תיק מס' 858/138/04 ניר ישראל – מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית בע''מ נ' חנן שטיינר

 

בפני רשם האגודות השיתופיות                                       תיק מס'  858/138/04

 

 

 

בעניין:   ניר ישראל – מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית בע''מ

 

                        ד.נ. לכיש 79407

                        ע"י עו"ד אבי קליר

                        רח' הל"ה 7

                        נתניה 42385

                        טל' : 09-8826457       פקס: 8846459- 09

 

 

                                                                                                       המערערת

 

 

        ובעניין :     חנן שטיינר

 

                        מושב ניר ישראל

                        ד.נ. לכיש 79407

                                          

                                                            המשיב

 

ה  ח  ל  ט  ה:

 

ביום 30.3.04 התקבלה בקשה למינוי בורר ליישוב סכסוך כספי בין מר חנן שטיינר

(להלן: "המשיב") לבין "ניר ישראל – מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות

שיתופית בע"מ" (להלן-  המערערת"). בו ביום מונה כבורר עו"ד עופר נועם (להלן – "הבורר"), בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה").

מקור הסכסוך בהחלטת האסיפה הכללית של המערערת, מיום 23.12.01, עליה חלק המשיב. לפי החלטה זו, לא יהנה המשיב מחלקו היחסי בחלוקת יתרות כספים שהצטברו באגודה, מאחר והכספים יחולקו "תוך קיזוז סכומי המחיקה לחברים בהסדרי

חובות שנעשו". לפיכך, הודיעה המערערת למשיב כי אין הוא זכאי לחלקו היחסי בעודפים. ביום 6.2.05 נתן הבורר פסיקתו, בה קיבל את תביעת המשיב. ביום 27.2.05 התקבל ערעור המערערת על פסק הבורר.

 

רקע עובדתי:

 

להלן תמצות דברי הבורר, לגבי הרקע העובדתי והשתלשלות העניינים:

המשיב הינו בנו של מר שטיינר אפריים (להלן: אפריים). עד לשנת 99' היה אפריים בעל זכויות בנחלה מספר 92 בתחום מושב "ניר ישראל". אפריים חב לאגודה סכומי כסף נכבדים, ובזמנו בשנת 1990, או קודם לכן – עת עמד על הפרק "הסדר רביד", הצטרף אפריים להסדר זה על מנת להסדיר את חובו לאגודה.

בהתאם לדו"ח השיפוט של מינהלת רביד היתה אמורה האגודה למחוק מחובו של אפריים סכומים נכבדים. יתרת חובו לאגודה הייתה אמורה להפרע על ידי הלוואה מהמנהלת. האגודה אמנם מחקה את חובו של אפריים כאמור לעיל, אך בסופו של דבר ההסדר לא יצא לפועל.

עם חקיקת חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב – 1992 (להלן: "חוק גל"), הגישה המערערת דרישת חוב למשקם בהתאם לסמכותו כאמור בחוק גל ועניינו של מר שטיינר התברר בפני המשקם – עו"ד בן ישראל (להלן: "המשקם"). הואיל וכאמור לעיל, ההסדר על פי ועדת רביד לא יצא לפועל, דרשה האגודה כי תבוטל המחיקה שניתנה לאפריים בשנת 1990 על ידי המערערת.

החל בשנת 1996 ועד לשנת 1999 התקיימו דיונים בפני המשקם כאשר כבר בתחילה הציע המשקם לצדדים להסדיר המחלוקות ביניהם בדרך של פשרה, ואכן בשנת 1999 גובש הסדר פשרה בין הצדדים. הסדר הפשרה כלל שני מרכיבים; האחד – העברת הנחלה מאפריים למשיב וזאת כנגד כך שהתובע ישלם לבנק לחקלאות סכום של כ – 250,000 ₪, והמרכיב השני – מכירת המגרש בהרחבה אשר הזכויות בו היו אמורות לעבור למומלץ מטעם אפריים, באופן שמלוא התמורה בגין המכירה תשולם לאגודה.

בעקבות ביצוע התשלומים כנדרש, נתן המשקם ביום 13.6.00 החלטה אשר מעמדה כפסק משקם לפיה הוסדר חובו של אפריים למערערת ונקבע, כי-

"לא ינקטו נגד החייב הליכים לגביית תשלומים נוספים על אלו שקבעתי בשל חוב או ערבות המוסדרים ע"פי החוק".

 

 טענות המשיב בבוררות:

המשיב טען כי החלטת האסיפה הכללית אינה נוגעת לו מכיוון שאינם חייבים למערערת ולא היו חייבים לה כספים. לטענתו, הוא שילם את חלף הערבות המגיע בגין המשק, והחלטת האסיפה נוגדת את חוק גל.

 

טענות המערערת בבוררות:

האגודה מחקה לאביו של המשיב מאות אלפי שקלים, סכום המחיקה שנמחק בפועל עולה על הסכום שהיה על האגודה למחוק בהתאם להוראות החוק.

אבי המשיב, בניגוד לרוב חברי המערערת, לא שילם חלף ערבות – באשר כן ומאחר והחלטת האסיפה הכללית כמוה כהחלטה להשבת חלף הערבות לחברים, והואיל וכאמור לעיל לא שילם אביו של התובע חלף ערבות, ממילא לא זכאי המשיב ליהנות מהחזר חלף הערבות.

החלטת האסיפה הכללית הינה סבירה, הגיונית ונכונה, ואין כל עילה להתערב בה, מה גם שבתי המשפט נוהגים להתערב בהחלטות מסוג זה במשורה ובמקרים חריגים בלבד.

 

פסיקת הבורר:

הבורר קיבל את תביעת המשיב, וקבע כי התובע זכאי מכוח החלטת האסיפה הכללית מיום 23.12.01 לחלקו היחסי בסכום החלוקה המלא, בדומה ליתר חברי האגודה, בלא שהאגודה רשאית לקזז מסכום זה כל סכום הנוגע להסדר החוב של אפריים שטיינר, או כל סכום הנוגע להסדר חוק גל.

 

עיקר טענות המערערת:

שגה הבורר עת סבר כי מדובר בחלוקת רווחים. ענייננו הוא בהשבת כספים, להם לא זכאי המשיב.

בהסכם הפשרה שבין המערערת למשיב, אשר המשקם העניק לו תוקף של פסק דין, קיים תנאי מכללא, המאשר מראש כי במקרה של השבת כספים שהצטברו במסגרת הסדר החובות הרי שיש לחלקם תחילה בין חברים שלא זכו להטבות מפליגות.

שגה הבורר עת לא דן בחוקיות החלטת האסיפה הכללית דנן, לא דן בהגיון הטמון בה ולא דן בצדק שהיא יוצרת עם חברי המערערת.

על ההתערבות השיפוטית בהחלטות האסיפה הכללית להיות מצומצמת ביותר, ולהתקיים רק במקרים חריגים.

 

 

עיקר טענות המשיב:   

 

ערעור האגודה הוגש בחוסר סמכות, ולכן אין לקבלו.

החלטתו של המשקם היא סופית. לאחריה, לא יכולים להיות למערערת שום טיעונים נוספים כלפי המשיב.

 

לאחר שעיינתי בחומר שלפני, קביעתי היא כדלקמן:

ראשית, אציין כי אני מקבל את כל קביעותיו העובדתיות של הבורר.

סעיף 52(2) לפקודה אינו בוררות רגילה. הוראות חוק הבוררות אינן חלות עליו ולרשם הזכות להמיר שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר. למרות זאת בנסיבות אלו ומשלא העלתה המערערת כל פגם היורד לשורשו של עניין בנושא קביעותיו העובדתיות של הבורר הרי אין לבטל את ממצאיו העובדתיים. נשמע כאן הד ההלכה העתיקה, שאין בית דין מהרהר אחר בית דין חברו, שמא טעה בדין; "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"1. ביטוי להלכה זו בדין דהיום נמצא בדבריו של השופט זוסמן שקבע

בספרו כי:

"קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה ראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת"[2]

המערערת לא הצביעה על טעות עובדתית עקרונית בפסק הבורר, לכן אני קובע כי הבורר ביסס פסק דינו על ממצאים עובדתיים מוצקים.

 

דיון בטענות

טענתו המקדמית של המשיב, שלמערערת אין זכות לערעור בפני:

לטענתו, מהווה הערעור בפני דיון בפני ערכאה שלישית; הא כיצד? טוען הוא, כי הערכאה הראשונה היא המשקם. השניה – הבוררות. על כן, לטענתו, לכאורה  הדיון בפני הוא בפני ערכאה שלישית, והדבר מחייב פרוצדורה שונה מזו בה נקטה המערערת. אינני מקבל טענות אלה. 

 

הבוררות הסטטוטורית נקבעה בפקודה. סדר הדין בבוררות הסטטוטורית נקבע בסעיף 52(2):

 

"(4) אם מסר הרשם איזה סכסוך לבורר או לבוררים כאמור בסעיף

קטן (II(2)) רשאי הוא -

(א) לאשר את פסק הבוררים, או

(ב) אם על דעת עצמו או עפ"י בקשה שהוגשה לו ע"י אחד מבעלי הסכסוך תוך עשרה ימים מיום הפסק, לתקן את פסק הבוררים... (הדגשה שלי – א.ז.)"

 

לשון החוק משיבה כדבעי לטענותיו של המשיב בסוגיית הסמכות, ואין אני רואה צורך להוסיף עליה דבר. למרות זאת ומעבר לנדרש, אציין כי לפסק הבורר אין כל תוקף ללא אישורי; לכן, ברור כי כך או כך יש להביאו בפני.

לפיכך, אני קובע, כי בטענת חוסר הסמכות שטען המשיב, אין ממש.

 

לעניין טענת המערערת כי אין המדובר בחלוקת רווחים, אלא בהשבת כספים:

מעיון בהחלטת האסיפה הכללית של המערערת מיום 23.12.01, נכתב כך:

"2. יתרות לחלוקה:

     נציגי ההנהלה סקרו את היתרות הכספיות של האגודה.

     דווח שיש יתרת ענפים של כ – 50,000 ₪ ע"פ סקירת ענפי האגודה בשנת 2000, כמו כן דווח שכתוצאה מסיום הדיונים בגין חוק גל נותרה יתרה של כ – 450,000 ₪.

הועלו הצעות החלטה כדלקמן:

"הצעת ההנהלה:

1.- לחלק לחברים 50,000 ₪ בחלוקה שווה.

2.- לחלק 450,000 ₪ מהקרן למחיקת חובות חוץ עקב הגעה לשלבים סופיים של הסדרי החובות, החלוקה תבוצע לחברים תוך קיזוז סכומי המחיקה שניתנו לחברים בהסדרי חובות שנעשו".

ההצעות התקבלו.

לטענת האגודה, הרי שמדובר ב"השבת כספים", וטעה הבורר כשהתייחס להחלטת האסיפה כאל "חלוקת רווחים". אינני מקבל טענה זו. אין מדובר ב"השבת כספים". לו היה מדובר בהשבה, הרי שמסתמא לחברים קיימת זכות אישית ומוקנית לכסף זה; אין זה המקרה, ואין מדובר בחוב של האגודה לחבריה. כותרת החלטת האסיפה הכללית הנ"ל היא "יתרות לחלוקה"; צדק הבורר כאשר התייחס לכספים כאל "יתרות שהצטברו באגודה". כספים המיועדים להשבה אינם יתרות לחלוקה, וכך גם הוצגו הדברים לפני האסיפה הכללית.

פגם נוסף הנופל בטענות המערערת, עניינו בהתחשבות במחיקות העבר. כך הוצע במפורש בפני האסיפה הכללית:

"...החלוקה תבוצע לחברים תוך קיזוז סכומי המחיקה שניתנו לחברים בהסדרי חובות שנעשו..."

המדובר בסכומים שנמחקו במהלך הסדר חוק גל. תוקף ההסדרים נקבע בפסק המשקם. להלן דברי החוק והמשקם לענייננו:

 

קביעת חוק גל בעניין מיצוי החיוב

25. מיצוי החיוב

(א) קבע המשקם בהתאם לקבוע בחוק זה את סכומי החוב לפרעון שהוטלו על חייב ותנאי פרעונם, לא יינקטו נגד אותו חייב הליכים לגביית תשלומים נוספים על אלו שקבע המשקם בשל חוב או ערבות המוסדרים על פי חוק זה.

 

קביעת המשקם בפסק דינו מיום 13.6.00

"לא ינקטו נגד החייב הליכים לגביית תשלומים נוספים על אלו שקבעתי בשל חוק או ערבות המוסדרים עפ"י החוק".

 

הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם; קובע הבורר בפסק דינו:

"...מיום שניתן פסק המשקם ונקבע החוב של אפריים להסדר אין כל רלוונטיות לחוב ההיסטורי של החייב, היה אשר היה. מיום מתן פסק המשקם ואילך, אין הנושים ובכלל זה האגודה רשאים להסתמך על החוב ההיסטורי, אלא על החוב להסדר שנקבע בפסק המשקם, וכן אין הם רשאים לנקוט בכל הליך הנוגע לחוב ההיסטורי (הדגשה שלי – א.ז.)".

 

הדברים מדברים בעדם, ללא כחל ושרק: במקרה דנן, מדובר בחלוקת יתרות, תוך התחשבות אסורה בהסדרי חובות  אשר נס ליחם עם בוא פסק המשקם.

לפיכך אני קובע, כי אין ממש בטענת האגודה, כאילו מדובר ב"השבת כספים" ולא בחלוקת יתרות.

 

לעניין טענת המערערת, לפיה בהסכם עליו בוסס פסק המשקם קיים "תנאי מכללא":

לטענת המערערת, מדובר בתנאי מכללא, אשר לפיו:

"השבת סכומים שהצטברו במסגרת הסדר החובות יחולקו תחילה בין אותם חברים שלא נהנו ממחיקות נוספות של 40% ו/או שילמו חלף ערבות בטרם יושבו כספים לחברים שנהנו מאי תשלום חלף ערבות ו/או ממחיקות נוספות של 40% ו/או ממחיקות נוספות מעבר למה שהחוק מקנה"

 

 

למעשה, טוענת המערערת כי מאחר וקיים אי שוויון בהסדרי התשלומים בין חבר זה לחבר אחר, הרי שברור כי לשני הצדדים חותמי ההסכם מובן מראש כי יתרות ממון עתידיות יש להשיב רק לאחר קיזוז ההפרשים הנ"ל. לטענת המערערת, זהו התנאי מכללא הנוצר כתוצאה מהבנה זו.

לא אוכל לקבל דברים אלה. סבור אני, שאין זה הגיוני כלל שעלה על דעתו של מר אפריים שטיינר קיומו של תנאי לא כתוב המנוגד לחוק גל (ואני אף מטיל ספק בטענה המשתמעת כאילו המערערת סברה כך בזמנו). כפי שהוסבר לעיל, מיום שנתן המשקם פסק דינו, הרי שהחוב הפסוק הוא חובו של החייב. חובו האישי, אין בלתו, והכול בכפוף לפסק הדין. לפיכך, התשובה לשאלה (הלכאורה רטורית) של המערערת, "האם חברים אלו שנשאו בנטל בשל חובו של החייב אפריים אינם זכאים להשבת סכום זה או לפחות חלק מזערי ממנו בחלוף 14 שנים?" היא לאו מוחלט, ואין להניח כאילו הצדדים הניחו הנחות ויצרו תנאים שאינם כתובים ומנוגדים לחוק.

לפיכך, אני קובע, כי גם בטיעון זה של המערערת אין ממש.

 

לטענת המערערת, כי שגה הבורר עת לא דן בחוקיות החלטת האסיפה הכללית דנן, לא דן בהגיון הטמון בה ולא דן בצדק שהיא יוצרת עם חברי המערערת:

טענה זו של המערערת אינה מתחשבת בחוק גל, במטרותיו, וברקע שהוביל לחקיקתו. מסביר וקובע הבורר:

"חוק ההסדרים במגזר החקלאי נועד במהותו ובתכליתו לסייע בשיקום הגורם החקלאי המסדיר את חובותיו... החוק העניק לגורמים החקלאיים הטבות אשר באו לידי ביטוי בהפחתות מהחוב, במחיקות של חלק מהחוב בהתאם לכושר ההחזר של כל גורם ובפריסת החוב. ברם משנקבע חובו של כל גורם חקלאי ואופן התשלום יש לראות בקביעה זו כקביעה סופית וכמעשה בית דין כלפי נושיו באופן שאינו מאפשר לאלו לטעון לחוב ההיסטורי טרם ביצוע ההפחתות והמחיקות... ומהכלל אל הפרט – מיום שניתן פסק המשקם ונקבע החוב של אפריים להסדר אין כל רלוונטיות לחוב ההיסטורי של החייב, היה אשר היה... (הדגשות שלי – א.ז.)"

אסכם את הדברים ואומר שתוצאת ההסדרים, והנובע מהם, חייבים להיות אך ורק בהתאם לפסק המשקם. במקרה דנן, קבע המשקם את חובו של מר אפריים שטיינר ללא סייגים ובאופן סופי ומוחלט. בכך, הוגשמה אחת ממטרותיו העיקריות של חוק גל: לתת קץ לפרשיית חובות החקלאים.

לפיכך אני קובע, כי גם בטענה זו אין ממש.

 

לטענת המערערת כי על ההתערבות השיפוטית בהחלטות האסיפה הכללית להיות מצומצמת ביותר, ולהתקיים רק במקרים חריגים:

 

קובע הבורר כך:

"משקבעתי כי לא היה בהחלטת האסיפה כדי לפגוע בזכותו של התובע לקבל את חלקו היחסי בסכום החלוקה המלא (500,000), פטור אני מלדון בשאלת חוקיות החלטת האסיפה הכללית, שכן לדידו של התובע אין בהחלטה זו כדי לפגוע בזכויותיו של התובע לקבל חלק יחסי בעודפים כיתר חברי האגודה".

אני מסכים לדברים אלה. אבקש להוסיף, ולהתייחס לדברים הבאים מתוך עיקרי טיעון המערערת:

"...יתר חברי האגודה נמצאים במצב נחות לעומת המשיב באשר לא זו בלבד שהם לא "נהנו" ממחיקות עתק כמו החייב, אלא שנאלצו להכניס את ידם לכיסם ולשלם כספים בגין חוב החייב במסגרת ועדת רביד. עתה משהחלטת האסיפה הכללית באה לצמצם את נזקי אותם חברים, לא בוחל המשיב בהגשת תביעה... (הדגשה במקור – א.ז.)"

סתמה המערערת ולא פירטה מיהו זה אשר גרם לה את אותם "נזקים"; ולא בכדי: את ה"נזקים" "גרם" לה חוק גל, והחלטת האסיפה היא למעשה "החלטה לתיקון פסק המשקם". לזאת, לא אוכל לתת את ידי.

 

בשולי הדברים

אוסיף הסכמתי אף להערתו של הבורר, כי המשיב קנה זכויות נקיות בנחלת אביו, וכי אין לו מחויבות לחובות היסטוריים של אביו, גם אילו היו קיימים:

"...כאשר האגודה החליטה באסיפה הכללית כי "החלוקה תבוצע לחברים תוך קיזוז סכומי המחיקה לחברים בהסדרי חובות שנעשו" לא היתה האגודה רשאית לקזז מזכות התובע כל חוב ובוודאי שלא את חוב אבי (הדגשות שלי – א.ז.)".

 

סוף דבר

לפיכך, בהתאם לסמכותי ע"פ ס' 52(4)(א) לפקודה, הריני מאשר את פסק הבורר, וקובע כי כל טענות המערערת נידחות.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בגין ערעור זה בסך 750 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כחוק מיום החלטתי ועד למועד תשלומם המלא למשיב.

 

 

ניתן היום, 6.9.2005                                                                  אורי זליגמן, עו"ד

בהעדר, המזכירות תעביר                                             רשם האגודות השיתופיות  

החלטתי לצדדים.

---

1 בבא בתרא קלח, ע"ב

2 זוסמן, סדר דין אזרחי, מהדורה  חמישית,807