ערעור על פסק בורר
בפני רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 1412/37/03
בעניין: אשתאול - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע''מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה באדר ו/או אורן באדר ושות'
מרח' נחום חפצדי 5 - בית עופר
ירושלים 95484
טל': 02-6595544; פקס: 02-6595546;
המערערת
ובעניין : 1. בן ציון הכהן
2. שלום (סלם) מהצרי
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד זהר שדה ו/או אפרים גביש
מרח' המלך ג'ורג' 30
ירושלים 94262
טל': 02-6241252; פקס: 02-6241772;
המשיבים
ה ח ל ט ה:
בפני בקשה לשינוי פסק בורר מיום 9.1.04 שקבע כי המערערת (להלן - האגודה) קיזזה שלא כדין סכומי כסף השייכים למשיבים.
רקע עובדתי:
ביום 16.6.02 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן פסק דין הצהרתי בעניין החלטת האסיפה הכללית לחייב את המשיבים לשלם סכומי כסף ל"אשתאול" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ. סכומי הכסף האמורים נמחקו קודם לכן לפי פסיקת המשקם שהיה לאגודה ואשר בסמכותו החלטות כאמור.
האגודה הגישה בקשה להעביר את ההליך לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") על פי תקנונה ובית המשפט נעתר לבקשה בתאריך 10.12.02.
ביום 30.12.02 פנה ב"כ המשיבים למשרד הרשם בבקשה מתאימה לפי החלטת בית המשפט למינוי בורר בסכסוך שבין הצדדים וביום 5.2.03 מונה רו"ח מתי הושע (להלן – "הבורר") לישב הסכסוך לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה").
החלטתו של הבורר היא נשוא הליך זה.
סיפור המעשה בקצרה :
משק 78 באגודה שייך היה למר בושרי משולם, שהיה חבר האגודה, ומשק 23 באגודה שייך למשיב 2. שני המשקים נקלעו לחובות כספיים גדולים עד למצב בו הוגשה כנגדם תביעת חוב למנהלת ההסדרים במגזר החקלאי שנדונה לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי, התשנ"ב-1992 (להלן – "חוק גל").
ביום 11.3.96 נפסקה למשקים אלו מחיקת חוב בשיעור של 40% לפי סעיף 21 לחוק גל משום כושר החזרם הנמוך, כשעל האגודה הוטל להתאים את הרישומים בספריה כאמור. יצוין כי נמחקו חובות גם לחברים אחרים באגודה.
ביום 10.6.96 נמכר משק 78 למר הכהן בן ציון – משיב 1 שלהלן. עסקה זו אושרה עקרונית על ידי המערערת ביום 17.6.96. באותו מעמד הודיעה האגודה כי פרק זמן של שנה יהיה משיב 1 מועמד בניסיון לפני קבלה לחברות באגודה. עוד הודיעה האגודה, כי חובו של מר בושרי משולם, בעליו הקודמים של המשק, עומד על 1,895 ₪ וכי יש להסדירו.
ביום 19.11.96 הוחלט באסיפה הכללית של האגודה לחלק לכל נחלה מגרש בהרחבה. עוד הוחלט כי בעלי הנחלות הזכאים למגרש כאמור, יהיו חייבים להסדיר חובם למשקם, כאשר נקבע כי גם אותו חלק מהחוב אשר נמחק לנחלות מסוימות בהחלטת המשקם - תהיה חובה לשלמו - כתנאי לקבלת מגרש כאמור מאחר שהמגרש הוא נכס כספי הניתן לחבר על ידי האגודה.
בהתאם להחלטה זו של האסיפה הכללית, נתבקש המשקם ביום 2.4.97 על ידי המערערת לעיין שנית בהחלטתו למחיקת חובות חברים (13 במספר) לאור השינוי בכושר ההחזר שלהם כעת - לאחר העמדת מגרש לכל חבר. ביום 21.4.98 החליט המשקם להשאיר החלטתו מיום 11.3.96 בדבר מחיקת חלק מחובות החברים על כנה, למרות מודעותו לשינויים שחלו בכושר החזרם של החייבים מאז אותה החלטה.
טרם החלטתו זו של המשקם להשאיר החלטתו מיום 11.3.96 על כנה ולפני קבלתו כחבר באגודה, התחייב משיב 1 בכתב לאגודה כי לפני קבלתו כחבר יסדיר את חובות משק 78 על פי הסדרים שייקבעו לכלל החברים כולל חובות למשקם בגין אי כושר החזר.
משיב 2 חתם גם הוא על מסמך בפני האגודה, לפיו, מסמיך הוא את המשיבה, בהוראה בלתי חוזרת, לפעול בשמו למכירת המגרש לו זכאי הוא בהרחבה על פי החלטת האסיפה הכללית, לקבוע את מחירו, לגבות תמורתו וממנה לקזז את חובו למשקם הכולל גם את חלקו של החוב שנמחק.
במהלך שנת 1998 נמכרו המגרשים של המשיבים והמערערת קיזזה מהמשיב 1 סך של 82,200 ₪ ומהמשיב 2 סך של 100,889 ₪ בגין אי כושר החזר ומחיקת סכומים אלה בעבר על ידי המשקם.
טענות המשיבים:
טוענים המשיבים כי הסכומים האמורים קוזזו שלא כדין וכי על האגודה להחזירם. סומכים המשיבים ידם על תקנה 2 לתקנות הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (הוראות בדבר מימוש נכסים בהוראות המשקם), תשנ"ח-1998, הקובעת כי תוקפו של פסק משקם הוא כפסק דין של בית משפט (מה גם שהחלטתו זו אושרה בקביעתו מיום 21.4.98) ולפיכך סכומים אלה ניגבו שלא כדין ובניגוד לפסק דינו של המשקם.
טענה נוספת שהועלתה על ידם הייתה כי האגודה נהגה במשוא פנים לאור העובדה כי לא נגבו כספי מחיקה מכל החברים להם נמחל החוב.
החלטת הבורר:
החליט הבורר כי הצדק עם המשיבים. על האגודה להשיב להם את הכספים שנגבו בתוספת ריבית והוצאות משפטיות, ואף קבע כי משלא רוצה הוא לפגוע באיתנות האגודה, תוכל זו להחזיר הכספים ב- 24 תשלומים שווים (בתוספת ריבית והפרשי הצמדה למדד).
לדעת הבורר משנמחק החוב על ידי המשקם הוא אינו קיים באופן סופי ואין האסיפה הכללית יכולה להחיותו שכן החלטה זו תהיה בניגוד לפסק דין מחייב. ביום קבלת החלטה זו באסיפה היה מעמדם של המשיבים כשל שאר החברים, ולא היו הם חייבים דבר.
כמו כן, מצא הוא ממש בטענת משוא הפנים שכן אותו חלק שנמחל ניגבה בפועל רק מחברים אשר מכרו את מגרשיהם שלא לאנשי המקום בעוד שחברים אשר העבירו מגרשיהם לבניהם או בנו עליהם בעצמם - לא נדרשו בתשלום החוב שנמחל.
הפליה זו מתווספת לפסק דינו הסופי והמחייב של המפרק, ויחדיו מובילים הם למסקנה כי הכספים נגבו שלא כדין וכי על האגודה להחזירם.
טענות המערערת:
טוענת המערערת כי החלטת האסיפה הכללית של האגודה בדבר הרחבה התקבלה בהתאם להחלטה 612 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל (להלן – "המנהל"), כמו גם ההחלטה לייעד את ההרחבה לבני המושב. אחרי קבלת ההחלטה התברר כי ישנם חברים המעוניינים לסחור במגרשים להם הם זכאים בהרחבה תמורת רווח, וביוזמתם הוחלט באסיפה הכללית לאפשר סחר כאמור, אך בתנאי שמכספי התמורה ישולם כל החוב שהיה חייב חבר לאגודה ובכלל זה גם חובות שנמחלו בעבר על ידי המשקם.
עוד טוענת המערערת כי המשיבים הסכימו להרחבה ולכך כי מכירת המגרשים לשם ריווח תהא כפופה לתנאי זה ואף התחייבו על כך בכתב. אין חבר אגודה יכול לבחור מתוך החלטות האסיפה הכללית את שמתאים לו - היינו לקבל מגרש בהרחבה - בעוד שמתעלם הוא מהחלטות אחרות הנוגעות לאותו עניין - היינו ההחלטה לקזז חובות (גם כאלה שנמחקו) - כתנאי לקבלת המגרש בהרחבה.
לטענת המערערת אין קשר בין פסק המשקם לבין ההסכם החוזי בין האגודה למשיבים. עסקה זו כמוה עסקה חדשה המבוססת על מפגש רצונות אשר התגבש בין הצדדים מתוך רצון חופשי.
אין לאפשר ביד המשיבים ליהנות מכספי מכירת מגרשי ההרחבה בעוד מתעלמים הם מחובותיהם כלפי האגודה עליהם חתמו. לפיכך, מבקשת האגודה את ביטולו או תיקונו של פסק הבורר תוך קביעה כי האגודה פעלה כדין.
תשובת המשיבים לטענות אלה:
טוענים המשיבים כי החלטת האסיפה מיום 19.11.96 היא ההחלטה השנייה במספר לעניין ההרחבה. ההחלטה הראשונה הייתה ביום 13.11.95 ובה אומצה החלטת המנהל להוציא לפועל הרחבה במושב תוך עדיפות לבני המושב. ההחלטה השנייה, תיקנה או הוסיפה על ההחלטה הראשונה בכך שקבעה תנאים לקבלת מגרש בהרחבה: בוטלו הקביעות מיום 13.11.95, נקבע כי מועמד אחד בלבד מכל נחלה יהא זכאי למגרש, וכן כי כתנאי להקצאת מגרש כאמור יהיה הסדרת חוב המשקם וביטול המחיקה בשל אי כושר החזר.
עוד נטען כי המשיב 1 קיבל לאחר רכישת המשק (משק 78) מסמך מאת המערערת המאשר כי מר בושרי, בעליו הקודמים של המשק, אינו חייב כספים למערערת למעט אותם 1,895 ₪ כשעל יסוד מידע זה העביר משיב 1 למר בושרי, המוכר, את יתרת הכספים בעבור המשק, שהיו בידי הנאמן.
מאוחר יותר, כשחתם משיב 1 על ההתחייבות לסגור את כל חובות משקו, היינו, משק 78, ידע כי קודמו במשק הסדיר כל חובותיו למשקם, מה גם שבידו מסמך מאת המערערת כי חובות הנחלה מסתכמים באותם 1,895 ₪ בלבד.
טוען ב"כ המשיבים כי משיב 2 חתם אף הוא על המסמך המתיר למערערת לקזז סכומים אותם היה חייב לה, מבלי שהבין את תוכנו של המסמך, אך ידע כי המערערת לא תפעל שלא על פי דין.
עוד נטען כי מהמסמך עולה כי מכירת המגרש על ידי המערערת בלבד מזכה אותה בסכומי הקיזוז כשבפועל היה זה הוא אשר מכר את המגרש ומכאן כי בכל מקרה לא הייתה זו האחרונה זכאית לקזז סכומי כסף.
לדעת המשיבים, טענתם כי המערערת פעלה שלא כדין בקזזה סכומים אשר נמחקו על ידי המשקם מתחזקת גם מן העובדה שבבקשה את המשקם לתיקון פסק דינו החלוט על מנת שתותר לה גביית סכומי המחיקה נענתה בשלילה ובכל זאת פעלה כראות עיניה ובניגוד להוראתו. מרגע שנמחקו כספי המחיקה - הם אינם חלק מחוב החבר לאגודה ולא ניתן להחיותם.
המערערת הפלתה בין חברים באופן שבעל נחלה אשר התכוון לסחור במגרש לו הוא זכאי מיד עם קבלתו נדרש לתשלום חובו כמו גם אותו החלק שנמחק, בעוד שבעל נחלה שבנה על המגרש ורק אחר כך סיחרו לא נדרש דרישה דומה.
לאור כל האמור לעיל מבקשים המשיבים לאשר את פסק הבורר ולחייב את המערערת בהוצאותיהם.
לאחר שקראתי בעיון את החומר שלפני, קביעתי היא כדלהלן:
הנושא הראשון עליו אין מחלוקת הוא כי אכן החליטה האסיפה הכללית על הרחבה כאמור באופן שכל בעל נחלה יהא זכאי למגרש בהרחבה. כמו כן, החליטה האסיפה הכללית על מתן המגרשים רק בכפוף לסילוק חובותיהם של אותם חברים זכאים. האסיפה הכללית לא נסתפקה בהתניה כי ישולם "חוב", פשוטו כמשמעו, אלא פירטה מפורשות כי המונח "חוב" מקפל בתוכו גם את אותם סכומים שנמחקו בעבר על ידי המפרק וכעת אינם חלק מן החובות העומדים.
החלטות אסיפה כללית שנתקבלו כדין מחייבות את כל חברי האגודה, כולל אילו שלא היו נוכחים באסיפה ואף אלו שהצביעו נגדה. יתרה מזאת, כל זמן שההחלטה נתקבלה כדין ואינה נגועה בחוסר תום לב, גם בורר לא יחליף את שיקול דעתה (ה.פ. (נצ') 29/88 שיבלי נ' אורה פישק ואח', פס"מ תשמ"ט ג' 499). עקרון זה אושר על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 3815/92 לאומי פיין נ' רשם האגודות ואח', פ"ד מז(2) 424, שקבע כי החלטות ההנהלה שנתקבלו בתום לב ושאינן נוגדות את החוק אין לפסלן גם אם בדיעבד התבררו כמוטעות.
הנושא השני לגביו אין מחלוקת הוא העובדה כי שני המשיבים חתמו על מסמך חוזי אשר האגודה היא צד לו, לפיו מקבלים הם קביעות אלה של אסיפה הכללית. התוצאה האופרטיבית של קביעה זו הייתה פעולתה של האגודה בקזזה את הסכומים נשוא ערעור זה.
לא נטען כי מי מהמשיבים, לפני חתימתו על ההסכם, העלה טענה כלשהי כנגד החלטת האסיפה או המסמך האמור.
עובדה היא כי חתמו המשיבים על מסמך המאשר לאגודה לקזז סכומי כסף עם מכירת המגרש, ובכלל זה גם כספי המחיקה שנמחקו זה מכבר על ידי המשקם. עובדה זו נכנסת לתחומו של עקרון חופש החוזים. יפים לעניין זה דבריה של ג. שלו בספרה דיני חוזים, בעמ' 31:
"עקרון חופש החוזים קובע את חירותם של פרטים להתקשר בחוזים ואת חירותם לעצב את תכנם של חוזים אלה. הנחת היסוד של דיני החוזים היא, שבהעדר הוראה מפורשת אחרת, יכולים הצדדים להתקשר בכל חוזה שיאבו ולצקת לתוכו כל תוכן שיחפצו. אולם, בכך לא מתמצה עקרון זה. פירושו של עקרון חופש החוזים הוא גם, ואולי בעיקר, כי הסכמים שעשו הפרטים, תוך הגשמת חופש החוזים – ייאכפו".
בהתאם לעקרון חופש החוזים, ההתחייבות עליה חתמו המשיבים – כמוה הסכמה חדשה בינם לבין האגודה כשלצדדים החירות להסכים כמעט כל הסכמה העולה על דעתם (בכפוף לעקרון תום הלב ותקנת הציבור).
הסכנה הטמונה בקבלת עקרון חופש החוזים במקרה הנדון היא זו של עקיפת פסקי דין חלוטים במסווה של דיני החוזים ועקרון חופש החוזים;
נשאלת השאלה: מה היה בחזקת ידוע למשיבים עם חתימתם על מסמכי ההתחייבויות האמורים אל מול האגודה? האם התכוונו הם להקים לתחייה את אותם חובות שנמחקו על ידי המשקם בשעתו או שמא יסודה של החתימה בטעות או באי הבנתם של דברים?
לשם מענה לשאלה זו יש להתחקות אחר כוונת הצדדים. על האופן והפרמטרים לכך עמד כבוד הנשיא השופט ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2) 265, 311:
"חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו. שני המקורות - לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו - הם "קבילים". בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים"
אדון בכל אחד מהמשיבים בנפרד;
לעניינו של משיב 1 – אין מחלוקת כי המשיב 1 קנה את משק 78 ביום 10.6.96, רק לאחר מחיקת חובות המשק לבעליו הקודמים ביום 11.3.96. כמו כן, אין מחלוקת גם על העובדה כי ביום 17.6.96 קיבל משיב 1 מהאגודה אישור כי חובו של מר בושרי לאגודה, בעליה הקודמים של משק 78, עומד על 1,895 ₪.
כלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". לא הוכח כי משחתם משיב 1 על התחייבותו לאגודה בזו הלשון: "הריני מתחייב להסדיר את חובות משק 78 על פי ההסדרים שייקבעו על ידי ועד ההנהלה לכלל החברים כולל חובות המשקם בגין אי כושר החזר" ידע כי כוונת המערערת הייתה לחייבו בחובות קודמו בנחלה ובסכומים שנמחקו לקודמו על ידי המפרק דאז. יתרה מזאת, הוכח על ידי משיב 1 כי חוב הנחלה עליו ידע במעמד החתימה עמד על 1,895 ₪ בלבד ואף כי זה חובה היחיד "של הנחלה" אותו נדרש להסדיר.
נראה כי אם לא ידע משיב 1 על חובות קודמים של משקו – ברור הוא כי לא ניתן לחייבו בחובותיו של קודמו. אין זה מן המנותק לייחס את התחייבותו של משיב 1 "להסדיר את חובות משק 78" לאותם 1,895 ₪ שידע כי בהם מסתכם חוב משקו מתוך מסמך רישמי שמקורו הוא המערערת עצמה.
עולה מכאן כי משלא הוכח שמשיב 1 ידע על "חובות משקו" השייכים לקודמו במשק וכי הם, על פי כוונת האגודה, נשוא הסכמתה עמו, לא הייתה גמירות דעת בין הצדדים וההסכם, כפי שמפרשת אותו האגודה, לא תקף.
יתרה מזאת, הוכח כי מסמך מאת האגודה אישר למשיב 1 כי כל חובות משקו מסתכמים ב- 1,895 ₪.
לאור האמור לעיל קובע אני כי בכל הקשור למשיב 1 – קיזוז האגודה את סכומי חובותיו של קודמו במשק 78 היה שלא כדין וכי עליה להשיב לו סכומים אלו. האגודה תוכל לגבות אך את הסכום עליו התריעה בפני משיב 1, היינו 1,895 ₪ בהנחה שסכום זה טרם נגבה.
האגודה תשיב הכספים בהצמדתם למדד בלבד.
לעניינו של משיב 2 – שלא כפי שקבעתי לעניין משיב 1, לא ניתן לומר כי משיב 2 לא ידע על סכומי המחיקה עליהם החליט המשקם, וכי במתן התחייבות לאגודה שמכירת מגרשו בהרחבה תהא כפופה לתשלום חובות משקו כולל חובות שנמחקו זה מכבר – לא הייתה למשיב 2 הידיעה באשר לכוונתם של דברים. יש לזכור כי מהמחיקה ועד החלטת האסיפה לא חלפה אפילו שנה!
מן האמור, לא צלחה דרכי להבין את מניעו של המשיב 2 בחותמו על מסמך המאשר לאגודה לקזז סכומי כסף שנמחקו זה מכבר - אשר אינם חלק מחוב עומד לאגודה - ממכירת המגרש לו היה זכאי בהרחבה, לאור פסיקתו של המשקם, אשר היא כפסק דין חלוט.
המשיב 2 טען כי תוכן המסמך עליו חתם (התחייבות בלתי חוזרת) לא היה ברור ונהיר לו בעת החתימה. ממשיך וטוען הוא כי מאותו מסמך, שאת תוכנו לא הבין, עולה תנאי לפיו זכאות האגודה לקיזוז חובותיו מתגבשת רק במקרה שאת מגרשו מוכרת היא בעצמה, בעוד שבפועל, את המכירה ביצע המשיב 2 בעצמו. מכאן מסיק הוא כי לא הייתה לאגודה זכות קיזוז כלל.
לדידי, לא יכולות שתי טענות אלה לדור בכפיפה אחת שהרי הראשונה סותרת את השנייה.
עוד ממשיך וטוען המשיב 2 כי הייתה לו הידיעה כי האגודה מחויבת לדין וכי לא תפעל בניגוד אליו. כמו כן, ברור הוא כי פסק דין חלוט כפסק דינו של המשקם, חוסה תחת ההגדרה של 'התנהגות כדין' וכי לא ניתן לפעול בניגוד אליו. טענה זו מחזקת את אי וודאותי בגרסתו של המשיב 2 שכן תוכן ההסכם דיבר מפורשות על כספי מחיקה, ואם ידע משיב 2 כי כספים אלו בחזקת אסורים לגבייה לאור פסיקתו של המשקם – מדוע חתם על ההתחייבות לאגודה? כלום נראית לעין אפשרות אחרת מאותם כספי מחיקה, אשר הצדיקה התחייבות כאמור, למרות הידיעה כי כספים אלו – אסורים הם לגבייה?
בהתחשב בפרק הזמן הקצר שחלף מהחלטת המשקם על המחיקה ועד התאריך המשוער בו נחתם ההסכם, ראוי היה לו, למשיב 2, כי ידרוש לעצמו עזרה מתאימה טרם חותם הוא על מסמכים אשר אין בכוחו להבינם.
ניתן לראות במעשה של הסכמה לתנאי האגודה, מצידו של המשיב 2, לקבלת מגרש ובחתימה על התחייבות כאמור, כשרק לאחר מכירת המגרש מופנות מיני טענות כלפי תנאים אלו בדיוק, מעשה הטובל בחוסר תום לב. על פי החומר שלפני לא הושמעה כל טענה בדבר אי הגינות התנאים בזמן החתימה או לפניה. למעשה, תחילה חתם המשיב 2 על המסמך, כמו גם על תנאיו, ומשנוכח, מאוחר יותר, כי קיימה האגודה את התנאים עליהם חתם – קבל על כך. אם ראה בתנאים אלו הפליה כלשהי היה עליו לקום ולומר דברו שכן "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולאחר קבלת התמורה בהסתמך על תנאים – לא בנקל תתקבל טענה כנגד תנאים אלו בדיוק.
לעניין טענות המשיבים כי החלטת האסיפה הכללית הייתה נגועה בחוסר שוויוניות אוסיף כי על פי התשתית העובדתית הקיימת בפני לא הובאו ראיות מספקות ולא הוכח כי החלטת האסיפה הכללית עצמה הייתה לגבות רק מאותם חברים שהייתה בכוונתם לסחר מיידית את מגרש ההרחבה לו היו זכאים, בעוד שאחרים, שבנו על המגרש ורק לאחר מכן סיחרוהו, לא נדרשו דרישה דומה.
כמו כן, לא הוכחה הטענה כי ההחלטה הייתה לגבות מכל בעלי הנחלות הזכאים למגרש כאמור את סכומי חובותיהם כולל הסכומים שנמחקו בעוד שבפועל יושמה ההחלטה באופן שנגבו הסכומים רק מאותם חברים אשר סיחרו את מגרשיהם מיד לאחר קבלתם.
לסיכום אומר כי טענות אלה של המשיבים כנגד האגודה לא הוכחו ומכאן כי על פי התשתית העובדתית המונחת בפני כעת ניתן לומר כי העובדות לגביהן אין מחלוקת הן:
המשיב 2 ידע במה דברים אמורים כשדובר על "כספי מחיקה".
המשיב 2 חתם על הסכם חוזי מול האגודה וקיבל תנאיה לגבי המגרש בהרחבה.
המשיב 2 לא יצא כנגד תנאים אלו או כנגד החלטת האסיפה בה נקבעו התנאים.
משול הדבר לפלוני ואלמוני אשר בית המשפט הכריע בסכסוך ביניהם לטובת פלוני. לימים, חתמו השניים על חוזה בו היתנה אלמוני כי פלוני יפצהו בסכום אשר בית המשפט פסק לטובתו בסכסוך האמור.
האם ניתן לומר כי הסכמה זו נוגדת פסק דין חלוט של בית המשפט? לדידי, התשובה על כך בשלילה מכוח עקרון חופש החוזים עליו הרחבתי קודם לכן, שהרי לפלוני עמדה הברירה אם לבחור להסכים לתנאי של אלמוני – אם לאו. משהסכים זה האחרון, לא יוכל לטעון כי בידו פסק דין חלוט של בית המשפט האומר אחרת. הקביעה ביניהם – בהסכמה יסודה – ומכאן כוחה.
נקודה אחרונה עליה ראוי לתת את הדעת היא העובדה כי האגודה, החתימה את שני המשיבים, אשר מצבם שונה בתכלית השינוי זה מזה וידיעתם שונה האחד מהשני לגבי כוונות האגודה – על מסמכים דומים למדי באשר למהות תכנם.
כיוון שכך, לא ניתן לומר בביטחון כי האגודה דאגה לכך שלחבריה - המשיבים - בחותמם על המסמכים המאשרים קיזוז כספים, תהיה הידיעה במה דברים אמורים, כאשר היה בהחלט מקום לספק באשר להבנתם את המסמכים.
נראה לי, כי במעשה זה של האגודה קורטוב של חוסר תום לב והחטאת תכליתה של האגודה: דאגה לרווחת חבריה.
לאור כל האמור לעיל בעניינו של המשיב 2, אני קובע כי על האגודה להחזיר מחצית מהסכום שקוזז מתמורת מגרשו של המשיב 2 באופן שמתוך 40% שנמחקו למשיב 2 על ידי המשקם, ולאור הסכמתו לקיזוז - יקוזזו בפועל רק 20% מסכום המחיקה, כש- 20% הנוספים יוותרו בחזקת כספי מחיקה שלא ניתן לגבותם, בהתאם להחלטת המשקם.
הסכום שיוחזר על ידי האגודה יהא צמוד למדד בלבד.
בהעדר, המזכירות תעביר רשם האגודות השיתופיות
החלטתי לצדדים.
