למשק, ואת בית המגורים אשר היה בנוי בחלקה קנו בני הזוג מהאגודה, תוך שהם מאמינים כי החלקה הינה חלק מהמשק. בעקבות סכסוך במשפחתו של גרושה, נודע לבני הזוג כי רשות מקרקעי ישראל אינה מכירה בחלקה כחלק מהמשק, ובכדי שיהיו להם זכויות כלשהן בחלקה, עליהם להסדיר זכויותיהם מול רמ"י ולשלם דמי היוון על פי ערך הקרקע נכון למועד הגשת בקשה.

לטענת חוה, היא וגרושה התנהלו בהתבסס על הידיעה כי החלקה הינה חלק מהמשק וכי לא יהיה צורך לשלם עבור החלקה דמי חכירה או היוון, וכי רמ"י מעולם לא דרשה שבני הזוג יסדירו את זכויותיהם בחלקה למרות שידעו על קיומה ועל הזכויות שמכרה להם האגודה.

מוסיפה חווה וטוענת, כי בשנת 1991 נטלו היא וגרושה משכנתא בכדי לממן את רכישת הבית בחלקה, ורמ"י חתמה על ההתחייבות לרישום משכנתא בה צוין כי הנכס שעתיד להיות משועבד הוא משק הוריו של גרושה, ובעשותה כן הציגה רמ"י מצג לפיו החלקה הינה חלק מהמשק.

לפיכך טוענת חוה, כי בנסיבות המקרה יש לדרוש ממנה דמי היוון על פי ערך המגרש בשנת הרכישה, ולכל המאוחר על פי ערך המגרש מספר שנים לאחר מכן עת הסתמכה על מצגי השווא של רמ"י.

בתשובתה טוענת רמ"י, כי במסגרת התובענה מנסה חוה להתחמק מתשלום דמי היוון בהתאם להוראות החוק וזאת תוך גלגול האחריות המוטלת על כתפיה אל כתפי רמ"י, ולכן דין התובענה להידחות.

עוד טוענת רמ"י, כי חוה וגרושה הניחו מספר הנחות שגויות וחסרות עיגון עובדתי ומשפטי, והמסמכים עליהם מסתמכת חוה אינם תומכים בטענתה באשר להצגת מצגי שווא ע"י רמ"י. לדברי רמ"י, אין בספרי הרישום רישום בדבר מינוי בן ממשיך בנחלה, וכי החלקה העומדת בבסיס המחלוקת נמצאת בתחומי המושב ואינה חלק ממשק כלשהו. ועוד, חוה לא דיווחה לרמ"י על רכישת המבנה ולא פנתה אליה בכדי לחכור את החלקה, ואין רמ"י מחויבת ליזום פניה מצידה, אלא ההיגיון הוא שרוכשי הנכס הם אלו שאמורים לדאוג להסדיר את כל הדרוש ביחס אליו.

בנוסף, רמ"י מכחישה את הטענה לפיה הציגה בפני חוה וגרושה מצג שווא לפיו החלקה מהווה חלק מהמשק, ואף אם הייתה מוגשת בקשה ע"י חוה להכיר בכך, הרי שצירוף מגרש למשק מאושר רק כאשר אין בחלקה של המשק מקום לבנות בית עבור הדור השני, אך הואיל ובמשק היה ניתן להקים בית שני, בקשה שכזו הייתה נדחית.  ובאשר לחתימה על ההתחייבות לרישום המשכנתא, טוענת רמ"י כי זו נחתמה עקב הטעייתה, שכן במסמך מטעם הבנק פורט בטעות המשק כנשוא השעבוד בכפר ברוך, ולא החלקה.

לבסוף מסכמת רמ"י, כי בכדי שחוה וגרושה יוכרו על ידה כחוכרי המגרש יהיה עליהם לשלם לה את התשלומים הנדרשים, ובפרט דמי היוון וחתימה על חוזה חכירה.

דיון והכרעה

בתחילת דבריו מציין ביהמ"ש כי אין מחלוקת בין הצדדים, שחוה מתגוררת בחלקה במושב, ולא שילמה לרמ"י דמי היון בגין המגרש האמור וכי עליה לעשות כן; וכי המחלוקת היא בנוגע למועד הרלוונטי בהתאם לשווי המגרש, בו יש לגזור את דמי ההיוון.

לאחר בחינת מכלול הטענות והחומר שהונח לפניו, מצא ביהמ"ש, כי דין התביעה להידחות.

ראשית קבע ביהמ"ש, כי טענותיה האמורות של חווה באשר למינויו של גרושה כבן ממשיך של הוריו במשק, ובאשר לצירוף החלקה למשק, לא הוכחו, וחוה אף לא המציאה שום מסמך התומך בטענותיה.

ביהמ"ש הבהיר, כי אמנם בעדותה ציינה חוה כי האגודה היא זו שגרמה לה להאמין שהחלקה היא חלק מהמשק, ולא רמ"י; אך עיון בהסכם מלמד, כי האגודה מכרה לחוה ולגרושה את בית המגורים בחלקה בלבד, ולא נטען דבר באשר לשיוכו למשק. יתר על כן, הוריו של גרושה אינם צד להסכם, וככל שהיה מדובר בחלקה המצורפת למשקם, הרי שהם היו אמורים להיות צד להסכם.

לפיכך, קבע ביהמ"ש כי אין מחלוקת שבשנת 1989 לא הטעתה רמ"י את חווה ולא הציגה בפניה מצג כלשהו ממנו עולה, כי החלקה הינה חלק מהמשק; ככל וחווה סברה כי החלקה הינה חלק מהמשק ובשל כך לא שילמה דמי היוון הרי שהדבר נעשה ללא קשר להתנהלות רמ"י ובשל כך לא קיימת הצדקה לחשב את דמי ההיוון על פי שווי החלקה בשנה זו. הוסיף ביהמ"ש ואמר, כי אינו מקבל את טענתה של חווה לפיה היה על רמ"י לפנות אליה לאחר רכישת הבית לשם הסדרת הזכויות במגרש.

שנית קבע ביהמ"ש, כי במסמכי המשכנתא אשר הופנו לרמ"י צוינו שמות הורי הגרוש, וכן צוין מספר המשק שלהם. על כן, אין בחתימה של רמ"י על ההתחייבות לרישום משכנתא בכדי לאשר שהחלקה הינה חלק ממשקם של ההורים, ואין בחתימה זו בכדי להציג מצג כאמור, שכן לא רמ"י היא זו שיצרה את המצג אלא הבנק הוא שהכין את המסמכים, ולפיכך לא מקובלת על ביהמ"ש טענתה של חווה כי מועד החתימה של רמ"י על ההתחייבות רלוונטי לשם קביעת דמי ההיוון אותם עליה לשלם.

ולבסוף קובע ביהמ"ש, כי משנת 1989 בה רכשו חווה וגרושה את הזכויות בבית שבחלקה, הם לא פעלו להסדיר זכויותיהם בקרקע מול רמ"י, שהיא הבעלים של הקרקע וזאת בשל הנחות וסברות שלא נמצא להן כל בסיס.