ערעור חברת מ.לסר על החלטת המפרק שלא לאשר את תביעת החוב, שהוגשה נגד אגרא מגדיאל, במלואה
בפני רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 405/81/07
מ. לסר בע"מ, ח.פ. 510228182
ע"י ב"כ עו"ד שרגא בודה
מרחוב ז'בוטינסקי 7, רמת-גן, 52520
טל': 03-6131000 פקס': 03-6121200
המערערת;
- נ ג ד -
עו"ד יפתח עניא - בתפקידו כמפרק אגרא מגדיאל
אגודה חקלאית שיתופית בע''מ (בפירוק)
בעצמו וע"י ב"כ עו"ד מרדכי אסיף
ו/או סיגל מאיו-כהן ו/או מיכל שפיגל
מרחוב יצחק שדה 17, תל-אביב, 67775
טל': 03-5613156; פקס': 03-5622374;
המשיב או המפרק;
החלטה
עסקינן בערעור על החלטת המפרק בעניין תביעת חוב שהגישה המערערת כנגד אגודת "אגרא מגדיאל" (להלן: "האגודה"). תביעת החוב של המערערת הונחה על שולחנו של המשיב נוכח היותו מפרק האגודה בהתאם לתקנות הפירוק.
האגודה פורקה ביום 21.1.99 ולאחר עיכוב צו הפירוק ביום 8.11.99, חודש הפירוק בתאריך 27.1.00.
התשתית העובדתית:
בתאריך 3.11.02 הגישה המערערת בפני המפרק תביעת חוב כנגד האגודה. תביעת חוב הייתה ע"ס 534,284.86 ₪, נכון למועד צו הפירוק (27.1.00). סכום זה מורכב מקרן חוב של 431,787 ₪ וסך של 102,497.86 ₪ בגין ריבית והצמדה, אגרה ושכ"ט עו"ד, שהתווספו לקרן החוב בשל נקיטת הליכי הוצל"פ לגבייתו.
מקורו של חוב זה נעוץ בהסכם שנחתם בין המערערת לאגודה ביום 13.3.98 (להלן: "ההסכם"). מהות ההסכם הושתת על כך שהמערערת תבצע לאגודה שירותי מיון, סיווג ושיקוף לרבות שיווק של ביצים, שמיוצרות ע"י יצרני ביצי המאכל שפורטו ברשימה מסודרת בנספח א' להסכם, ובתמורה לכך תורשה המערערת לעשות שימוש ברישיון הקבלן המורשה של האגודה.
המערערת התחייבה למכור את הביצים ולהעביר לאגודה את תמורתן (בהתאם למחירון תנובה הקובע מחיר ביצה ליצרן) מידי 15 לכל חודש עבור החודש הקודם, ובנוסף לכך לשלם לאגודה 1 אגורה חדשה + מע"מ לכל ביצה שתימסר למערערת.
בהסכם התחייבה המערערת להלוות לאגודה במעמד חתימתו סך 600,000 ₪ (להלן: ההלוואה), שהאגודה התחייבה להחזיר במהלך תוקפו של ההסכם. תוקף ההסכם נחתם למועדים שבין 1.4.98 לבין 31.3.02. לצורך הבטחת ההלוואה, ראשית נקבע שהפדיון החודשי של הביצים ישמש בטוחה להלוואה, וכן הופקד בידי המערערת שטר בטחון ע"ס 600,000 ₪.
למעשה, ההתקשרות העסקית שבין האגודה למערערת, לא צלחה, וכך בחלוף חצי שנה חדלו הצדדים לפעול על פי ההסכם. בשל כך לטענת המערערת נוצר מצב כי כספים שהגיעו לה מכוח ההלוואה שהעמידה לאגודה, טרם הושבו לה. סיטואציה זו הביאה לכדי נקיטת הליכים משפטיים כאשר המערערת תובעת את חובה של האגודה בפני המפרק.
כאמור, בתביעת החוב שהגישה המערערת אל המפרק, נתבעה האגודה לשלם למערערת סכום של 534,284.86 ₪ הכולל בתוכו קרן וריבית מוסכמת על ההלוואה. למפרק סופחו לכתב התביעה שטר החוב, בקשה לביצוע שטר חוב, דוחות המפרטים את תיק ההוצל"פ שפתחה המערערת בכדי לגבות את חובה מן האגודה וכרטיס חשבון ההלוואה של האגודה.
המפרק קבע שבהתאם לסעיף 48 (2) לפקודת האגודות השיתופיות ותקנה 15 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד – 1984 חייבת המערערת בהיותה נושה, לבסס את תביעת החוב שהגישה במסמכים ובראיות על מנת להוכיח כל אחד ממרכיבי התביעה. לדעת המפרק, המערערת לא המציאה לו את הכרטיס שבו רשמה את ההתחשבנות בגין הפעילות העסקית השוטפת בין הצדדים על פי ההסכם, ולא את פלטי המחשב וחשבונות היצרנים שהיוו בסיס להתחשבנות ע"פ ההסכם, מהם ניתן ללמוד האם האגודה אכן חייבת כספים למערערת.
לאור זאת, בהחלטה חלקית שניתנה ע"י המפרק ביום 25.8.05, הורה המפרק למערערת להמציא לידו תוך 30 יום את כרטיס הנה"ח השוטף של האגודה, וכן את פלטי המחשב וחשבונות היצרנים כנדרש על פי ההסכם וכן כל מסמך או ראיה אחרים שיתמכו בתביעתה לעניין קרן החוב. מאותה סיבה, באותה עת, לא מצא המפרק להכריע בעניין הריבית, מכיוון שקרן החוב טרם הוסדר.
לאחר שמילאה המערערת אחר דרישות המפרק בעניין הוכחת החוב, הוציא המפרק ביום 9.1.07 תחת ידו החלטה סופית (להלן: החלטה סופית ו/או החלטה משלימה) אשר בסופה הגיע למסקנה, כפי שנכתב בסעיף 6 להחלטה בזה הלשון:
"סיכום והכרעה
אנו מקבלים את תביעת החוב בהתייחס לסכום קרן בסך 41,444.88 ₪, בלבד, וזאת לאחר קיזוז הסכומים שהיה על התובעת לשלם לאגודה בתקופת ההסכם.
בנוסף אנו מאשרים לתובעת תשלום רבית על פי ההסכם, עד למועד צו הפירוק בתאריך 27.1.00, בסך 97,013.12 ₪, וכן ריבית על פי ההסכם על יתרת קרן החוב ממועד צו הפירוק עד תום תקופת ההסכם, בסך 30,293.76 ₪, ובסה"כ מאשרים לתובעת תשלום ריבית בסך 127,306.88 ₪. ככל שהרבית חייבת במע"מ ישולם מע"מ כנגד המצאת חשבונית מס כדין.
על כן סך כל הסכומים שאושרו לתובעת בהחלטתנו הנו 168,751.76 ₪, לתאריך 15.4.02, המועד בו היה על התובעת לשלם לאגודה את התשלום האחרון על פי ההסכם, וממועד זה ואילך לא זכאית התובעת לריבית.
התביעה ביחס לאגרת פתיחת תיק ההוצל"פ ולשכ"ט בתיק ההוצל"פ נדחית.
בהתאם לתקנה 16 (ב) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד - 1984, זכאי נושה לערער על החלטה זו בפני רשם האגודות השיתופיות תוך 60 יום ממועד קבלתה."
מכאן הערעור שבפניי.
ההחלטה המשלימה ו/או הסופית של המפרק:
לצורך יעילות הדיון אביא את רוב בניינה ורוב מניינה של ההחלטה הסופית, בכדי ללמוד ממנה האם צדק או שמא שגה המפרק בהחלטתו. בהחלטה המשלימה הומצא למפרק כרטיס חשבון ההלוואה של האגודה אצל המערערת (חשבון מס' 32175) (להלן: "כרטיס ההלוואה"). כרטיס הנה"ח של האגודה אצלה (חשבון מס' 20145), בו נרשמו הזיכויים והחיובים בגין הפעילות העסקית השוטפת על פי ההסכם.
המערערת טענה בפני המפרק, כי קרן החוב שנתבעת הינה יתרת החוב בגין ההלוואה, לאחר שהופחת מהקרן סכומים שהאגודה שילמה לה, וסכומים נוספים שהמערערת עצמה נותרה חייבת לאגודה, בגין הפעילות העסקית השוטפת על פי ההסכם.
המערערת טענה בפני המפרק כי קיזזה כספים כנגד יתרת חוב ההלוואה והפחיתה אותם מחוב האגודה ברישומיה בכרטיס ההלוואה ומנגד בכרטיס השוטף שניהלה כלפי האגודה. כך במציאות ביום 31.8.98 זיכתה המערערת את האגודה בכרטיס ההלוואה אצלה בסך 100,000 ₪ ומנגד הפחיתה סכום זה מחובה כלפי האגודה בכרטיס השוטף שניהלה. מאוחר יותר, בתאריך 15.9.98, חייבה המערערת את כרטיס ההלוואה מחדש בסך 50,000 ₪, ולטענתה חיוב זה נעשה על פי בקשת האגודה להשיב לה חלק מהסכום בו זוכה מלכתחילה כרטיס ההלוואה.
המפרק בדק את כרטיסי הנה"ח שניהלה האגודה וקבע כי מאחר והרישומים בכרטיסי האגודה בעניין זה תואמים לרישומים בכרטיסי המערערת, ובבדיקה של חשבון הבנק של האגודה אכן נוכח כי בתאריך 15.9.98 הופקד סך 50,000 ₪, ע"כ קיבל המפרק את טענת המערערת בעניין, לפיה האגודה החזירה לתובעת 50,000 ₪ מתוך סכום ההלוואה, ולא 100,000 ₪.
על פי בדיקתו של המפרק נמצא כי בכרטיס השוטף שהמציאה המערערת נרשם בתאריך 30.9.98 חיוב בסך 205,988.15 ₪ בגין "ח-ן שווק 9/98" ולאחר זיכוי סכומים שונים בכרטיס, בגין "תבניות" וכיוב', רשומה בכרטיס זה יתרת חוב בסך 199,492.66 ₪, לתאריך 30.9.98. נתונים אלה תואמים לנתונים בכרטיס השוטף של האגודה. לאחר תאריך 30.9.98 לא רשומים עוד בכרטיס השוטף שהמציאה המערערת, נתונים המשקפים פעילות עסקית שוטפת בין הצדדים, אלא רק חיובים של האגודה בסכומים אותם הגדירה המערערת כגמר חשבון בינה לבין האגודה.
המערערת טענה כי החל מ - 10/98 לא נרשמו יותר בכרטיס השוטף נתונים המשקפים פעילות עסקית, שכן, ממועד זה ואילך הפסיקה האגודה לפעול וממילא פסקה גם הפעילות העסקית בין הצדדים. בנסיבות אלה זיכתה המערערת את חשבון ההלוואה בחודש 10/98 בסכומים שונים בסך כולל של 126,561.69 ₪, ובחודש 11/98 בסך 9,421.96 ₪, המהווים חלק מיתרת החוב שלה כלפי האגודה על פי הכרטיס השוטף, ולאחר זיכוי כרטיס ההלוואה בסכומים אלה נותרה בכרטיס זה יתרת חוב של האגודה לתובעת בסך 413,986.35 ₪, נכון ליום 15.11.98.
המערערת טענה כי את יתרת חובה לאגודה על פי הכרטיס השוטף, מעבר לסכומים הנ"ל בהם זיכתה את כרטיס ההלוואה, היינו סך 72,900.97 ₪, העבירה ישירות ליצרנים, ובמקביל זיכתה סכומים אלה בכרטיס השוטף של האגודה, עד לאיפוס יתרת החוב של המערערת לאגודה בכרטיס זה. לתמיכה בטענתה זו המציאה המערערת למפרק, בנוסף לכרטיס השוטף, גם רשימה של היצרנים שזיכתה לטענתה, והסכומים שהעבירה לטענתה לכל אחד מהם.
כך על פי חישוביה של המערערת ובהתאם להסכם, ההלוואה שהעמידה לאגודה נושאת ריבית התחלתית בשיעור 1.5% לחודש (18% לשנה) כאשר שיעור ריבית זה צמוד לשיעורי ריבית הפריים וכי יתרת קרן החוב על פי כרטיס ההלוואה, בצירוף הריבית ההסכמית מתאריך 15.10.98 עד מועד פתיחת תיק ההוצל"פ בתאריך 30.12.98, הסתכמה בסך 431,258 ₪.
המערערת המציאה למפרק רשימה של היצרנים שהועברו אליה, ופירוט של כמויות הביצים ששווקו באמצעותה, בהתייחס לתקופה שמתחילת שנת 2000 עד תום תקופת ההסכם בחודש מרץ 2002. באשר לנתונים המתייחסים לתקופה הקודמת לינואר 2000, המפרק פנה למועצת הלול, ביקש וקיבל את נתוני שיווק הביצים של היצרנים החל מאוקטובר 1998 ואילך עד תום תקופת ההסכם בתאריך 31.3.02.
בתאריך 13.6.06 התקיימה במשרדי המפרק פגישה בנוכחות נציגי המערערת, באומרם כי האגודה נתנה שירותי הנה"ח ליצרנים וכי עם הפסקת פעילותה נפסקו שירותי הנה"ח. כך לדברי המערערת, היצרנים דרשו ממנה להעביר לידיהם ישירות את תמורות הביצים שהתחייבה לשלם לאגודה, ולטענתם הוזהרו שאם לא יעשו כך, יחדלו היצרנים לשווק תוצרתם באמצעות המערערת. לטענתם, מאחר ומדובר במוצרים פסידים נאלצו לקבל החלטה מיידית, שאם לא כן היו מפסידים את הקשר העסקי עם היצרנים.
לעניין הפרשי הצמדה וריבית ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ ואילך, פירט ב"כ המערערת את מרכיבי יתרת החוב של האגודה בסך 102,497.86 ₪, המורכב מ: 25,440 ₪ - שכ"ט שנפסק בפתיחת תיק ההוצל"פ. 5,408 ₪ - אגרת פתיחת תיק הוצל"פ. 37,135 ₪ - שכ"ט ב' שנפסק ביום 15.4.99 בגין נקיטת הליכי הוצל"פ. 34,514 ₪ - הפרשי הצמדה וריבית ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ ביום 30.12.98 עד למועד צו הפירוק בתאריך 27.1.00.
באשר למרכיב הפרשי ההצמדה והריבית, טען ב"כ המערערת כי תחשיב הריבית ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ עד מועד צו הפירוק התבסס על שטר החוב ולכן חושב כריבית הוצל"פ רגילה, בעוד ששיעור הריבית על פי ההסכם הוא גבוה יותר. לפיכך טען כי יש לבצע את תחשיב הרבית ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ עד מועד צו הפירוק על פי הרבית ההסכמית, וכי על פי תחשיב זה סכום החוב למועד הפירוק הינו 592,443 ₪ ולא 534,284.86 ₪, שנתבע בתביעת החוב.
לעניין זה קבע המפרק כי הסכומים בכרטיס השוטף, בסך כולל של 72,900.97 ₪ אשר אותם העבירה המערערת ישירות ליצרנים, נעשה שלא כדין ומנוגד להסכם. המפרק קבע כי המערערת לא הצביעה על אסמכתא או בסיס כלשהו, מכוחו הייתה רשאית להעביר את כספי האגודה ישירות ליצרנים, ולהתעלם מהתחייבותה כלפי האגודה ע"פ ההסכם והנספח לו. לדעת המפרק, טענות המערערת, כי לאחר שנפסקה פעילות האגודה דרשו היצרנים ממנה להעביר לידיהם את תמורות הביצים אינה במקומה, באשר אין בכך כדי להצדיק פעולה זו בניגוד להסכם, במיוחד כאשר מדובר בתשלום חוב עבר של התובעת לאגודה, בגין שיווק 09/98, עוד טרם הפסיקה האגודה לפעול, גם לפי טענת המערערת.
המפרק בהחלטתו הצביע על כך שהאגודה הנה אישיות משפטית נפרדת מהיצרנים שתוצרתם שווקה תחת רישיון הקבלן שלה. על כן לא הייתה המערערת רשאית לשלם את חובה לאגודה באמצעות תשלום ליצרנים ואם החליטה להתנדב ולשלם ליצרנים סכומים כלשהם, בין מרצונה ובין בעקבות לחצים שהפעילו עליה, בוודאי שלא הייתה זכאית להפחיתם מחובה לאגודה. בעשותה כן, ומבלי שהודיעה לאגודה על ביטול ההסכם, הרי שפעלה המערערת ללא זכות ושלא כדין תוך גרימת נזק לאגודה ולכן יש לקזז סכומים אלו מתביעתה.
לפיכך קבע המפרק כי יש להפחית מיתרת חובה של האגודה לתובעת בכרטיס ההלוואה את הסך 72,900.97 ₪ שהוא הסכום המצטבר שהעבירה המערערת, ובכך ראשית יש להעמיד את יתרת חוב האגודה בכרטיס ההלוואה, לתאריך 15.10.98, ע"ס 341,085.38 ₪ בלבד ולא סך 413,986.35 ₪ כפי שתבעה המערערת בפניו.
בהחלטתו המשלימה של המפרק הוא סוקר את הוראות ההסכם שבין המערערת והאגודה ולדעתו עולה כי התקיים קשר הדוק בין עצם מתן ההלוואה מהתובעת לאגודה ותנאי ההלוואה על פי ההסכם, לבין מתן הזכות מהאגודה לתובעת למיין ולשווק את ביצי יצרניה תחת רישיון הקבלן של האגודה. לדעת המפרק, קשר זה מתבטא, בין היתר, בכך שההלוואה ניתנה בעצם כחלק בלתי נפרד מההסכם הנותן למערערת זכות למיין ולשווק את הביצים של יצרני האגודה, בכך שתקופת פירעון ההלוואה נקבעה למשך כל תקופת ההסכם, בכך שהפדיון החודשי של תמורות הביצים היווה בטוחה לפירעון ההלוואה, בכך שהאגודה לא הייתה רשאית ל"שחרר" יצרנים ללא הסכמת המערערת והמערערת לא הייתה רשאית להתקשר ישירות עם יצרני האגודה במשך תקופת ההסכם, בכך שהסכומים שהתחייבה המערערת לשלם לאגודה ע"פ ההסכם היוו מקור כספי נכבד לפירעון סכום ההלוואה, בכך שבתום השנה הראשונה של ההסכם הייתה יתרת ההלוואה אמורה לעמוד בסכום השווה לסך הפדיון החודשי של יצרני האגודה. כך לדעת המפרק סעיפים רבים מסעיפי ההסכם, מצביעים על הקשר ההדוק ועל התלות ההדדית בין מתן ההלוואה לבין מתן הזכות לתובעת למיון ושיווק ביצי יצרני האגודה ושימוש ברישיון הקבלן המורשה של האגודה.
משכך קבע המפרק, מכיוון שהחל מחודש נובמבר 1998 ואילך לא העבירה המערערת לאגודה לחלוטין את הסכומים שנקבעו בהסכם ובנספח לו, על כן לאור הוראות ההסכם והתחייבויות וזכויות הצדדים על פיו, יש אפוא לבדוק את יתרת החוב של האגודה בגין ההלוואה, בשים לב לשאלה עד מתי היה חובה על המערערת לקיים את התחייבויותיה על פי ההסכם והאם קיימה אותן ע"י ששילמה לאגודה את כל הסכומים שהתחייבה לשלם.
לדעת המפרק, המערערת לא הביאה ראייה כלשהי כי שלחה לאגודה מכתב התראה כלשהו לפיו האגודה מפירה התחייבות כלשהי כלפיה על פי ההסכם, לא שלחה אף הודעת ביטול או לחילופין דרישה לתקן את ההפרה. המפרק דחה את טענות המערערת לעניין העובדה כי האגודה נכנסה להליכי פירוק ויש בכך כדי להצביע על כך שלא ניתן היה להמשיך ולקיים את ההסכם. המפרק ציין כי הנהלת החשבונות של האגודה פעלה באופן רציף, אף לאחר כניסת האגודה לפירוק ועל כן יכלה המערערת להמשיך ולהיעזר בשירותים אלו למשך כל תקופת ההסכם.
לפיכך קבע המפרק, כי המערערת לא הייתה זכאית להפסיק את ביצוע ההסכם וקיום התחייבויותיה על פיו, באופן חד צדדי, כפי שעשתה. אם הייתה סבורה כי בנסיבות העניין הופר ההסכם ע"י האגודה, היה עליה לפעול בדרך הקבועה בדין להביא לאכיפת ההסכם, ובין היתר, היה עליה לפנות לאגודה ולתת לה הזדמנות לתקן את ההפרה.
המפרק הוסיף כי לא זו בלבד אלא שלאגודה מונה מפרק בעת שהוצא נגדה צו הפירוק ועובדה זו פורסמה ברשומות כמתחייב על פי הדין, כך שהמערערת יכולה הייתה לפנות למפרק בכל עניין הקשור בהסכם לרבות לעניין אכיפתו או ביטולו, אך כאמור לא עשתה גם זאת. כך למעשה, לדעת המפרק, המערערת בפועל לא קיימה את חובתה כלפי האגודה ומאידך נהנתה מפירות ההסכם משך כל תקופת ההסכם, היינו, ארבע שנים מלאות, מבלי להעביר לאגודה את התמורות שהתחייבה להעביר לה.
לדעת המפרק, על המערערת היה להפחית מיתרת ההלוואה הנתבעת, את הסכומים שהיא התחייבה וחייבת הייתה לשלם לאגודה על פי אותו הסכם עצמו, מכוחו היא עצמה המשיכה לשווק ולמיין את ביציהם של יצרני האגודה תוך שימוש ברישיון, הרבה אחרי אוקטובר 1998 במשך כל ארבע שנות ההסכם עד 31.3.02 כפי שנקבע בו מלכתחילה.
המערער קבע כי גם אם אכן יש ממש בטענות בדבר ביטול ההסכם ע"י התנהגות בפתיחת תיק ההוצל"פ וכי האגודה חדלה לפעול, יש בכך לכל היותר להצדיק את אי התשלום של סך 1 אג' לכל ביצה שהמערערת הייתה אמורה לשלמו על פי ההסכם כהשתתפות בהוצאות האגודה בהנה"ח הקשורה לביצוע ההסכם, אך אין בכך בשום מקרה כדי להצדיק את אי תשלום הסך 1 אג' לכל ביצה שהאגודה הייתה זכאית לו על פי הנספח להסכם ללא כל תנאי, וכתמורה עבור הזכות שניתנה לתובעת לשווק את ביצי יצרני האגודה תוך שימוש ברישיון הקבלן המורשה של האגודה כפי שעשתה התובעת בפועל. התחייבות זו הינה התחייבות עצמאית לחלוטין, בלתי תלויה בפעולה כלשהי של האגודה ולא נקשרה להתחייבות כלשהי של האגודה כלפי המערערת, בהבדל מתשלום הסך 1 אג' +מע"מ שנקבע בהסכם עצמו כהשתתפות בהוצאות האגודה בהנה"ח של יצרני האגודה.
המפרק נתמך בהחלטתו בסעיף 7 (ג) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובע, כי מקום שניתן להפריד חוזה לחלקים ולבטלו רק בחלקו, יבוטל רק אותו חלק מתוך החוזה שהופר. לכן, אף אם לדעת המערערת, עקב פירוק האגודה לא ניתן היה לקבל הימנה שירותי הנה"ח כמתחייב על פי ההסכם, אזי לכל היותר רשאית הייתה המערערת לבטל רק חלק זה של ההסכם, היינו את תשלום ההשתתפות בהנה"ח בסך 1 אג' + מע"מ לכל ביצה, אך לא בכל הקשור לתמורה לה זכאית האגודה בכל מקרה.
לפיכך, התייחס המפרק בהחלטתו בקשר לחוב בכל הקשור לתמורה בסך 1 אג' + מע"מ המגיעה לאגודה על פי הנספח להסכם, מחד גיסא, ולצבירת הריבית על סכום ההלוואה על פי ההסכם, מאידך גיסא, כאילו הם ממשיכים להתקיים עד תום תקופת ההסכם. על כן, על פי הנתונים שמסרה המערערת למפרק והנתונים שקיבל המפרק ממועצת הלול, שיווקה המערערת עבור יצרנים ששמותיהם פורטו בנספח א' להסכם – 896,710 ביצים בחודש 10/98, 769,530 ביצים בחודש 11/98 ו – 828,120 ביצים בחודש 12/98. כאמור לעיל, בגין שיווק הביצים בתקופה זו חייבת הייתה התובעת לשלם לאגודה 2 אג' + מע"מ לכל ביצה וסכומים אלה יש להפחית מיתרת חוב ההלוואה.
זאת ועוד, מנתונים שנתקבלו ממועצת הלול הרי מאז ינואר 1999 ועד תום תקופת ההסכם ב - 31.3.02 שיווקה התובעת 24,975,330 ביצים של יצרני האגודה. על פי האמור לעיל ובהנחה לטובת התובעת כי הייתה זכאית לא לשלם את הסך 1 אג' לכל ביצה כהשתתפות בהוצאות הנה"ח של האגודה, אזי בגין שיווק הביצים בתקופה זו חייבת הייתה התובעת לשלם לאגודה 1 אג' +מע"מ לכל ביצה וגם סכומים אלה יש להפחית מיתרת חוב ההלוואה.
בתחשיב שערך המפרק ע"פ קביעתו זו נמצא כי יתרת קרן החוב של האגודה למערערת בגין ההלוואה, לאחר קיזוז יתרת חוב המערערת לאגודה על פי הכרטיס השוטף, שהתובעת טוענת כי העבירה ליצרנים, בסך 72,900.97 ₪, והפחתת הסכומים ₪ שהיה על המערערת לשלם לאגודה בגין שיווק הביצים החל מ - 10/98 עד תום תקופת ההסכם בתאריך 31.3.02 הינה 41,444.88 ₪.
לעניין דרישת המערער לתשלום אגרה ושכ"ט עו"ד בתיק ההוצל"פ, קבע המפרק כי, יש לחשב תשלומים אלו בהתאם לחוב "האמיתי" של האגודה ולא כפי החוב "המדומה" אותו יצרה המערערת. הואיל וכך קבע המפרק כי יש לדחות את תביעת החוב בהתייחס לאגרת פתיחת תיק ההוצל"פ ולשכ"ט בתיק ההוצל"פ.
כך בסופו של יום הכריע המפרק בתביעת החוב כהאי לישנא (סעיף 6 להחלטה המשלימה):
סיכום והכרעה
אנו מקבלים את תביעת החוב בהתייחס לסכום קרן בסך 41,444.88 ₪, בלבד, וזאת לאחר קיזוז הסכומים שהיה על התובעת לשלם לאגודה בתקופת ההסכם.
בנוסף אנו מאשרים לתובעת תשלום רבית על פי ההסכם, עד למועד צו הפירוק בתאריך 27.1.00, בסך 97,013.12 ₪, וכן ריבית על פי ההסכם על יתרת קרן החוב ממועד צו הפירוק עד תום תקופת ההסכם, בסך 30,293.76 ₪, ובסה"כ מאשרים לתובעת תשלום ריבית בסך 127,306.88 ₪. ככל שהרבית חייבת במע"מ ישולם מע"מ כנגד המצאת חשבונית מס כדין.
על כן סך כל הסכומים שאושרו לתובעת בהחלטתנו הנו 168,751.76 ₪, לתאריך 15.4.02, המועד בו היה על התובעת לשלם לאגודה את התשלום האחרון על פי ההסכם, וממועד זה ואילך לא זכאית התובעת לריבית.
התביעה ביחס לאגרת פתיחת תיק ההוצל"פ ולשכ"ט בתיק ההוצל"פ נדחית.
בהתאם לתקנה 16 (ב) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד - 1984, זכאי נושה לערער על החלטה זו בפני רשם האגודות השיתופיות תוך 60 יום ממועד קבלתה.
עיקר טיעוני המערערת:
המערערת טוענת כי המפרק טעה כאשר הציב את עצמו מחד כטוען של האגודה ומצד שני כפוסק בעניין תביעת חוב. לטענת המערערת המפרק טען שהאגודה לא הפרה את ההסכם בו בזמן שנאמר למר לסר (מנהל המערערת) שהאגודה חדלה מלתפקד. לטענת המערערת המפרק דן והחליט בתביעת החוב רק על פי המסמכים, ללא שגבה עדויות וניהל שיחות עם אנשים מטעם האגודה ואם אכן היה עושה כך, היה נוכח כי אכן האגודה הפסיקה לעבוד עם המערערת ומשכך אין טעם להעביר את תמורות הביצה אליה.
המערערת טוענת כי נאמר לה על ידי יו"ר האגודה מר יומטוביאן וחבר ההנהלה מר אריה הולנדר כי האגודה לא תתפקד וכך באמת קרה. המערערת טוענת שבפועל מחודש ספטמבר לשנת 98 לא פעלה האגודה, משרדיה היו סגורים ופסקה מלפעול לחלוטין.
לטענת המערערת המפרק אינו יכול לבוא כיום לאחר עשור, ולטעון שההסכם המשיך לעמוד בעינו עד תומו, שעה שהמפרק עצמו לא פעל בהתאם להסכם, לא שלח אפילו הודעה אחת למערערת כי עליה להמשיך ולפעול לפי ההסכם.
המערערת טוענת שהיא זו שהודיעה למפרק על קיומו של הסכם ואילולא היא, כלל לא היה יודע עליו, ואם אכן יש ממש בדבריו של המפרק הרי שהיה עליו או מי מטעם האגודה להמשיך ולהפעיל את ההסכם. אך לא נשלחה למערערת שום הודעה לעניין פעילותה של האגודה.
לטענת המערערת, המפרק טוען טענות הסכמיות מאוחרות ועושה דין לעצמו, כך שבמקום ליתן החלטה לעניין החוב נכון למועד צו הכינוס, הרי שהוא מקזז סכומים אשר סבור שמגיעים לאגודה לאחר מועד צו הפירוק מבלי שהגיש תביעה על כך בדרך המקובלת והראויה בבית משפט.
המערערת טוענת כי הטענות שטענה בפניי, לעניין פרשנות ההסכם ותשלומים ששילמה לאגודה, אינן טענות חדשות כפי שטוען המפרק וזאת ניתן ללמוד מכך שהמפרק עצמו בהחלטתו מתייחס לעובדות אלו.
עיקר טיעוני המפרק:
המפרק בעיקרי טיעוניו חוזר על הנאמר בהחלטתו בעניין תביעת החוב. לדעתו, יש לדחות את הטענות שמעלה המערערת בהליך שבפניי, בהיותן טענות עובדתיות חדשות והחסרות כל בסיס ראייתי שהוצג בפניו. לדעת המפרק, קבלת טענותיה של המערערת יש בכך בכדי לפתוח את התביעה מחדש, ולזה לא מיועד הליך הערעור.
הטענות העובדתיות של המערערת, בעניין תוכן ההסכם בינה ובין האגודה, עליהן מבססת המערערת את נימוקי הערעור, לא נטענו בפניו ואינן עולות מהמסמכים שהוצגו וממילא לא הוכחו. טענות אלה הועלו לראשונה בשלב הערעור ויש להתעלם מהן וכפועל יוצא מכך, לדחות את הערעור. כמו כן טוען המפרק כי טענות אלה הינן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב. המפרק נתמך לעניין זה בע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג פ"ד מג (1) 138, 141 וכן ד"ר ח. בן-נון הערעור האזרחי (תשס"ד – 2004) עמ' 33-34.
המפרק טוען כי פעל במסגרת הסמכויות המוקנות לו ע"פ דין וכמתחייב מתפקידו והכריע בתביעה על פי כל הנתונים שהוצגו בפניו. נטל הוכחת התביעה היה מוטל על כתפי המערערת אשר לא עמדה בו ולמרות דרישותיו נמנעה מלהציג בפניו את מלוא המסמכים שדרש תוך הערמת קשיים מצידה להוכחת התביעה.
לדעת המפרק, המערערת טועה בתפיסת תפקידו של המפרק כאשר במסגרת תפקידו המעין שיפוטי אין המפרק מייצג את האגודה, אלא פועל כידו הארוכה של רשם האגודות ובודק את תביעות החוב אל מול המסמכים והראיות המצויים בפניו. הנטל להוכיח את התביעה על כל אחד ממרכיביה מוטל על פי דין על כתפי הנושה - המערערת דנן. אין זה תפקידו של המפרק לעשות את מלאכתו של הנושה במקומו ו"לחפש" עבורו ראיות להוכחת התביעה שהגיש, כפי שאין זה תפקידו של שופט "לחפש" ראיות עבור התובע.
לאור דברים אלו, טוען המפרק כי, יש לדחות את טענת המערערת לפיה היה על המפרק לזמן את מנהלי האגודה לחקירה. המערערת לא טענה בפני המפרק כי נפגשה עם מנהלי האגודה, אלא העלתה טענה כללית לפיה "היצרנים" (ולא מנהלי האגודה) פנו אליה בדרישה שתעביר אליהם ישירות את תמורות הביצים. משמעות טענתה הנוכחית של המערערת היא כי היה על המפרק לנחש את טענותיה ולאחר מכן לעשות את מלאכתה ולחפש הוכחות לטענות (אותן לא טענה) במקומה.
המערערת טועה בהבנת החלטתו של המפרק כאשר בניגוד לטענתה, הוא אינו טען כי ההסכם המשיך להיות פעיל עד לסיומו בשנת 2002, אלא שקבע בהתבסס על הנתונים שהוצגו בפניו, כי התנהגות המערערת מצביעה על כך שהיא לא ביטלה את ההסכם, אלא פעלה תוך שהיא ממשיכה להשתמש ולנצל את זכויותיה ע"פ ההסכם מחד גיסא, אך מתעלמת מהתחייבויותיה שלה כלפי האגודה ע"פ ההסכם מאידך גיסא, ובעצם המשמעות האמיתית של פעולותיה הייתה אך ורק שלילת זכויות האגודה ע"פ ההסכם.
המפרק טוען כי טענת המערערת בעניין ההתחשבנות הפנימית עם היצרנים ולפיה, העבירה את תמורת הביצים ישירות ליצרנים, הינה טענה הנאמרת באופן כללי מבלי שהציגה לכך כל ראייה, ולא זו בלבד אלא שטענה זו היא בגדר השערה בלבד, שנועדה אך ורק להצדיק בדיעבד את פעולותיה של המערערת בניגוד להסכם, שכן, על פי ההסכם אסור היה למערערת להתקשר ישירות עם היצרנים ולעקוף את האגודה.
דיון והחלטה:
נוכח הטענות שהעלו המפרק והמערערת, אעבור אפוא לדיון הפרטני בעניינם. תחילה של הפרשה שבפניי נעוצה בהתקשרות עסקית שבין האגודה למערערת. כאמור, המערערת העמידה הלוואה לאגודה בסך 600,000 ₪ כאשר בתמורה לכך, האגודה נאותה להעביר את תחולת הביצים של היצרנים, שהם גם חברי האגודה, אל המערערת, בכדי שזו האחרונה תבצע מיון ושיווק.
איתרע מזלם של האגודה והמערערת וההתקשרות שנועדה להאריך ימים כארבע שנים, נגדעה באיבה, כאשר לדעת מנהלה של המערערת, נפגשו עימו יו"ר האגודה וועד ההנהלה באומרם לו כי האגודה נקלעה למצב שבו לא תוכל להמשיך למלא את חובתה. כששמע זאת מר שמואל לסר, מנהלה של המערערת, החליט הלה לאחוז בקרנות המזבח ולהתקשר ישירות עם היצרנים.
דא עקא ועקא שההלוואה שהעמידה המערערת לאגודה טרם נפרעה. כך למעשה ניצבת המערערת ותובעת את חובתה של האגודה, מנגד ניצב המפרק בעוז, ולדעתו הפעולות שנקטה המערערת במהלך שנות ההתקשרות עם היצרנים, יש בכך בכדי לקבוע כי ההלוואה, לפחות ברובה, נפרעה כדת וכדין.
אליבא דאמת, אם נברור המוץ מן התבן נשכיל כי גולת הכותרת של המחלוקת בין הצדדים, רובה ככולה, נעוצה בפרשנות ההסכם שנערך בינם. המפרק טוען מחד כי ההתחייבויות ההדדיות שבחוזה לא הופסקו מעולם ובשל כך המערערת היא זו שהפרה את ההסכם. מאידך טוענת המערערת, כי המצב הכלכלי אליה נקלעה האגודה בסמוך לאחר כריתת החוזה, יש בכך בכדי להתיר את הקשר העיסקי שנוצר, ומשהותר קשר זה, למעשה הותרה הרצועה, ובכך שנקטה המערערת בפעולה של "שבור חבית ושמור יינה", קרי, למרות שהחוזה הופר אך עדיין ניתן להציל את ההתקשרות עםהיצרנים, אין בכך שום פגם.
בכדי להכריע במחלוקת זו אעתיק אותנטית את לשון החוזה בכדי ללמוד עם מי הצדק. הנושא הרלוונטי בחוזה לעניין התשלום מצוי בסעיף 4 ובהאי לישנא:
סעיף 4:
א...
ב...
ג. לסר תעביר לאגרא מגדיאל (בזמנים ובמועדים כמפורט להלן) את התמורה בהתאם למחירים הנקבעים מעת לעת לחקלאיים (מחירון תנובה לחקלאי) בהתאם לסוגי הביצים בתוספת מע"מ.
ד. התמורה כאמור לעיל בסעיף 4 (ג) תועבר לאגרא מגדיאל מידי 15 לכ"ח בגין החודש הקלנדארי שעבר.
ה. בנוסף לתמורה הנקובה לעיל בסיף 4(ג) + 4 (ד) תשלם לסר לאגר מגדיאל סך של 1 אגורה חדשה + מע"מ בגין כל ביצה שתמסר לה – כשתמורה זו תשולם במועד כנקוב בסעיף 4 (ד), וזאת כשהשתתפות לסר בהוצאות אגרא מגדיאל כקבלן מורשה לשווק ביצים בהכנת חשבונות והנה"ח ליצרנים ובאחריותה הישירה בגין תקלות שונות שעלולות לקות לרבות תשלום דמי ביטוח וכיוצ"ב.
כמו כן בנספח לחוזה נכתב כך:
בנוסף לאמור בהסכם מיום 13.3.98 שבין הצדדים המתייחס לתשלומים שתשלם לסר לאגרא מגדיאל כמפורט בסעיף 4, תשלם לסר סך של 1 אג' חדשה + מע"מ לאגרא מגדיאל בגין כל ביצה שתמסר לה למיון ולשווק. תשלום זה ישולם לאגרא מגדיאל מדי 15 לכל חודש בגין החודש הקלנדארי שחלף.
צא ולמד כי לסר התחייבה להעביר לאגרא מגדיאל עבור כל ביצה שתימסר לה, את מחיר הביצה בתוספת 2 אג' בצירוף מע"מ. האגורה האחת מקורה בחוזה עצמו כאשר נאמר במפורש שהתשלום הינו עבור "הוצאות אגרא מגדיאל כקבלן מורשה לשווק ביצים בהכנת חשבונות והנה"ח ליצרנים ובאחריותה הישירה בגין תקלות שונות שעלולות לקות לרבות תשלום דמי ביטוח וכיוצ"ב". בקצרה, תשלום של אגורה של לסר אל האגודה כנגד שירותי הנה"ח וביטוח, ואילו האגורה השנייה מקורה בנספח לחוזה, כאשר לא מצוין בגין מה משולמת אגורה זו.
המפרק טוען כי מקורה של האגורה השנייה היא באה בשל השימוש שנותנת אגרא מגדיאל ללסר להשתמש ברישיון הקבלן של שיווק ביצים, והמערערת טוענת כי תשלום זה בא בשביל היצרנים בדיוק כפי שמחיר הביצה אינו לאגודה אלא ליצרנים ורק עובר דרך האגודה.
על פי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) "חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". פסק הדין המנחה בעניין פרשנות החוזה במשפט הישראלי הנו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2), 265 שנכתב ע"י השופט אהרן ברק (כתוארו אז) ובו קבע כי הוראת סעיף 25 לפיה יש בפרשנות החוזה שני שלבים - בדיקת אומד דעת הצדדים, ולאחריה בדיקת הנסיבות החיצוניות, אינה ההוראה היחידה המחייבת בפרשנות חוזה. חוזה יש לפרש בבדיקה חד שלבית היוצאת מאומד דעת הצדדים אל הנסיבות החיצוניות וחוזר חלילה, עד להשגת פרשנות הרמונית המשיגה את תכלית החוזה ומשולבת בעקרון תום הלב. כך לפי דבריו שם:
"בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם. בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה."
מכאן יש להסיק כי לא לשון החוזה היא המחייבת, כי אם פרשנות המבוססת על אומד דעת הצדדים הנסמך על עקרונות תכלית החוזה ובהם תום הלב. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון שוב בדנ"א 05/ 2045 ארגון מגדלי ירקות נ. מ"י 06 (10) 105 בהרכב של 9 שופטים. כך שלרשות שיפוטית הסמכות והחובה לחקור ולמצוא את כוונתם המקורית והסובייקטיבית של הצדדים בלי להיצמד לטקסט החוזי.
כפי העולה מהעובדות שהונחו בפניי, נראה כי אין מחלוקת עובדתית בין המפרק למערערת על כך ש-דה פקטו מתאריך 10/98 לא פעלו הצדדים בהתאם לחוזה כאשר האגודה מצידה לא מעניקה ללסר את שהתחייבה בחוזה, כלומר, מתן שירותי הנהלת חשבונות וביטוח, וכן לסר עצמה אינה מעבירה לאגודה את התמורה הכספית שהתחייבה בחוזה.
נשאלת השאלה האם הופר החוזה בין הצדדים ואם כן על ידי מי. דעתי היא כי שגה המפרק בקובעו שהחוזה הופר על ידי המערערת ולא על ידי האגודה. אדגיש כי יכול והמפרק לא קבע באופן חד משמעי שההפרה באה מטעם המערערת בלבד, אך ניתן ללמוד זאת באופן קוהרנטי מהמסקנה אליה הגיע המפרק בתביעת החוב.
המפרק טוען כי האגודה מעולם לא הפרה את החוזה ולא חדלה מלפעול על פיו, ובכך דחה את טענת המערערת, לפיה, מרגע ששלחה המערערת תביעה כספית נגד האגודה, הרי שזו ההוכחה הטובה ביותר לכך שהצדדים פסקו מלקיים את החוזה.
סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי ביטול חוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני. למעשה לא נקבעה בחוק דרישה מיוחדת לגבי הודעת הביטול ובעניין זה נוטים בתי המשפט להקל. כך שעקרונית די בהודעה בעל פה. לעניין זה ראה ע"א (ת"א) 500/82 שלג נ' גאלי, פ"מ תשמ"ד(1) 265. הגשת תביעה עשויה אף היא לשמש הודעת ביטול, אם הביטול משתמע מכך. דברים אלו משקפים גישה רחבה לפיה אין הכרח במשלוח הודעה פורמאלית על ביטול חוזה ונראה שדי בהתנהגות המלמדת בצורה חד משמעית על כוונתו של הצד לבטל את החוזה, ובלבד שהתנהגות זו הובאה לידיעת הצד השני.
כמו כן, ההלכה הפסוקה קובעת, כי על מנת להוכיח שינוי בהתנהגות של חוזה שנערך בכתב, יש להוכיח גמירת דעת של הצדדים לשנות מתנאי החוזה. דברי הנשיא שמגר בפסה"ד המנחה בסוגיה זו, ע"א 4956/90, פזגז נ' גזית ואח', (פ"ד מו (4) 35, בעמ' 41):
"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת-דעת. משמעות דרישה זו תוארה על ידי פרופ' שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 91, כ"רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות." עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור [...] יהיה - בחוזים מסוג זה - קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, אם כי עצם קיומו של דפוס כזה איננו מעיד על התוכן הקונקרטי של הסטיה מן החוזה המקורי, אותו יש לקרוא לתוך החוזה בין הצדדים."
בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן "חוזים" כרך ג' בעמ' 27-28 נאמר בעניין שינוי הסכם על דרך התנהגות:
"כשם שחוזה יכול להיכרת בהתנהגות כך ניתן גם לשנותו בדרך זו. פעמים אין קושי להסיק שהוסכם על שינוי. כך הדבר למשל, כאשר נרשם בחוזה שעם חתימתו ישלם הקונה סכום מסוים והמוכר מסכים לקבל שיק דחוי. המסקנה המתבקשת היא שהוסכם על דחיית מועד התשלום לתאריך שנרשם בשיק. פעמים אף הסיק בית המשפט מהתנהגות הצדדים שהם הסכימו לבטל את החוזה שביניהם. עם זאת לעיתים קיים קושי ניכר בהסקת מסקנה בדבר שינוי החוזה על יסוד התנהגות הצדדים... מכאן שהעובדה כשלעצמה שצד אחד איננו עומד על קיום תנאי החוזה, איננה מלמדת על ויתור, או על הסכמה לשינוי. כך למשל נניח שפלוני היה חייב לשלם לאלמוני סכום כסף על יסוד חוזה שביניהם. פלוני לא שילם במועד אך אלמוני לא עשה דבר. בהתנהגות זו אין לא ויתור ולא הסכמה לשינוי תנאי החוזה ולא ניתן להסיק שאלמוני הסכים לדחיית מועד הפרעון (קל וחומר שלא ניתן להסיק שויתר על התשלום). כרגיל, אי הגשת תביעה, אפילו במשך תקופה ארוכה, איננה מלמדת על ויתור, אולם אם הצטרפו לכך נסיבות נוספות ניתן לפעמים להסיק מההתנהגות את דבר קיומו של ויתור".
העולה מכל זה, כי הנסיבות הן שיקבעו האם חדלו הצדדים לפעול בהתאם לחוזה. אכן מהמקרה שהובא בפניי ניתן לומר כי אכן הצדדים פסקו מלפעול בהתאם לחוזה, ולא ניתן להפנות את האצבע המאשימה רק כלפי המערערת.
מנהלה של המערערת הביא בעיקר טיעוניו ואף העיד זאת בפניי שבחצי שנה לאחר תחילת ההתקשרות, נודע לו על ידי מנהלי האגודה כי האגודה לא תוכל להמשיך ולתת את שירותיה החשבוניים שהתחייבה עליהם בחוזה. גירסתו של מר לסר נראית לי אמינה כשלעצמה כמו גם מהנסיבות. הקומנסנס מצביע על כך, שלא הייתה סיבה למערערת לחדול מלפעול בהתאם לחוזה בהתקשרותה עם האגודה. הרי גם המפרק מודה כי המערערת העמידה לאגודה הלוואה כספית משמעותית ביותר, אשר התעתדה להוות את התשלום עבור התשלומים שאמורה המערערת לשלם לאגודה משך 4 שנים. אלמלא נודע למערערת כי האגודה לא יכולה להמשיך בהתחייבותה מה טעם מצאה לפרק את הקשר העיסקי עם האגודה. לו הנסיבות בין הצדדים היו, כאשר המערערת והאגודה התקשרו ביניהם למיון ושיווק ביצים, ללא העמדת הלוואה מטעם המערערת, או אז היה ניתן לפקפק במטרותיה הכנות של המערערת לחדול ולעבוד עם האגודה, כאשר היה ניתן לומר שהמערערת מנסה להתיר עצמה מהתחייבויות כספיות שהתחייבה לאגודה. אך במקרה דנן המציאות היא אחרת. כספים רבים של המערערת ישבו אצל האגודה וההגיון הבריא מחייב שהמערערת תנסה להציל כמה שניתן את כספה, לבל יהיה מונח על קרן הצבי.
זאת ועוד, אל לנו לשכוח את העובדה, כי הלכה למעשה המשיכה המערערת לשלם את תמורות הביצים ישירות ליצרנים. ממה נפשך, אם המערערת לא קיבלה ביצים מן היצרנים בכדי לשווק אותם, אזי בלאו הכי לא נפרעה ההלוואה שקיבלה האגודה, מכיוון והאגודה או היצרנים מטעמה, לא העבירו ביצים למיון כמתחייב מן ההסכם. אם המערערת אכן קיבלה ביצים לשיווק ולא שילמה את תמורתם, אזי מדוע לא נתבעה המערערת על כך ישירות על ידי היצרנים. כך שעינינו הרואות שבכל מצב המערערת שילמה כספים עבור ביצים שהועברו לה למיון, אם כן לא מצאתי סברא הגיונית להיאחז בה ולומר שהמערערת הפסיקה מיוזמתה את ההתקשרות עם האגודה, אלא כפי הנראה היוזמה באה מצד האגודה.
לאור זאת נראה כי מקובלת עליי עמדתה של המערערת, כי מנהלי האגודה התרו בפניה שמתאריך 10/98 לא תוכל האגודה להמשיך לתת למערערת את שירותי הנהלת החשבונות.
בדרך אגב ייאמר כי יש לבדוק האם האגודה ניהלה את המשא ומתן עם המערערת, ביודעה כי מצבה הכספי (של האגודה) בכי רע. העובדות מצביעות על כך שזמן מועט חלף בין כריתת החוזה לזמן שהאגודה נקלעה למצב כספי קשה ונתקשתה לעמוד בהתחייבויותיה. דרכו של עולם היא שכשתאגיד מגיע לכדי פירוק, הרי שמצב זה נותן את אותותיו בתקופה שלפני כן. אם מנהלי האגודה ידעו כי יתקשו לעמוד את שהתחייבו אל המערערת וחרף זאת לא נמנעו מלקבל לקופת האגודה הלוואה כספית של 600,000 ₪, הרי שיש בכך הטעיה בכריתת החוזה וניהולו שלא בתום לב.
מצב כספי של תאגיד משפטי, לא ניתן לברר בנקל, ופעמים ואינו נחלת הכלל. המאזנים הכספיים לרוב הם מוסתרים מעיני הציבור וחובה על התאגיד ליידע זאת עם מי שמתקשר עימו בחוזה. אינני רוצה לקבוע מסמרות ולהכריע כי אכן האגודה הטעתה במכוון את המערערת והעלימה ממנה את העובדה כי הינה שרויה בסכסוכים ובמצב כספי קשה, אך לכל הפחות אינני סובר כי על המערערת לשלם את המחיר של מצבה של האגודה.
האגודה התחייבה בחוזה, המערערת העמידה לה הלוואה משמעותית ביותר, וכללי הצדק מחייבים להיענות לדרישתה של המערערת להשיב לה את ההלוואה ולא לדחות אותה בטענות שווא.
כמו כן, דעתי היא כי המפרק טעה בנטל הראייה שהטיל על כתפי המערערת. כפי העולה מדברי המפרק הוא משווה למערערת דין של בעל חוב הדורש תשלום ועל כן מחייב אותה להוכיח כי אכן האגודה חייבת לה כספים, ומשלא עמדה בנטל זה דיו, דחה את תביעת החוב שלה. דעתי היא כי המפרק טועה באופן קונסיסטנטי בסיפור העובדות.
הרי המערערת היא זו שהניחה כספים בידי האגודה ועובדה זו הוכחה כדת וכדין, מה גם שאינה נפרכת על ידי מאן דהוא. אנו עוסקים במקרה בו מגיע מלווה ודורש מן הלווה שיפרע את ההלוואה. משכך, אין הלווה יכול לטעון כי על המלווה להוכיח שאינו פרע את ההלוואה. כל בר בי רב יודע שחובה זו מוטלת על הלווה. אם כן כיצד קבע המפרק שהמערערת לא הוכיחה כראוי את החוב.
אמנם המפרק סובר כי התשלום בסך 600,000 ₪ אותו העבירה המערערת לאגודה, אינו בגדר הלוואה גרידא, אלא בא כתשלום מוקדם עבור תשלומים עתידיים, עליהם התחייבה המערערת בגין הביצים שיועברו אליה למיון ע"י האגודה. אך בכל זאת, כך או כך, תשלום זה הינו כהלוואה לכל דבר ועניין, רק שהפירעון הוא לא על ידי תשלום כספי, אלא בצורת קיזוז כספי עתידי בין המערערת לאגודה.
משהנחתי תשתית זו, שומה עליי לבדוק כעת האם היה על המערערת להמשיך ולשלם תמורה כל שהיא לאגודה, חרף כך שהאגודה מצידה חדלה מלפעול בהתאם להסכם.
בכדי להכריע בזאת יש לפרק לגורמים את המרכיבים עליהם הושתת התשלום בהסכם. ראשית יש את מחיר הביצה כשלעצמה, כמו כן בהסכם מפורש שישולם בנוסף לכך על ידי המערערת 1 אגורה עבור הוצאות האגודה במתן שירותי הנהלת חשבונות וביטוח. בנוסף לכך מצוי בנספח להסכם תשלום של 1 אגורה נוספת, אותה התחייבה המערערת להעביר לאגודה, ללא שצויין אגורה זו מה טיבה.
המערערת טוענת כי סך 1 האגורה הנקובה בנספח לחוזה באה בכדי להעניק בונוס ליצרן הביצה, ולמעשה האגודה שימשה רק כאמצעי להעברת סך זה. המפרק מאידך מכחיש זאת. חובתי לומר כי המפרק אמנם מכחיש זאת בתוקף באומרו שאמירתה זו של המערערת מנוגדת למסמך בכתב, אולם מאידך לא גבה אף עדות ממנהלי האגודה ומהנפשות שרקמו את הקשר העיסקי, בכדי ללמוד מהם האם צודקת המערערת אם לאו. המפרק, בכובעו כמפרק לא "בא לעולם" ולא נכח בתקופה הרלוונטית לחתימת החוזה של האגודה והמערערת, אם כן כיצד קובע כי דבריה אלו של המערערת מנוגדים למסמך בכתב (החוזה). ראוי והיה קובע שאולי אינם עולים מלשון החוזה, אך בין דברים אלו ל"מנוגד" לחוזה לא מצאתי הצדקה.
עינינו הרואות שהאגורה הנוספת נקבעה בנספח לחוזה. יכול ויש אמת בדבריה של המערערת שהאגורה הנוספת מיועדת ליצרנים בלבד כבונוס מהנסיבות הבאות. ראשית, טענה זו לא הוכחשה בעליל על ידי אף גורם. שנית, העובדה כי האגורה הנוספת נקובה ונכתבה בנספח לחוזה יכולה להעיד שהיא באה מגורם חיצוני ולא מאבני היסוד של העיסקה. טענתה של המערערת כי אגורה השנייה אמורה הייתה להיות משולמת ליצרנים מקובלת עליי משום שבדרך זו יש היגיון לצורת החוזה והנספח לו. נראה כי המערערת והאגודה חתמו ראשית על חוזה שיחייב את המערערת לשלם את מחיר הביצה בנוסף לתשלום הוצאות ולאחר מכן רצתה המערערת לדרבן את היצרנים להעשיר את התפוקות שלהם, על כן התחייבה בחוזה להעביר עוד 1 אגורה למען זאת.
זאת ועוד, על פי דבריה של המערערת, נסיבות המקרה תואמים ומובנים. במשולש העסקי הציורי שקודקודיו הם, המערערת, האגודה והיצרנים, כל צד מקבל לידיו אחוז מסויים מן העסקה שנרקמה. האגודה קיבלה לידיה את ההלוואה שהעמידה לה המערערת בנוסף לרווח עתידי אותו הייתה אמורה לקבל בגין שירותים שתעניק למערערת. היצרנים קיבלו לידיהם את מחיר הביצה בנוסף לבונוס של תשלום 1 אגורה בגין כל ביצה שיעבירו. והמערערת קיבלה לידיה את הזיכיון של מיון ושיווק הביצים ועל ידי כך תיצור לעצמה רווח במכירת התפוקה לסיטונאים.
לא זו אף זו אלא שלפי דבריה של המערערת, מובן מדוע דרשו היצרנים מן המערערת להמשיך ולשלם להם, עבור כל ביצה שהעבירו, את מחיר הביצה בצירוף הבונוס. דרישה זו באה מכיוון שמחיר זה סוכם עליו עוד בטרם חדלה האגודה מלפעול על פי ההסכם, על כן דרשו היצרנים מן המערערת להמשיך ולשלם את שהתחייבה המערערת לשלם להם כנכתב בנספח לחוזה.
אך לאור כל זאת, דעתי היא כי עדיין על המערערת לשלם לאגודה עבור כל התקופה בו שיווקה את הביצים של היצרנים בהיותה משתמשת ברישיון הקבלן של האגודה. אמנם האגודה לא פעלה אקטיבית מחודש 10/98 ולא העניקה למערערת שירותי הנה"ח וביטוח כפי שהתחייבה, אולם גם המערערת מודה כי המשיכה להשתמש ברישיון הקבלן של האגודה בכדי לשווק את הביצים.
שימוש ברישיון הקבלן של האגודה מחייב את המערערת לשלם לאגודה בגין כך. השאלה היא מהו הסך הנדרש עבור שימוש פסיבי זה. בשונה מהמפרק שקבע נחרצות כי האגורה השנייה והנוספת, כולה באה כתשלום עבור שימוש ברישיון, הרי משדחיתי טענה זו לעיל שומה עליי לכמת זאת.
אודה ואומר כי לא ניתן ללמוד מלשון החוזה, את הערך המדויק אותו גבתה האגודה כתשלום לשימוש ברישיון הקבלן שלה, ובכך לחייב את המערערת עבור כל תקופת ההתקשרות שלה עם היצרנים. יתרה מזו, בכל החוזה כולו לא מוזכר ולו פעם אחת תשלום עבור שימוש ברישיון הקבלן של האגודה כשלעצמו, אלא כל שמוזכר בגוף החוזה כך: "תשלום של 1 אג' +מע"מ... וזאת כשהשתתפות לסר בהוצאות אגרא מגדיאל כקבלן מורשה לשווק ביצים בהכנת חשבונות והנה"ח...."
צא ולמד כי האגודה הבליעה את התשלום אותו הייתה אמורה לשלם לה המערערת בגין השימוש ברישיון. על כן מצאתי לנכון לחייב את המערערת ב1/3 של כל אגורה על השימוש ברישיון. ערך זה נגזר מחלוקה של כל אגורה שהייתה אמורה המערערת לשלם לשלושה חלקים. חלק האחד עבור שימוש ברישיון הקבלן, החלק השני עבור הענקת שירותי הנהלת חשבונות והחלק השלישי הוא עבור ביטוח.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, ומכיוון והצדדים חדלו מלפעול בהתאם לחוזה עוד בחודש אוקטובר 1998 ומכיוון והמערערת העבירה ליצרנים את כל הסכומים שהתחייבה בגינם, מצאתי לנכון לקבל את טענות המערערת ברובן, למעט העובדה של ניכוי סך של שליש האגורה עבור הביצים של היצרנים ששווקו באמצעות המערערת.
הקיזוז שביצע המפרק ע"ס 72,900.97 ₪ נעשה שלא כדין מאותן הסיבות שמניתי לעיל.
יש לשלם למערערת את שכ"ט שנפסקו בתיק ההוצל"פ.
המפרק יערוך תחשיב מחדש בהתאם לנתונים המונחים לפניו והמשקפים את הפעילות שביצעה המערערת בתקופה שבין חודש אוקטובר 1998 ועד סוף חודש מרץ 2002.
כאמור, בגין כל הפעילות הנ"ל ינכה המפרק סכום של שליש אגורה עבור כל ביצה שהועברה למערערת.
הריבית על קרן החוב לא תהיה על פי הריבית ההסכמית, לאור העובדה כי החוזה הופר על ידי הצדדים כבר בחודש אוקטובר 1998 אלא ע"פ חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 מיום הפירוק 27.1.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
אין צו להוצאות.
|
ניתן היום 16.09.2008 בהעדר הצדדים המזכירות תעביר החלטתי לצדדים |
אורי זליגמן, עו"ד רשם האגודות השיתופיות |
