* עוזר רשם האגודות השיתופיות דחה את ערעור המערער על פסק בוררות, לפיו חויב לפצות את המשיבים בגין פרסום לשון הרע, במסגרת דיונים באסיפה הכללית של קיבוץ, בנוגע למעילה בכספי הקיבוץ.

* אגודות שיתופיות – בוררות – ערעור

* נזיקין – עוולות – לשון הרע

* נזיקין – הגנות – תום-לב

* נזיקין – הגנות – פרסומים מותרים

המערער הגיש לרשם האגודות השיתופיות ערעור על פסק בוררות לפיו קיבל הבורר את תביעת לשון הרע שהגישו המשיבים נגדו, זאת עקב פרסומים שפרסם התובע, בדיונים במסגרת מוסדות הקיבוץ, מהם עולה, כי המשיבים לא מעלו בכספי האגודה ולא היו אחראים להפסדים שהיו מנת חלקו של עסק שהופעל על ידי הקיבוץ.

עוזר רשם האגודות השיתופיות דחה את הערעור ופסק כלהלן:

חזקת החפות עומדת לכל אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו. לא המשיבים צריכים להוכיח שהם לא מעלו בכספי הקיבוץ.

מוסדות הקיבוץ או כל גוף אחר אינו רשאי או מוסמך להתיר הוצאת דיבתו רעה של מאן דהוא אלא במסגרת ההגנות של חוק איסור לשון הרע. אין חברי הוועדה נמצאים מעל לחוק ואין הם מוסמכים ליתן אישור הוצאת שם רע נגד המשיבים.

הנטל אכן אינו מוטל על הטוען לערוך בדיקות פרטניות אודות מעשה המשיבים ודי בפנייה לאורגנים הסטטוטוריים המוסמכים. אבל מהשעה שהמערער הפנה את העניין למוסדות המוסמכים חייב הוא לקבל את מסקנתם או שינסה להוכיח בפני הוועדה שהיא טועה לא להילחם יחידנית להוכיח טעות הוועדה בהמלצה, ובדרך – לרמוס את כבודם של המשיבים בהעלאת טענת המעילה שוב ושוב.

חופש הביטוי אף הוא נתון לאיזון ולהגבלה מול אינטרסים אחרים כמו ההגנה על השם הטוב. בכל מקרה הערך החוקתי של ההגנות המצוינות בחוק הנו הרבה יותר גבוה מאשר זכותו נטענת מכוח כללי פרשנות או התחקות אחר אומד דעת הצדדים. מכאן שמה שהחוק אינו מעניק לו הגנה לא יכול התקנן או אומד דעת הצדדים לתת. על כל פנים לשון החוק גוברת על כל כלל פרשנות כאמור; חופש הביטוי קיבל כאן דפוס פוגעני ובלתי מידתי. המערער יכול היה למצוא דרך אחרת חליפית שפגיעה מידתית יותר בנסיבות כדי להביא לביטוי את העיקרון של חופש הביטוי.

המערער יכול היה לחסות תחת כנפי ההגנה של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע אילו הוא עצר בעיתוי של הגשת התלונה בפני הוועדה שהוקמה כדי לבדוק את הטענות נגד המשיבים.

אין תחולה להגנות שציין המערער לא בסעיף 15 וגם לא בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע; העלאת הטענה של ריסון בבדיקת סבירות החלטות מוסדות האגודה, בעיקר האסיפה הכללית, אין לה עניין לכאן.

קריאת הסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע מבליטה את היעדר הזכות של המערער לטעון כי חייב היה לפרסם, כי דיבר אמת וכי הוא מוגן מכוח סעיף 13(9) לחוק. המשיבים או מי מהם לא היו בעלי תפקיד שיפוטי, רשמי, ציבורי או בכשירותם בשירות הציבורי. אי לכך לא הייתה על המערער כל חובה לפרסם. כל אשר היה עליו לעשות הוא להודיע לממונים שהם יבדקו את התנהלות המשיבים, וכך אכן נעשה, אך המערער לא הסתפק בכך.

משנחקק החוק הרי מקומן הטבעי של הגנות מפני הוצאת דיבה הוא בחוק איסור לשון הרע. אין ההגנות מוסקות מכללא, מפרשנות בלתי מבוססת על לשון החוק או מחיפוש תכליות ורציונל של פעילות גוף כמו האסיפה הכללית.

כדי לפגוע בכבודו של אדם חייבת שתהיה לכך אסמכתא בדין. כל רשות מרשויות המדינה חייבת לכבד עקרונות חוק היסוד, קל וחומר, יחיד הטוען בפני האסיפה הכללית של קיבוץ כי הקיבוץ או מי ממוסדותיו הרשו לו לטעון כך.

החלטה

א. דברי פתיחה:

1. ביום 1.7.2020 מונה עו"ד גיל עוז על ידי מנהלת מחלקת הבוררויות במשרד רשם האגודות השיתופיות, עו"ד דנה ביאלר, בורר כדי לשמוע את הסוגיה של הוצאת דיבה שנטען, כי מר ישי פיין הוציא נגד הזוג בוכניק אמיר וטלי מעין גב. רשם האגודות השיתופיות ייקרא להלן: גם הרשם. עו"ד גיל עוז ייקרא להלן: גם הבורר. עו"ד ביאלר תיקרא להלן גם עוזרת הרשם. מר ישי פיין ייקרא להלן: גם המערער, ובני הזוג בוכניק ייקראו להלן: גם "המשיבים" .

2. עם מינוי הבורר, פנה מר פיין לרשם, בבקשה שנסרקה במערכת ביום 4.7.2020, לבטל את הליך הבוררות בהיעדר סמכות וזאת בשל כך שלא מוצו ההליכים בפני רשויות הקיבוץ על פי התקנון. כלשון המערער בבקשה האמורה צויין שהוא מבקש: "הורדה על הסף, סגירת התיק וביטול מינוי הבורר מחמת חוסר סמכות".

3. הנימוק העיקרי לטענה של היעדר מיצוי ההליכים הייתה קביעה של כב' השופט פיין מבית משפט השלום בקצרין (במסגרת תיק 20809-02-18) [פורסם בנבו] לפיו:

"... סוף דבר, .....מסקנתי כאמור לעיל היא כי צדק המבקש וכי לא מוצו ההליכים הפנימיים בקיבוץ. על כן סבורני כי בטרם יחלו הצדדים בקיומו של הליך בוררות חיצוני, עליהם למצות הליך בירור פנימי ביניהם במסגרת הקיבוץ".

בעקבות כך נפתח הליך בוררות בפני המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית, אך בוטל לדעת המערער בעקבות פנייתו לבית המשפט. דעת המשיבים הייתה כי ביטול ההליך בפני המוסד לגישור ולבוררות לא היה בשל פניית המערער לבית המשפט אלא בשל היעדר הסכמתו לנהל את ההליך בפני מוסד זה. מכל מקום המערער לא גילה כי החלטת כב' בית המשפט בקצרין מיום 27.1.2019 בוטלה הלכה למעשה בהחלטת אותו בית משפט מיום 13.3.2019 בה קבע כי אין הוא יועץ של הצדדים כדי לתת את המשמעות הנכונה של מיצוי ההליך בקיבוץ, אך השופט ציין, כי הקיבוץ הודיע לו שהליך הבוררות הפנימי מוצה ולכן הוא שלח את הצדדים לנהוג בעניין כראות עיניהם. בהחלטה נוספת מיום 11.5.2019 מחק השופט בקשת המערער (המבקש בפניו) למחיקה על הסף, כאשר לצדדים

"שמורה הזכות לטעון לעניין ההוצאות במסגרת הבוררות עצמה, עד לסיומה החלוט".

החלטה שלישית שניתנה ואני מפנה אליה היא ההחלטה מיום 2.7.2019 השופט נתן החלטה בה לא ניעתר לבקשת המשיבים לחייב את המערער בהוצאות וקבע כי משעבר העניין להכרעת רשם האגודות השיתופיות, מצופה מהצדדים לפעול רק באכסניה של הרשם וכי אם תוגשנה בקשות נוספות אליו, ישקול בית המשפט גם חיוב בהוצאות.

4. בסוף ומשלהבנתי ההליכים המקדמיים אכן תמו, מוצו והושלמו קבעתי כי נסללה הדרך להמשיך את הדיון בהליכי בוררות בפני הרשם וכפי שהרשם בחר. קביעה זו עוגנה בהחלטתי מיום 7.10.2019. יצויין כי הבורר, מר גיל עוז מונה בורר ביום 1.7.2019 . המערער לא אמר נואש והגיש ערעור מנהלי על החלטתי לכב' בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. כב' השופט מר אשר קולה דן בעניין ונתן החלטה ביום 2.12.2019 (עמ"נ 44926-10-19) [פורסם בנבו] בה הוא מחק את הערעור ואף חייב את המערער בהוצאות על הצד הנמוך, בהתחשב בעובדה שמדובר בישיבה הראשונה מחד וקבלת המערער את הצעת כב' בית המשפט למחיקת הערעור מאידך. אז נפתחה הדרך לנהל את הליך הבוררות כבוררות סטטוטורית לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, להלן: גם הפקודה.

ב. ההליכים בפני כב' הבורר:

5. הבורר קיים ישיבה מקדמית ראשונה ביום 20.11.2019. בדיון זה קבע כב' הבורר את סדר הגשת כתבי בית דין מטעם הצדדים: כתב הגנה עד 20.12.2019, תשובת התובעים (המשיבים דכאן) בתוך 14 יום מקבלת כתב ההגנה עם תצהירים וכל ראיה נוספת שיש בדעתם לצרף לתיק וכן שהנתבע שם יגיש תשובה, תצהירים וראיות בתוך 14 יום מקבלת תשובת התובעים שם, קרי המשיבים בפניי. הנתבע שם הצהיר, כי הוא לא יהיה מיוצג בדיון בפני הבורר, אך הוסיף כי הוא יגיש כתב הגנה, כמו כן הצהיר כי הוא

"מסכים כי הליך הבוררות והבורר צריך להכריע בתביעה שכנגד בת.א. 20809-02-18"

הבורר קבע מועד הישיבה הבאה ליום 20.1.2020 (בטעות ציין הבורר תאריך 20.01.2019). בדיון הבא שהתקיים ביום 20.1.2020 הגיעו הצדדים לכמה הסכמות דיוניות, בין היתר, כי מבחינת התובעים אין צורך בהגשת תצהירי עדות ראשית, וכי כתב התביעה שלהם ישמש לכל דבר ועניין עדות ראשית. (התביעה שכנגד שהוגשה לבית משפט השלום בקצרין (תיק 20809-02-18) [פורסם בנבו]), בעוד שהנתבע, המערער כאן, הצהיר, כי הוא לא יהיה מיוצג בהליך בפני הבורר, ולשאלת הבורר לגבי אם הוא מעוניין להגיש תצהירים הוא ענה כי

"אין מצהירים מטעמי בתיק זה".

בישיבה זו העלה המערער שוב את הבקשה להקפיא את הליך הבוררות ולשלוח את הצדדים לקיבוץ שידון בסכסוך על ידי וועדה בהתאם לתקנונו. בקשתו נדחתה בין היתר בהסתמך על החלטותיי מימי 7.10.2019 ו- 10.11.2019 שההליכים המקדמיים מוצו. באותו דיון מקדמי סוכם גם, כי התובעים יעידו ויביאו לעדות גם את מר יעקב מידן שאף הוגש תצהיר מטעמו. הנתבע יעיד בעצמו והוא רשאי להביא לעדות את מר יוסי צדקוני. כן סוכם כי כתבי הטענות ישמשו תצהירי עדויות ראשיות וכן שהצדדים ייחקרו בחקירה נגדית על סמך כתבי הטענות האמורים. העיקר הוא שהצדדים הסכימו כי המחלוקת תיסוב סביב האירועים שקרו בימי 15.11.2017, היום בו נערכה אסיפה לקבלת המבקשים לחברות וכן זה שנערך למחרת היום- 16.11.2017 בו התקיימה ההצבעה על קבלתם לחברות. כן סוכם כי אורך הסיכומים לא יעלה על 15 עמודים.

ג. דיון והכרעה:

6. הדיון המהותי בפני הבורר היה זה שהתקיים ביום 26.1.2020. בין הצדדים קיים גם הסכם בוררות, החתום על ידי שניהם. יצויין כי אין רישום תאריך על הסכם הבוררות ואין לדעת מתיי נחתם, האם בישיבה המקדמית? אחריה? לפניה?. על כל פנים אין הדבר משנה שכן העיקר הוא שהצדדים כן הגיעו להסכם בוררות וחתמו עליו. בהסכם סוכם, כי הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין, והוא רשאי להביא שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות או את פסק הבוררות, כולו או מקצתו, לפני בית המשפט בדרך אבעייה לשם מתן חוות דעת. ראה נא את הסעיפים 6 ו- 7 להסכם הבוררות. כמו כן סוכם מהו שכרו של הבורר מכל צד עבור כל שעת עבודה, (350 ₪ בצירוף מע"מ מכל אחד).

ד. המועדים להגשת מסמכים וריבוי הגשתם:

7. לא אתייחס למועדים שקבע כב' הבורר, מפני שהוא השלים עם הגשת המסמכים על ידי מי מבעלי הדין בעיתוי ובצורה שהוא קבע להם. בניגוד לכך, אני כן אתייחס לעיתוי ושיטת הגשת מסמכים בדיון בערעור תוך זיקה להחלטות שניתנו, בעיקר על ידי כב' מנהלת מחלקת הבוררויות. יצויין, כי המועד להגשת ערעור על פסק בורר לפי סעיף 52(4)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות וכן תקנה 19 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ג-1973 הנו 10 ימים. אין ספק, כי מועד זה לא יכירנו מקומו במערכת משפטית מתוקנת שהתבטאה במועדים אחרים בחקיקה הישראלית. המועד בפקודה נקבע מאז חקיקת הפקודה בשנת 1933 בעוד שהקביעה בתקנות הנה משנת 1973 והיא קביעה המסתמכת על מה שנקבע בפקודה. יחד עם זאת אין הסוגיה שבפניי היא הסוגיה של המועדים להגשת הערעור על פי הדין, אלא ההיבט של אי פעולה על פי המועדים העומדים בפני צד להליך. נתחיל מכך שהמערער פנה לראשונה ביום 7.5.2020 בבקשה להארכת המועד להגשת ערעור. אין ספק כי הפניה עצמה הייתה מעבר למועד שניתן להגיש בו את הערעור. ראוי היה כי הבקשה להארכה תוגש במסגרת תקופת הערעור. הבקשה הועברה לתגובת המשיבים. מנהלת מחלקת הבוררויות יצאה מהנחה שפסק הבוררות נמסר למערער ביום חתימתו כלומר ביום 21.4.2020. היא צרפה מספר נימוקים להחלטתה להאריך את המועד: תקופת הקורונה, התקופה הקצרה הקבועה בדין להגשת ערעור, התקופה הקצרה שחלפה מעבר לתקופה שמותר היה להגיש את הערעור ועוד. היא נזקקה גם לנימוקי צדק והתבססה גם על חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (סעיף 12) וכן על הסמכות הטבועה כדי להאריך את המועד. באותה החלטה קבעה כי הערעור יוגש עד ליום 1.7.2020 והמשיבים רשאים להגיש תשובתם בתוך 30 יום מקבלת הערעור. כן נקבע כי למערער הזכות "להשיב לתשובת המשיבים (ולה בלבד) בתוך 15 יום נוספים". (הדגש אינו במקור. ר.ח, בעיקר יש לשים לב לאמור בתוך הסוגריים). ראו נא הקטע החמישי מהסוף בעמ' 2 להחלטת עו"ד ביאלר מיום 26.5.2020.

8. אין ספק כי הערעור הוגש במועד, ביום 30.6.2020. תגובת המשיבים לערעור הוגשה ביום 30.7.2020 שאף היא הוגשה במועד, שכן ניתנו להם 30 יום להגשת תשובתם. למערער ניתנו כאמור בהחלטת מנהלת מחלקת הבוררויות 15 יום להשיב לתגובת המשיבים. התשובה הוגשה ביום 19.10.2020, במקום שתוגש עד ליום 15.8.2020. לכאורה אף תשובה זו הוגשה מעבר למועד שנקבע על ידי מנהלת מחלקת הבוררויות. המערער הגיש את תשובתו ביחד עם כתב ערעור (כנראה מתוקן) וזאת מבלי לקבל כל הסכמה של הרשם להגשת ערעור נוסף. הוא הרי הורשה להגיש תשובה לתגובת המשיבים (ולה בלבד) הא ותו לא, ולא הורשה להגיש תשובה לתגובת המשיבים שכללה 601 סעיפים ו-84 עמודים, בעוד שהערעור המקורי עמד על 191 סעיפים ו-30 עמודים!! בהקשר של אי קיום החלטות נושאי משרה מעין שיפוטית בתיק, טוב להציף את העובדה שכב' הבורר הגביל את הצדדים בהגשת כתבי טענות לאורך של עד 15 עמודים, ושני הצדדים פעלו בהתאם להחלטות הבורר. אי לכך אין להבין מדוע ראה המערער לנכון להגיש תשובה לתשובת המשיבים שכללה 601 סעיפים בעוד שהערעור המקורי עצמו כלל רק 191 סעיפים!! מנהלת מחלקת הבוררויות קבעה מפורשות, כי התשובה תתייחס רק לתגובת המשיבים ולא לכך שיוחדרו דברים חדשים, לרבות טיעונים לגבי פסק הבורר, קל וחומר אם מדובר בטיעונים שזכרם לא בא בערעור המקורי.

9. בהחלטת עו"ד ביאלר מיום 2.11.2020 צויין כך:

" במאמר מוסגר אציין, כי ישנו קושי לבור את התבן מן הבר בטענותיו של המשיג משהוא פעם אחר פעם "מציף" את המזכירות בפניות רבות מרובות צרופות, כאשר לא פעם הצרופות חוזרות על עצמן, כמו גם שאלות שונות שמפנה לח"מ, שבזהירות אביע ספק גדול אם זה מתפקידי רשם האגודות השיתופיות או מי מטעמו לענות עליהן. הדברים הובאו לידיעת המשיג בהחלטותיי הקודמות ואף ניתנה הוראה מפורשת כי יפסיק מנהגו זה. חרף זאת המשיג המשיך ושלח מספר לא מבוטל של הודעות דואר אלקטרוני, בנושא זה ובנושאים אחרים.

כך למשל שלח המשיג את הודעות דואר אלקטרוני: ביום ג' 27.10.2020 שעה 11:05, באותו יום הודעה נוספת בשעה 15:35, יום לאחר מכן, 28.10.2020 בשעה 12:14, ביום 29.20.2020 שעה 14:24, ביום 30.10.2020 שעה 13:15, ביום 1.11.2020 בשעה 8:18, היום, 2.11.2020, 5:29 בבוקר וגם בשעה 12:45. וזו דוגמה אחת כאשר היו מקרים דומים נוספים.

זוהי עוד דוגמא לכך שהמערער הקשה עד מאוד בהעברת המסר שלו הן אליי ובוודאי גם ליתר הערכאות המשפטיות שדנו בעניינו.

10. בלית ברירה ומשלא עמד המערער במועדים והוסיף והגיש בקשות אורכה נוספות, הוציאה עו"ד ביאלר החלטה נוספת ביום 19.8.2020 בה כתבה כי על המערער להגיש את תשובתו עד ליום 3.9.2020. בפועל שונה המועד ושוב לבקשת המערער ליום 19.10.2020, מועד שהוא מעבר למועד שנקבע מלכתחילה, קרי 14.8.2020 (15 יום מיום הגשת תשובת המשיבים לערעור). ריבוי הפניות, הבקשות והטענות שהוכרעו כבר, רק הקשו על העמידה בלוחות הזמנים, והערכאות פעלו בסלחנות כלפי המערער כדי שלא תקופח הגנתו, אם כי הדבר בא על חשבון העמידה בלוחות זמנים סבירים.

11. אוסיף עוד ציטוט ממייל ששלחה עו"ד ביאלר למערער מיום 11.10.2020 בזו הלשון:

"מר פיין שלום,

נא הפסק לשלוח מסמכים למשרדנו. ישנם סדרי דין, והכל הובהר לך כבר בעבר.

אני מורה כי תדאג שיעמדו בפניי הח"מ שני עותקים קשיחים של שני מסמכים בסך הכל:

1. ההשגה שהגשת

2. תשובתך לתשובת בוחניק להשגה.

זאת תעשה עד יומיים לפני המועד הקבוע לדיון, קרי עד ליום 19.10.2020.

בעותקים אלה יהיו כלל טענותיך, הם יהיו "תקינים" וללא כל טעויות, עם כלל הטענות, והנספחים כשהם ממוספרים ועם הפניות מתאימות לטענות עצמן. אלה יהיו המסמכים אליהם תתייחס ההכרעה הסופית העתידית שתינתן.

יובהר שוב, כי כמויות המיילים שאתה שולח למשרדנו בעת הזו ובכלל לא רק מקשה, היא מונעת אפשרות להתייחס לכל אחד מהם והדברים כבר הובהרו לא פעם.

המועד הקבוע לעיל (19.10.2020) יעמוד ללא קשר לקיומו של הדיון דה פקטו – והכל בכפוף להנחיות שתתקבלנה בעת הרלוונטית בהקשר למשבר הקורונה.

ככל שתוסיף לשלוח דוא"ל או מסמכים נוספים אומר כעת כי אלה לא ייכנסו לתיק הבוררות.

העותקים הקשיחים יועברו למשרדנו עד יומיים לפני הדיון הקבוע ליום 21.10.2020.

אבהיר שוב: שאר המסמכים שנשלחו לפני כן, וכאלה שישלחו לאחר מכן – לא יכללו בתיק הבוררות ולא יובאו בחשבון בהחלטתי. אופן התנהלותך מעלה קשיים אמיתיים בהתמצאות בחומרים שנשלחו, ומטרת הוראות אלה להתגבר על הקשיים הללו.

דנה ביאלר, עו"ד

מנהלת מחלקת הבוררויות".

ה. הערעור גופא:

12. המערער טוען, כי כב' הבורר טעה במסקנותיו שהמשיבים לא מעלו בכספי האגודה ולא היו אחראים להפסדים שהיו מנת חלקו של העסק שנקרא "קופנגאן", להלן ייקרא גם "הפאב" . דברי המערער שנאמרו באסיפה מיום 15.11.2017 ובהצבעה ביום 16.11.2017 היו דברים נכונים. המשיבים אכן מעלו והם אחראים לגירעון על סך 140,000 ₪. חיזוק לכך הוא מסיק מהשוואת היקף פעילות הפאב כמופיע בסעיף 32 לערעור (מחזור של כ- 200,000 ש"ח, פתיחה לקהל יומיים בשבוע לעומת החסר בפדיון). מכאן שגירעון נצבר של 140,000 ₪ בשנה חזקה שמקורו במעילות.

"התעוררו חשדות מגובשים שהתובעים מעלו בכספי הפאב... בגין אותם חשדות פנו רבים מחברי הקיבוץ למועצת הקיבוץ כדי לחקור את החשדות וזו לא ביצעה את המוטל עליה ולכן גם היא "מעלה בתפקידה ולא חקרה" (סעיף 2 לערעור). המערער עשה חסד עם המשיבים שבאסיפה משנת 2017 הוא סייג דבריו וטען כי הם מעלו "לכאורה".

13. המערער מפנה לתשתית ראייתית שיש בה לדעתו כדי להוכיח, כי המשיבים אכן מעלו וגנבו. בין היתר הוא מפנה לפרסומים בעלון הקיבוץ על עצם הגרעון, הצורך בחקירה וכן עצם ההחלטה לסגור את המקום לחיצוניים עד שהצוות הבודק (ברוך לוי, יפתח און וליאת ס.) יגבשו הצעה להמשך הפעלת המקום (ס' 9 לערעור). עוד מוסיף המערער כי הצליח להוכיח את אשמתם או את אחריותם של המשיבים מעצם העובדה שהם ידעו כי, באסיפה יישאלו על העניין ובכל זאת העדיפו להמשיך בהליך של קבלתם לחברות. מכל מקום הם לא הצליחו לסתור את החשדות נגדם ביום התכנסות האסיפה.

14. אם כך, המערער נעול ובטוח שהמשיבים גנבו ואין כל משמעות למילה "לכאורה". זוהי למעשה רק מתיקות שפתיים שאינה משנה כהוא זה מהנחרצות של המערער כי המשיבים אכן גנבו ומעלו בכספי הפאב. יוצא שהטענות נגד המחדל גם של מועצת הקיבוץ שלא עשתה מאומה ואף חיפתה על מעלליהם של המשיבים אין להן כל יסוד. המערער עצמו טען כי ההנהלה נקטה הליכים, כמו סגירת הפאב לחיצונים ומינוי צוות בדיקה של הנושא (ברוך לוי, יפתח און וליאת ס.). המערער יכול היה לטעון נגד הממצאים של הוועדה אילו רק יכול היה להמציא עדות פוזיטיבית כי היא לא קיימה את תפקידה כיאות וכי יש בהמלצתה משום חיפוי על מעשי המשיבים, אלא שבהחלט אין בכך כדי לאמת את הטענות כי ההנהלה לא עשתה מאומה. קל וחומר כמובן כי עשתה את הכל כדי לחפות על מעלליהם של המשיבים. הטענה כי המערער הוכיח את אשמתם של המשיבים מכך שידעו שיישאלו על מעלליהם באסיפה, ובכל זאת לא הסירו את מועמדותם, הנה טענה מגוחכת. הרי ברור מאליו כי אילו הסירו המשיבים את מועמדותם, יטען המערער, אולי בצדק רב, כי הא ראיה שהם מודים באשמתם ובמעילה הנטענת שבצעו בכספי הפאב. הטיעון חסר ההיגיון אף יותר הוא שהם לא הצליחו לסתור את ההאשמות נגדם כי הם מעלו בכספי הפאב! העיקרון הידוע בשיטתנו המשפטית הוא שחזקת החפות עומדת לכל אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו. לא המשיבים צריכים להוכיח שהם לא מעלו בכספי הקיבוץ, אלא הטוען אחרת, קרי המערער חייב להוכיח את האשמה. עליו נטל השכנוע להוכיח אשמתם. אלא שהוא חצוי בין טיעון "לכאורה" מחד לבין "ראיות מגובשות" מאידך (בין היתר סעיפים 2 ו- 32 לערעור). מעבר לכל אלה יש להדגיש כי ההסכם הדיוני בפני הבורר היה כי לא תהיה התייחסות לשום נקודה מלבד לאירועים מימי 15.11.2017 ו- 16.11.2017. ברור כי טענות משנת 2013, לרבות המחדלים הנטענים נגד הנהלת הקיבוץ אינם באים במניין הנקודות שניתן להעלות מכוח ההסכם הדיוני. אי לכך אין לתת כל משקל לטענות הללו. גם אם יטען המערער כי מה שתיאר בימי 15.11.2017 ו- 16.11.2017 קשור בטבורו לחסר בקופת הפאב משנת 2013, רשאי היה להמציא את הראיות הפוזיטיביות שבידיו נגד המשיבים ולהעבירם לרשות הקיבוץ או לוועדה שהוקמה כדי לבדוק את הסוגיה. הוועדה יכלה לבדוק את חלקם של המשיבים אך לא להכריע דינם בעצמה. אם לא די בכל אלה, הרי המשיב מס' 1 לא היה עובד של הפאב כלל, אז לבטח אין המערער יכול לטעון למעילה גם נגדו. הדברים נכונים מכוח של קל וחומר אחרי שוועדת הבדיקה קבעה כי האחריות נופלת לפתחו של מנהל הפאב מר רמי פיש ולא לפתחם של המשיבים. החלופות שיכלו לעמוד למערער לתקיפת מסקנה כזו היו תקיפות בתוך מסודות הקיבוץ, וועדת ביקורת, הנהלת הקיבוץ, האסיפה הכללית, הרשם והפיקוח שלו, המשטרה ואף בית המשפט.

15. עוד טוען המערער שאחריות המשיבים התבססה על העובדה שבמשך ארבע שנים הם שתקו ולא הביאו את בקשתם לחברות אלא באיחור רב "בקוותם כי העננה כנגדם תתפוגג". הם לא התנצלו ולא נתנו דברי הסבר להתנהלותם בקופנגן. (ראה גם סעיפים 30 ו- 59 לכתב ההגנה בפני כב' הבורר). המערער הפנה לאחריות האימא של המשיבה מס' 2 שעבדה כתמחירנית ולא התריעה על המעילה לכאורה. לכך יש לענות, כי אמה של המשיבה אינה צד להליך כלל, ואין ללמוד בשום פנים ואופן על אחריותם של המשיבים מעצם תפקידה של האימא כתמחירנית ראשית של הקיבוץ. המערער טען שהוא הוכיח את המעילה במספר דרכים, באותן שלוש שיטות שציין בחקירתו הנגדית בפני הבורר (עמ' 4 לדיון של 26.1.2020). אלא שלא כל השיטות האמורות אף אם הן נכונות, הן בתחום תפקידה של האימא. אי לכך העלאת הטענות נגד אמה של המשיבה אף היא הייתה ללא ביסוס. נוסיף על כל אלה, כי גם הטענות נגד האם שצוינו בערעור ובחקירת המערער בפני הבורר (עמ' 4 ש' 15-18 בעמוד) אינן עוזרות למשיבים. אף אם נניח כי האימא הייתה אחראית לתמחור בוודאי שאין היא אחראית למשיכת כספים מפדיון הקופה או להעסקת קרובי משפחה. המערער לא השכיל להחכימנו כיצד בתפקידה זה יכולה לסייע למשפחת בוכניק בגניבה על פי השיטות הנוספות דלעיל.

16. המערער טוען כאמור גם נגד מוסדות הקיבוץ אף שהם אינם צד להליך. ראה סעיף 17 לערעור. כן טוען כי בעלון הקיבוץ מיום 2.11.2017 המפנה לזימון לישיבה ליום 5.11.2017, פנה לוועדה לבירור טענותיו וכי הוועדה אשרה את חשדותיו ובהמשך אף פנה ברשות הוועדה לאסיפה כדי שהוא יעלה את החשדות. בהקשר זה הוא תוקף את סעיף 39 ו- 42 לפסק הבוררות. בנקודה זו חשוב לציין כי המערער מצטט מהפרסום בעמ' 4 לערעור בראש העמוד ממנו לומדים ללא כל ספק כי הזימון נעשה לגבי שלושת המועמדים: משפחות סבג, רונית ואשר, בשן יעל וגיא וכן בוחניק טלי ועמיר. חיבור זה מראה, כי הטענה שנעשה כינוס מיוחד למשפחת בוכניק כדי להסות על מעלליהם אינה נכונה, ובניגוד לאמור בסעיף 41 לערעור. בסעיף 23 עמ' 4 לערעור טען המערער כי הגברת ענבל מורג עונה כי נאמר לו כביכול שחברי הוועדה אינם מוכנים להעלות את הנושא באסיפה, אך לא יכולים למנוע ממנו כחבר לשטוח את טענותיו. מכאן אין לומדים כי הוא מופיע בשם הוועדה או שהיא מסכימה לצדקת דבריו. אילו היה כך, לא היה יותר קל מאשר חברי הוועדה יציגו בעצמם נתונים אלה כעובדות מוכחות כדי שיינתן להם משקל בטרם יוחלט על קבלתם של המשיבים לחברות. המערער מתעקש משום מה, כי הוועדה אשרה את נכונות טענותיו נגד המשיבים והרשתה לו לומר את הדברים בפני האסיפה. עוד טוען כי הוועדה אשרה לו להעלות את עצם העובדה שהמשיבים מעלו בשנת 2013 ואשרה רק פרסומם של דברים אלה ולא יותר. אי לכך אין הוא מוגבל בקבלת היתר לטעון בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, להלן: גם חוק איסור לשון הרע (סעיף 30 עמ' 5). כאן ייאמר כי מוסדות הקיבוץ או כל גוף אחר אינו רשאי או מוסמך להתיר הוצאת דיבתו רעה של מאן דהוא אלא במסגרת ההגנות של חוק איסור לשון הרע. אין חברי הוועדה נמצאים מעל לחוק ואין הם מוסמכים ליתן אישור הוצאת שם רע נגד המשיבים.

17. המערער טוען כי המשיבים היו מודעים לכך שעניינם יועלה בהקשר של חשדות ובכל זאת המשיכו בהליך ומזה לומדים על הסכמתם שייטענו נגדם טענות מרמה או גניבה. לטעמי אין ללמוד מכך כי המשיבים אשמים, אלא להיפך, אם היו מושכים את מועמדותם היה בכך משום הודאה באשמתם. הנטל להוכיח אשמה חמורה זו שהיא מהליבה של התחום הפלילי אינה עליהם. המאשים נושא בנטל השכנוע להוכיח את הטענה.

18. בסעיפים 33-35 מדגיש המערער את התפקיד של מר יעקב מידן כמי שניהל את האסיפה, הרשה למערער לדבר בפני האסיפה ולא השתיק אותו ובכך הוא לומד כי הוא לא הוציא דיבה על המשיבים אחרת היה נזרק החוצה, וכן שמידן לא אמר אמת. בסעיפים 37 ו- 38 מתייחס המערער לעדות רמי פיש ומכתב גור ולכך שהצוות פרסם בחשאי את תוצאות הבדיקה. שני היבטים אלה קדמו לאירועים 3 + 4 מנובמבר 2017 ולכן אסורים היו בהעלאה בערעור לפי החלטת הבורר שנתנה תוקף להסכמה הדיונית של הצדדים. לטענות הנוספות בעניין התנהגות העד מידן יש לענות: ראשית, כי מידן אכן הסביר את תגובתו לדברי המערער נגד המשיבים בציינו כי התקנון מאפשר לכל חבר לאמר את דבריו כל עוד אין הם מהווים דברי בלע. יש רמת שיח תרבותית שיש להשתמש בה גם אם אתה תוקף התנהלות של חבר,

"לישי יש חזות מאיימת, אני ישבתי והוא עמד מעליי ובמקסימום היה לבקש ממנו שיצביע וילך, לא יכולת לסגור קלפי מפני שיש כל מיני ניירות ולא יכולתי לנקוט בשום פעולה אחרת לדעתי".

ראה חקירת מר מידן בעמ' 2 סוף העמוד ו- עמ' 3 לדיון מיום 26.1.2020.

19. זאת ועוד, בכתב התביעה שכנגד שהגישו המשיבים לבית משפט השלום בקצרין (ת.א 20809-12-18) [פורסם בנבו] צוטטו דברים מהדיון ביום 15.11.2017. הדברים צוטטו בסעיף 44 לכתב התביעה שכנגד. המערער התבקש לסיים על רקע הטענות כי זה ביזיון שלא זרקו את הזוג הזה. אז נאמר למערער (מוקלט ): "ישי המסר הועבר" . במקום לקבל את ההנחיה של יו"ר האסיפה, הוא אמר:

"אז אני אגיד כך זה ביזיון לזכר האנשים ברי ליבב וישרי דרך החל מאליעזר דרומי וכלה ביונה שהאיר את כל מרצו, נתנו פה פיצויים שלהם מהנאצים ועשו הכל שהקיבוץ מתדרדר לרמת עברייני צעצוע כאלה שבאים הנה ועוד הם... מועמדים לחברות בלי בושה וחרפה לקיבוץ לרמה שהקיבוץ התדרדר אליה".

20. יש להזכיר כי תביעה זו הנה התצהיר מטעם התובעים בפני הבורר על פי ההסדר בין הצדדים. לא ראינו כי הם נשאלו ולו שאלה אחת אודות דברים אלה, בעיקר על כך שנאמר למערער להפסיק כי המסר נקלט ובכל זאת הוא המשיך לנגח את המשיבים. מה יכול היה עוד מר מידן לעשות כדי להסות את המערער? להזמין לו איש ביטחון? אם כך ייעשה ייאמר כי הוא מנע ממנו את זכות הדיבור והבעת דעה. בנסיבות אלו ולאור מה שתיאר מידן לא היה יכול לעשות אחרת. ואין ספק כי בדבריו של המערער שהוטחו במהלך הדיון נגד המשיבים כמתואר בפסק הבוררות יש בוודאי כדי להוציא דיבתם רעה של המשיבים.

21. טוען המערער עוד, כי הבורר טעה בהסיקו מסקנות מפרשת האסיפה, שכן המחאות והצעקות מלמדות כי הוא דיבר אמת, וכי אין לבורר האפשרות האנושית לבחון לב וכליות לקבוע כי רק

"שתקו בגלל טיב לבם, יכולת הכלה, והיחלשות כוחם ועייפותם".

ראה סעיף 47 לערעור. בין היתר טוען המערער כי רוב באי האסיפה הם קרובי משפחה של המשיבים או ידידים שלהם (סעיף 50 לערעור). לא הובאה כל עדות בדבר הקרבה או הידידות בין המשיבים לבין באי האסיפה. לא רק זאת, אלא שמידן או המשיבה לא נשאלו ולו שאלה אחת על הרכב באי האסיפה וקרבתם או יחסם למשיבים. אי לכך מכוח של קל וחומר הטענה של המערער בדבר הקרבה המשפחתית או הידידות שהיו מאחורי התנגדותם לדברי המערער הוכחו כעומדים על בלימה.

22. המערער טוען נגד מסקנת הבורר בדבר היקף הבדיקה שעליו היה לבצע בטרם יאשים את המשיבים במעילה. לטעמו הוא פעל בסבירות עת בירר בוועדה את החשדות נגד המשיבים והופנה לטעון הדבר באסיפה וכן הסתמך על הפרסומים. המערער הפנה לפרשת ריימר נ' ברקו בסעיף 56 בפסק הדין (ע"א 788/79 ריימר נ' ברקו, [פורסם בנבו] להלן: ריימר. אלא שעיון בסעיף 56 מפרשת ריימר מראה כי הנטל אכן אינו מוטל על הטוען לערוך בדיקות פרטניות אודות מעשה המשיבים ודי בפנייה לאורגנים הסטטוטוריים המוסמכים. אמת, אבל מהשעה שהמערער הפנה את העניין למוסדות המוסמכים חייב הוא לקבל את מסקנתם או שינסה להוכיח בפני הוועדה שהיא טועה ולא להילחם יחידנית להוכיח טעות הוועדה בהמלצה, ובדרך - לרמוס את כבודם של המשיבים בהעלאת טענת המעילה שוב ושוב.

23. טוען המערער עוד, כי הבורר טעה בקביעתו אודות ניהול הפאב. הוא מביא ראיה לכך שעצם העובדה שהוא ראה את הבעל מדי פעם שבא לבקר את רעייתו והוא עצמו אף העיד על כך (מפנה בסעיף 62 לערעור לסיכום המשיבים בפני הבורר בסע' 20). איך הוא ראה את הביקורים של הבעל? תשובת המערער הייתה: מכך שהוא עבד שומר לילה וראה את המשיב עשרות פעמים מגיע לפאב. נקודה זו מצריכה מענה: מי שהייתה עובדת בפאב הייתה המשיבה הגברת טלי בוכניק. הבעל לא עבד שם אך המערער מתעקש כי הוא כן היה עובד. הוא מחזק את עמדתו בכך שאף הבעל ציין בסעיף 20 לסיכומיו בפני הבורר כי היה מגיע מידי פעם לבקר את אשתו. האם די בכך שהוא ראה את הבעל מגיע מידי פעם לבקר את אשתו במקום עבודתה כדי לקבוע כי הבעל אף הוא עובד בפאב? עצם העובדה שהבעל הגיע לפאב אין משמעותה כי הוא עבד שם. להוכחת עובדה זו אין די בטענה סתמית ויש לבססה על הודאה, מסמך המעסיק המראה כי הבעל היה עובד, תלוש שכר, אישור של רשות המסים, הופעה בפאב ותיעוד היותו עובד, למשל על ידי צילומו כשהוא מקבל כסף מלקוחות ושם בקופה וכו'. מעבר לכך המערער אפילו לא חקר את הבעל בעניין זה תוך כדי וויתורו על חקירת הבעל כליל. אז בוודאי שאין להסיק על סמך תחושה בלבד כי הבעל היה עובד בפאב. אם לא די בכך, הרי המערער בחקירתו על ידי ב"כ המשיבים לא ידע לציין כל נתון עובדתי אובייקטיבי המלמד על היכרות עבודתו של המשיב. בעמ' 3 לחקירתו נשאל הוא על עבודת המשיב, תחילה ציין כי הוא עבד בשנת 2013, נתון שאינו ייחודי שכן כל מי שחי בקיבוץ נחשף לעובדה כי המשיבה עבדה בפאב בשנת 2013 (ראה עמ' 3 ש' 26 מסיכומי המשיבים בפני הבורר). וכשנשאל המערער ממתי עד מתיי עבד המשיב "בקופנגן", הוא ענה: "איני יודע" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 26.1.2020 עמ' 4 ש' 7). התשובה מאיינת את תשובתו הקודמת כי המשיבה עבדה בקופנגן מאז 2013 , מעבר לכך שהראתה כי המערער גם אינו יודע עד מתיי הועסקה המשיבה באותו מקום עבודה?

24. המערער טוען נגד קביעת הבורר שאין הסכסוך בין המערער למשיבים הוא עניין בעל גוון ציבורי, ראה סעיפים 64-66 לערעור. הוא מפנה לקביעת הבורר בסעיף 40 לפסק הבוררות. עוד טוען כי אין קשר בין חלוף המועד (שנה) מאז הדיון בצוות גור ועד ליום האסיפה כדי ללמוד כי אין בעניין חשיבות ציבורית (סעיף 64 לערעור). הפגיעה בענף יצרני של הקיבוץ יש בה בוודאי אלמנט ציבורי ולכן טעה הבורר במסקנתו.

25. המערער טוען עוד, כי הבורר טעה בכך שממכתב גור יש ללמוד שלא הסכימו שבאי האסיפה יאמרו את כל אשר על ליבם. לדעת המערער, התובעים עצמם (המשיבים כאן) ציינו בכתב ההגנה בסעיף 42, כי חברי הקיבוץ מגיעים לאסיפות הכלליות כדי לומר את מה שיש על ליבם על הנושא העומד על סדר היום. המערער מוסיף נדבך נוסף במטרה להגן על עמדתו: המשיבים ידעו שהם הולכים להישאל על העניין של האירועים משנת 2013 ועל מכתב גור ובכל זאת בחרו להמשיך את הליך קבלתם לחברות (ראה סעיפים 67-78 לערעור). לטענות אלו התייחסתי בסעיף 14 לעיל. רשות לומר את אשר על ליבו של חבר אינה היתר להוציא את דיבתו רעה. חופש הביטוי אף הוא נתון לאיזון ולהגבלה מול אינטרסים אחרים כמו ההגנה על השם הטוב. בכל מקרה הערך החוקתי של ההגנות המצוינות בחוק הנו הרבה יותר גבוה מאשר זכות נטענת מכוח כללי פרשנות או התחקות אחר אומד דעת הצדדים. מכאן שמה שהחוק אינו מעניק לו הגנה לא יכול התקנון או אומד דעת הצדדים לתת. על כל פנים לשון החוק גוברת על כל כלל פרשנות כאמור.

26. המערער טוען גם כי התקנון המאפשר דיבור על נושאי ההצבעה באסיפות הקיבוץ מגלה את אומד דעתם של החברים לומר בחופשיות את כל אשר על ליבם. מכאן שמסקנתו של הבורר שדגל בצמצום החירות לדבר הנה מסקנה מוטעית. הוא הוסיף שלאור אומד דעת הצדדים בניסוח התקנון המאפשר שיח חופשי, ברור כי יש לתת לחופש הביטוי פרשנות מרחיבה כך שתוכר זכות החברים לומר את אשר על ליבם, אף אם הדבר לא צויין בתקנון (סעיפים 79-89). במקרה זה יש להעדיף את הגנות הקיימות בתקנון, על השיח בין החברים אף מעבר להגנות שבחוק איסור לשון הרע, כולל סעיף 13(5) לחוק (ראה סעיף 87 לערעור). אין לקבל דעה זו, שכן כאמור פגיעה בזכויות מוקנות של אדם, כמו שמו הטוב אינה יכולה להיות נגזרת של פרשנות אומד דעתם של חברים או של האגודה אודות מה שמצוין בתקנון. שתי זכויות בעלות משקל יש כאן: חופש הביטוי מחד אל מול ההגנה של השם הטוב מאידך. חופש הביטוי קיבל כאן דפוס פוגעני ובלתי מידתי. המערער יכול היה למצוא דרך אחרת חליפית שפגיעתה מידתית יותר בנסיבות כדי להביא לביטוי את העיקרון של חופש הביטוי.

27. בסעיפים 90 עד 112 לערעור מתייחס המערער לתום הלב המהותי ללא קשר לחזקות שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע. הוא מפנה לפסק הדין של השופט חגי ברנר בת.א 23592-07, אסף נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו), הפסק ייקרא להלן: "פרשת אסף". פסק הדין האמור אינו תומך בעמדת המערער. בית המשפט שם הבחין בין הבעת דעה לבין קביעת עובדות. לא רק זאת, כי אם הבעת דעה המסתמכת על עובדות, חובה כי העובדות תהיינה נכונות. להבדיל מהמקרה דכאן, המערער שם לא נקב בשמו של התובע. מכאן המסקנה, כי זו הייתה הבעת דעה שאף אם איננה מקובלת עדיין היא בחינת הבעת דעה שהמערער האמין באמיתותה ולא פרסם את שם הטוען לפגיעה. ראה מה שכתב כב' השופט שם:

"לא ניתן לקבוע כי אופן הבעת הדעה חרג מתחום הסביר. הנתבע לא השתמש בביטויים חריפים או קיצוניים יתר על המידה כלפי התובע, וגם הקפיד שלא לנקוב בשמו, מה שמלמד כי מבחינתו מה שעקרוני היה העניין עצמו".

במקרה זה היה המערער יותר מאשר בטוח כי המשיבים מעלו וגנבו חרף המילים הממתיקות את העוקץ, דהיינו השימוש במילה "לכאורה". אף בערעור עדיין בטוח המערער בעמדתו. זה מה שכתב בסעיף 2 לערעור:

"באסיפה בשנת 2017 שדנה בקבלת התובעים לחברות, הזכיר הנתבע שמעלו התובעים, ועשה חסד שסייג את דבריו במילה "לכאורה".

אי לכך אין להבין את המילה "לכאורה" אלא כמס שפתיים בחינת הגנה מראש של מי שיודע שהוא מוציא דיבת המשיבים רעה ורוצה להקדים תרופה למכה. זאת ועוד, השופט ברנר ציין כי עובדות הבסיס היו נכונות או מתקרבות לאמת. במקרה זה לא הצליח המערער להוכיח אמת בדבריו. הגנת אמת דיברתי שבסעיף 14, אינה חלה כאן, שכן תחולתה של זו היא בקביעת עובדות ולא בהבעת דעה. אי לכך אף אם תתקבל הטענה של המערער (ולא אמרתי כך), כי מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה הרי יש לדרוש שהבעת דעה המבוססת על מסד עובדתי כי הבסיס הזה יהיה נכון. על כל פנים מוכח כי אף אם כך אין הבסיס העובדתי שהוא המסד של ההאשמות נגד המשיבים הוא בסיס נכון.

28. המערער מנסה להיבנות מההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. עיון בסעיף מוביל למסקנה אחרת לחלוטין. זוהי לשון הסעיף:

הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

29. עינינו הרואות, כי המערער יכול היה לחסות תחת כנפי ההגנה של סעיף זה אילו הוא עצר בעיתוי של הגשת התלונה בפני הוועדה שהוקמה כדי לבדוק את הטענות נגד המשיבים. הוא לא קיבל את הקביעה של הוועדה, שלא הוכח כי המשיבים מעלו או למצער לא קבעה פוזיטיבית כי המשיבים מעלו וגנבו את כספי העסק. אם לא די בכך הרי הסיפא של הסעיף מסייגת עוד יותר:

"אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או תוכנה".

30. אם התלונה הוגשה למי שמוסמך לקבל תלונות נגד נפגע, בין בדין ובין על פי חוזה, הרי מהרגע שאותו ממונה או גוף מוסמך לקבל תלונות חקר ומצא, כי אין מקום להאשמות המוטחות במשיבים, ניתק המערער את עצמו מההגנה שבסעיף. הוא כן חזר על הטענה כי הגיש תלונה נגד המשיבים, הוא חזר על תוכנה והוא ציינה בשני המועדים הרלוונטיים, קרי 15.11.2017 ו- 16.11.2017, והעיקר הוא עדיין דבק בעמדתו אף היום. גם אילו עצר המערער בהעלאת טענות נגד המשיבים עת התבקש לעצור כי המסר נקלט, יכול היה לטעון שהוא פעל בתום לב, ולמצער תום לב סובייקטיבי. מה שלא כך הוא נעשה (ראה סעיף 20 לעיל).

31. פרשת רשות הדואר, ע"א 1337/01 רשות הדואר נ' יואב אגשם, (פורסם בנבו), אותה מצטט המערער בסעיף 107 לערעור אינה ישימה כאן כלל, אדרבא היא "מפלילה" את המערער עוד יותר. ראה נא מה שצוין בפסק הדין שם:

"אין להעלות על הדעת, כי כל אימת שעולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו או לערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות לפני פנייתו למשטרה".

32. המערער צודק בכך שאין הוא חייב לברר את הדקויות של רכיבי החשד נגד המשיבים, ולאמתו מולם, אלא שיחד עם זאת מהרגע שהנתבע, המערער במקרה זה, הגיש תלונה למוסדות המוסמכים של האגודה, יש לסמוך על ממצאיה וקביעותיה. אילו הגיש המערער תלונה למשטרה וזו קבעה כי אין התלונה מוצדקת היה יכול הוא לחסות בצל ההגנה. הוא לא עשה כך ולא רק שהתכחש לצדקת הקביעות של אותה ועדה, כי אם הוסיף האשמות נגד הוועדה עצמה עד כדי שביסס לכאורה במו ידיו בסיס לעוולת הוצאת דיבה נוספת נגד חבריה. להלן מה שכתב המערער בסעיף 17 לערעור:

"ב-2013 מועצת הקיבוץ מעלה בתפקידה ועברה על החוק כשלא דנה בחשדות נגד התובעים "כבקשת רבים מהחברים" ולא עשתה כל מאמץ לבירור האמת ולו למראית עין, תוך שהיא מחפה על מעשה המעילה. הנהלת הקהילה הכפופה לה ראתה לנכון שלא להמליץ על דיון בנושא בגלל בעיות נוסח לא מכיוון שהראיות קלושות וכו.. אלא בגלל בעיות נוסח".

הקיבוץ על מוסדותיו כן פעל, והוא פעל בסבירות: הוא מינה וועדה של שלושה חברי הקיבוץ כדי לבדוק את העניין. מנהל הקהילה כתב למשיבים עוד ביום 13.4.2016, דהיינו שנה ושבעה חודשים לפני התכנסות האסיפה וההצבעה על חברות המשיבים וקבע כי מי שאחראי לנושא התלונה הוא המנהל מר רמי פיש. במכתב צויין כי התקיימו בירורים מול המשיבים וגם מול רמי פיש כל צד בנפרד וקבלה את לקיחת רמי את האחריות על עצמו. היא הפנתה "להתנהלות לא תקינה שהביאה בסופו של דבר להפסדים כבירים", אך לא הייתה כל נחרצות בדברים מהם משתמעת הפניית אשמה נגד המשיבים. אדרבא, באותה הזדמנות צויין כי רמי התבקש להיפקח ולהתנהל באופן תקין וכן כי ...."איננו רואים סיבה שלא לקדם אותכם בתהליך הקבלה לחברות". יש לשים לב לנתון שבדיקת הוועדה נעשתה למשיבים ומר פיש ביחידנות, כך שלא הייתה אפשרות לתאום עמדות ביניהם, טענה שאף המערער לא טען.

33. אמת, כב' הבורר הוביל את הצדדים להסכמה כי האירועים שיידונו בבוררות הם האירועים מימי 15.11.2017 ו- 16.11.2017. יחד עם זאת, לא בקטע של בדיקת אירועים אחרים אעלה את הדברים להלן, אלא בקטע של מה עשה מר פיין? גם אם יטען כי לא ידע על המכתב של מר גור, ואינני אומר כך, הרי עוד בשנת 2013 טען הוא כי המשיבים מעלו וגנבו, אז למה צריך להמתין עד לשנת 2017 כדי לתקוף את העבר של המשיבים ברגע שהועלה שמם לדיון ולהצבעה על קבלתם לחברות? מדוע לא פעל בדרך החוקית נגד הקיבוץ עצמו ונגד מוסדותיו בטענה שהם אינם מבררים את התלונה בצורה עניינית, סבירה, צודקת והוגנת? ועוד, איזה אינטרס יש למר רמי פיש לקחת על עצמו אחריות כבדה שאמורה להיות מוטלת על המשיבים? בחקירה הנגדית של המשיבה לא שאל המערער כל שאלה בעניין זה? לא רק זאת, אלא שהוא וויתר על חקירתם של מר רמי פיש ושל מר צדקוני. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 26.1.2020 בעמ' 3, שתי שורות לפני "חקירת הנתבע ע"י עו"ד ביטון בראון בסוף העמוד).

34. המערער יכל היה להתחקות אחרי הסיבות שרמי לקח על עצמו את האחריות שאינה אחריות קלה, שכן מדובר בסכומי נזקים של כ- 140,000 ₪ ולעיתים אף ציין המערער כי מדובר בסכום של כ- 160,000 ₪. מה היחס של מר מידן עם מי מהמשיבים ומדוע שייקח על עצמו אחריות שלהם? כל נתון שנותר עלום מהמחדל של אי זימון מר פיש או וויתור על חקירתו רובץ לפתחו של המערער עצמו.

35. בסעיף 15 לעיל ניסה המערער ללמוד מהעובדה כי המשיבים המתינו כל כך הרבה שנים עד שהעמידו את מועמדותם להצבעה בשנת 2017. את זאת הם עשו "בקוותם כי העננה כנגדם תתפוגג". וכן שלא התנצלו על מעשיהם ולא הסבירו את פשר מעשיהם בקופנגן, כאמור בסעיפים 30 ו- 59 לכתב ההגנה בפני הבורר. ייאמר בהקשר זה, כי לא הובאה כל ראיה או אף ראשית ראיה או בדל של ראיה, כי המשיבים הם שבחרו את העיתוי של העלאת מועמדותם להצבעה. המשיבה לא נשאלה שום שאלה על העיתוי להעלאת שמם להצבעה. כמוה גם מר מידן לא נשאל בקשר לכך בחקירתו. מעבר לכל אלה ועל פי מה שהצלחתי לבדוק מהמסמכים שהובאו לידיעתי, המערער עצמו לא הציע כל דרך פעולה נגד המשיבים מאז 2013 ועד לשני האירועים מושא הדיון בפני הבורר בנובמבר 2017 או בסמוך לכך. יוצא כי בדברים אלה אין אלא המשך העלאת טענות בעלמא נגד המשיבים כהגיגי ליבו של המערער.

36. המערער טוען בסעיפים 113 – 127 כי הבורר חרג מסמכותו בהתייחס לנושא הסבירות וזאת בזיקה לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 16(א) לחוק קובע:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

37. הנתבע, קרי מר פיין, חייב להוכיח כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המופיעות בסעיף 15 לחוק ושהוא לא חרג ממתחם הסבירות, ורק אז תעמוד לטובתו החזקה שהוא פרסם בתום לב. ניתוח של סעיפי המשנה בסעיף 15 לחוק מראה, כי באף אחד מהסעיפים אין משענת או בסיס מתחום הסבירות של סעיף 16 לחוק שיכול לסייע למערער. בקצרה אציין לפי סדר סעיפי המשנה:

א. סעיף 15(1) – אינו יכול להתקיים, שכן המערער טוען לגניבה ומעילה נגד המשיבים מזה כשבע שנים והוא יודע בוודאות שדבריו יפגעו במשיבים, אך זכאי הוא ליהנות מההגנות שבחוק ככל שיוכיח תחולתן. אף עד היום טוען המערער כי הוא אינו נעול על גניבה מטעם המשיבים, והוא מעלה את הטענות ברמת סבירות בלבד. מדובר בהאשמות מתחום הדין הפלילי, וברמה נטענת כמו שהעלה המערער אין די. אי לכך סעיף קטן זה אינו מתקיים.

ב. סעיף 15(2) – היחסים בין המערער לבין המשיבים לא הקימו על המערער חובה חוקית או מוסרית לפרסם את אשר פרסם. הוא זכאי כאמור מקודם, להביא תלונתו נגד המשיבים בפני מוסדות הקיבוץ, או לעמוד על בירור מעמיק אודות החשדות שהוא מייחס להם במידה ולדעתו אין בבדיקת הוועדה כדי להספיק. אלא שאין בכך כדי להצדיק התעקשות על הפרסום. בשום מקום לא נמצאה כל חובה חוקית על המערער לפרסם את "מעלליהם" של המשיבים. גם מוסרית אין הוא מחוייב לפרסם "מעללים" אלה. חובה חוקית משמעותה חובה שאי קיומה מהווה כשלעצמה איסור חוקי, קרי עבירה פלילית, או למצער עבירת משמעת. מעבר לציפייה כי המערער יידע את הממונים בקיבוץ אודות החשדות האובייקטיביים או הסובייקטיביים שלו נגד המשיבים, אין חובה חוקית עליו לפרסם. לא למותר לציין כי בפסק הדין שצוטט על ידי המערער בפרשת אסף דחה בית המשפט את ההסתמכות על סעיף 15(2) לחוק. גם כאן אין כל חובה חוקית או מוסרית על המערער לפרסם את דבריו נגד המשיבים תוך פגיעה בכבודם. היחסים בינו לבין המשיבים לא הקימו עליו כל חובה מוסרית או חוקית לפרסם. אין הוא אחראי על המשיבים וכל אשר עליו לעשות הוא להתריע על אי תקינות בהתנהלות, וליידע את האחראים על בדיקת התנהלות המשיבים.

ג. סעיף 15(3) – הנו הסעיף היחידי שיכול אולי להצדיק פרסום נגד המשיבים. אני מוכן להניח כי למערער יש עניין לגיטימי בהגנה על רכוש הקיבוץ כקיבוץ שיתופי, שכן הפסד או מעילה עלולים לפגוע במשאבי הקיבוץ ובכל אחד ואחד מחבריו. ראה דברי המערער בסעיף 132 לערעור. אני מהין לקבוע, כי אף חובה עליו לטעון לחשדות כלפי המשיבים, אך זאת מול מי שמוסמך לקבל את התלונות. בכך אין כדי להצדיק המשך פרסום על עצם הגשת התלונה או חזרה על תוכנה כאמור בסעיף 15(8) לחוק. זה בדיוק מה שעשה המערער. אי לכך לא הוכיח המערער סבירות הפרסום ואם כן, אין להחיל עליו את החזקה של תום לב המצוינת בסעיף 16(א) לחוק. אוסיף לכך, כי המערער לא פעל על פי סעיף 16(ב) (2) לחוק, שכן בירור בלתי תלוי, ענייני והגון היה מספק תשובה למערער כי המשיבים לא גנבו. המחדל שולל את תום לבו של המערער.

ד. הסעיף 15(4) – אינו מתקיים כאן, שכן אין מדובר בהליך משפטי, אין מדובר במשיבים הנושאים בתפקיד שיפוטי או מעין שיפוטי, ואף חברי אותה וועדה שהוסמכה לבדוק את התנהלות המשיבים או מר פיש וכן לחקור את פשר ההפסדים שנגרמו לפאב, אינם נושאים במשרה שיפוטית או מעין שיפוטית. גם אילו מצאו יסוד לטענות המערער נגד המשיבים הם לא היו אלה שמכריעים בגורל המשיבים, הישארותם או ביטול מועמדותם בקיבוץ, אלא לכל היותר היו ממליצים לפורום המתאים, לצורך קבלת החלטה בנדון. אי לכך אין תחולה לסעיף האמור.

ה. הסעיף הקטן 15(5) – אינו עניין לנסיבות דנן מפני שהסעיף מפנה לישיבה כמתואר בסעיף 13(5). סעיף זה מתייחס לעשייה של בעלי תפקיד שיפוטיים או מעין שיפוטיים, תוך כדי דיון בפניהם. המערער בכל קונסטלציה שנבחר אינו נושא בתפקידים כאלה.

ו. סעיף 15(6) – אינו מתקיים מפני שאין מדובר בביקורת על יצירה ספרותית, מדעית אומנותית וכו'.

ז. סעיף 15 (7) – אף הוא אינו מתקיים, שכן שם דובר על הבעת דעה ולא על קביעת עובדה, לא כל שכן כשמדובר בקביעת עובדה בנחרצות וללא היסוס, ובלי הנד עפעף בדבר צדקת תוכן הפרסום, וזאת אף אחרי שהנושא נבדק על ידי וועדה שהקיבוץ מינה לצורך זה.

ח. הסעיף 15(8) – אינו מתקיים במקרה זה. זאת משום שהפרסום המוגן הוא פרסום אודות הגשת תלונה למי שממונה על בדיקת או חקירת התלונה. שוב אני מזכיר כי עצם הגשת התלונה למוסדות הקיבוץ בדרך כלל לא הייתה מקימה בסיס לעוולה או לעבירה, אלא הפרסומים הנמשכים שהובאו גם אחרי שהוועדה בדקה וניקתה את המשיבים מאשמה.

ט. גם סעיף 15 (9) – אין לו תחולה כאן. הסעיף מדובר על פרסום על אסיפה פומבית של תאגיד שלציבור הייתה גישה אליו והיה בפרסום עניין לציבור. אגודה שיתופית הנה ייצור הפועל לרוב בתחום המשפט הפרטי ובכל מקרה אין כאן דיווח על אשר אירע באותם שני אירועים, אלא יצירת האפקט של פרסום לשון הרע או פרסום הליבה של הוצאת שם רע או פרסום הנושא פוטנציאל כבד של הוצאת שם רע. אם יש או אין עניין לציבור הרי שזהו עניין נורמטיבי ולא עניין המספק את תחושת הסקרנות של בני אדם. כשם שלא יכול היה מי שאינו חבר או מועמד לחברות להופיע באסיפה ולטעון בעד או נגד קבלת המשיבים לחברות, בטענה כי יש לציבור עניין בנושא, כך יש לקבוע כי קבלת בקשת חבר או דחייתה היא עניין פנימי שתקיפתו נעשית בכלים המשפטיים העומדים בפני המבקש לתקוף החלטה רלוונטית לכאן או לכאן.

י. הסעיפים הקטנים 15 (10, 11 ו- 12) מחוסרים כל רלוונטיות שאף המערער לא טען לתחולתם.

38. מכל האמור יוצא, כי אין תחולה להגנות שציין המערער לא בסעיף 15 וגם לא בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע. בסעיף 113 מציין המערער את פסק הדין בעניין יונה כץ, ע"א 8398/00 יונה כץ נ' עין צורים, (פורסם בנבו). עיון בפסק הדין מראה, כי מלבד העיקרון של ריסון עצמי של בתי משפט בבדיקת החלטות האסיפה הכללית בקיבוץ (ובכלל בכל אגודה שיתופיות), אין בין המקרה שם למקרה דנן ולא כלום: מדובר שם בהחלטה של אסיפה כללית להוצאת חבר מקיבוץ צורים, בעוד שכאן אין עומדת על הפרק החלטה של אסיפה כללית לטהר את שמם של המשיבים או לנקותם מחשדות, אין עומדת על הפרק תביעת המערער בבית משפט ובמידת ההתערבות של בתי משפט בהחלטות האגודה או האסיפה הכללית, והעיקר הוא שהערעור של המערער שם נדחה, תוך השארת פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. אל לנו לשכוח כי מדובר בסמכות בדין של הרשם לבחון צדקת הכרעתו של בורר שהתמנה על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות ולא בבחינת החלטה של מוסד ממוסדות האגודה. אי לכך העלאת הטענה של ריסון בבדיקת סבירות החלטות מוסדות האגודה, בעיקר האסיפה הכללית, אין לה עניין לכאן.

39. טוען המערער, כי מאחר והממונים באסיפה לא היסו אותו, לא קטעו את דבריו הרי זו ההוכחה לכך כי דבריו נכונים. בניגוד לכך, היה יו"ר האסיפה עושה שימוש בסמכויותיו ומסיים את דבריו או שהיה מורה להוציא אותו אל מחוץ לאסיפה. ראה דברים מפורטים גם בסעיף 18 בהחלטה זו. עוד מוסיף המערער, כי :

"מאחר והמערכת הקיבוצית עצמה עוברת על החוק וכשהתובעים מוצאים לנכון לחסות תחת כנפי עבריינות ממסדית, הרי שמתחם הסבירות מן הראוי שיהיה רחב ככל האפשר. במצב שכזה דווקא יש לנקוט בשלון חריפה... וצו השעה הוא להתריע בלשון תקיפה ולעמוד בפרץ".

40. המערער הוסיף, כי הצעקות הן של קרובי משפחה של המשיבים או ידידים שיש להם אינטרס להעצים את עמדת המשיבים. אין היגיון בדברי המערער ואין לקבלם. מזה שהמערער התבקש לומר את דבריו בנושא ניהול הפאב בפני האסיפה, אין להסיק כי הקיבוץ או האחראים שבו מסכימים עם דבריו. אי הוצאתו מהישיבה אין משמעותה כי מי שאחראי על הישיבה מסכים עמו. וודאי וודאי שאין בכך כדי להוות הסכמה להוצאת דיבתם רעה של המשיבים תוך יצירת הגנות נוספות בדרך פרשנית, וזאת מעבר לאלו הקיימות בחוק איסור לשון הרע. אין צורך להתייחס לטענות המערער כי אין הבורר בוחן לב וכליות מדוע אנשים לא עזבו את המקום בעת שהמערער השתלח במשיבים, האם בשל חולשה, או טוב ליבם או עייפות או הכלת דבריו או מסיבה אחרת. ראה סעיף 47 לערעור. די כי נאמר שהמערער לא המציא אף תחילתה של ראיה שמי מהנוכחים בישיבה הסכים עם דבריו. זוהי טענה חשובה לכאורה לעניינו של צד. ומי שטוען טענה כזו נושא בנטל השכנוע להוכיחה. אין להסיק מאי העזיבה את ההסכמה לדבריו אלא שיש להוכיח את הסכמת הנוכחים פוזיטיבית לדבריו.

41. על בעל דין הטוען טענה חשובה לעניינו לעמוד בנטל השכנוע להוכיח טענתו, ובוודאי גם בנטל הבאת הראיות הראשוני. בשני אלה כשל המערער. ראה עא 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, כז (1) 741. נטל השכנוע להוכחת טענה חשובה לעניינו של בעל דין הנו על הטוען ולא על הצד האחר. נטל השכנוע הנו יציב ואינו ניתן להעברה לכתפו של הצד השני, אם כי נטל הבאת ראיות לסתור את הראיות הראשוניות שהביא הטוען יכול להתחלף. ראה רעא 2262/13 ‏זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ (פורסם בנבו) ; עא 7456/11 ‏‏ מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (פורסם בנבו) וכן עא 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מז, 661 (פורסם גם בנבו). המערער כשל בעמידה בנטל השכנוע מחד וגם כשל בהבאת ראיות לסתור את הטענות לרבות הטענות העובדתיות שהביאו המשיבים, הן למה שאירע בישיבות 15.11.2017 ו- 16.11.2017, הן לעניין ההגנות שהוא טוען להן, הן לעניין ההעסקה של המשיב מס' 1, הן לעניין סיבת הפסקת עבודת המשיבה מס' 2, הן לחלקם במעילה הנטענת, ובעצם בכל רכיב ורכיב בעמדתו שכוון להוכיח אחריותם של המשיבים.

42. אין להרחיב את הכללים הפרשניים עד כדי החדרת הגנות נוספות למי שמפרסם או מטיח האשמות בלתי מבוססות, רק משום שנראה לו לטעון כי האגודה אינה מבצעת את המוטל עליה. חמור במיוחד הטיעון כי האגודה עוברת על החוק וכי התובעים (המשיבים כאן) חוסים תחת "עבריינות ממסדית" של המערכת הקיבוצית. יותר מאשר יש לקבוע כי הדברים אינם נכונים יש להדגיש כי השיח של המערער מגלם לכאורה הוצאת דיבה נגד תנועה רחבה שיש לה תפקיד חשוב ביישוב, באכלוס, ובבניין הארץ שגם המערער עצמו חי היכן שהוא חי, בין היתר, בזכות התנועה.

אשר לטענה כי הצעקות הן של קרובי משפחה או ידידים של המשיבים, לא רק שלא הובאה כל ראיה מטעם המערער להוכיח טענה זו, אלא שמשניתנה לו ההזדמנות להוכיח הטענה באמצעות החקירה הנגדית של המשיבה הוא לא שאל אותה ולו שאלה אחת בכיוון זה. הוסף על כך, כי הוא וויתר על העדתו של מידן שניהל את האסיפה ויכול היה המערער לנסות לדלות נתונים תומכים מעדותו, אילו בחר לחקור אותו.

43. לא למותר לציין, כי המערער שראה כי הוא חצה את הסביר, ציין בסעיף 126 לערעור שלא הייתה לו כוונה במזיד לפגוע במשיבים:

"יחד עם זאת למען הסר ספק מכחיש הנתבע שהתכוון במזיד לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 ואם חצה גבולות הרי שהדבר היה ללא כוונת זדון ומתוך סערת רגשות מה גם שברירת המחדל היא ששום בר דעת לא ירצה לבצע פגיעה שכזו באופן מודע".

אין לקבל דברי פרשנות אלו להגיגי ליבו של המערער או לפרשן בדיעבד את המניע לדבריו, ואת מכמני ליבו. שלא להקשר של תיחום הפלוגתאות בתיק זה כפי שסוכם עם הבורר, ייאמר כי הריב בין הצדדים הנו בן שנים רבות לפחות מאז 2013. הליכים התנהלו ביניהם ולא אציין אילו הליכים. הכל היה מחושב ולא נאמרו הדברים בעידנא דריתחא או בסערת רגשות. באסיפה הכללית היה תפקידם של המשיבים תפקיד פסיבי גם לדברי המערער ובעדות מר מידן. בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון בפני הבורר בישיבת 26.1.2020 נשאלה הגברת בוכניק על ידי המערער:

"ש. תאשרי לי שלא את או מישהו מבני משפחתך לא קמו באסיפה לומר כי הוצאתי דיבתכם רעה?

ת. מאשרת למרות שאבא שלי ודוד שלי רצו לקום אך מנעתי מבעדם"(כך במקור).

רואים בבירור, כי מי שהטיח האשמות במשיבים הוא המערער, בין אם הוא האמין סובייקטיבית באמיתות דבריו ובין אם לאו, אבל המשיבים ובני משפחתם לא אמרו אף מילה אחת כעולה מעדות המשיבה. כל אשר רצו בני משפחתה הוא לעזוב את הישיבה והמשיבה מנעה בעדם. אם כך אין מדובר באמירת דברים בעידנא דריתחא כגרסת המערער, והרי אין על מה. אלה הם דברים שנאמרו ביישוב הדעת תוך הבנת משמעותם.

44. גם בהנחה, כי הדברים נאמרו בסערת רגשות, והמערער לא התכוון לפגוע יתר על המידה במשיבים , הרי משנרגע המערער מצופה ממנו להביע רגשות אלה, לתת להן ביטוי מוחשי בהעברת התנצלות והוא לא עשה כך. גם בהליכים בפני הבורר, גם בערעור וגם בדיון בפניי היה המערער יותר מבטוח כי המשיבים כן גנבו ומעלו. לא היה יותר קל מאשר להעביר התנצלות, דבר שהיה משנה באופן מהותי את יישוב הסכוך בין הצדדים, ולבטח היה מקבל ביטוי בפיצויים שנפסקו. יש לשים לב למילים המסייגות את המשמעות הרגילה שלהן באומרו : "שלא התכוון במזיד", "לפגוע במידה גדולה", "משהייתה סבירה". אלו הן גיבובי מילים שבאו רק לחפות על חומרת ההאשמות שגם המערער יודע כי אין ביכולתו לבסס כיאות וכמתחייב מהטחת האשמות פליליות נגד המשיבים. הדברים דומים לטענה כי דבריו "הם לכאורה".

45. ועל מה הסתמך המערער בביסוס עמדתו? על תשובה שקיבל הוא מבנו מר אבירן פיין, שהחליף את מי שניהל את הפאב אחרי שהמשיבה התפטרה. גם דברי הבן בנויים על היסק מכך שהייתה ירידה בהכנסות, שהיו החזרות של קניות באלפי שקלים

"וכדי שיהיה איזון בקופה הרושמת הם טלי ועמיר לקחו את כספי הקופה"

(ראה סוף עמ' 4 לדיון של 26.1.2020 ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון). הבן מסר למערער, כי משפחת בוכניק ניפחה מחירים ולקחה את ההפרש מהמחיר אצל ספקים אחרים לעצמם. זו יכלה להיות עדות חשובה מאוד להוכחת עניינו של המערער או להוסיף לה משקל ואמינות. אלא שראה איזה פלא, אותו בן לא נקרא לעדות ואף לא התכוון המערער להזמינו לעדות. בדיונים בפני הבורר נקב המערער בשמות צדקני ופיש שיובאו לעדות ולא הזכיר את בנו כלל. וגם כשהגיעה שעת כושר להעידם הוא וויתר על שניהם (ראה שורה 2 לפני הכותרת "חקירת הנתבע ע"י עו"ד ביטון בראון" בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 26.1.2020 בפני כב' הבורר). ומדוע הוא לא הביא את הבן לעדות? אין תשובה עניינית, ואף אין בכלל, בפי המערער. תחת זאת הוא ענה בשאלה:

"כמו שהזוג בוכניק שלא הביא את שרה אמא של טלי לעדות שהיא תמחירנית ראשית של הקיבוץ".

46. וכי זוהי תשובה? המערער היה אמור להוכיח במידת הסבירות המתחייבת (ואף יותר בהתחשב בעובדה כי מדובר בהאשמה פלילית) והוא לא נתן כל נימוק ענייני מדוע הוא לא העיד את בנו. הוא לא רק שלא הסתפק בהיסק בנו כי מדובר במעילה, אלא הוסיף נופך משלו ופירט את שיטות המעילה. אמת ציין הוא כי מדובר במידע על שלוש שיטות לגנבה כפי שהבין מבנו. בהמשך עדותו ציין כי אין מדובר במידע שהוא מעל לכל ספק סביר שכן אז היה מקום להגיש הליך פלילי. אם בדברי הבן יש כדי לבסס הטענות "ברמת כזו שמן הראוי היה להביא אותה לאסיפה", והטענות של המערער כלפי משפחת בוכניק הן במהות טענות במישור הפלילי, אז או שהיה דואג להגשת תלונה למשטרה או שהיה מפציר באגודה להגיש תלונה פלילית, או שהיה מעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה ולא היה מתעקש על כך שבני משפחת בוכניק גנבו! מחד טוען כי מדובר בשיטות גניבה או מעילה המקובלות וענה כי:

"לא התכוונתי לומר שבוחניקים נקטו באחת מהשיטות גם אם זה נשמע כך, אלא התכוונתי לומר שאלו השיטות הנפוצות למעילה כפי שידוע לי, ולא יכול היה להשתמע אחרת".

(ש' 10-11 בעמוד 4 בדיון מיום 26.1.2020).

47. מנגד, דברים אלה הם בחינת "תתקדם צעד ותיסוג שניים": מחד טוען, המערער, כי יכול והדברים ישתמעו כהאשמת "הבוכניקים" בגניבה ולכן חובה הייתה עליו לומר הדברים בזהירות ובהסתייגות, אך מאידך טען כי "לא יכול להשתמע אחרת", כלומר שהמשיבים כן השתמשו באחת השיטות האמורות לביצוע המעילה!!!

48. נחזור לתשובת המערער לב"כ המשיבים בפני הבורר, מדוע הוא לא זימן את הבן שלו לעדות? תשובתו הייתה כשם שהמשיבים לא זימנו את האימא של המשיבה לעדות בהיותה התמחירנית הראשית של הקיבוץ. ראשית, אין האימא צד לתיק או להליך בפני הבורר ולכן כל האשמה או רמיזה על גניבה או ידיעה על גניבה אין לתת לה כל משקל. שנית, אם היא לא הוזמנה לעדות על ידי הזוג בוכניק, מדוע המערער לא דאג לזמנה לעדות? מדוע לא ביקש שכב' הבורר יזמן אותה מיוזמתו? שלישית, אין כל פירוט איך האימא קשורה למעילה הנטענת נגד בתה וחתנה. מכל אלה יוצא כי אין כל היגיון בטענה לגבי האימא וחבל ששמה שורבב לעניין.

49. עוד טוען המערער כי הקיבוץ הוא גוף דו מהותי והאסיפה היא רשות המקיימת תפקיד ציבורי ועונה להגדרת רשות שבחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (סעיפים 140-150 לערעור). אם כך, זוהי שאלה חוקתית ואסור היה לבורר לפסוק אחרת ולכן חייב היה הבורר לנקוט בהליך אבעייה. כמו כן הוא טען כי האסיפה בעודה דנה בבקשה לקבלת מועמד לחברות היא פועלת כרשות מעין שיפוטית. הוא מוסיף גם טענות בנוגע לסמכויות האגודה או האסיפה ואף טוען שיש לדחות בקשה למועמדות אם לא הוגשו כל הנתונים לרבות תצהיר. כמו כן הצביע על היכולת של האסיפה לדחות מועמדות אם הנתונים המוגשים לאגודה אינם נכונים. כל אלה מלמדים כי הסמכויות של האסיפה הן מעין שיפוטיות ויש להתייחס אליהן ככאלו בהתאם, כך טוען המערער.

50. ראשית, אין המילים "רשות מעין שיפוטית" הן מילות קסם שכל אימת שנדמה כי הן יכולות לסייע לעמדת בעל דין ניתן להעלותן כטענה מטעם בעל דין. שנית, אין רשות המכריעה בבקשות צדדים הופכת לרשות מעין שיפוטית רק מעצם ההצבעה על נקודה מסוימת כמו קבלה לחברות. למונח רשות בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים יש הגדרה מאוד מדויקת ולא כל גוף המצביע על נקודה בסדר יומו הופך לרשות מעין שיפוטית. ואם האסיפה הפכה לרשות מעין שיפוטית בשל ההצבעה, אז האם כל אחד מחברי האגודה הופך לחבר בגוף מעין שיפוטי? ויש לו הסמכויות המעין שיפוטיות? שלישית, אחת הנפקויות למשל לחלק ממי שמקיים סמכות מעין שיפוטית היא החסינות מכוח סעיפים כמו סעיף 8 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש}. האם באמת יעלה על הדעת שיש חסינות לכל חבר המצביע על קבלת מישהו לחברות אם לאו כמו שיש לבורר? רביעית, הבורר ציין ובצדק, כי בתקנון האגודה קיימת סמכות (בסעיף 29 לתקנון) לאסיפה הכללית לדחות בקשת חברות אף ללא כל נימוק. מצב זה הנו הניגוד הגמור למהות פעולת רשות שיפוטית או מעין שיפוטית שחייבות הנמקה כדי לתת שכנוע למי שפונה אליה שהיא צודקת בעמדתה וכדי לתת לו אפשרות לתקוף את ההחלטה, ככל שלא ישתכנע כי היא צודקת. מעל לכל, ההנמקה נועדת לתת לערכאת הערעור אפשרות לבחון את ההחלטה אם נכונה היא אם לאו, בין היתר בהתחשב בנימוקים שהיא נתנה בהחלטתה. ראה לעניין זה בעיקר הפסיקה שהביא הבורר בסעיף 36. {ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא, פ"ד ל"ח(4) ; רע"ב 3019/98 מ.י. נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 743; רע"א 8996/04 שכטר נ' נציבות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17. אשר לרציונל של חובת ההנמקה ראה גם את עמדתה של כב' השופטת דפנה ברק ארז בספרה משפט מנהלי בעמ' 435 (כרך א'):

"ההנמקה שנתנה הרשות להחלטה או הימנעותה של הרשות מלנמק את החלטתה הן בעלות השלכה על הביקורת השיפוטית עליה. קשר זה בין ההנמקה לבין שלב הביקורת השיפוטית הוא מתבקש בהתחשב בכך שאחת ממטרותיה של חובת ההנמקה הוא לאפשר ביקורת חיצונית על החלטת הרשות, וביקורת שיפוטית בכלל זה".

51. יש לציין, כי החוק לתיקון סדרי הדין המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 הנו חיקוק רלוונטי. סעיף 1 לחוק קובע מגדיר מי הוא "עובד ציבור". סעיף 2 לחוק קובע, כי אם נתבקש עובד ציבור לטפל בעניין שבסמכותו יפעיל אותה סמכות במסגרת הזמן שקבע החוק. החוק הגדיר מי הוא עובד ציבור:

"עובד מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין" .

ההגדרה אינה כוללת אגודות שיתופיות ולכן הקבוע בתקנון כי האגודה רשאית לדחות בקשת חברות אף ללא נימוק (סעיף 36 בהחלטת הבורר המפנה לסעיף 29 לתקנון האגודה) תואמת לכאורה את הדין. מכל אלה נובע, כי לא יכולה להיות האגודה רשות שיפוטית או מעין שיפוטית ובניגוד למה שטוען המערער.

בהמשך לטענה בדבר אופי פעולת האסיפה מוסיף המערער כי הנימוקים שהביא הבורר בסעיפים 35 ו- 36 בדבר סמכויות שיפוטיות אינם חלים על המקרה בו נטען כי האסיפה פועלת כרשות מעין שיפוטית. אין לקבל טענה זו מפני שגם רשות מעין שיפוטית בהפעילה סמכויותיה במסגרת הדין המהותי היא פועלת. אי לכך מרבית העקרונות של הדין המהותי חלים גם על פסיקתה. כך הוא המצב לגבי בורר בין שמדובר בבורר לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להלן: חוק הבוררות, ובין שמדובר בבררות לפי פקודת האגודות השיתופיות. בהקשר זה אני רואה לנכון לציין כי הקביעה בסעיף 6 בהסכם הבוררות שציין כי הבורר אינו קשור בדין המהותי הנה קביעה מוטעית. בספרו של ח. נועם אגודת שיתופיות הלכות ופסיקה מהדורה 2010, להלן: נועם, צויין בעמ' 583 , כי הבורר פטור מסדרי דין ואין הוא קשור בדיני ראיות. הוא מפנה לתקנה 13 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב 1972. יחד עם זאת אין הבורר פטור מתחולת הדין המהותי. ראה באותו עמוד ועד לעמ' 585 בספרו של נועם. המחוקק ראה לנכון לפטור את הבורר מתחולת דיני הראיות וסדרי הדין בתקנה 13, אך לא אמר מאומה לגבי תחולת הדין המהותי. אי לכך אין מנוס מהמסקנה כי הבורר חייב לפעול על פי הדין המהותי. ראה גם הפסיקה בעניין נחמיה[1], איכרי בנימינה[2] ,סעדיה[3] , מוסקוביץ[4] ואח' שצוינו שם.

52. טוען המערער כי כל הטיעונים שהביא כב' הבורר בין היתר בסעיפים 34-35 תקפים לגבי דיון משפטי בעוד שהוא טען שהדיון בפני האסיפה הוא דיון מעין שיפוטי. מכאן שכל הסימנים שהביא הבורר אינם חלים כאן (סעיפים 142-147 בערעור). עם כל הכבוד אני מצטרף לקביעת הבורר, וקבעתי כי העקרונות החלים על הכרעות משפטיות לרוב חלים גם על פסיקות מעין שיפוטיות. המערער ניסה להיצמד לפן הפורמלי של קביעת הבורר בכך שמנה את הסממנים להיות הדיון באסיפה דיון משפטי וכי הסממנים אינם רלוונטיים (ראה סעיפים 145-146 לערעור). עם כל הכבוד הסעיף 35 לפסק הבוררות קבע בקטע השני:

"מכל האמור עד עתה ניתן להסיק כי סעיף 13(5) חוסה באופן רחב על הליך משפטי ו/או דיוני שיפוטי וכל הנוגע והמוכן (כך במקור) עבורו: בקשות, כתבי טענות, תכתובות וכד".

53. המילים "דיוני שיפוטי" מכילות גם דיון מעין שיפוטי, ובדיון בפני האסיפה אין אף סממן ממה שציין הבורר בציטטה הנ"ל: אין כתבי טענות, אין החלטה כתובה, אין סדר דין הקובע מי מעיד ראשון? מי חוקר ? סיכומים? קבלת פסק דין או החלטה? תוך כמה זמן? התקנון אף מאפשר קבלת החלטה לקבל או לדחות בקשת חברות ללא הנמקה. כל הסממנים שציין הבורר בפסק הבוררות וצוטטו בסעיף 146 לערעור הם גם סממנים לדיון מעין שיפוטי. המערער עצמו טוען כי הדיון בפני האסיפה הוא דיון מעין שיפוטי. אם כך היכן מתקיימים כל הסממנים שציין הבורר? התשובה ברורה מאליה. לגבי דחיית בקשה לחברות אף ללא הנמקה [סעיף 146 (ה) לערעור] טוען המערער כי הדבר נבע מריבוי המשתתפים. אין לקבל תירוץ זה הן מפני שהדבר לא צויין בתקנון, אך בעיקר מפני שאין רלוונטיות לריבוי משתתפים עם קבלת החלטה מנומקת. לנפגע אמור להיות כלי לתקוף כל החלטה בעניינו. הוא זכאי לדעת מה הסיבה לדחיית בקשתו כדי שיוכל להתגונן מפניה ולבחור את צורת תקיפתה. הנמקת החלטה הנה עיקרון יסוד בדין הכללי המספקת אוירה של דיון הוגן, מאפשרת גישה צודקת ויעילה לערכאות, אחרת לא יידע צד נגד מה להגן על עמדתו. מעל לכל, הדבר נותן לערכאה עליונה סימון דרך חשוב כדי לבחון את צדקת הנמקתו של בית המשפט דלמטה או ערכאת הדיון המעין שיפוטית או אף המנהלית שנתנה את ההחלטה. המערער מנסה להצטדק בפסיקה בעניין כפר האומנים עין הוד, תיק אזרחי 548/96, כפר האומנים עין הוד, אגודה שיתופית נ' וגיה אלקרא ומלוק אלקרא ותביעה שכנגד (פורסם בנבו), וטען כי האסיפה הכללית פטורה ממתן הנמקה בשל ריבוי המשתתפים. עם כל הכבוד בית המשפט לא קבע אמירה ממוקדת וחדה בדבר הפטור מהנמקה, אלא הפנה להלכה שחובת ההנמקה בגוף קולגיאלי פחותה מזו המוטלת על יחיד. אך זאת רק בשל העובדה כי לא צוינו כל קריטריונים לקבלת או דחיית מועמדות בתקנון האגודה. כב' סגן הנשיא (השופט ביין), קבע כי די בהנמקה שייתן הוועד כגוף מצומצם יותר והסיכוי לקבלת החלטה בקונסינזוס סבירה יותר. מה שכן צדק הבורר בהחלט בקובעו בסעיף 35, בקטע שלפני האחרון בעמוד 11, כי:

"האסיפה הנה מרחב ציבורי קהילתי שבהיעדר שמירה על "שפיותו" וכבודו, יהפוך בנקל ל... מתחם עוין בו כל אדם יכול לפגוע ולרמוס בנקל את כבודו ושמו של רעהו, ללא כל מסגרת או כלל אליה מכוון כאמור סעיף 13(5) כאשר הוא מדבר על דיון משפטי"[5].

54. הציטוט של המילים "דיון משפטי" אינו מפריע לי מפני שתבניות הדיון בדיון משפטי, סדרי הדין וניהול ההליכים שבדיון משפטי מתקיימים לרוב גם בדיון מעין שיפוטי. מנגד סממנים אלה אינם מתקיימים בדיוני האסיפה עת נדונה שאלת קבלת מועמד לחברות. אין הדבר זהה לחובה לפעול על פי אמות המידה של המשפט המנהלי שהותוו בעיקר בפסיקה כמו, פסיקה ללא משוא פנים, תוך מתן זכות שמיעת עמדתו של בעל דין, ללא חריגה מסמכות ובהתאם לכללי הצדק הטבעי וכו'. אלא שבכך אין הופכים רשות מנהלית שחייבת בעקרונות אלה, לרשות מעין שיפוטית.

55. המערער מפנה לסעיפים 37 ו- 38 לפסק הבוררות בו מציין הבורר כי ההליכים על פי סעיף 113 לתקנון חוסים תחת הגנת הסעיף 13(5) לחוק וממנו גוזר כי מכוח של קל וחומר חייבים הדיונים בפני האסיפה לחסות בצל ההגנה של סעיף 13(5) לחוק. בכל מקרה מאחר וסממנים של דיון מעין שיפוטי יש גם בדיון בפני האסיפה הרי חייב הדיון בפני האסיפה ליהנות מהגנת סעיף 13(5) לחוק. ציינתי כבר כי הסממנים של דיון מעין שיפוטי אינם מתקיימים בדיון בפני האסיפה. ראה סעיפים 50-51 לעיל. זה שהמערער חוזר פעם אחר פעם על כך כי הדיון בפני האסיפה הוא דיון מעין שיפוטי אינו הופך את הדיון לכזה. החלטות האסיפה מטבע הדברים עלולות או עשויות להיות רלוונטיות למושא הדיון. תרופתו של מי שעניינו נדון באסיפה אינו בקבלת הגנה מקום שזו אינה קיימת בדין, אלא בתקיפת ההחלטה בפני המוסדות הרלוונטיים, כמצוין בסעיף 14 להחלטה זו.

56. בסעיפים 151 ו- 152 לערעור טוען המערער, כי מותר לו לפרסם את אשר פרסם בפני האסיפה וזאת מכוח סעיף 13(9) לחוק ופסק הדין, 6122/01 מאיר שגב נ' יוסף איל, [פורסם בנבו] הוא חייב היה לפרסם על פי דין או בהיתר של רשות מוסמכת, קרי הוועדה. עיינתי בפסק הדין בעניין שגב והגעתי למסקנה כי אין פסק הדין תומך בעמדת המערער כלל. הצדדים דשם היו: התובע, מבקר הפנים של הקק"ל, שתובע פיצויים מהנתבע, העובד בקק"ל, בגין התבטאויות הקשורות לתפקודו של התובע המהוות לדעתו לשון הרע. בפסק הדין נקבע, כי:

"מבחינה עובדתית, עומדת לנפגע הגנת "אמת הפרסום", גם אם לא הוכחה נכונותו של כל פרט ופרט".

כן נקבע כי:

"לאור מעמדו של התובע בקק"ל, היה עניין ציבורי בהבאת הדברים בפני ועדת הביקורת. הנתבע, לאור תפקידו כמנהל חטיבה למשאבי אנוש ומנהל לא יכול היה שלא למסור את השגותיו לגבי תפקוד התובע".

השוואת הדברים שם לעומת מצבם של המערער והמשיבים כאן, מבליטים את ההבדל בין שתי הסיטואציות: אין המערער נושא בתפקיד כמו התובע שם שהיה מבקר הפנים של קק"ל. בעוד שהמשיבים אינן נושאים בתפקיד רשמי כלשהו כמו שהנתבע היה שם: מנהל חטיבה למשאבי אנוש ומנהל. מכאן יוצא כי זו הייתה חובה של בעל תפקיד לבקר את התנהלותו של התובע. הערה נוספת שלי מתייחסת לציטוט מפסק הדין כי גם אם לא הוכחה נכונות כל פרט ופרט מהערות הנתבע עדיין חלה ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. כלומר בכל מקרה יש עדיין חובה שמשהו מהפרטים שנאמרים כי יהיו נכונים כך שייהנה הנתבע מהגנת הסעיף. לצערנו במקרה שלנו אין שום פרט ממה שאמר המערער נכון: לא הוכח כי המשיבים מעלו, לא הוכח כי המשיב היה עובד של הקיבוץ, לא הוכח כי המשיבה פוטרה מעבודתה, לא הוכח כי האימא של המשיבה סייעה לבני הזוג בוכניק במעילה הנטענת, לא הוכח כי מר מידן שיקר, לא הוכח כי הקיבוץ עשה את הכל כדי לטהר את שמם של המשיבים, והעיקר, וועדה שהוקמה למטרת בדיקת מעשיהם של המשיבים וכן מנהל הפאב, מר רמי פיש, ניקתה את המשיבים וקבלה את הודאת מר פיש באחריותו לגבי הנזקים או ההפסדים בפאב.

57. בית המשפט שם קבע גם כי:

"עומדת לנתבע הגנת תום הלב בסעיף 15(4). מבקר הפנים הוא כלב השמירה של הארגון ועליו לעשות להבטחת התנהלות תקינה ויעילה, שממנה ילמדו כלל עובדי הארגון. על רקע זה, ניתן לומר, כי על הנתבע הייתה מוטלת חובה להביא את הדברים, כפי שהביאם, בפני ועדת הביקורת או לכל הפחות הייתה לו רשות לעשות כן. הנתבע מסר את הדברים בזהירות, תוך שהוא מסייג עצמו".

58. קריאת הסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע תבליט עוד יותר את היעדר הזכות של המערער לטעון כי חייב היה לפרסם, כי דיבר אמת וכי הוא מוגן מכוח סעיף 13(9) לחוק. זוהי לשון הסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.....".

עינינו הרואות, כי המשיבים או מי מהם לא היו בעלי תפקיד שיפוטי, רשמי, ציבורי או בכשירותם בשירות הציבורי. אי לכך לא הייתה על המערער כל חובה לפרסם. כל אשר היה עליו לעשות הוא להודיע לממונים שהם יבדקו את התנהלות המשיבים, וכך אכן נעשה, אך המערער לא הסתפק בכך.

59. לא הוצגה כל הוראה המחייבת את המערער לפרסם תוך כדי הוצאת דיבתם של המשיבים רעה. הוא טוען, כי הדבר נעשה ברשות הוועדה. אני שוב חוזר על כך שהוועדה מיאנה לטעון במקומו את טענותיו בפני האסיפה ושלחה אותו להביע עמדתו בפניה בטרם תיערך ההצבעה. ראה דברי המערער עצמו בערעור בסעיף 23 המפנה לסעיף 57 בסיכומי התובעים (המשיבים דכאן) בפני הבורר. שליחתו לטעון בפני האסיפה אינה היתר להוציא דיבה על אחרים. ההיתר הוא לטעון לעובדות מבוססות ומוכחות כדי שהאסיפה תוכל להתבסס עליהן ולהסיק מה שנראה לה לנכון. תוכן הסעיפים 22, 39 והקטע השני בסעיף 42 מפסק הבוררות הנם דברים נכונים. הגנות נקבעו על פי אמירה מפורשת של הדין, או הפסיקה, אף לפני חקיקת החוק. משנחקק החוק הרי מקומן הטבעי של הגנות מפני הוצאת דיבה הוא בחוק איסור לשון הרע. אין ההגנות מוסקות מכללא, מפרשנות בלתי מבוססת על לשון החוק או מחיפוש תכליות ורציונל של פעילות גוף כמו האסיפה הכללית.

60. סעיף 2 חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מציין כדלהלן:

"אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".

לעומת זאת סעיף 11 לחוק מציין:

"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה".

צא ולמד, כי כדי לפגוע בכבודו של אדם חייבת שתהיה לכך אסמכתא בדין. כל רשות מרשויות המדינה חייבת לכבד עקרונות חוק היסוד, קל וחומר, יחיד הטוען בפני האסיפה הכללית של קיבוץ כי הקיבוץ או מי ממוסדותיו הרשו לו לטעון כך. בכל מקרה הפגיעה חייבת להיות מידתית ולא מעבר לנדרש והיא תוחלף בצעד אחר אם פגיעתו פחות דרסטית. ראה גם סעיף 8 לחוק יסוד - כבוד האדם וחירותו. בסעיפים 22 ו- 39 לפסק הבוררות קבע הבורר כי לא הובאה בפניו כל תשתית המבססת את הטענה כי המערער נשלח לטעון באסיפה וגם להוציא את דיבתם של המשיבים רעה. קביעה זו לא נסתרה ואין היא יכולה להיסתר בטענה סתמית של המערער. זו יכלה להיסתר בעדות, בחקירת מי מהעדים שהופיעו והעידו בפני הבורר (המשיבה או מר מידן למשל), או בהבאת אסמכתא בכתב בדיון בפני הבורר. כל אלה לא הובאו לידיעת הבורר ולכן ברור, כי אין די בטענה סתמית ויש לדחות טענת המערער.

61. אתייחס כעת לנושא של אבעייה שנטענה בערעור ובדיון בפניי בחטף . אבעייה מובאת בסעיפים 234 –238 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן: תקנות סדר הדין האזרחי. הסעיף הרלוונטי עבורנו הוא סעיף 234 שזוהי לשונו:

"מקום שנקבע בכל דין כי אדם חייב או רשאי להביא לחוות דעתו של בית המשפט שאלה משפטית המתעוררת במשפט או בהליך, יש להרצותה בצורת אבעייה".

בפקודת האגודות השיתופיות אין הפניה לאבעייה ולכן אין לאומר כי הקביעה בהסכם הבוררות לאבעייה היא הפניה על פי הדין. הדבר צויין בסעיף טז' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. יש להניח כי הציטוט בהסכם הבוררות שערך הבורר, נלקח מהסכמים אחרים שניסח הבורר בבוררויות לפי חוק הבוררות ואין היא ישימה בבוררויות לפי פקודת האגודות השיתופיות. על כל פנים הבורר לא התייחס לנקודה זו בפסק הבוררות. הוסף על כך התקנה מתייחסת "לשאלה משפטית המתעוררת במשפט או בהליך". כל הטיעון של המערער כאן מתייחס להיבט העובדתי של האשמות . אילו הייתה השאלה: האם מה שטוען לו המערער ובהנחה שאינו שנוי במחלוקת, מוביל למסקנה שיש בו משום הוצאת דיבה אם לאו, יכול שהתקנה הייתה ישימה. כאן העובדות מתמקמות בשני קצוות עולם ואינן מוסכמות. זאת ועוד, כאן לא נקבע לא בדין ולא בהליך, כי המערער רשאי להביא שאלה משפטית כאבעייה בפני בית המשפט. אי לכך הטענה בנושא האבעייה נדחית.

62. עוד אני חייב להיזקק לעמדה האמביוולנטית של המערער כלפי הוועדה שהייתה מורכבת משלושה חברים שמטרתה לבדוק את נושא המעילה בפאב (גור, עומר וליאת). ראה מכתב מר גור מלמד מיום 13.4.2016 המופנה למשיבים. הוועדה ניקתה את משפחת בוכניק, הודיעה כי העניין עבר לפתחו של מר רמי פיש, מנהל הפאב והיא הודיעה למשפחת בוכניק שיכול ויישאלו על עניין הפאב בהליך הקבלה ואף אחלו להם הצלחה. מנגד טען המערער, בעיקר בכתב ההגנה בפני הבורר, כי הוקמה וועדה כדי לבחון היבטים שונים של קבלת המועמדים: סבג רונית ואושר, בשן יעל וגיא ובוכניק טלי ועמיר, המורכבת מהחברים: הגברת טל שניידר, הגברת ענבל מורג ומר יוסי צדקני (ראה סעיף 32 לכתב ההגנה בפני הבורר). זו לא הייתה וועדה מיוחדת לבדיקת מצבם של המשיבים בלבד, אלא של שלוש המשפחות במקובץ. הטענה כי הוקם צוות מיוחד לטיהור שמם של המשיבים בלבד שכלל גור ליאת ועומר כנטען בסעיף 41 לערעור אינה תומכת בטענת המערער. הצוות לבדיקת מה שנעשה בפאב ,למשיבים ולא ליתר המועמדים, הוקם מפני שרק נגד המשיבים הועלו חשדות למעילה ולא הועלו נגד שתי המשפחות האחרות. אי לכך זה רק הגיוני שיוקם צוות לבדוק מעורבותם בחשדות למעילה. זאת ועוד, וועדת "טיהור שמם של המשיבים" סיימה עבודתה לכל המאוחר ביום 13.4.2016 בעוד שהישיבות וההצבעה על קבלת המשיבים לחברות התקיימו בימי 15.11.2017 ו- 16.11.2017 דהיינו בחלוף 19 חודשים. לא ייתכן כי אם אכן יש קשר בין שתי הוועדות שיעוכב הדיון תקופה ארוכה כל כך. קביעת מועד התכנסות מוסדות הקיבוץ לדיון בחברות המשיבים ובכלל, אינה תלויה במשיבים אלא בקיבוץ עצמו ובאורגנים שלו. מכאן שגם הטענות בקטע זה אין להן כל בסיס.

63. הממצאים או המסקנה של הוועדה "לטיהור שמם של המשיבים" הועברו למשיבים באפריל 2016. גם אם לא הועברו לידיעת המערער תוצאות הודעת מר גור מלמד, להלן: גם מלמד למשיבים, הרי המערער ידע על הזימון ליום 5.11.2017 ואף הופיע בפני הוועדה. ראה סעיף 33 לכתב ההגנה. הוא שטח את ההאשמות שלו נגד המשיבים והרשה או אף ביקש שהעניין יועלה באסיפה על ידי חברי הוועדה. הוא גם תמה איך הגיע בכלל שמם של המשיבים עד כדי מועמדות ולא נפסלו? ונענה כביכול, כי מר מלמד הוא איש כוחני וכי הם (חברי הוועדה) מפחדים לצאת נגדו בהיותו איש כוחני (סעיף 34 לכתב ההגנה). המערער התיר לחברי הוועדה להעביר את דבריו לכל הגורמים הנוגעים בדבר (סעיף 34 לכתב ההגנה). עד לישיבת 15.11.2017 חלפו 10 ימים ויכול היה המערער לברר עד תום אם חברי הוועדה העבירו את העניין לגורמים המוסמכים. אין כל עדות כי כך הוא עשה. המחדל של המערער מאותת נקודות חיוב לעמדת המערער.

64. לא צריך להתעמק בניתוח הדברים כדי להסיק כי אמון רב למערער גם בוועדה לא היה כאן. מעבר לתוכן הדברים ששמע מחברי הוועדה כי הם פוחדים כביכול לצאת נגד מר גור, הרי כל פעם שציין את חברי הוועדה הוא ציין את שמם בתוך גרשיים, ללמדך על חוסר ההשלמה שלו שזו הייתה וועדה אמינה ועצמאית. אילו הסתפק המערער בהעברת המסר לוועדה, אילו עמד ביום כינוס האסיפה והלין אף נגד אותה וועדה אליה העביר נתונים וחשדות וביקש כי יועברו הנתונים למוסדות המוסמכים ולא הועברו, יכולה הסיטואציה עדיין להיות מוכלת במסגרת הפרסום הסביר. הוא לא עשה כך, אלא בחר להתעמת ראש בראש עם המשיבים אף שיש ברשותם הודעה מלפני שנה ושבעה חודשים המנקה אותם מחשדות (ההודעה במסמך גור). זאת הוא עשה אף שהוא פרס את עמדתו בפני הוועדה המכינה לאסיפה ולהצבעה של בחירת המועמדים (טלי שניידר, ענבל מורג ויוסי צידקוני, להלן ולשם הקיצור תיקרא: וועדת שניידר). חשוב מכל אלה: החבר צידקוני היה חבר באותה וועדה ולכאורה המערער מצטדק בעמדתו הנוטה, ככל הנראה, ועל פי תחושת המערער, לטובתו, ואף ביקש לצרף תמליל שזה היה מעורב בו. אם כך, אין להבין מדוע הוא וויתר על העדתו של מר צידקוני, דבר שהיה אולי מביא לחיזוק עמדתו. אציין כאן, כי וויתור המערער על העדת מר צדקוני הביאה באופן הגיוני לאי קבלת ההקלטה שהמערער ניסה להגיש ביום הדיון (ש' 7-8 בפרוטוקול הדיון בפניי). מחדלים אלה, בהתקיימם ביחד, משמיטים את הבסיס מתחת לטענות המערער נגד המשיבים, נגד מכתב גור ונגד וועדת שניידר ומוסדות הקיבוץ. אגב המערער העלה טענה מאוד מרחיקת לכת בקשר למכתב גור: הוא טען כי גור פעל על דעת עצמו וכי זו היא הסיבה שחתם לבדו על המכתב מאפריל 2016. ראה למשל סעיף 54 לבקשתו "לדחיית כתב הגנה, להורדה על הסף סגירת התיק וביטול מינוי הבורר" נשוא החלטתי מיום 7.10.2019. מעבר לכך שזוהי טענה חדשה שלא נטענה בערעור עצמו, הרי אין כל עדות שכך הייתה דעתם של שני חברי הוועדה הנוספים. הוא לא שאל את התובעת בחקירתה על נקודה זו, הוא לא העיד בעצמו על נקודה זו ולא הביא כל עדות תומכת. אי לכך טענה זו הנה חסרת משקל כלשהו.

65. המערער מתייחס בסעיפים 153 - 161 לאירוע 4 שבכתב התביעה. הוא מלין על האימון שנתן כב' הבורר בעדות מר מידן שטען כי המערער הנו עבריין המפחיד נשים וילדים, לחזות המפחידה שלו אף שמעולם לא הורשע בעבירה פלילית, לא באיומים ולא בסיכון חיי אדם. אם היו דברי מר מידן נכונים, יכול היה הוא להזמין שוטר, איש ביטחון או מי שיעזור כנגד התנהגותו של המערער. חמתו של המערער בערה בו לאור הדברים שציין הבורר בסעיף 45 לפסק הבוררות שלדעתו הם דברי בלע ללא ביסוס. לזה יש להעיר כי הדברים בקשר לדברי הבלע, ההשפלה והביזוי שצוינו בסעיף 45 לפסק הבוררות הם ציטוט מדברי התובעים, קרי המשיבים ואין הם דברי הבורר. הדברים נאמרו גם מפורשות בפסק הבוררות כלהלן :"כאמור מתוך כתב התביעה". ראה נא גם כי הדברים נכתבו בתוך גרשיים.

66. המערער טען עוד כי, מר מידן שיקר בעדותו ומי שמשקר ביודעין בדבר אחד חזקה שהוא משקר בכל עדותו. ראה סעיף 155 לערעור וכן הציטוט מע"א 765/18 שמואל נ' אלעד ואח', (פורסם בנבו). ראשית, אתקן תחילה במקצת את הציטוט שהביא המערער: המערער ציין כי פסק הדין הנו מיום 20.12.2018 ולא היא, זה היה מועד הישיבה בפני כב' בית המשפט העליון. פסק הדין ניתן ביום 1.5.2019. שנית, הכללים שציין המערער, כי מי שמשקר בדבר אחד משקר בכל עדותו (Falsus in Uno, Falsus in Omnibus) אינם משקפים נאמנה את דברי כב' בית המשפט. כב' השופט שטיין ציין כי זו היא חזקה שירשנו מהמשפט המקובל האנגלי, זו רוככה במהלך השנים, והעיקר הוא שזו חזקה הטובה כשמדובר בבעל דין המעיד לטובת עצמו ועושה את הכל כדי לנצח במשפט ומשקר בעדותו. אלה הם דברי כב' בית המשפט:

"חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית".

לגבי עדים אחרים נאמר בפסק הדין:

"באשר לעדים רגילים, החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמינו להעיד."

67. שלישית, בפסק הדין יש הפנייה לעוד שני כללים, האחד הוא הפניה לסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] , להלן: פקודת הראויות.

"ממנו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול ביהמ"ש לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב ביהמ"ש לפרט בפסק דינו".

68. במקרה זה אין מדובר בעדות בעל דין, אין מר מידן בעל דין בהליך והעיקר הוא שאין מדובר בעדות יחידה. נוסף לעדות של מר מידן יש גם העדות של המשיבה שנחקרה בחקירה נגדית על ידי המערער. לכך יש להוסיף כי הבורר קבע בהסכמה בדיון מיום 20.1.2020, כי כתבי בית דין בפני בית משפט השלום בקצרין יהוו תצהירי עדויות ראשיות. אם כך יכול היה המערער לחקור את הבעל גם בגין כתב בית הדין, קרי התצהיר כמוסכם בין הצדדים בפני הבורר. יוצא מכאן כי אין מדובר בעדות יחידה כלשון סעיף 54(2) לפקודת הראיות. הכלל השלישי אינו רלוונטי לעניינו ולכן לא אפרט אותו.

69. מכל האמור יוצא, כי אין מדובר בסוגיה של עימוד עדות מידן אל מול עדות המערער. לא הוכח כל קשר בין מר מידן למשיבים ולא הונחה אף תחילת תשתית ראיה כי יש אינטרס משותף לשניהם או אינטרס מונחה יעדים משותפים נגד המערער דווקא. חשוב מכל אלה, לא נשאל מר מידן ולו שאלה אחת על קשר מיוחד עם המשיבים בחקירתו על ידי המערער על קרבה משפחתית? אינטרס משותף? וכו'. אי לכך אין לפסול את עדותו של מר מידן ואין לקבוע, כי הוא דובר שקר. דבריו גם לגבי האירוע מיום 17.11.2017 הם קוהרנטיים, סבירים, רציפים, לא נסתרו, ואין לקבל טענות המערער לגביהם. גם ריבוי הטענות של המערער, כי אין לקבוע עובדות על סמך התרשמות הבורר אינו יכול לעזור למערער. הבורר ביסס קביעותיו על תשתית ראייתית שעמדה בפניו, וההתרשמות נשענה על תשתית זו. אין מדובר בהתרשמות הבנויה על בלימה אלא על מסד ראייתי שהיה מונח בפני הבורר. אף אם לא היו המשיבים ביום ההצבעה (ונקודה זו לא התבררה), הרי עדיין הדברים נאמרו כלפיהם ועל כך יש עדות של מר מידן. לגבי יום האסיפה אין מחלוקת כי המשיבים נכחו (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.2017 ש' 11-12).

70. המערער ניסה לטעון נגד עדות מידן גם בהקשרים אחרים, למשל שהתצהיר ניתן בחלוף 4.5 חודשים אחרי האירועים מושא הדיון. או על כך שציטט במדויק את דברי המערער תוך תחימתם בגרשיים, או שלא הוציא את המערער מהישיבה בה נטען כי הוציא את דיבתם של המשיבים רעה. לגבי זה אציין ראשית, כי גם המערער התייחס לנתונים שעברו עליהם שנים, ולא רק חודשים, ובכל זאת הם לא נפסלו בשל סיבה זו. שנית, אין באי הוצאת המערער מהישיבה כדי להוכיח כי דבריו בעיקרם לא נאמרו, והרי הוא טוען להגנות מן החוק לגביהם, כולל: אמת דיברתי. שלישית, הטענות נגד אמינות עדותו של מר מידן הן קביעה גם על סמך התרשמות בעקבות שמיעת ראיות בפני הערכאה הדיונית, קרי הבורר. עיקרון מוצק הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת לרוב בשיקול דעתה של הערכאה דלמטה בנושאי מהימנות והתרשמות ישירה בלתי אמצעית, כל עוד אין הם עומדים בלי בסיס , ואין זה המקרה שבפנינו. ראה עא 3266/08 אמנון סדן נ' פקיד שומה תל אביב (פורסם בנבו). ראה גם ערעור פלילי 99 / 9352 מורד יומטוביאן נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו).

"הביקורת של בית-משפט לערעורים על מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית היא מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים".

ראה גם עא 1278/15 מחמוד עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת. (פורסם בנבו).

71. בסעיפים 176 -187 מעלה המערער טענות אודות שיחת דיבוב לפיה דלה מר מידן נתונים מהמערער והעבירם למשיבים. כמו כן טען לאינטרס של מר מידן לתמוך במשיבים. אינני רואה מקום להתעכב על עניינים אלה, הן מחוסר רלוונטיות והן מפני שהמערער לא חקר את מר מידן בנקודות אלו (ראה גם מה שכתבתי בסעיפים 19, 37 ו-62 לעיל).

72. בסעיף 188 חזר המערער והעלה את הנקודה של חוסר סמכות הבורר לדון בעניין לאור אי מיצוי ההליכים במוסדות הקיבוץ. המערער עוד מציין, כי מאחר ולא צויין מהן החלופות למיצוי ההליכים הרי שלא ניתן ליישמן. כמו כן מציין המערער, כי בישיבת הקדם הראשונה פנה הוא לכב' הבורר והמציא לו עלון מיום 6.2.2014 וכי הבורר הבטיח :

"שיפסוק בעניין ללא תלות בהיסטוריה, ואז קבע ללא סמכות שיש להמשיך בהליך תוך התעלמות מסעיף 113 ומהעלון".

מעבר להיות חלק מהטענות טענות חדשות שרק כעת הן נטענות (אי ציון חלופות למיצוי הליכים), הרי הן דוגמה מאפיינת את דפוס פעולתו של המערער בהליכים הקשורים לסכסוך עם המשיבים. לעיתים הוא טען שלא הייתה סמכות לכב' בית המשפט וביקש להעביר את העניין למיצוי בפני מוסדות הקיבוץ, לעיתים ביקש להעביר את ההכרעה למוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית, לעיתים ביקש להחזיר את העניין לרשם לניהול הליך בוררות או שהסכים למהלך כזה, וכל פעם חזר בו וביקש לשנות את עמדתו. גם כשעבר העניין לרשם ביקש המערער לבטל את הדיון במשרד הרשם בטענה כי ההליכים לא מוצו. עניין זה נדון על ידי והחלטתי ביום 7.10.2019 לדחות את הבקשה. בהחלטה סרקתי חלק מההליכים בהם ביקש המערער להחליף ערכאת דיון בהיעדר סמכות בשל אי מיצוי הליכים. החלטה זו הייתה בפני הבורר בדיון בו העלה המערער שוב את הבקשה שהבורר לא ימשיך בדיון בהיעדר סמכות, וגם הפעם טען לאי מיצוי ההליכים. בישיבה מיום 20.1.2020 אמר המערער:

"הנתבע: מבקש להקפיא את הליך הבוררות כאן ולהחזיר את הדיון לקיבוץ שידון בסכסוך על ידי ועדת פרט בהתאם לתקנון הקיבוץ משום שזה הצעד הנכון לעשות".

73. בקשה זו נדחתה על ידי כב' הבורר בין היתר בהסתמך על ההחלטה שלי. בעקבות כך הגיעו הצדדים להסכמה להמשך הדיון בפני הבורר. המערער, כנתבע שם, הצהיר באופן מפורש, כי הוא מסכים להצעת הבורר, דהיינו שהליך הבוררות יימשך בפני הבורר וכי הדיון יתמקד בשני האירועים מימי 15.11.2017 ו- 16.11.2017. והנה הוא מעלה את הבקשה להקפאת ההליכים שוב בערעור שלו. אין להבין איך מהין המערער להעלות טענה זו שוב אף שבקשתו נדחתה על ידי?! משהחלטתי לא נתקפה. הבורר דחה שוב את בקשתו. בעקבות כך הסכים המערער להמשיך את הדיון בפני הבורר. מפרוטוקול הדיון רואים כי ההסכמה לא הייתה מסויגת או מותנית בכך שהבורר יבדוק או יתייחס לעניין בהחלטתו. דיונים משפטיים או מעין משפטיים אינם "תוכנית כלבבך" ולכן אין צד, והמערער כמובן בכלל זה, רשאים לשוב פעם אחר פעם על טענות שהוכרעו ללא קיום נסיבות מיוחדות המאפשרות זאת על פי הדין. חזרות מעין אלו יש בהן משום שימוש לרעה בהליכים משפטיים. בשל כל אלה אני דוחה את הטענה של המערער המובאת בסעיף 188 לערעור.

אין כל הצדקה לבוא לקראת המערער ובקשתו להפחתה נדחית בזה.

74. אגע בעוד מספר נקודות שעלו בדיונים או בחקירות שיש להן השלכות על התוצאה הסופית של החלטתי. האחת הנה נושא הקשר לאמה של המשיבה. מעבר לאמור בסעיפים 15 ו- 48 אחדד את העניין כאן: טוען המערער כי היו המשיבים חייבים לזמן את אמה של המשיבה לעדות וזאת משום שהייתה תמחירנית ראשית של הקיבוץ (ראה ש' 18-13 מחקירת הנתבע על ידי עו"ד ביטון בעמ' 4 מן הסוף). בהצדקה לאזכור שמה ולמחדל באי זימונה על ידי המשיבים ענה המערער לתשובת עו"ד ביטון :

"הדעת נותנת שכדי להגן על שמם הטוב של הזוג בוכניק ולחזק את סיכויי התביעה היו פונים הזוג בוכניק על (כך במקור ר.ח.) מי שאחראי על כל התמחור של הקיבוץ".

75. תשובה זו אין בה כל היגיון והיא מוקשית: מי שתבע את המערער הם בני הזוג בוכניק. עליהם נטל הבאת הראיות להוכיח את טענותיהם ועליהם רובץ נטל השכנוע. ככל שבסופו של דבר יישאר ספק במידת ההוכחה שהם הביאו הם יפסידו את תביעתם. אז מדוע המערער, כנתבע, דואג למשיבים? הרי הוא גם רוצה בתוצאה שהם יפסידו את התביעה נגדו!! מכאן שלטענה זו אין כל משקל והיא מהווה משואה גבוהה בשקלול סיכויי קבלת עמדתו של המערער. הוא לא הצליח לדלג מעליה. אמה של המשיבה אינה צד לתיק ולכן כל מילה שהופנתה אליה אף בטיעונים נגד המשיבים לא הייתה במקומה ויש בה פוטנציאל של מסלול התדיינות נוסף וחבל. על כל פנים אם רצה המערער לחזק עמדתו הוא יכול היה לזמן אותה לעדות ולא עשה כך. דברים אלה נאמרים בעיקר בהיבט של הבקשה להפחתת הפיצוי (ראה גם הדברים שנכתבו בסעיפים 15 ו 48 לעיל).

76. הנקודה השנייה בה אגע הנה התביעה נגד הבעל מר אמיר בוכניק. מי שהייתה עובדת בפאב הייתה המשיבה הגברת טלי בוכניק. הבעל לא עבד שם אך המערער מתעקש כי הוא כן היה עובד. איך הוא יודע זאת? ותמהה אני מה הבסיס לקביעתו זו? הנימוק שנותן המערער מתמצה בכך שהוא עבד שומר בלילות וראה את הבעל מגיע מידי פעם לפאב. הוא מחזק את עמדתו בכך שאף הבעל ציין בסעיף 20 לסיכומי המשיבים בפני הבורר (כפי שציין המערער בסעיף 62 לערעור). שם נאמר כי הבעל היה מגיע מידי פעם לבקר את אשתו. האם די בכך שהמערער ראה את הבעל מגיע מידי פעם לבקר את אשתו במקום עבודתה כדי לקבוע כי הבעל אף הוא עובד בפאב? עצם העובדה שהבעל הגיע לפאב אין משמעותה כי הוא עבד שם. להוכחת עובדה זו אין די בטענה סתמית ויש לבססה על הודאה, מסמך המעסיק המראה כי הבעל היה עובד, תלוש שכר שלו מהמעסיק, אישור של רשות המס, הופעה בפאב ותיעוד היותו עובד, למשל צילומו כשהוא מקבל כסף מלקוחות ושם בקופה או בכיס ועוד. מעבר לכך המערער אפילו לא חקר את האישה או את הבעל בעניין זה תוך כדי וויתורו על חקירת הבעל. אם כך, בוודאי שאין להסיק על סמך תחושה סובייקטיבית בלבד כי הבעל היה עובד בפאב.

77. המבקש טען רבות נגד הקיבוץ ומוסדותיו או יחידיו תוך הפניית אשמה לעיתים מוכמנת ולעיתים גלויה כי עשו למען המשיבים כדי להסתיר את האמת ומטעמים בלתי ענייניים. בין היתר טען כי תשובת מר גור ועמדת מר מידן מונחות על ידי ציפיות כי משפחת המשיבים המורחבת יתמכו במי מהם. המערער לא הביא כל בסיס לטענות אלו ולמצער לא שאל את המשיבים שום שאלה בקטע זה: אחת שנחקרה ולא נשאלה אף לו שאלה בעניין זה והאחר לא נחקר כי המערער וויתר על חקירתו. ראה נא את סעיפים 176-187. מסיבה זו אינני רואה מקום להרחיב יותר בנקודה זו.

78. המערער טען נגד ניקיון כפה של וועדת שניידר והוועדה לבחינת חלקם של המשיבים במעילה מהפאב. התייחסתי לעניינים אלה בסעיפים 61, 63 ו- 65 ודי במה שקבעתי שם.

79. אתייחס גם להעדת בנו של המערער או יותר נכון לאי העדתו. אין ספק כי עיקר המידע שטען לו המערער נגד המשיבים מקורו בבן והוא לא הסתיר זאת. בחקירתו בפני הבורר הוא ציין בקטע הראשון והשני מה שאמר לו בנו אבירן פיין. הוא חזר על שיטות העבודה שבצעו בני משפחת בוכניק כדי לגנוב כספי הפאב תוך ציון שלוש חלופות. הוא גם אמר כי אף אחד אינו יודע את האמת כמו שהוא יודע:

"אני יודע את הדברים ממקום יותר טוב מרוב האנשים פה, זה נעשה בשלוש שיטות וכו'".

בתשובה לשאלת עו"ד ביטון בחקירה הנגדית הוא גם אמר שהיו החזרים של קניות באלפי שקלים:

"וכדי שיהיה איזון בקופה הרושמת הם, טלי ועמיר לקחו את כספי הקופה".

אם הבן יודע יותר מכל אדם אחר את שיטות העבודה ואת אשר עשו המשיבים כפי שהבן מסר אף בפני מר מרק מנהל החשבונות, אז מדוע לא העיד אותו המערער? כלל ידוע הוא שאי הבאת עד לעדות בדבר נקודה מהותית חזקה כי העדות אינה לטובת העד. אין להעלות על הדעת ולקבוע כי הבן היה מעיד בניגוד לעדות האב, אך בהחלט תיתכן האפשרות כי מה שיתגלה מעדותו אינו בדיוק מה שמביא המערער בשם הבן. ראה ההלכה בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, (פורסם בנבו) לפיה:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין , שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית".

ראה גם ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם בנבו) והפסיקה שהובאה בסעיף 53 שם.

80. נקודה נוספת לה אתייחס היא הנקודה של סיום עבודת המשיבה בפאב. המערער טען בכתב ההגנה, כי בני הזוג בוכניק פוטרו מעבודתם בסוף שנת 2013 וזאת בעקבות הפסדים של הפאב שנצברו עד כדי 140,000 ש"ח (ראה סעיף 28 לכתב ההגנה בפני הבורר). למרות טענת המערער, כי גם לאמא של טלי בוכניק יש אחריות הנה היא לא פוטרה כלל מעבודתה. אף אחד מהעדים לא נשאל על ידי המערער בחקירות מדוע היא לא פוטרה. למשיבים יש עמדה אחרת בעניין סיום העבודה. ראשית הבעל מעולם לא עבד בפאב והגיע מדי פעם לפאב לבקר את אשתו ולסייע לה. בעוד שלגבי האישה נטען, כי היא התפטרה מיוזמתה לצורך הטיפול בבנה לאחר תום חופשת הלידה. היא גם מסרה על כך מכתב התפטרות מסודר אותו הגישה ביום 1.4.2014 בעקבות לידת בנה שנולד ביום 31.12.2013. וכשנשאל המערער איך הוא ידע שהמשיבה פוטרה מעבודתה? הוא ענה שהוא ידע זאת לאור הדחיפות בה מונה הבן שלו במקומה להסדיר את כל מה שהיה בוקפנגאן (סעיף 28 לסיכומי המשיבים בפני הבורר תוך הפניה לסעיף 28 לכתב ההגנה מטעם המערער). הוצג בפני הבורר מכתב ההתפטרות בו אין כל זכר לכך שהיא פוטרה. ראה סעיף 28 לסיכומי התובעים-המשיבים בעמ' 4. ברור שמערכת יצרנית מניבה פרות שצברה הפסדים לא קלים זה רק הגיוני כי ימונה בה חליף לניהול העסק בכל כך דחיפות. מזה אין לומדים כל אינדיקציה על פיטורי המשיבה.

81. עמדת המשיבה בנוגע לסיום עבודתה ממקום עבודתה (התפטרות ולא פיטורין) הייתה ידועה למערער גם בהליכים בפני כב' הבורר. בכתב ההגנה מטעם מר פיין צוין בסעיף 28 מפורשות כי המשיבה פוטרה מעבודתה על רקע חלקה בהפסדי הקופנגאן. אי לכך היה מצופה מהמערער לברר נקודה זו מול המשיבה ולחקור אותה על כך. סתירת דבריה הייתה מוסיפה נקודות זכות לעמדת המערער. אלא שהפלא ופלא המשיבה לא נשאלה על כך כלל בחקירתה על ידי המערער . הוסף על כך, כי לשון מכתב ההתפטרות סותרת דברים אלה. במכתב צוינה הסיבה האמתית להתפטרות המשיבה מעבודתה. המערער לא ניסה להזים עמדה זו בדרך עצמאית אחרת למשל זימון מי מבעלי התפקיד בקיבוץ כדי להוכיח שמכתב ההתפטרות הנו רק כסות ושלאמיתו של דבר פוטרה המשיבה ולא התפטרה. גם כאן קצרה ידו של המערער מהבאת ראיה סותרת או אף ניסיון לקעקע עמדת המשיבה. המחדל רובץ לפתחה של עמדת המערער. הערה נוספת המתייחסת לכרוניקה של מסירת מכתב ההתפטרות: לידת הבן הייתה ביום 31.12.2013 ומכתב ההתפטרות הנו מיום 1.4.2013, דהיינו ממש בסמוך לחלוף חופשת הלידה. הדבר מספק מימד אמון נוסף לגרסת המשיבה אודות הסיבה האמתית להתפטרותה מעבודתה.

ו. נושא ההוצאות:

82. המערער מבקש להפחית בגובה הסכומים שנפסקו נגדו, ובלשונו:

"ככל שלא ימצא כב' הרשם לדחות את תביעת הנתבע מבקש מכב' הרשם להפחית בגובה הסכום שנפסק לאור ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק".

שכן דברי הנתבע לא היו אלא חזרה על מה שכבר נאמר.

הנתבע היה משוכנע באמיתות דבריו.

ולאור אשם התורם של התובעים (עמ' 26) ראו באירוע 4.

כמפורט לעיל, יש לתת משקל רב להסכמת התובעים שייאמרו דברים בגנותם באשר להפחתת סכומי הפיצויים וההוצאות אשר נפסקו לחובת הנתבע. ראו הגנת ההסכמה (עמ' 11)."

83. אינני מסכים כי חזרה על דברים שנאמרו מהווים הצדקה להפחתת פיצוי שנפסק על פי החוק. אדרבא החזרה מלמדת על נחישות להמשיך בהאשמות אף שהן מועלות ללא בסיס עובדתי כדרישת הדין, לא כתחושה סובייקטיבית של נתבע אלא כמידת הביסוס של תחושה זו על מסד עובדתי. מעבר לכך אני חייב להביע תמיהה עמוקה על ההסתמכות על הסעיף, שכן התנהגות המערער אינה תואמת שום סעיף מסעיפי המשנה לסעיף 19 לחוק: האם דברי המערער היו חזרה על אשר אמרו אחרים והוא רק הפנה אליהם או ציטטתם? התשובה היא לא. אלה היו דבריו הוא שנאמרו פעם ועוד פעם כשכל פעם היה המערער משוכנע עוד יותר באמיתות דבריו. ואף השכנוע הסובייקטיבי המבוסס על נתון או עובדה חייב שיהיה לו מסד סביר לחיותו ולהתקיימותו. כאן אין כל מסד לדבריו, ובדיקות הקיבוץ הראו את ההפך. הוא אכן התכוון לפגוע במשיבים, הוא לא התנצל בפני המשיבים, ואף ברמה המינימאלית המצוינת בסעיף קטן 4. אדרבא מרוב שהוא משוכנע (וללא בסיס אובייקטיבי) כי המשיבים מעלו וגנבו, הוא החשיד את הקיבוץ ומוסדותיו ובעלי תפקיד שבו, כי עשו יד אחת כדי להביא לטיהור שמם של המשיבים. הוא לא היה מוכן לקבל את הודאתו של מנהל הפאב מר רמי פיש, שלקח על עצמו את האחריות והתעקש, כי האשמים הם המשיבים, אף שלא הובאה כל ראיה סותרת. אין כל הצדקה לבוא לקראת המערער ובקשתו להפחתה נדחית בזה.

84. אין כל הצדקה לבוא לקראת המערער ובקשתו להפחתה נדחית בזה. אמנה רכיבים רלוונטיים לקביעת ההוצאות: ראשית, מניתי בהחלטתי מיום 7.10.2019 את דפוס ההתנהגות של המערער בנקיטת עמדה ושוב שינוי עמדה ואימוץ עמדה סותרת. דפוס פעולה זו נמשך גם בדיונים בפני הרשם. למשל טען להיעדר סמכות מפני שלא מוצו ההליכים, טענה שנטענה מספר פעמים גם לפני כן. דחיתי את הטענה כאמור בהחלטה מיום 7.10.2019 והנה הוא מעלה את הטענה שוב בפני הבורר. הבורר דחה את הטענה והוא ממשיך שוב להעלות את הטענה בערעור (ראה סעיף 188 לערעור). שנית, המערער לא ציית להחלטות נושאי משרה שדנו בעניינו: למשל נדרש להגיש תשובה לתגובת המשיבים לערעור ונצטווה לענות רק לתשובת המשיבים ולא לחזור על מה שטען בערעור שלו. ראה החלטת עו"ד ביאלר מיום 19.8.202. במסגרת ההחלטה האמורה נכתב:

"אני חוזרת ומדגישה: התשובה לתשובה תתייחס אך למה שעלה בתשובת המשיבים להשגה, ולא תחזור בשום אופן על טענות שכבר נטענו בהשגה או תוסיף טענות שלא נטענו קודם לכן."

ומה הייתה התוצאה? במקום הערעור שהכיל 30 עמודים ו- 191 סעיפים הוגשה תשובה שכללה 601 סעיפים המשתרעים על פני 84 עמודים, יותר מפי שלוש מהערעור המקורי של המערער!!! לא רק זאת, אלא שהמערער מצא עצמו בן חורין להוסיף טענות שבערעור המקורי לא נכללו וללא כל רשות. במקום להתרכז בשני האירועים שלפי ההסכמה בפני הבורר היו המוקד לדיון הוא חזר אחורה עד לתחילת ההעסקה של המשיבה בשנת 2013, ואף סקר אירועים על תלונות שקדמו למועד הנ"ל. שלישית, המערער פסע בנתיב דואלי כאמצעי טקטי: מחד לא התכחש להאשמות נגד המשיבים ואף ניסה לשכנע כי הוא נופל במסגרת ההגנות של החוק. כשהיכולת הפרשנית לא סיפקה תמיכה להיעזר בהגנות החוק, ראה עצמו בן חופשי להוסיף הגנות בדרך פרשנית: לעיתים בצורת הרחבת ההגנות בשל האופי הדו מהותי של הקיבוץ, ולפעמים בהסתמך על הטענה כי מדובר בהכרעות מעין שיפוטיות וכו'. מחד לא חזר בו מההאשמות אך מאידך הצטדק בנכונות הדברים ובחובתו לפרסם את אשר פרסם. רביעית, גם אחרי שהוכרע העניין על ידי הבורר ששמע עדויות הצדדים לרבות המערער, וגם אחרי טיהור שמם של המשיבים, עדיין היה נעול על הדעה כי המשיבים מעלו וגנבו. חמישית, המערער לא חשב לרגע להתנצל בפני המשיבים על אף שלא המציא ולו נתון ראייתי אחד שיתמוך בעמדתו כי המשיבים או מי מהם מעלו וגנבו. שישית, בערעור או בתשובה לתשובת המשיבים הרחיב הוא את היריעה עוד יותר בכך שגם קרובי משפחה של המשיבים הפכו יעד לשבט ביקורתו והאשמותיו של המערער. שביעית, בגלגולים מתקדמים הפך הקיבוץ והוועדות שמונו כדי לבדוק את התנהלות המשיבים או להכין את הדברים לישיבה בטרם יוכרע גורל החברות שלהם, אף הם הפכו ליעד ביקורתי קשה, מבזה ומשפיל ללא בסיס.

85. סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות מתווה דרך ייחודית ליישוב סכסוך בין אגודות לחבריהן או בין חברים לבין עצמם. בוררות זו קיבלה שם בפסיקה כבוררות סטטוטורית. בין יתר הסעיפים הרלוונטיים לפרק זה אפנה להוראות הסעיף 52(4) לפקודה שזו לשונו:

"אם מסר הרשם איזה סכסוך לבורר או לבוררים כאמור בסעיף קטן (2)(ב ב), רשאי הוא

(א) לאשר את פסק הבוררות, או

(ב) אם על דעת עצמו או עפ"י בקשה שהוגשה לו ע"י אחד מבעלי הסכסוך תוך 10 ימים מיום הפסק, לתקן את פסק הבוררים או להחזיר לבורר או לבוררים כל עניין הנזכר בפסק למען יחזרו ויעיינו בו".

86. אין ערכאת הערער נוהגת להתערב בהכרעות הערכאה הדיונית, לא כל שכן בנושא פסיקת ההוצאות. ראה ע"א 9248/99 ג'ורג' שטיינברג ואח' נ' אחים וייס י. ש.י. ייצור ושיווק בע"מ. [פורסם בנבו] ראה גם ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח' (פורסם בנבו) ו- רע"א 3763/18 מודיסופט בע"מ נ' סיטי פארק – נציגות הבית המשותף אבא הלל 154 רמת גן ואח' (פורסם בנבו).

87. גם אני אנהג לפי עיקרון זה בנוגע למה שפסק כב' הבורר. יחד עם זאת כן אעשה שימוש בסמכות הרשם על פי סעיף 52(4)(ב) ואבחן את פסק הבוררות בפריזמה של הסעיף האמור ותוך יישום המהלכים שהיו בפני הערכאות האחרות. בשתי נקודות יש לדעתי מקום להתערב בפסק הבוררות "על דעת עצמי", כלשון הסעיף הנ"ל: האחת היא שהליכים התנהלו גם בפני בתי משפט שונים, והרלוונטי לעניין זה הוא ההליך שהתנהל בבית משפט השלום בקצרין בפני כב' השופט פיין. אני מפנה להחלטת בית המשפט שם מיום 11.5.2019. בהחלטה האמורה נכתב בין היתר:

"בהתאם להודעת המבקש, אני מורה על מחיקת הבקשה מיום 5/5/19.

לא נעלמו מעיניי טענות המשיבים בנוגע לדרך התנהלות המבקש, מאז הופנו הצדדים להליך של בוררות.

לא מצאתי לנכון להורות על חיוב בהוצאות בשלב זה, כאשר לצדדים שמורה הזכות לטעון לעניין ההוצאות במסגרת הבוררות עצמה, עד לסיומה החלוט".

88. שנית, בדיון בפני הבורר סוכם כי כתב התביעה שכנגד שהגישו המשיבים שם הוא התצהיר שלהם ואין צורך בהגשת תצהיר מטעמם. ראה ההחלטה מיום 20.1.2020 בפני הבורר. בכתב התביעה שכנגד שהגישו התובעים, המשיבים כאן, התבקש כב' בית המשפט לחייב את המערער בתשלום סכום פיצוי על סך 100,000 ₪ וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. סופו של ההליך בפסק הבוררות מיום 21.4.2020 בו חויב המערער בפיצוי המשיבים בסכום של 40,000 ₪, 20,000 ₪ לכל פרסום. אשר להוצאות, חייב הבורר את המערער בהוצאות על סך 20,000 ₪ תוך הדגשה ופירוט מדוע חייב בסכום האמור. הסיבה שציין כב' הבורר התייחסה לסרבול, לאריכות באופן לא סדור, ברמה העובדתית וברמה המשפטית לקושי הרב בהבנת טענותיו תוך עימודם מול עמדת המשיבים, בנוגע לדיון בפניו הוא. מנגד, אין כל התייחסות להחלטת כב' בית המשפט בקצרין מיום 11.5.2019 שצוינה לעיל לפיה בהליך הבוררות יישקל נושא ההוצאות בגין הליכי העבר. אם כך אין אני מתערב בפסיקת כב' הבורר בנושא הפיצוי או ההוצאות שהוא פסק בנוגע להליך בפניו, אך מוצא מקום לתקן את הפסק "על דעת עצמי" בשל אי ההתייחסות להחלטת בית משפט השלום בגין ההליכים הקודמים. בדיון בפניי התנגדו המשיבים להקטנת הפיצוי או ההוצאות שחויב בהם המערער. הם הפנו לסעיף 221 לתגובתם לערעור המערער. הסעיף האמור מפנה לסעיפים 132-144.4 מסיכומיהם בפני כב' הבורר. פניה לסיכומים מלמדת כי המשיבים בקשו חיוב בפיצויים על סך 100,000 ₪, החזר הוצאות בפועל ששולמו על סך 26,219 ₪ ואף צרפו חשבוניות רלוונטיות ובנוסף לכל אלה בקשו לחייב את המשיב דשם, קרי המערער כאן:

"בתשלום הוצאות לדוגמא, והוצאות בפועל עבור התארכות ההליכים ובקשות הסרק אותם הגיש הנתבע בפני בימ"ש השלום, לאחר קבלת ההחלטה להעביר את הדיון בבוררות, מתוך מטרה לסכל את ההליך, זאת בהתאם להחלטת כב' השופט אשר קבע בהחלטתו מיום 11.2.19 כי לכב' הבורר הסמכות לפסוק הוצאות אף עבורם במסגרת פסק הבוררות".

89. אתקן את האמור בסיפא של סיכומי המשיבים: ראשית, החלטת השופט פיין היא מיום 11.05.2019 ולא 11.2.2019. שנית, ההפניה למסמכים האמורים מראה כי בנוסף למה שבקשו בתגובתם בהליך הערעור עמדו הם על החיוב בהתאם להחלטת כב' השופט פיין שלא באה לביטוי בפסק הבוררות. הוסף על כך כי המשיב ביקש במפורש בדיון בפניי (עמ' 6 ש' 21-23):

"להטיל על המערער הוצאות כספיות, כך שיפסיק ממנהגיו הפוגעניים ויעזוב אותי ואת המשפחה שלי בשקט...."

90. במקרים רגילים, יש הצדקה לחייב במלוא הסכום שניתן לחייב צד בפיצוי בגין הוצאת לשון הרע ללא הוכחת נזק כאמור בסעיף 7 פיצוי עד כדי 50,000 ₪. המערער חרף כל אשר תואר כאן ובהליך הבוררות חוייב בסכום של 20,000 ₪ לכל פרסום (אירוע). אף אם הסכום שנפסק פחת מהסכום שניתן היה לחייב את המערער, לא אתערב בפסיקתו. גם לא אתערב במה שפסק בגין ניהול ההליך בפניו. לא כך באשר לחיוב בהוצאות בגין החיוב בהוצאות בגין ניהול הליכי העבר בהתאם להחלטת כב' השופט פיין מיום 11.5.2019 וגם לא בגין החיוב בהוצאות לפניי לפי הדרישה בתשובת המשיבים לערעור, בצירוף הסיכומים בפני הבורר וההחלטה של בורר מיום 20.1.2020 כמצוין לעיל.

91. שקלתי את כלל הנתונים, ההתנהלות, הרחבת קשת ההאשמות של המערער נגד המשיבים (וגם נגד אחרים אך מודגש כי אלה אינם כלולים בשיקולים לגיבוש החלטה זו), אי הבעת חרטה או התנצלות בפני המשיבים שיכלה אולי לסיים את ההליכים בכך, התארכות ההליכים, הוספת מסמכים ועוד מסמכים בניגוד להחלטת עוזרת הרשם, עד כדי הגשת מסמכים נוספים אף אחרי קביעת הדיון בפניי (ואף אחרי תום הדיון), הארכת חזית ללא התחשבות במועדים שנקבעו ובהחלטה שהמערער יגיב לתשובת המשיבים ולא יוסיף טיעונים חדשים. הסטייה מהחלטת עוזרת הרשם הייתה רבתי עד כדי שהביא בתגובתו אף התייחסות לטענות המשיבים בסיכומיהם בפני הבורר!! (ראה סעיפים 498-513 לתשובת המערער לתגובת המשיבים לערעור). או שהתייחס למה שאין בפסק הבורר, אף שטיעון כזה אינו מותר על פי החלטת עוזרת הרשם (ראה למשל סעיפים 408-410 לתגובת המערער לתשובת המשיבים לערעור, וכן 440, 442 ו- 443). המערער הרחיב החזית למשל בנשוא הסמכות הנגררת והאבעיה. אמת המערער ציין במילים שני נושאים אלה בתשובתו לתגובת המשיבים לערעור, (למשל בסעיפים 46, 65-66 בתשובתו לתגובת המשיבים לערעור), אך זה היה בניגוד להחלטת עוזרת הרשם מיום 19.8.2020 שהרשתה תגובה רק למה שצוין בתשובת המשיבים. עוזרת הרשם גם קבעה כי טיעונים או מסמכים כאלה לא יתקבלו וכך יש לעשות. ראה המייל ששלחה עוזרת הרשם למערער ביום 11.10.2020 בו כתבה, בין היתר:

ככל שתוסיף לשלוח דוא"ל או מסמכים נוספים אומר כעת כי אלה לא ייכנסו לתיק הבוררות.

(הדגשה אינה במקור).

אי לכך אין לקבל כל מה שמעבר למה שהרשתה עוזרת הרשם להגיש.

92. סוף דבר, ולאור כל מה שצוין לעיל, נחה דעתי כי יש לדחות את הערעור ואת בקשת המערער לבטל את החיובים שהושתו עליו על ידי כב' הבורר, ובנוסף יש לחייבו בסכומים להלן:

· בסכום של 10,000 ₪ בגין ניהול ההליכים בבית המשפט בקצרין.

· בסכום של 7,500 ₪ בגין ניהול הליך הערעור בפניי, בהתחשב בעובדה שהמשיבים אינם מיוצגים כאן. לסכומים האמורים אין להוסיף מע"מ.

5129371סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

54678313

ניתנה היום ‏‏‏א' טבת, תשפ"א, רמזי חוראני, עו"ד ‏16 דצמבר, 2020 עוזר רשם האגודות השיתופיות

בהיעדר הצדדים בירושלים.

[1] בית נחמיה נ' נוימן (לא פורסם) [פורסם בנבו]

[2] איכרי בנימינה נ' לאומי פיין (לא פורסם)

[3] תיק 1039/104/01 דמתי סעדיה נ' אחיהוד מושב עובדים בע"מ [פורסם בנבו]

[4] תיק בוררות 302/507/02 יאיר מוסקוביץ ואח' נ' קיבוץ מענית [פורסם בנבו] .

[5] בכוונה לא ציטטתי את המילים "בית מטבחיים", שכן לטעמי לא היה צורך בביטוי זה.