על פי המלצת החוקר נפסקה החברות ב''תנובה'' לחמישה מושבים.
בפני רשם האגודות השיתופיות תיק 74-163/09 כפר שמואל מושב עובדים להתיישבות שיתופיות בע"מ ואח' נ' "תנובה" מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח'
תיק מס' 74/163/09
תיק מס' 1035/67/09
תיק מס' 990/144/09
תיק מס' 885/118/09
תיק מס' 102/123/09
להתיישבות שיתופיות בע"מ
משוחררים להתיישבות שיתופית בע"מ
להתיישבות שיתופית בע"מ
להתיישבות שיתופית בע"מ
להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
כולן ע"י ב"כ עו"ד רמי אבידע ו/או עומר לירן ו/או אח';
מדרך מנחם בגין 154, תל אביב
טלפון: 03-6083520 ; פקס: 03-6083521
- נ ג ד -
2. תעשיות מזון "תנובה" אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עו"ד עוזי מור ו/או שי תמר
ו/או אח'-ליפא מאיר ושות' עורכי דין
רח' איתמר בן אב"י 4, תל אביב
טלפון: 03-6070600 ; פקס: 03-6070666
המשיבות;
אבקש להדגיש, כי לאור זהות טענות המשיגות, זהות תגובת המשיבה והעובדה שהדיונים אוחדו בהסכמת הצדדים, החלטתי לתת החלטה אחת ולחסוך זמן יקר, אין בכך בכדי לפגוע בטענות המשיגות והטיעונים השונים בעניינן לא נעלמו מעיני, וכך יצוינו בהחלטתי.
בחקירתו, מצא החוקר מסמכים שונים הסותרים את טענות המשיגות, לפיהן הוצאו מ"תנובה" שלא כדין. בהתאם למסמכים אלו, תיקנו המשיגות את טיעונן ועתה הן טוענות לחברות ב"תנובה" מכוח "נוהג מחייב".
השאלה אשר עמדה במסגרת החקירה הייתה האם יש לראות את המשיגות כחברות ב"תנובה" גם כיום, בין אם משום שחברותן לא פסקה מעולם ובין אם משום שהתקבלו מחדש לחברות מכוח התנהגות, לאחר שזו הסתיימה קודם לכן.
המשיגות טוענות כי יש לדחות את המלצת החוקר וכי יש להורות על תיקון פנקס החברים ב"תנובה", באופן שתירשמנה כחברות ב"תנובה".
"תנובה" מצידה טוענת כי יש לדחות את כל טענות המשיגות ולקבוע כי חברותן פסקה זה מכבר וכי אינן חברות אצלה.
מאחר והמקרים דומים מאד בנסיבותיהם ומאחר והצדדים מיוצגים על ידי אותם ב"כ, החלטתי לאחד הדיון במקרים הללו, על כן אדון בהחלטתי בחמשת המקרים יחדיו.
טענות המשיגות
האגודות שיווקו לטענתן תוצרת חקלאית של חבריה ל"תנובה" בפרקי זמן שונים.
בפנייתן המקורית טוענות המשיגות, כי מעולם לא הודיעו להן על הפסקת חברותן ב"תנובה" וכי הן הוצאו מ"תנובה" שלא כדין. עוד טוענות המשיגות כי לטעמן לא נערך הליך נאות להוצאתן מ"תנובה", וכן לא התקיימה עילה המצדיקה הליך זה .
המשיגות אינן טוענות כי הן פנו אי פעם בבקשה להתקבל מחדש כחברות ב"תנובה" לאחר פרישתן.
לאחר גילוי מסמכים העוסקים בפרישתן של האגודות מ"תנובה", בין אם בהסכם פשרה ובין אם בבקשה לפדיון מניות, שינו האגודות את טענתן ועתה הן טוענות כי "תנובה" המשיכה לשווק תוצרת של יחידים באגודה גם לאחר פרישתן וכי התנהגות זו מצביעה על קבלתן מחדש כחברות ב"תנובה".
המשיגות טוענות ביחס לפרישתן מ"תנובה" כי נהוג היה שחברות המושבים והקיבוצים ב"תנובה" הייתה אוטומטית, הותנתה בשיווק התוצרת באמצעות "תנובה" ונעשתה בדיעבד עם השיווק.
במהלך השנים "תנובה" הנפיקה מניות לכל המשווקים אשר שיווקו דרכה. המשיגות טוענות כי הנפקת המניות לא נעשתה אלא לחברים ו/או ליצירת חברות ו/או לחידושה.
נוסף על כן, המשיגות טוענות כי החוקר לא ביצע את עבודתו כהלכה וכי לא ניתנה הזדמנות להעמיד את טענותיה במבחן החקירה הנגדית, וכיוצא בזה נפגם מיסודו הליך בירור הראיות.
המשיגות טוענת כי לאור הטיעונים אשר הובאו לעיל, יש לדחות את המלצת החוקר ולהורות על תיקון פנקס החברים, באופן שהמשיגות ירשמו כחברות ב"תנובה".
נוסף על טענות אלו, טוענת משיגה 3, כי "תנובה" הסתירה מידע מהותי, לאחר שזו ביקשה להעמיד לרשותה ולעיונה את כל החומר שעוסק בקיזוז סכומים בגין מניות, ופניותיה ל"תנובה וב"כ הושבו ריקם.
טענות המשיבים
לטענת המשיבים, המשיגות הן אשר פנו ל"תנובה", כל אחת וסיבותיה בין השנים 1961- 1966 וביקשו מיוזמתן לפדות את מניותיה ב"תנובה". בפנייתן אף הודו כי חדלו לשווק התוצרת החקלאית ל"תנובה".
על פי תקנון "תנובה" דאז, חבר לא יכול לפדות את מניותיו בה, אלא אך רק בעת הפסקת חברותו ב"תנובה". על כן, ניתן לפרש את פניית המשיגות לפדיון המניות בצורה אחת בלבד והיא בקשה לפרישה מחברות ב"תנובה".
במהלך השנים, החברים אצל המשיגות שיווקו את התוצרת החקלאית בצורה ישירה מול "תנובה", מצב אשר לא היה מתאפשר אילו המשיגות היו חברות ב"תנובה". שכן, במסגרת החברות ב"תנובה" נדרש כל חבר לשווק את התוצרת החקלאית דרך "תנובה", החברים היו כפופים לחובת השיווק המאורגן, חובה אשר נקבעה בתקנון "תנובה" ונאכפה על ידה בקפדנות. דהיינו, מושבים החברים ב"תנובה" שיווקו במהלך אותן שנים את מלוא תוצרת חבריהם, במרוכז ל"תנובה" ולא התאפשר "שיווק פרטי" של החברים במושב באופן ישיר ושלא באמצעות המושב ל"תנובה".
בהמשך, החלה "תנובה" לשווק תוצרת חקלאית גם ממי שלא נמנה על חבריה, ולפיכך עצם השיווק ל"תנובה" לא העיד מעולם על חברות ב"תנובה".
המשיגות טוענות עוד כי בשנים הרלוונטיות לעניינו, התקיים לכאורה ב"תנובה" "נוהג מחייב", אשר במסגרתו נעשתה הקבלה לחברות ב"תנובה" באורח אוטומטי מכוח שיווק התוצרת החקלאית בלבד. זאת, בניגוד לנוהל הפורמאלי שהיה קבוע מאז ומעולם בתקנון "תנובה", ולפיו המבקש להתקבל לחברות ב"תנובה" נדרש להגיש לה בקשה בכתב, בנוסח הקבוע בתקנון, וזו נדונה במוסדותיה המוסמכים, ורק לאחר אישורן נשתכלל מעמד החברות.
המשיבים מוסיפים לטעון כי מן הדין לקבוע כי המשיגות לא עמדו בתנאי תקנה 2א לתקנות החברות שכן, לא התקיימה דרישת ההדדיות. זאת ועוד, תקנון "תנובה" שולל את האפשרות להתקבל לחברות מכח התנהגות, וממילא הדבר אינו אפשרי כלל.
המשיבים טוענים כי לאור כל האמור לעיל יש לדחות את כל טענות המשיגות ולקבוע כי הן אינן חברות ב"תנובה".
משיגה מספר 1
בפנייתה המקורית טענה משיגה 1, כי מעולם לא הודע לה על הפסקת חברותה ב"תנובה" וכי היא הוצאה מ"תנובה" שלא כדין. עוד טוענת משיגה 1 כי לטעמה לא נערך הליך נאות להוצאתה מ"תנובה", שכן לא התקיימה שום עילה המצדיקה הליך זה .
בשנת 1960, נתבעה משיגה 1 על ידי "תנובה" בגין יתרת חוב שהייתה חייבת ל"תנובה" בבית המשפט המחוזי בת"א ב- ת.א 3131/60. בחומר התביעה אשר אותר בארכיון המשיבה, נמצאו אסמכתאות מתאריך 25/09/1963 המעידות על הסכם פשרה אשר נחתם בין משיגה 1 ל"תנובה". לפי האמור, הסכם הפשרה אמור להסדיר את יתרת חוב גדולה שהאגודה הייתה חייבת ל"תנובה" .
בחקירתו, מצא החוקר בארכיוני המשיבה, אסמכתות וביניהם הסכם פשרה אשר נחתם בין הצדדים בתאריך 25/09/1963. מסמכים אלו מצביעים כי הפסקת החברות של משיגה 1 אצל המשיבה נעשתה ביוזמתה ובהתאם לבקשתה, ולא ביוזמת "תנובה" כפי שטענה האגודה בפנייתה המקורית. חמורה מכך היא העובדה שהאגודה ידעה על הסכם זה ובחרה שלא לגלותו בפנייתה המקורית ואף הגדילה לעשות כאשר טענה טענות הפוכות לפיהן האשמה תלויה ב"תנובה".
לאחר גילוי הסכם הפשרה על ידי החוקר, שינתה משיגה 1 את טיעונה וטענה כי "תנובה" המשיכה לשווק תוצרת של יחידים באגודה ל"תנובה" גם לאחר פרישתה שלה וכי התנהגות זו מצביעה על קבלתה מחדש כחברה באגודה.
בהסכם הפשרה אשר נחתם בין משיגה 1 ל"תנובה", מצהירה האגודה, כי החליטה לפרוש מחברותה ב"תנובה" וכי נעשתה התחשבנות הדדית בין הצדדים, שכללה גם פדיון מניות. בסיפא של ההסכם הצהירה האגודה, כי :
"פרשנו מאוגדתכם ולא תהיינה לנו אליכם כל תביעות מאיזה סוג שהוא הן
כספיות והן אחרות, עקב היותנו חברים באוגדתכם."
בניגוד לטענותיה של משיגה 1, לא הוצגו דו"חות כספיים מלאים בהם נרשמה החזקה כלשהי במניות "תנובה" לאחר השנים 1960-1961 ו- 1979 בלבד. להיפך, החוקר גילה כי בדו"חות הכספיים אשר הוגשו על ידי משיגה 1 מצוין כי בין השנים 1961-1960 מופיעה יתרה במניות ובקרנות ואולם בדו"ח משנת 1979 מופיעה "תנובה" בחובה לגבי מניות אלה ובסוף השנה היתרה הינה אפס. גם אי הצגת הראיות שיש בכוח המשיגות להציגן ואינה עושה כן, מתפרשת כנגדה.
בנוסף, איתר החוקר בארכיוני "תנובה" תעודות מניות שהאגודה החזירה ל"תנובה" והצהרה שלה על תעודות נוספות שאבדו לה, אשר גם את תמורתן היא ביקשה לפדות במסגרת ההתחשבנות דלעיל.
בדבר טענת משיגה 1, לפיה המשיכה "תנובה" לשווק את תוצרתם של יחידים באגודה. המשיבה הציגה בפני החוקר רישומים על שיווקים של בעלי משקים במושב לאחר פרישתה של האגודה מחברותה במשיבה ואשר סווגו ב"תנובה" כ"בודדים" או כ"לא- חברים".
בפנייתה המקורית טענה משיגה 2, כי מעולם לא הודע לה על הפסקת חברותה ב"תנובה" וכי היא הוצאה מ"תנובה" שלא כדין. עוד טוענת משיגה 2 כי לטעמה לא נערך הליך נאות להוצאתה מ"תנובה", שכן לא התקיימה שום עילה המצדיקה הליך זה .
בחקירתו, מצא החוקר בארכיוני המשיבה, מסמכים המצביעים כי הפסקת החברות של משיגה 2 אצל המשיבה נעשתה ביוזמתה ובהתאם לבקשתה, ולא ביוזמת "תנובה" כפי שטענה האגודה בפנייתה המקורית. ממסמכים שאותרו על ידי "תנובה" עולה כי בתאריך 17/01/1966 פנתה האגודה אל "תנובה" בבקשה לסיים את חברותה ולפדות את מניותיה ב"תנובה".
בנוסף, כתבה האגודה ל"תנובה", כי אין באפשרותה להחזיר את תעודות המניות כי לא קיבלה אותן וכי היא מבקשת את פדיון המניות למרות שהתעודות עצמן לא הוחזרו. למרות זאת נמצאו בארכיון המשיבה העתקי תעודות כאלה, שכנראה הוחזרו בשלב זה או אחר ל"תנובה". פדיון המניות נעשה כמקובל אז ב"תנובה" בתשלומים שנתיים שהתפרסו על כמה שנים, ונמצאו מכתבים ששוגרו לאגודה בצירוף לצ'קים השנתיים.
מבדיקה של רואה החשבון דוד עצאר מברית פיקוח עולה, כי אכן שיווקי האגודה ל"תנובה" ככזו נפסקו במהלך שנות ה-60. בשנת 1963 לא נרשמו שיווקים על שם האגודה, לאחר מכן היו מספר שיווקים נוספים בשנים 1964 ו-1965 ולאחריהם לא נרשם כל שיווק או צבירת מניות לטובת האגודה.
משיגה 2, לא גילתה כל זאת בפנייתה המקורית לרשם האגודות השיתופיות ואף החמירה לעשות וטענה טענות הפוכות, מהן משתמע כי היא הוצאה מ"תנובה" בעל כורחה ובניגוד לרצונה, למרות שהמשיכה לשווק באופן "פעיל" ל"תנובה".
התצהירים אשר הוגשו על ידי משיגה 2 הינם תצהירים לאקוניים אשר לא הוסיפו מידע אודות פרישתה של האגודה מ"תנובה" ותהליך פדיון המניות ונראה כי נדלו מאוויר הדל. שכן העדים המדוברים לא הצהירו בתצהיריהם כי היו חברי וועד ההנהלה במועדים הרלוונטיים. על כן נראה כי חשיבותם אל מול המסמכים אשר נמצאו בארכיון המשיבה הינה מינורית.
מדו"ח החוקר עולה כי הדו"חות הכספיים אשר הוגשו ע"י משיגה 2 הינם דו"חות סלקטיביים אשר מכילים בתוכם מידע אודות מספר שנים בודדות בלבד: 1964, 1965, 1967-1968. בדו"ח משנת 1964 אכן מופיעה אחזקת מניות ב"תנובה". אולם בדו"חות משנת 1965 ו- 1967 לא ניכרת עלייה משמעותית בהיקף המניות, דבר אשר אינו מתיישב עם המשך שיווק פעיל ל"תנובה". יתרה מכך, בשנת 1968 נראה כי קיימת ירידה משמעותית בכמות המניות המוחזקות. עובדה זו מתיישבת היטב עם פדיון מניות האגודה ב"תנובה" ומתאימה מבחינת טווח הזמנים ולוח התשלומים השנתיים הנובע מפדיון המניות, שכן המכתבים אשר נמצאו בארכיון המשיבה, בהם ביקשה משיגה 2 לסיים את חברותה ב"תנובה" ולפדות את מניותיה, הינם משנת 1966.
עוד איתר החוקר, כי בדו"חות הכספיים של משיגה 2 מופיע רישום על שיווקים שנעשו ל"טרה" משנת 1968, דבר שלדעת החוקר ולדעתי אינו מתיישב עם המשך חברותה ב"תנובה", אשר באותם זמנים עמדה על בלעדיות עם חבריה ולא הסכימה שחבריה ישווקו מתוצרתם גם למשווקים אחרים.
בדבר טענת משיגה 2, לפיה המשיכה המשיבה לשווק את תוצרתם של יחידים באגודה, "תנובה" הציגה בפני החוקר רישומים על שיווקים שהתקבלו באופן פרטני מחברי באגודה (על סמך שמם הפרטי) לאחר 1968 (פרישת משיגה 2) מ"תנובה" ואלה סווגו ב"תנובה" כ"בודדים" או כ"לא- חברים".
צורת רישום זו של חברים כ"בודדים" או כ"לא- חברים" וניהול הרישום על שמו של חבר המושב הבודד ולא על ידי שמה של האגודה וזאת בעיצומה של תקופת "השיווק המאורגן" שהיה נהוג בזמנו בכל התיישבות העובדת מהווה ראיה לכך שהאגודה לא התכוונה להפוך לחברה מחדש ב"תנובה", שלא שכן הייתה מוודאת שרישום שכזה יעשה על שמה וייזקף לזכותה.
יתרה מכך, משיגה 2 המשיכה לקבל את כספי פדיון המניות מ"תנובה" במשך חמש שנים מלאות ללא כל הסתייגות או מחאה מצידה.
המשיגה לא המציאה דוחות כספיים אשר יש בהם כדי להעיד על צבירת מניות לאחר פרישתן מ"תנובה" (1968). יתרה מכך, הדוחות שכן הומצאו על ידי המשיגה מעידים על ירידה עקבית ביתרת המניות, דבר המצביע כי למעשה זהו פדיון המניות ב"תנובה".
בפנייתה המקורית טענה משיגה 3, כי מעולם לא הודע לה על הפסקת חברותה ב"תנובה" וכי היא הוצאה מ"תנובה" שלא כדין. עוד טוענת משיגה 3 כי לטעמה לא נערך הליך נאות להוצאתה מ"תנובה", שכן לא התקיימה שום עילה המצדיקה הליך זה .
ממסמכים שהוגשו לחוקר מטעם "תנובה", עולה כי הפסקת החברות של משיגה 3 אצל המשיבה נעשתה ביוזמתה ובהתאם לבקשתה, ולא ביוזמת "תנובה" כפי שטענה האגודה בפנייתה המקורית. ממסמכים אלו התגלה כי בתאריך 30/10/1966 פנתה האגודה אל "תנובה" בבקשה לסיים את חברותה ולפדות את מניותיה ב"תנובה":
..." וזאת בהתאם להחלטת אגודתנו... והיות אגודתנו נפסקה כל מגע מסחרית
אתכם מעל שלוש שנים".(כך במקור, על פי החוקר, א.ז).
בנוסף, מציין החוקר כי בתאריך 23/11/1966 נשלח ממרכז "תנובה" חשבון מפורט לאגודה ובו פירוט היתרה שנצברה בגין מניות, הסבר כיצד מבוצע התשלום, חלוקת הכספים והפרוצדורה אשר נדרשת מהאגודה על מנת לסיים את חברותה במשיבה.
יתרה מכך בתאריך 30/11/1966 חתמה האגודה בחותמת האגודה ושני מורשי חתימה מטעמה על הודעת פרישה מ"תנובה". בהודעה זו מציינת משיגה 3 כי החל משנת תשכ"ד פרשה מחברותה ב"תנובה" וחדלה להיות חברה בה, ולפיכך היא מבקשת לפדות את המניות כולל תעודות מניות שאיבדה ואין ברשותה. למרות זאת, נמצאו בארכיון המשיבה העתקי תעודות מניות, שכנראה הוחזרו בשלב זה או אחר ל"תנובה".
פדיון המניות נעשה כמקובל אז ב"תנובה" בתשלומים שנתיים שהתפרסו על כמה שנים. בבדיקתו במסמכי המשיבה, איתר החוקר מכתבים ששוגרו לאגודה בצירוף לצ'קים השנתיים.
על פי הדוח של רואה החשבון דוד עצאר מברית פיקוח עולה, כי שווקי משיגה 3 ל"תנובה", נפסקו בשנות ה-60 וכי השיווק האחרון על שם האגודה נרשם ב-1964.
משיגה 3 לא המציאה דוחות כספיים מלאים ורצופים אשר יש בהם כדי להעיד על צבירת מניות לאחר פרישתן מ"תנובה". יתרה מכך, שני העמודים הבודדים (מהשנים תשכ"ט ותשל"א) שכן הומצאו על ידי המשיגה מעידים על ירידה עקבית ביתרת המניות, דבר המצביע כי למעשה זהו פדיון המניות ב"תנובה".
בדבר טענתה של משיגה 3 להסתרת מידע על ידי המשיבה וב"כ, הרי שלאחר קריאת התיק, אינני רואה הצדקה לטענה זו, שכן ניתן הסבר מניח את הדעת מצידה של ב"כ המשיבה בעניין זה.
משיגה מספר 4
בפנייתה המקורית טענה משיגה 4, כי מעולם לא הודע לה על הפסקת חברותה ב"תנובה" וכי היא הוצאה מ"תנובה" שלא כדין. עוד טוענת משיגה 4 כי לטעמה לא נערך הליך נאות להוצאתה מ"תנובה", שכן לא התקיימה שום עילה המצדיקה הליך זה .
ממסמכים שהוגשו לחוקר מטעם "תנובה", עולה כי הפסקת החברות של משיגה 4 אצל המשיבה נעשתה ביוזמתה ובהתאם לבקשתה, ולא ביוזמת "תנובה" כפי שטענה האגודה בפנייתה המקורית. ממסמכים אלו התגלה כי בתאריך 23/12/1968 חתמה האגודה על מסמך המופנה אל "תנובה" בו היא מציינת כי פרשה מחברותה ב"תנובה" עוד בשנת 1961 וכי היא מבקשת לפדות את מניותיה, ביניהן גם מניות אשר אינן ברשותה.
האגודה אף שיגרה באותו היום 23/12/1968 מכתב למרכז "תנובה" בו היא חוזרת ומבקשת:
"לשחרר את הסכומים בהקדם, האגודה לא משווקת ל"תנובה" משנת 1961".
מבדיקתו של רואה החשבון דוד עצאר מברית פיקוח עולה, כי שווקי משיגה 4 ל"תנובה", נפסקו לאחר שנת 1961.
נוסף על כן, בבדיקתו של החוקר התגלה מכתב מהנהלת חשבונות מתאריך 16/05/1967 המאשר שלמשיגה 4 היה קיים חשבון של "בודדים" משמעותו שיווק של בעלי משקים באופן עצמי של דרך האגודה. רישומים אלו הוצגו בפני החוקר גם ביתר התיקים כשיווקים אשר סווגו "כבודדים או "לא- חברים".
משיגה 4 לא המציאה שום דו"חות כספיים אשר יש בהם כדי להעיד על צבירת מניות לאחר שנת 1968.
בפנייתה המקורית טענה משיגה 5, כי מעולם לא הודע לה על הפסקת חברותה ב"תנובה" וכי היא הוצאה מ"תנובה" שלא כדין. עוד טוענת משיגה 5 כי לטעמה לא נערך הליך נאות להוצאתה מ"תנובה", שכן לא התקיימה שום עילה המצדיקה הליך זה .
ממסמכים שאותרו על יד "תנובה" התברר כי בשנים 1939-1944 ולאחר מכן שוב בשנת 1960 נערכו דיונים במוסדות "תנובה" בדבר הפרת השיווק המאורגן על ידי משיגה 5. החוקר הסיק כי משיגה 5 יצאה מחברותה ב"תנובה" בשלב כלשהו ובשנת 1944 התקבלה מחדש. באחת מהחלטות משנת 1960 דנו באפשרות לפיצול השיווק המאורגן באגודה והתחשבנות עם כל חבר לחוד.
בהמשך נמצאה דרישה של משיגה 5 משנת 1965 לפיהן היא מבקשת לפדות את המניות של ב"תנובה" ולהשיב את המלוות, הואיל ולטענת משיגה 5 היא פרשה מחברותה ב"תנובה" עוד בשנת 1961. בתאריך 20/08/1965 חתמה האגודה על טופס פורמאלי להפסקת החברות ולפדיון המניות ובו פירטה בין השאר תעודות מניות שאבדו לה. האגודה החזירה את תעודות המניות שאיתרה ל"תנובה" וקיבלה תשלומים בגין כל מניותיה כולל אלו שהיא לא איתרה.
מבדיקתו של רואה החשבון דוד עצאר מברית פיקוח עולה כי שווקי משיגה 5 ל"תנובה" נפסקו לאחר שנת 1961 וכך גם צבירת המניות.
האגודה לא גילתה כל זאת בפנייתה המקורית לרשם האגודות השיתופיות ואף החמירה לעשות וטענה טענות הפוכות, מהן משתמע כי היא הוצאה מ"תנובה" על כורחה ובניגוד לרצונה, למרות שהמשיכה לשווק באופן "פעיל" ל"תנובה".
התצהיר אשר הוגש על ידי משיגה 5, הנו תצהיר בודד בחתימת מר קרפובסקי המכהן כיום בתפקיד מזכיר האגודה. בתצהיר זה מציין מר קרפובסקי כי עבר על ספרי הפרוטוקולים של מוסדות האגודה וכי לא מצא החלטה בדבר פדיון מניות האגודה ב"תנובה". תצהיר זה הנו דל ואינו מגלה עובדות חדשות אודות פרישתה של האגודה מ"תנובה".עוד יצוין כי המצהיר אינו מתייחס לתקופת הזמן אשר לגביה ערך את הבדיקה ולפיכך איני יכול להסתמך על תצהיר זה.
מאידך, הראיות אשר הוצגו על ידי המשיבה הנן רבות ומפורטות, שכן לכל אורך דו"ח החוקר והמסמכים שהוצגו לפני נראה כי רצונה של האגודה לפרוש מחברותה ב"תנובה" מובהק ומתבטא בשרשרת מעשים ומכתבים אשר אינם ניתנים לפרשנות אחרת מלבד רצונה העז של האגודה לפרוש מחברותה ב"תנובה".
מניה כהגדרתה מקיימת זיקה בין המחזיק בה לאגודה, אם בדרך של הצבעה, חלוקת רווחים, נשיאת הנטל בהפסדים, התוויית דרכי פעולת האגודה והתערבות אופרטיבית כללית בנעשה באגודה. במקרה דנן, נראה כי המשיגות התעלמו לחלוטין מכל קשר עם המשיבה במשך כל השנים ואף לא פעל בדרך כל שהיא בצורה אקטיבית כל שהיא שתעיד במשהו כי חשו כחברות אצל המשיבה.
אוסיף עוד כי באותם ימים נהגה "תנובה" לגבות מתוך תמורת שיווק התוצרת החקלאית על ידה תשלומים ממשווקים אשר נמנו על חבריה, סכומים בגין מניות, ובנוסף נגבתה עמלה שכונתה "קומיסיון" בשיעור מסוים מתוך תמורת השיווק. מצד שני משווקים שלא נמנו על חברי "תנובה", נגבתה עמלה מוגדלת בשיעור גבוה מזה שנגבה ממשווקים שהיו חברים בה. בסופו של דבר, חשבון הסכום אשר נגבה ממשווק שאינו חבר השתווה בקירוב לסכום הכולל שנגבה ממשווק חבר (סכום הקומיסיון בצירוף הגביה למניות). כפי שנאמר בפס"ד ת"א 30124/06 ארגון מושבי הנגב- ארגון שיתופית חקלאית נ' "תנובה" מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ, כב' השופטת עינת רביד:
"לעניין זה, כאמור, הביאה "תנובה" את עדותו של דולצ'ה ואת החלטות "תנובה" בשנים 1977, 1978 ו- 1988, ומהן עולה כי השיעור שנגבה מהארגון בפועל (הקומיסיון + המניות) היה נמוך מהסכום שהיה משולם ל"תנובה" לו היה הארגון משלם את מלוא הקומיסיון למשווק שאינו חבר, מה שמתקבל על הדעת משום שארגון תמיד דואג שחבריו ישלמו פחות מאשר מי שאינם חברים. לכל היותר ניתן לטעון כי לא היה הבדל בתשלום הכולל, כפי שמצאו החוקר ורשם האגודות בהחלטותיהם. לכן טענת התשלום שלא כדין אין לה מקום. סיווג התשלום בטעות כתשלום על חשבון מניות לא הייתה שלא כדין, כיוון שהייתה טעות ברישום ותו לא, אך לא גרמה לתשלום ביתר שאינו כדין."
כאמור, החברות ב"תנובה" באותם ימים חייבה שיווק מרוכז של התוצרת של כל החברים באמצעות האגודה או באמצעות ארגון הקניות אצל המשיבה בלבד. עצם השיווק של יחידים במשיגות באופן פרטני בחוזים אישיים, וזאת בעיצומה של תקופת "השיווק המאורגן" שנהוג היה אז בכל ההתיישבות העובדת, דווקא היא הנותנת, שהמשיגות לא התכוונו כלל להפוך מחדש לחברות ב"תנובה", שהרי אם לכך התכוונו, היו מקפידות שהשיווקים יהיו באמצעותן וירשמו על שמן. אין זה סביר להניח כי מדובר בחוסר תשומת לב מצד המשיגות, בעיקר כאשר קודם לכן ביקשו לפדות את מניותיהן, והמשיכו לקבל את תמורת הפדיון במשך מספר שנים לאחר מכן ללא כל מחאה מצידן.
על פי הוראות תקנון המשיבה דאז, פדיון כל המניות התאפשר רק במצב של הפסקת החברות. פדיון המניות באגודה שיתופית מסמל יותר מכל את הפסקת החברות באגודה. סעיף 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג- 1973 קובע בלשון ברורה כי על האגודה לפעול לפדיון מניות החבר לאמור:
ישירה של אותה החלטה. ובמקרה דנן, מניות המשיגות נפדו. אציין כי המהלך
הוא פרי יוזמה של המשיגות אשר ללא ספק הבינה כי מדובר בהליך של הפסקת
חברות ולא התחשבנות כספית.
המשיגות טוענות כי לחברות באגודה שיתופית יש מעמד מיוחד ומשכך כל פגיעה בחברותן צריכה הייתה להיעשות בהקפדה על ההליכים ועל ביצועם. כן הן טוענות כי כל נטל ראיה בנושא מוטל על הטוען לנפקותם של צעדים המתיימרים לפגוע בחברות ובזכויות הכרוכות בה.
עוד טוענות המשיגות כי מאחר שהמשיכו לשווק את התוצרת החקלאית מטעם חבריה אל "תנובה" גם לאחר המועד שצוין לגבי פרישתן, וכי משיווקים אלה נוכו מניות, כי אז יש בכך כדי להצביע על המשך חברותה אצל המשיבה. מהגיון דברים זה עולה המסקנה כאילו המשיגות בכל זאת חברות אצל המשיבה גם כיום. המשמעות מכך היא כי המשיגות עברו הליך של "קבלה מחדש" לחברות ב"תנובה" לאחר שפרשו קודם לכן.
למעלה מן הדרוש, אדגיש כי אין השיווק כשלעצמו מהווה ראיה כלשהי לחברות על דרך של התנהגות, ואין נפקא מינה להיקפו ומשכו. יוזכר ויודגש ש"תנובה" שיווקה גם את תוצרתם של אגודות נוספות שלא היו חבריה כמו גם של חקלאים בודדים שעל פי תקנון המשיבה לא יכולים להיות חברים.
טענה מסוג זה יש לתמוך בראיות. לכל הפחות יש להוכיח את השיווקים וניכויי המניות מהם. דבר לא הוכח ולא הוצגו מטעם המשיגות.
הואיל ולא הוכיחו המשיגות כי הן רשומות בפנקס החברים ב"תנובה" או כי הגישו בקשה להתקבל כחברות מחדש ב"תנובה". אין לי אלא לבדוק האם התקבלו המשיגות כחברות ב"תנובה" בדרך חלופית שלא על פי התקנון.
תחילה אפנה להוראות הדין הרלוונטיות לסוגיית הקבלה לחברות באגודה שיתופית:
תקנה 2 לתקנות החברות קובעת את הדרך לקבלה לחברות באגודה:
(א) אדם הרוצה להתקבל כחבר באגודה יגיש לה בקשה בדרך הקבועה בתקנות האגודה.
(ב) קבלת חבר באגודה תהיה בדרך הקבועה בתקנות שלה. (הדגשה שלי א.ז)
אין בתקנון "תנובה" הוראות לגבי דרכים אחרות לקבלת חברים חדשים, ובוודאי שלא הוראה הקובעת שניתן להתקבל כחבר ב"תנובה" רק מכוח שיווק תוצרת חקלאית ל"תנובה" או על ידי ביצוע תשלומים על חשבון יחידות ההשתתפות בהון.
לא זו בלבד שלא נמצאה כל בקשה מאת המשיגות להתקבל מחדש לחברות ב"תנובה", הרי שגם לא נמצאה כל ראייה לכך כי המשיגות החזירו או הציעו להחזיר את אשר קיבלה בגין פדיון ההשתתפות בהון, לאחר פרישתן כנדרש על פי סעיף 68(ג) לתקנון "תנובה" דאז. גם מהטעם הזה, אין לקבל את טענות המשיגות לחברות ב"תנובה".
המשיגות טוענות לחברות מכוח שיווק בפועל כטענת "חברות מכוח התנהגות", בהתאם לתקנה 2א לתקנות החברות:
השאלה היא אם כן, האם ניתן לראות במשיגות כחברות ב"תנובה" מכוח תקנה 2א לתקנות החברות. על שאלה זו יש להשיב בשלילה, מדובר באגודות אשר פרשו מרצונן מחברותן ב"תנובה" והטענה של קבלה (מחדש) לחברות בדרך של התנהגות או של חברות מתמשכת אינה במקומה. המבחן על פי הוראת תקנה 2א אשר דנה בחברות מכוח התנהגות הוא כפול, ההנחה על פי תקנה זו כי לשני הצדדים יש רצון לקשור ביניהם יחסי חברות, התנהגות כזו נדרשת משני הצדדים, ואין די בכך שאחד הצדדים התנהג כחבר, שכן ההנחה היא כי אין כופין חברות על ידי אקט חד צדדי, יש צורך בכוונה הדדית. המחוקק קבע כי יש לתת לכך תוקף במקרים המתאימים גם אם הדברים לא עוגנו בהליך פורמאלי. ראו לעניין זה את דברי כב' השופט א. ריבלין בפס"ד (ת"א) 308/91 רחל גבעון נ' תקומה:
ככל שהיה למשיגות רצון להיות חברות ב"תנובה" לאחר שבעבר פעלו באופן אקטיבי, בהתאם לתקנון, לסיים את חברותה ב"תנובה", היה עליהן להגיש בקשה בטפסים המתאימים, תוך הצעה להחזרת הכספים אשר קיבלו בגין פדיון יחידות ההשתתפות בהון כמתחייב על פי סעיף 68(ג) לתקנון "תנובה" דאז.
יתרה מכך, גם "תנובה" לא ראתה במשיגות חברות אצלה ואחד הסימנים העיקריים לכך הוא אי זימון המשיגות להשתתף בועידות של "תנובה". על פי רישומי "תנובה", המשיגות לא נכללו ברשימת המוזמנים לוועידות אצלה ואף לא דרשו להיות בין המוזמנים, למרות שידעו על וועידות אלה מעצם היותם בעבר חברות ב"תנובה". כיצד יתכן כי לא הבחינו באי הזמנתן לוועידות אלה במשך עשרות שנים? במיוחד לאור העובדה כי מועדי הועידות פורסמו ברבים. המשיגות גם לא הראו כי פנו אל "תנובה" כדי להתעניין בשאלה הזימון לוועידות או במחאה על כך שלא הוזמנו לועידות אלה. הועידות התקיימו כל כמה שנים וזכו לתהודה רבה בקרב ההתיישבות העובדת. המשיגות אף לא הוכיחו כי "תנובה" ראתה בהן כחברות אצלה. במצב הדברים כפי שתואר לעיל, יש לקבל את המלצת החוקר כי אין לראות במשיגות כחברות ב"תנובה" מכוח התנהגות על פי סעיף 2א לתקנות החברות.
הואיל והתנהגות המשיגות לאורך השנים הייתה נעדרת לחלוטין יחסי "חבר – אגודה", אין הן יכולות להוכיח כי הינן חברות ב"תנובה", שעה שמהתנהגותן רבת השנים, עולה תמונה הנראית כהיפוך גמור.
לא אוכל לקבל את טענת המשיגות כי עצם שיווק התוצרת החקלאית של חבריה באמצעות "תנובה" יש בה כדי להפוך את המשיגות לחברות. מעדויות רבות מפי בעלי תפקידים ב"תנובה" ואשר נשמעו על ידי החוקר, באותם זמנים ביקשה "תנובה" להגדיל ככל שניתן את היקף השיווק באמצעותה כדי להעצים את כוחה והשפעתה בשווקים, על כן הסכימה לקבל תוצרת חקלאית גם מכאלה שאינם חברים. זאת ועוד "תנובה" היא אשר ביקשה במקרים רבים ל"קשור" אליה את האגודות על ידי קבלתם כחברים, עובדה אשר חייבה אותם לשווק את כל תוצרתם ותוצרת החברים אצלם ל"תנובה", ורצון זה היה לעיתים חזק יותר מרצון האגודה החקלאית להתקבל כחבר ב"תנובה".
אילו הייתי מקבל את טענת המשיגות כי עצם שיווק התוצרת החקלאית של חבריה באמצעות "תנובה" יש בה כדי להפוך את המשיגות לחברות ב"תנובה", הרי שבמקרה זה השיווק נעשה על ידי יחידים באופן פרטני ולא על ידי המשיגות. על פי תקנון "תנובה", יחידים מעולם לא היו כשירים להתקבל כחברים אצלה. על כן, אף על פי שהשיווק בוצע על ידם לא היו יכולים להפוך לחברים ב"תנובה". דווקא בעיצומה של תקופת "השיווק המאורגן" שנהג אז בהתיישבות העובדת היא הנותנת שהמשיגות לא התכוונו כלל להפוך מחדש לחברות ב"תנובה", שהרי אם לכך התכוונו היו מקפידות כי שיווק כל החברים יהיה באמצעותן וירשם על שמן.
המשיגות לא הציגה דוחות כספיים מלאים אשר יש בהם כדי להעיד על צבירת יחידות ההשתתפות בהון לאחר פרישתן מ"תנובה". מכל מקום, המשיגות לא הראו כי הניכוים הן בגין חברות באגודה ולא בגין קומיסיון בלבד. כדברי השופט מ. חשין בע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ' דניאל עופר ואח':
המשיגות אינן יכולות לראות עצמן כמי שהתקבלו מחדש לחברות ב"תנובה" לאחר שביקשו לפרוש מהחברות קודם לכן. אין הן יכולות להיבנות לעניין זה משיווק של בודדים אשר ממילא לא היו כשירים להתקבל כחברים מלכתחילה.
מתקנון "תנובה" עולה, כי הדרך לקבלה לחברות מותנית בהגשת בקשה בנוסח הקבוע בתקנון, תוך עמידה בתנאי כשירות מסוימים, בדיון במוסדות האגודה ובהחלטת קבלה, או אי קבלה, על ידי מוסדות אלו. לא נקבע בתקנון מסלול חלופי של קבלה לחברות בדרך של רכישה/תשלומים של יחידות ההשתתפות בהון, אשר יכול לבוא במקום דרך המלך של הגשת הבקשה בנוסח הקבוע בתקנון.
העולה מהאמור הוא כי הדרך לקבלה לחברות אצל המשיבה אינה על ידי שיווק ו/או על ידי גביית כסף בגין יחידות ההשתתפות בהון. הסיבה לכך פשוטה ביותר, ל"דרכים" אלה אין כל גיבוי או בסיס בתקנון "תנובה". משמע, השיווק כמו גם הגבייה ליחידות ההשתתפות בהון, אינם מאפשרים קבלה לחברות על פי תקנה 2א לתקנות החברות.
באותם הימים נהגה תנובה לציין ברישומיה השתתפות בהון, ואין מדובר ב"מניות", השתתפות זאת לא העניקה זכויות הצבעה או ניהול ובעליהם לא זכו לגמול כל שהוא בגינם. ניתן לומר כי "ההשתתפות בהון" אשר כונתה על ידי הצדדים כ"מניות תנובה", היא למעשה רישום חשבונאי אשר נעשה לאחר שהמשווק או האגודה קיבלו את מחיר המטרה. לטענת בעלי תפקידים ב"תנובה" באותם ימים, וכפי שציינתי לעיל בתחילת דברי, במקרים מסוימים נרשם בטעות חלק מגביית "הקומיסיון" כגביה להשתתפות בהון וזאת בשל מגבלות מערכת המיכון והנהלת חשבונות אצל המשיבה, ובעיות תקשורת המחשבים בין המרכז של "תנובה" לבין המחוזות, כאשר עיקר ההתחשבנות נעשתה אז בדרג המחוזות ואילו פנקס החברים, אשר בו נרשמו החברים על יסוד החלטות ההנהלה, התנהל במרכז "תנובה" ולא היה ממוחשב באותם הימים. היקפי הפעילות הגדולים אשר אפיינו את "תנובה" באותם ימים, הקשו אף הם על ניהול מערכת ללא טעויות מעין אלה.
זאת ועוד, מהחומר שהוצג בפני בעבר ומהעדויות עולה כי האגודות השיתופיות אשר היו חברים בתנובה וכאלה שלא היו חברים בתנובה ושיווקו את תוצרתם לתנובה, קיבלו תמורה סכום זהה עבור התוצרת, כאשר סכום זה נקבע כ"מחיר מטרה". כלומר כל מי ששיווק את תוצרתו לתנובה בין שהיה חבר בתנובה ובין שלא היה חבר, קיבל את אותו "מחיר המטרה". ההבדל היחיד היה שמי שחבר, נרשם בספרי תנובה כי קבל את מחיר המטרה וחויב בקומיסיון מופחת כאשר ההפחתה נרשמה כהשתתפות בהון. לעומת מי שאינו חבר, אשר קיבל את מחיר המטרה והשאר נרשם כ"קומיסיון" מלא כך ששני המשווקים קיבלו בפועל את אותו סכום עבור המוצר ששווק ל"תנובה".
זאת ועוד, "תנובה" נהגה באותם ימים לגבות בגין יחידות ההשתתפות בהון בטעות גם ממי שאין כל מחלוקת שלא היו חברים ולא יכלו להיות חברים, ואיש לא הקפיד בעניין זה, לא מצידן של "תנובה" וגם לא מצד המשווקים אף על פי שלא היו חברים ב"תנובה", מאחר ותמיד קיבלו את אותו מחיר מטרה . כך גם המשיגות אשר ידעו על הגביה בגין יחידות ההשתתפות בהון ולא הביעו כל מחאה מצידן, משלא עשו כן, אין להן להלין אלא על עצמן. לעניין זה יפים דברי כב' השופטת עינת רביד בפס"ד ת"א 30124/06 ארגון מושבי הנגב- ארגון שיתופית חקלאית נ' "תנובה" מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ:
"...ארגון אשר ידע שאין הוא חבר ב"תנובה", ולכן לא יכול להחזיק במניותהן, שהרי זהו הדין, ידע כבר משנת 1985 כי הסכום המנוכה ממנו איננו מסווג כראוי. הרי מי שיודע שהוא אינו מחזיק במניות "תנובה" ובכל זאת רואה רישום בדבר אחזקה שכזו אינו יכול לטעון כי לא ידע שמדובר ברישום מוטעה..."
שיהוי והתיישנות
כפי שאמר כב' הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 501/85 דב חייט ואח' נ' שר הפנים:
נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר."
בית-משפט אמר:ב
"הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, אשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה".
אני מחייב את כל אחת ואחת מהמשיגות בתשלום הוצאות שתי המשיבות בסך כולל של 1000 ₪ +מע"מ לשתי המשיגות יחד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל, למשיבות.
|
ניתן היום 14/03/2010, כ"ח אדר, |
|
