עתירתן של ארבע מפעילות של בתי מלון, לביטול אגרת ביוב שחויבו בה על ידי המועצה האזורית תמר

מדובר בעתירה מינהלית שהוגשה לביטול חיוב אגרת ביוב שהוטל ע"י המועצה האזורית תמר וביטול חוק עזר שבו נקבעו תעריפי אגרת הביוב.

יואן שותפות מלונות מוגבלת, בילאבונג מלונות שותפות מוגבלת, מלונות פתאל בע"מ וטוליפ אין עין שותפות מוגבלת, הן ארבע מפעילות בתי מלון באזור חוף ים המלך המצוי בתחומה המוניציפאלי של המועצה האזורית תמר.

לטענת המפעילות, אגרת הביוב שחויבו בה משנת 2006 ואילך אינה ראויה, אינה חוקית, בלתי סבירה ומפלה אותן כלפי נישומים אחרים המצויים באותו התחום. טענת המפעילות הוא שהחיוב באגרת הביוב מחושב על פי כלל צריכת המים, על אף שכמויות גדולות של מים אינן מוזרמות כלל למערכת הביוב אלא מוזרם לצורכי הגינון, ספא, מתקני קירור ומקלחות.

בנוסף טוענות המפעילות, תעריף החיוב אינו סביר כי הוא מבוסס על חוק עזר משנת 1978 שאינו רלוונטי. כמו כן לטענת מפעילות מדובר באזור צחיח, הדורש שימוש במים למטרות שונות.

טענה נוספת של המפעילות היא, כי יש לסווג בית מלון כתעשייה בכדי שגביית אגרת הביוב תהיה עפ"י כמות השופכין המוזרמים למערכת הביוב, ולצורכי קבלת הנחה למפעל תעשייתי באזור מוכה אבטלה.

גדר המחלוקת במסגרת העתירה הוא בשאלות, באיזה מצב יורה בית משפט על ביטול חוק עזר? ואיזה בית משפט מוסמך לעשות זאת?

תגובת המועצה

שיטת הגביה שנקבעה היא במסגרת הסמכות לפי החוק, וע"פ כלל צריכת המים של הנישום, ולא ע"פ כמות המים המוזרמת למערכת הביוב. שיטה זו מוכרת ומקובלת. שיטת הגביה נתונה לשיקול דעתה של הרשות.

בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962 הינו המקור הישיר להטלת אגרת ביוב. סעיף 37 (א) לחוק הנ"ל קובע: "רשות מקומית תטיל, בחוק עזר, על המחזיקים בנכסים המחוברים לביוב אגרה לכיסוי הוצאות החזקת הביוב שלה...". סעיף 39 (א) לחוק מקנה לרשות שיקול דעת רחב בקובעה את שיטת הגביה. כלשון החוק, "אגרת ביוב יכולה להיות מדורגת והיא תוטל לפי קנה מידה שתקבע הרשות המקומית בחוק עזר". צא ולמד, שהחוק מעניק לרשות דרור לקבוע את דרך החישוב.

אגרת הביוב מיועדת למימון תחזוקתה השוטפת של מערכת הביוב, להבדיל מהיטל ביוב, המיועד להתקנת שלבי הביוב או לקנייתם. אגרה זו ייחודית במובן זה שהיא האגרה היחידה שקבע המחוקק לטובת מימון עלויות תחזוקתה של מערכת תשתית ספציפית.

בית המשפט קבע

הסמכות העניינית

בנוגע למצב בו יורה בית משפט על ביטול חוק, קבע בית המשפט כי הביקורת המינהלית מצומצמת יותר בסוגיית ביטול חוק עזר לעומת החלטה רגילה של רשות ציבורית. כדברי בית המשפט העליון: "בית המשפט יפסול חוק עזר רק כאשר אי הסבירות היא קיצונית ביותר ולא בשל כל אי סבירות של מה בכך" עם זאת, הסוגייה מורכבת ובפועל קיימות גישות שונות בנדון. כפי שפסקה כב' הנשיאה ביניש בעניין אחר: "כידוע, אין אחדות דעים בשאלת היקפה ומידתה של אי הסבירות המצדיקה התערבותו של בית המשפט לפסילת חוק עזר. יש המבחינים ודורשים מידה בולטת יותר של חריגה מסבירות - אי סבירות קיצונית - כאשר בית המשפט שוקל חוקיותה של חקיקת משנה, להבדיל מבחינתה של החלטה מנהלית די באי סבירות מהותית החורגת ממתחם הסבירות. נטל מוגבר רובץ על העותר לבטל חוק עזר של רשות מקומית, לעומת ביטול החלטה אחרת.

ס' 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, המסדיר את סמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות שעניינן החלטות רשות מקומית, ושמכוחו הוגשה העתירה הנוכחית, קובע מפורשות כי סמכות זו היא "למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים".

בית משפט אינו מוסמך לדון בטענות העותרת ככל שהן מכוונות כלפי סבירות תוכנם של חוקי העזר, לרבות התעריפים הקבועים בהם. מדובר בהליך חקיקת חוק עזר הדורש אישור של שר הפנים.

למרות האמור לעיל, בחן בית המשפט את טענות העותרות ביחס לשיטת גביית האגרה, ביחס לחוק העזר.

שיטת הגביה

שיטת הגבייה שקבעה המועצה היא של חיוב ע"פ כלל צריכת המים של הנישום, ולא ע"פ כמות המים המוזרמת למערכת הביוב. אגרת ביוב שונה מאגרות אחרות לפחות בשני מובנים. האחד, שהיא נגבית לא בתחילת הדרך, אלא בגין תחזוקתה. האחר, שהמדד לגביה נתון לשיקול דעתה של הרשות. צירוף נתונים אלה מלמד על הענקת שיקול דעת רחב לרשות, בקבעה את דרך תחשיב הגבייה. קיימים יחסי גומלין בין היקף שיקול הדעת שהחוק מעניק לרשות בנושא מסוים,להיקף שיקול הדעת בביקורת השיפוטית של ביהמ"ש המנהלי על החלטת הרשות בנדון.

התשלום הינו אגרה עבור תחזוקת הביוב. גם אם אין חפיפה מלאה, קיימת זיקה בין נושא צריכת המים לתחזוקת מערכת הביוב.

סיווג מלון כתעשיה

בעניין הטענה האם מלון מהווה מפעל תעשייתי, נקבע שתעשייה הינה יצירת היש מן היש. ליתר דיוק, תעשייה הינה הפיכת חומר גלם ליש מוחשי, בית מלון אינו מפעל תעשייתי. הגדרת המונח 'תעשייה' במילון אבן שושן היא "אינדוסטריה, מפעלי בתי חרושת. יצור מוצרים שונים באמצעות מכשירים שונים באמצעות מכשירים ומכונות : תעשיה כבדה (יצור מכונות גדולות למוצרי פלדה וכדומה). תעשיה קלה (יצור אריגים, ניר, זכוכית, צרכי מזון וכדומה). תעשיה זעירה (למוצרי בתי מלאכה קטנים). משרד המסחר והתעשייה. 2. יצור, עיבוד :תעשיית סבון תעשיית יין"

בית המשפט קבע  שמבחן התוצאה הוא פרשנות תכליתית, ובמקרה זה לא נמצא בסיס לעגן מסקנה שלפיה יש לפרש מלון כתעשייה כהגדרתה בחוק הביוב.

סוף דבר

הערעור נדחה, ארבעת המפעילות תישאנה בהוצאות המועצה ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

ניתן ביום  10/06/2008.