ערעור על סמכותו של בורר להכרעה בעניין
ה ח ל ט ה
(א) רקע :
1. בתאריך 5.2.04 ניתן פסק בורר. הבורר, עו"ד
2. בתאריך 9.3.04 הוגשה ע"י המשיב תגובה בכתב לערעור המערערת. בתגובה טען ב"כ המשיב כי לרשם אין סמכות לשמוע ערעור בתיק הנדון. התגובה התייחסה לשאלת הסמכות בלבד.
בתאריך 5.5.04 הוגשה ע"י המערערת תגובה בכתב לתשובת המשיב. התגובה דנה אך ורק בשאלת סמכות הרשם לשמוע ערעור בתיק הנדון.
3. בתאריך 9.10.05 ניתנה החלטתי בשאלת סמכות הרשם לשמוע את הערעור. דחיתי את טענת המשיב כי לרשם לא קמה סמכות לשמוע ערעור בתיק הנדון.
4. בתאריך 4.7.04 בעת שמיעת ערעור האגודה בדיון בפני, נעתרתי לבקשת ב"כ המשיב לאפשר לו להשלים טעונים בכתב כתשובה לגוף העניין לערעור האגודה, וזאת עד ליום 28.7.04.
5. מיד לאחר מכן הוגשו המסמכים הבאים:
(א) בקשת ב"כ המשיב להארכת המועד להגשת תגובה בכתב ב-30 יום. הבקשה אושרה.
(ב) תגובה מטעם ב"כ המשיב התקבלה ביום 18.8.04.
(ג) תשובה מטעם המערערת לתגובת המשיב ביום 12.9.04.
(ד) התייחסות לתשובת המערער מטעם המשיב ביום 26.9.04.
(ה) ולבסוף התנגדות להגשת תגובת המשיב מיום 11.10.04.
6. הבורר כתב פסק בורר ארוך ומנומק המשתרע על 35 עמודים. הבורר התייחס לכל טענה וטענה אשר העלו הצדדים בפניו.
ב. 7. עיקרי טענות האגודה בערעור:
1. מניעות
התקנון הוא חוזה בין האגודה וחבריה – קובע ומסדיר את היחסים המשפטיים בין הצדדים. ר' ספרו של עו"ד ח. נועם אגודות שיתופיות דין ופסיקה בע"מ 193 וכן ראה ע.א. 627/61 גלברג נ. תל עדשים פד"י י"ז 1281.
מכח סעיפים 79 ו-124 לתקנון, האגודה מחייבת את החבר בחיובים שונים כמו דמי חכירה, מיסים וכו'.
סעיף 90 לתקנון קובע כי חבר רשאי לערער בכתב על החשבון תוך חודשיים מיום שקיבל אותו.
המערער דנן – מכיר את סעיף 90 ובכל זאת מעולם לא ערער בכתב או בעל-פה כנגד החשבון.
יש לראות את המשיב כמודה בחובו – משום ששילם לאגודה במשך שנים. כך גם פסק הבורר בסעיף 47 לפסק הבורר.
אשר על כן, יש כאן מניעות, ואין לקבל את טענות המשיב דהיום בעניין כרטיס החשבונות שלו.
2. נושא הלוואות הסוכנות:
צריך היה להיות מוטל כולו על החבר. רק החבר חתם על הסכם ההלוואה עם הסוכנות. האגודה אינה צד להסכם זה. האגודה לקחה על עצמה את התשלומים, במועד הרלוונטי – רק משום שבאותה עת לא היו עדיין מתיישבים בהרחבה ב'.
אשר על כן מבוקש לחייב את המשיב להמשיך לשלם את תשלומי ההלוואה.
3. דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל:
גובה דמי החכירה של הנחלות נקבע ללא כל קשר לגודל הנחלה.
אשר על כן מבוקש לחייב את המשיב בגין מלוא תשלום דמי החכירה למינהל.
8. עיקרי טענות המשיב:
1. עיקרו של הסכסוך נובע ממחדלי האגודה והתנהגותה המפלה.
2. המערערת מבססת את כל הגנתה על טענת המניעות. אין לקבל גישה זאת של המערערת.
3. גודל הנחלה. המערער משתמש אך ורק בתשעה דונמים מתוך ה-20 אשר ניתנו לו – על כן אין לחייב אותו לשלם דמי חכירה עבור 30 דונם.
4. הלוואת עדוד של הסוכנות:
האגודה התרשלה בכך שלא הפסיקה את התשלומים לסוכנות לאחר חמש שנים כפי שקובע הסכם ההלוואה עם הסוכנות. אין להטיל את המשך התשלום על המשיב ומבוקש החזר עבור הסכום שכבר שולם לסוכנות.
ג. לגוף הערעור:
9. אתייחס בקצרה בלבד למספר שאלות מהותיות:
(א) תשלומי האגודה לסוכנות עבור "הלוואת עידוד";
(ב) תשלום דמי חכירה לממ"י;
(ג) תשלום מים ביתר;
(ד) ריבית;
(ה) תביעות כמשיב לפיצוי מהאגודה.
10. לאחר שקראתי את מסמכי הבורר, טענות הצדדים, פסק הבורר והמסמכים שהוגשו לאחר שמיעת הערעור, אני מחליטה כדלהלן:
11. התערבות ערכאת ערעור בממצאים העובדתיים של הבורר:
ככלל, אין ערכאת ערעור מתעבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט זוסמן בספרו סדר דין אזרחי (מהדורה חמישית בע"מ 807):
"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת אילו שמעה בעצמה את העדים..."
הרשם פועל על פי הכלל האמור.
במקרה הנדון אין התערבות בממצאים העובדתיים.
ערכאת ערעור כן תתערב במקרה הנדון משני נימוקים עיקריים:
(א) כאשר מדובר בקביעות משפטיות שגויות של הבורר;
(ב) לרשם סמכות רחבה במסגרת הסמכות המשפטית המוענקת לו ואין הוא כפוף לכללי פרוצדורה דווקאניים.
ד. נושא הלוואות עידוד להשקעות תשתית:
12. דין המשיב, החבר קיזמכר, צריך להיות בנושא התשלום לסוכנות כדין כל החברים בהרחבה ב'.
הפועל היוצא מהחלטת הבורר הוא שהמשיב יפסיק לשלם תשלומי עדוד לסוכנות בעוד שאר החברים מהרחבה ב' ימשיכו לשלם. יש כאן פגיעה בעקרון השוויון.
יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהבורר שמע את הראיות וקבע כפי שקבע לאחר דיון ממצא. אשר על כן אני מחליטה שלא להתערב בקביעת הבורר כי המשיב שילם כבר את מחצית החוב לגבי החצי השני, הבורר פטר את המשיב מלהמשיך ולשלם בגין חיוב זה.
ה. נושא הריבית
13. הכלל הקובע הוא כי יש לחשב ריבית כריבית הנהוגה באגודה.
במידה ומדובר בריבית נהוגה בלתי סבירה (כגון 2% לחודש) יש לקבוע בהחלטת ועד ובאשור אסיפה כללית הפחתה של ריבית בלתי סבירה.
במקרה הנדון בפנינו מדובר בזיכוי חשבון החבר, יש לבדוק האם כאשר חוייב הוא חוייב בריבית אגודה במידה וכן גם הזיכוי צריך להיות זהה.
הנני מתייחסת אך ורק למקום בו קבע הבורר זיכוי ספציפי מסויים שעל האגודה לבצע בכרטיס החבר.
כפי שנראה להלן, אין מקום להתערבות ערכאת ערעור בנושא זה.
יתרה מכך, האגודה בסיכומיה טוענת כי אין בעיה בשאלת גובה הריבית. האגודה מסכימה כי במידה ויקבע כי עליה להחזיר כסף למשיב, התשלום יבוצע בדרך של החזר התשלום אשר שולם על ידי המשיב, בעבר, בפועל, בתוספת ריבית משפטית רגילה והצמדה.
ו. תשלום דמי חכירה לממ"י:
14. בסעיף 25 לסכומי התשובה שלה אומרת האגודה כי היא פועלת כשעקרון השוויון הוא נר לרגליה. מטעם זה ממש מבקשת היא לגבות מהחבר את מיסיו, באופן שוויוני, כפי שמשלמים שאר חברי האגודה.
ערעור האגודה נסב בעיקר בעניין סעיף 107 לפסק הבורר – טעות משפטית גלויה של הבורר, בנושא תשלום דמי חכירה.
אני מקבלת כנכונה את טענת האגודה כי המינהל גובה דמי חכירה באופן שוויוני, היינומספר הנחלות באגודה כפול סכום קבוע לכל נחלה.
האגודה הצהירה בבוררות כי תאתר את הדונמים החסרים למשיב במטרה להעבירם למשיב ובכך למלא את מכסת 30 הדונם שלו.
כשהמשיב רכש או קיבל את חלקו בהרחבה במועד הרלוונטי, הוא ידע כי מדובר באותו שלב בקבלת 20 דונם בלבד לכל נחלה.
אינני מקבלת היום טיעון נגד ידיעה זו של המשיב.
משמע, כל חבר באגודה מחוייב בגין חכירה עבור 30 דונם, כפי שדורש המינהל, בין אם הינו מחזיק יותר ובין אם פחות.
כפי שאומר הבורר בסעיף 107 לפסק הבורר:
”המנהל אינו דן ביחסים הפנימיים בין האגודה לחבר."
הבורר קבע בסעיף 111 כי יש להפחית למשיב 1/6 מהכספים ששילם המשיב כדמי חכירה, החל משנת 1994 ועד 2001. האגודה טוענת שיש כאן טעות משפטית על פניה.
לאור הנימוקים אשר הועלו לעיל, אני סבורה שהצדק עם האגודה.
אגודות מחליטות ע"י הוועד או באסיפה כללית, כי תשלום דמי החכירה ישולם באופן שווה על פי מספר הנחלות.
אם לחבר מסוים יש תביעה לקבלת קרקע חסרה – עליו לתבוע זאת.
כאן הובהר במהלך הבוררות כי האגודה תשלים את הקרקע החסרה.
אין לחייב את האגודה להשיב רטרואקטיבית סכומים לחבר, מהסיבות דלהלן:
האחת: כאמור המינהל דורש תשלום על-פי מספר נחלות וכך גם נוהגות מירב האגודות כאשר הן גובות תשלום קבוע על-פי מספר הנחלות.
השניה: בעת ההסכמה לקבלת נחלה בהרחבה וחתימה על ההסכם, לפני זמן רב, ידע המשיב כי מדובר בהרחבה של נחלה בת 20 דונם, ובכל זאת החליט לרכוש נחלה.
השלישית: מדובר בפתיחת תיבת פנדורה.
האם כעת כל חבר יתבע לשלם במדוייק על פי מספר הדונמים שברשותו? 31 דונם? 42 דונם? 27 דונם?...
במידה והאגודה תחליט לשנות את דרך התשלום ולהופכו להיות פר דונם ולא פר נחלה, עליה לקבוע אסיפה כללית ולקבל החלטה בהתאם.
כל עוד משלמים באגודה פר נחלה, אין מקום לזכות חבר בתשלום רטרואקטיבי.
יחד עם זאת, בהחלט יש מקום לשאוף, עד כמה שאפשר, לשוויון במספר הדונמים לנחלה.
הרביעית: החבר לא "תבע" קרקע חסרה.
החבר פשוט לא שילם דמי חכירה. עליו לשלם את חובו לאגודה.
13. הנני מקבלת במלואו את ערעור האגודה בשאלת תשלום דמי חכירה לממ"י. אין חולק כי ממ"י מחייב את האגודה בתשלום שווה עבור כל 65 הנחלות, ללא קשר לגודל הנחלה.
יחד עם זאת, האגודה הצהירה בפני הבורר כי היא מתכוונת להשלים לכל נחלה, ובכלל זה לנחלת המשיב, את האדמה החסרה לה על פי הקבוע בתקן, היינו עד ל-30 דונם.
לסיכום: אין לזכות את המשיב עבור גביית דמי חכירה לממ"י במהלך השנים 1994-2001.
התשלום נגבה באופן שווה, על פי עקרונות הקואופרציה, הוראות ממ"י והחלטות ועד האגודה בעבר.
אני מבטלת את סעיף 111 לפסק הבורר הקובע החזר כספי למשיב בעילה זו.
ו. תשלום מים ביתר:
14. על פי האמור ע"י הצדדים, בסעיף זה נערכה התחשבנות והגיעו להסכם. במידה ולא, אין אני מוצאת מקום להתערב בהחלטת הבורר בנדון.
ז. תביעות שונות של המשיב לפיצויים:
15. הבורר דחה תביעות אלה.
אני מאשרת את החלטת הבורר.
ט. החלטה זו תישלח לצדדים בדואר רשום.
ירושלים: כ' בתמוז התשס"ו
16 ביולי 2006
