ערעור של התעשייה הצבאית על כך שחויבה בתשלום מיסי ארנונה רטרואקטיביים בסך 68 מליון ₪
הרקע
בשנת 2002 ניתנה החלטה מאת מינהל הארנונה בעיריית יבנה, לחייב את התעשיה הצבאית לישראל בתשלום מיסי ארנונה רטרואקטיביים בגין נכס מקרקעין בשטח של כ-117,000 מ"ר, וועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית יבנה אישררה בספטמבר 2009 את ההחלטה.
התעשייה הגישה ערעור על החלטה זו, בטענה כי היא חויבה בסכום לא הגיוני של למעלה מ-30 מליון שקלים חדשים בגין חיובי ארנונה רטרואקטיביים, לקויים ושאינם כדין, בעבור השנים 1996-2002. בנוסף, טענה התעשייה כי הועדה החליטה, בחוסר סמכות, להחיל את החלטה גם לגבי השנים 2003-2008, מה שהעמיד את סכום החוב על כ-68 מליון שקלים חדשים. כל זאת, על אף שמדובר, לטענתה, בשטח ריק שאינו בשימוש ואין לה אליו כל זיקה ממשית, ובכל מקרה מדובר באדמת בניין מובהקת שאינה חייבת בארנונה.
מנגד, בהחלטת ועדת הערר נאמר, כי שטח הקרקע שימש את התעשייה החל משנות ה-60 ועד לשנת 1991 לאכסון תחמושת, והיא מעולם לא פינתה אותו משאריות התחמושת, כך שהשטח נותר מגודר וסגור לגישת הציבור. בנוסף, נאמר בהחלטה, כי אין מדובר באדמת בניין, שכן העובדה שהשטח מוחזק על ידי התעשייה מגדיר אותה כקרקע תפוסה שאיננה נחשבת אדמת בניין.
דיון והכרעה
ראשית, בית המשפט בחן את ההגדרה המשפטית למונח "מחזיק", והבהיר כי אין הכוונה דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא בעל הזיקה היחסית הקרובה ביותר אל הנכס, ודבר זה יוכרע לעיתים קרובות בהתאם למי שעושה שימוש בפועל בנכס.
שנית, בחן בית המשפט את הפרשנות הראויה למונח "קרקע תפוסה" החייבת בארנונה, כקרקע בתחום העירייה: שנעשה בה שימוש; שהשימוש אינו יחד עם הבניין; ושהקרקע איננה אדמה חקלאית; השימוש, כך לפי בית המשפט, איננו יכול להסתכם במניעת שימוש מאחרים, אלא צריך להיות כזה שיש לו ביטוי חיצוני כלשהו.
שלישית, עסק בית המשפט בשאלה של הטלת חיוב ארנונה רטרואקטיבי, והבהיר כי חיוב שכזה צריך לאזן בין האינטרס הציבורי של קיום החוק והאינטרס של הציבור שהרשות תגבה את המגיע לה, לבין האינטרס של סופיות ההחלטה ואינטרס ההסתמכות. בית המשפט הוסיף, כי רק במקרים מיוחדים יש להתיר שינוי למפרע של חיוב הארנונה, כשבין השיקולים השונים יש לבחון האם הייתה פעולה במטרה להטעות או לחמוק מתשלום הארנונה, והאם מדובר בתיקון טעות או בהטלת חיוב ארנונה לראשונה.
לאחר כל זאת, עבר בית המשפט לבחון את יישום העקרונות על המקרה שלפנינו, וקבע כי דין השומה הרטרואקטיבית להתבטל, מהטעמים הבאים:
ראשית, משלא הוטל חיוב בארנונה לשנת 1996 ואילך, רשאית הייתה התעשייה להניח כי הדבר לא ישתנה ולכלכל את צעדיה הכלכליים בהתאם, ואין זה מתקבל על הדעת כי היא תחוייב בסכום כה גבוה של ארנונה רק בשנת 2002, בחלוף 6 שנים ממועד תחילת החיוב. גם התיקון של ועדת הערר שקבעה את חיוב הארנונה רק מהשנים 2000-2002 אינו מספק, ואין בו כדי לתקן את העיוות שנוצר בהטלת החיוב הרטרואקטיבי.
שנית, לא עלתה שום טענה, כי התעשייה עשתה שימוש באמצעי תרמית או הטעיה, וגם לא נטען כי הוצגו בפני הרשות ראיות חדשות שלא היו בפניה בשנת 1996, כלומר, לא התקיימו תנאים חריגים המצדיקים הטלת חיוב ארנונה רטרואקטיבי.
שלישית, סבר בית המשפט, כי החלטת הועדה להחיל את הכרעתה גם על השנים 2003-2008, חסרת כל בסיס משפטי או עובדתי ודינה להתבטל. זאת, הן מכיוון שהיא נסמכה בנימוקיה על הנחות עובדתיות שגויות, והן מכיוון שהועדה הייתה מוסכמת לדון אך ורק בערר שהוגש לפניה, ואין זה בסמכותה להרחיב את החלטה לגבי שנים שבהן לא הוגש ערר על ידי הנישום.
סיכום
בית המשפט החליט לבטל את החלטת ועד הערר, הן לעניין היטל הארנונה לשנים 2000-2002, והן לגבי השנים 2003-2008, והטיל על מינהל הארנונה בעיריית יבנה ועיריית יבנה תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקלים חדשים.
ניתן ב- י"ט חשוון תשע"ב, 16 בנובמבר 2011, בהעדר הצדדים.
