ערעור על החלטת בורר בדבר אפליה כנגד חברים במושב

בפני עו"ד לאה רוזנטל                                             בתיק מס' 497/183/06

עוזר רשם האגודות השיתופיות.

מר יצחק שאול

ממושב משואות יצחק ד.נ שדה גת 79858

טלפקס: 08-8583404

 להלן- המערער.

- נגד -

משואות יצחק - מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע''מ.

ע"י ב"כ עוה"ד אביתר קנולר ו/או

מארי קושניר-הררי ו/או מיכל גריידי

מרחוב קרליבך 10 תל אביב

טל: 03-7611622 , פקס: 03-5622540

 להלן- המשיבה.

החלטה.

ענייננו בערעור על החלטת פסק הבורר, עו"ד נמרוד טפר (להלן- הבורר) שניתן ביום 13/07/06.

רקע עובדתי-

הבורר דחה את תביעתו של המערער ע"ס 35,315 ₪  ופסק כי שכר טרחת הבורר וכן הוצאות התובע יוטלו על המשיבה.

האגודה קבעה מס' כללים :

בהתאם להחלטת מזכירות האגודה מתאריך 19/10/99 נקבע כי תקציבו של חבר הנשוי לבר רשות (מי שאינו חבר אגודה) חלקו בחלוקת רווחים וכן התוספת לתקציב במידה והחבר נמצא בפנסיה, הינה כשל חבר רגיל.

בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של האגודה מתאריך 12/06/02 בנוגע לתוספת קבועה לתקציב חברים מעל גיל 65, חברים מעל גיל 70 יזכו לתוספת קבועה לתקציב בגובה 600 ₪. ואילו חברים אלמנים במצב דומה יזכו לתוספת בשיעור של 150% - דהיינו 900 ₪ .

באגודה קיים חבר נוסף – אריה אריאל (להלן- "החבר הנוסף"), הנשוי גם כן לברת רשות. החבר הנוסף התאלמן ב 30/07/00 והיה במעמד של אלמן עד לשנת 2002 בה התחתן מחדש.

לטענת המערער, במועדים שונים שבין 09/03 לבין 06/05 קיבל החבר הנוסף גמול עבודה ורווחים כאלמן, על אף היותו במעמד של נשוי לברת רשות.

סכום התביעה בסך האמור לעיל, הינו שיעור ההפרש - שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים - בין הכספים ששולמו לחבר בגין גמול עבודה ורווחים מכוח החלטות האגודה, לגבי אדם במעמד של נשוי לברת רשות, לבין הכספים ששולמו לחבר הנוסף בפועל בתקופה זו, כאילו היה במעמד של אלמן, וזאת בהתעלם מנישואיו השניים למי שאינה חברה באגודה.

עיקר טעוני המערער-  

המערער טוען כי הופלה לרעה על ידי המושב בו הוא חבר לעומת החבר הנוסף.

עיקר טענות המערער הן בנושא קבלת כספים שקיבל החבר הנוסף מן המושב שלא בדרך צודקת לטענתו, ואשר גרמו לאפליה בינו לבין החבר הנוסף.

לטענתו - על אף שתוקן הפגם של מתן הכספים שלא בצדק לחבר הנוסף, היינו, האגודה תיקנה את העיוות - יש להשוות את מעמדו שלו למעמדו של החבר הנוסף, ולהביא לתיקון ההפליה שנוצרה, באמצעות תשלום סכום ההפרש המצוין בכתב התביעה, זהו הסכום אשר החבר הנוסף קיבל

עוד טען המערער כי ישנו נוהג במושב, לפיו חבר מעל גיל 75 הנשוי למי שאינה חברה, יקבל גמול עבודה ורווחים כאלמן, דהיינו תוספת הכנסה של 150% מתוספת ההכנסה לה זכאי חבר רגיל.

יתר על כן טוען המערער לאחר קבלת פסק הבורר כי מעיון בפרוטוקול הרשמי של מזכירות המושב מתאריך 19/10/99 בנושא רווחים לחבר נשוי לבר רשות, מצא בו – בסוף הדף – תוספת בכתב יד אחר, ובעט אחר. כמו כן, מוסיף המערער כי לא נמצאו בסופו של הפרוטוקול שתי חתימות כפי שמחייב תקנון המשק.

עיקר טיעוני המשיבה -

מעמדו של המערער שונה ממעמדו של החבר הנוסף, באשר המערער לא היה מעולם בעבר במעמד של אלמן, מה שאין כן החבר הנוסף.

למערער אין זכות מכוח מעמדו שלו, לקבלת ההפרש לידיו .

הענקת זכויות לאחד אין בה כשלעצמה כדי להקים זכות לאחר. מאחר שהמערער אינו במעמד של אלמן אין הוא זכאי להשוואת מעמדו למעמד זה רק משום שכך נהגה האגודה כלפי החבר הנוסף.

הענקת הזכויות לחבר הנוסף אינה מכוח מדיניות חובה או נוהג. המדובר בהחלטה פרטנית הנוגעת לחבר הנוסף בלבד ואשר יושמה לגבי החבר הנוסף לתקופה מוגבלת בלבד.

ב"כ המשיבה מבקשת כי הרשם ידחה את ערעורו של התובע, יאשר את פסק הבורר, וישית על המערער את הוצאות המושב בניהול ההליך דנא, ולחלופין בלבד להורות כי על המערער לשאת בהוצאות המושב בגין שכר הבורר בסך 4000 ₪ ובגין הוצאות התובע בניהול הליך הבוררות.

לאחר שקראתי את תיק הבוררות כולו ואת מסמכי הערעור הנני קובעת כדלקמן:

הדיון והחלטה בערעור-

טען המערער לנוהג הקיים במושב לפיו נוהג המושב להשוות את מעמדו של חבר מעל גיל 75 הנשוי למי שאינה חברה, למעמדו של אלמן, בכל הנוגע לקבלת רווחים וגמול עבודה. אכן בדין פסק הבורר כבר בתחילה באשר לאי הוכחת הנוהג. דברים אלו אף עולים מדברי המערער בתביעתו גופה, באשר לבקשתו לקבלת כספים באופן רטרואקטיבי מן המשיבה ולא קבלתם גם באופן פרוספקטיבי. יתר על כן, גם נוכחתי לדעת כי המערער עמד מאז ומתמיד על כך כי תתוקן ההפליה לטובת החבר הנוסף בכך, שתיפסק הענקת ההטבות הכספיות לחבר הנוסף, ולא עמד על כך כי יקבל גם הוא אותן ההטבות שמקבל החבר הנוסף, רק מכוח אותו הנוהג.

אשר על כן אני מקבלת את החלטת הבורר כי לא הוכח נוהג בנדון.

עיקר יסודה של תובענה זו אם כן, הינה תביעה כספית אשר תובע המערער מהמושב בו הוא חבר, וזאת עקב התנהגות מפלה של המושב כלפי המערער. השאלה העיקרית העומדת בפני, ועליה סמך המערער את תביעתו, הינה, האם מכוח התנהגות מפלה של צד א' (המושב) כלפי צד ב' (המערער) המעניקה טובת הנאה כלפי צד ג' (החבר הנוסף), קמה לו, לצד ב', הזכות לתבוע את אותן טובות הנאה שקיבל צד ג'.

אין עוררין על כך כי האגודה כמושב שיתופי מחוייבת לעקרון השיוויון בין חבריה בין אם בתקנונה בתקנה 3 ג ובין אם בפסיקה העניפה של ביהמ"ש. זהו עיקרון על בו הנורמות החלות עליה הן נורמות של אחוות חברים, רעות ושוויון. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"א 31/87 חרמש נגד ברעם פ"ד מג' (1) 672 -בעמ' 677 מפי המשנה לנשיא מ' אלון- :"שלא כמו בחברת מניות, עקרון השוויון בין חברי האגודה הוא יסוד מוסד לקיומה ולניהול עניניה, ועיקרו בא לידי ביטוי בהוראה שהובאה לעיל מסעיף 16(1) לפקודה בדבר זכות הצבעה שווה לחברים באסיפה כללית".

עולה מדברים אלו כי בהחלטתה- אם פרטנית ואם כללית- למתן הטבות יתר שהוענקו לחבר הנוסף, לא פירטה ולא נימקה המשיבה באף מקום מדוע החליטה מה שהחליטה, ואף לא נתנה נימוק - ולו כזה הנשען על קנה רצוץ - מדוע העניקה הטבות יתר לחבר הנוסף ללא שהיה זכאי להן מכוח החלטות האגודה. על כן, גם בכך צדק הבורר בהחלטתו כי האגודה נהגה בדרך של אפליה פסולה וזו אינה אבחנה מותרת. גם אם, ואכן כך נוהגת המשיבה כיום, תיקנה האגודה את המצב המפלה והשוותה את מעמדו של החבר הנוסף למעמדו של המערער כפי שהיתה אמורה לעשות כן מלכתחילה.

לטענתו של המערער כי מעיון בפרוטוקול הרשמי של מזכירות המושב מתאריך 19/10/99 בנושא רווחים לחבר נשוי לבר רשות, מצא בו – בסוף הדף – תוספת בכתב יד אחר, ובעט אחר, ולטענתו כי לא נמצאו בסופו של הפרוטוקול שתי חתימות כפי שמחייב תקנון המשק ,אין בו בטיעון זה כדי להראות אם אכן היתה או לא היתה אפליה בהחלטת האגודה, ואין בכך כדי להצביע על פגם מהותי בהחלטת האגודה. יתר על כן, כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מהווה מקום להעלאת טענות חדשות אשר לא הועלו בערכאה הראשונה, ואף המערער טען כי רק לאחר שקרא את פסק הבורר שם לב כי פרוטוקול המזכירות נישום בחסר.

 לשאלת הסעד -

לאחר שנוכחתי כי המשיבה נהגה בחבר בדרך מפלה, יש לדון ולהחליט מהו הסעד לו זכאי החבר בגין אותה אפליה. אציין כי לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובפסק הבורר, גם אני לא מצאתי מקום להתערב ברצון הצדדים, שלא לפגוע בחבר הנוסף בדרך של השבת הכספים שכבר קיבל. על כן חוזרת אני לדון רק בשאלת הסעד לו זכאי המערער. וראה לאותו עניין דברים יפים שנאמרו ע"י השופט זוסמן בהמ' 460/63 לש נ. ועדת השומה שליד עיריית נהריה פ"ד יח (324,318) : "הפסול אינו נעוץ בכך שנכס המבקשת נישום ביתר, אלא שנכסים אחרים נישומו בחסר. המבקשת לא הופלתה לרעה (ההדגשה שלי), אלא ממנה גובים לפי מידת הדין ואחרים מופלים לטובה ונהנים מיחס של עדיפות שאינו מוצדק... אם אין צידוק אחר לאפליה מאשר הנימוק האמור, לא ייפלא הדבר שיש תרעומת בלב האזרח על דרכי פעולתה של העיריה, ואין צורך לומר שהדבר מחייב תיקון. אך אין המבקשת יכולה ליהנות מזה שהרי היא רק משלמת את המגיע ממנה כדין". (ההדגשה שלי)

משכך, גם בענייננו ניתן לומר כי כיום, המערער יחד עם החבר הנוסף - דין אחד להם - והם שווי מעמדות גם לעניין הסטטוס בו הם נמצאים - נשואים לברת רשות- וגם לגבי הרווחים והגמול אותו הם מקבלים. יתרה מכך, גם באותה תקופה בה קיבל החבר הנוסף הטבה נוספת של גמול, שלא היה זכאי לה, קיבל המערער את הכספים המגיעים לו כדין, ולא קיבל פחות ממה שמגיע לו. כל שביקש הוא לצאת נשכר גם הוא מאותה הטבה שקיבל החבר הנוסף.

וראה גם : עת"מ (מחוזי חי') 3245/06 - עמותת מועדון הכדורסל נשים עירוני חיפה-מוצקין נ' עיריית חיפה, תק-מח 2006(4), 6673 (2006):

"אין חולק על מעמדם החוקתי של הזכות לשוויון ושל האיסור על הפליה. איסור זה על הפליה חל כמובן גם על חלוקת משאבים ציבוריים ועל חלוקת כספי תמיכות.(ההדגשה שלי) גם אם מתברר כי רשות ציבורית פעלה תוך פגיעה בעקרון השוויון באופן בלתי חוקי, עדיין נותר לדון מהו הסעד לו זכאי הנפגע. הסעד הרגיל יהיה צו המורה על ביטול המעשה הפסול-המפלה. כך אם מדובר בהוראת דין מפלה או בהוראת נוהל מפלה, ניתן ליתן צו המורה על ביטולה של אותה נורמה. ביטול שכזה מטיבו צופה פני עתיד. לעתים הסעד הראוי הינו לחייב את הרשות הציבורית לקבוע הוראות בדבר הפליה מתקנת. במקרים אחרים הסעד הראוי הינו הענקת זכות ברֵרה לרשות הציבורית; תִרְצה – תבטל את ההוראה המפלה ותפסיק את מתן ההטבה המפלה; תִרְצה – תעניק את אותה הטבה גם לאחרים".

לעניין שיעור ההוצאות -

מבקשת המשיבה להשית על המערער את הוצאות המושב בניהול הליך הבוררות אשר קדם להליך דנא, ולחלופין בלבד להורות כי המערער ישיב למושב את הסכומים אשר שולמו למערער ע"י המושב בגין שכר הבורר(בסך 4000 ₪) ובגין הוצאות המערער בניהול הליך הבוררות (בסך 1000 ₪) בהתאם להחלטת הבורר .

ראה לעניין ההוצאות בג"צ 891/05 : תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נגד הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר:

"תקסד"א מקנות שיקול דעת לביהמ"ש בשאלה אם לפסוק הוצאות כמו גם בשאלת שיעורן. יחד עם זאת, אין בלשון התקנות קביעה באשר לאמות המידה הרגילות שלפיהן עליו לפסוק הוצאות משפט ולקבוע איזו הוצאה דרושה היא לניהול המשפט.

ככלל, הדין החל בישראל הינו שבעל הדין שהפסיד בהליך המשפטי יחויב בהוצאותיו של בעל הדין שזכה בו. החיוב בהוצאות הוא חיוב מיוחד באופיו, "היברידי" בטיבו - אין הוא חיוב נזיקי מובהק ואין הוא חיוב עונשי, אלא חיוב מכוח הדין המקנה לביהמ"ש שיקול-דעת. ממילא, איפוא, לא ניתן לגזור מעצם החיוב את שיעור ההוצאות שיש לפסוק.

ההכרעה העקרונית באשר לחבות בהוצאות המשפט מבוססת על איזון בין מספר מגמות ועקרונות יסוד: הבטחת זכות הגישה לערכאות; השמירה על זכות הקניין של הפרט; השוויון בין בעלי הדין; וניהול משאביה של מערכת השפיטה.

כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. עם זאת, על השופט להפעיל שיקול דעת אובייקטיבי, ולבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין".

סוף דבר-

לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את ערעורו של החבר בכל הנוגע לחיובה של המשיבה לשלם למערער את סך התביעה נשוא הערעור.

האגודה תשא במלוא שכר הבורר כפי שכבר שולם על ידה.

הבורר פסק סך של 1000 ₪ לטובת המערער. בנוסף, תשלם האגודה למערער סך של 3000 ₪. הוצאות אלו מוענקות למערער לפנים משורת הדין לאור גילו המבוגר ונוכח הנסיבות כפי שתוארו בסיפא לערעור.

אין בתשלום זה בכדי להוות תקדים לחברי האגודה.

החלטה זו תשלח לצדדים בדואר רשום.

ניתן  בירושלים : 13/03/07

כ"ג אדר תשס"ז

בהעדר, המזכירות תעביר                             לאה רוזנטל, עו"ד

החלטתי לצדדים.                                   עוזר רשם האגודות השיתופיות