פינוי חקלאי מן השטחים שפלש אליהם ידחה ב-8 חודשים עד לתום עונת הגידולים
לפני ביהמ"ש תביעה של רשות מקרקעי ישראל, המנהלת לפי דין את המקרקעין נשוא התביעה, כנגד עופר שלמה, בן של בעל משק במושב נוגה אשר הלך לעולמו לפני מספר שנים, ואשר עוסק בחקלאות לפרנסתו.
לטענת רמ"י, במועד מסוים פלש עופר אל מקרקעין החורגים ממשבצת המושב, והחל להקים חממות ומבנים בלתי חוקיים, ולבצע עבודות עיבוד חקלאי, מבלי לקבל הסכמתה, וללא האישורים הנדרשים לכך. יתרה מכך, לטענת רמ"י היא פנתה לעופר ודרשה ממנו לפנות את השטח, מיד כשנודע לה לראשונה על הפלישה, אך נענתה בשלילה.
על כן עותרת רמ"י לביהמ"ש, כי יורה לעופר לפנות את השטח ולהשיב לה את החזקה הייחודית בו, להשיבו למצב בו היה בטרם הפלישה, וכן לאסור עליו את המשך השימוש בשטח.
מנגד טוען עופר, כי על התובענה להימחק מחמת התיישנותה, היות והמקרקעין נשוא התביעה עובדו על ידי אביו המנוח מזה עשרות שנים, ואף הוא מחזיק בהם למעלה מ-30 שנה, ובהמשך לאביו. לטענתו, כברי רשות השקיעו הוא ואביו כספים רבים במקרקעין, בידיעת רמ"י, ומשכך היא אינה זכאית לבטל את הרשות.
יתרה מכך, לטענת עופר שולמו על ידו לאגודה כל התשלומים וההיטלים אשר היה נדרש לשלמם בגין החכרת ועיבוד השטחים החקלאיים נשוא התביעה. מה עוד שמדובר בשטחים הנכללים בשטח המושב, ומאחר וגבולות המשבצת של המושב טרם נמדדו ונקבעו סופית, לא ניתן לכנות אותו "פולש".
לבסוף טוען עופר, כי רמ"י מנועה כיום מלטעון שהשימוש בקרקע נעשה ללא ידיעתה ורשותה, וכי פעילותו מהווה פלישה, לאור התנהלותה בעבר, לרבות גביית כספים עבור המקרקעין.
דיון והכרעה
ביהמ"ש קבע כי דין התביעה להתקבל, ועל עופר לפנות לאלתר את השטח נשוא התובענה, על כל המצוי בו, ולהותירו נקי וריק מכל חפץ.
ראשית הדגיש ביהמ"ש כי המקרקעין נשוא התובענה, המהווים חלק מהמועצה האזורית לכיש, הינם מקרקעין מוסדרים הרשומים על שם מדינת ישראל, ולכן אין כל חולק שהקרקע שייכת לרמ"י.
שנית, ביהמ"ש מצא סתירות בעדותו של עופר בדבר מועד בניית החממות, ובשל כך נדחתה טענת ההתיישנות שהעלה.
ואף טענתו בדבר תשלום בגין המקרקעין הופרך בעדות הגורמים השונים. ובנוסף, סבר ביהמ"ש, כי עופר לא השכיל להוכיח שנתונה לו הזכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין מכוח היותם בתוך שטח המשבצת של המושב, היות ומפת המשבצת של המושב, אשר נחתמה ע"י ועד המושב בשנת 2009, ולפיה המקרקעין אינם בתוך גבול המשבצת של המושב.
לבסוף קבע ביהמ"ש כי טענת עופר להסכמה בשתיקה מצד רמ"י נסתרה אף היא, וכך גם טענתו כי שילם לרמ"י באמצעות המושב עבור המקרקעין, שעה שהתברר כי כל נחלה במושב משלמת סכום קבוע לנחלה, ללא קשר לגודל השטחים החקלאיים המוחזקים על ידה, ולכן אף אם משפחתו הייתה מעבדת את השטח היה הסכום המשולם למושב זהה.
ביהמ"ש קבע שעופר כשל מלהוכיח שניתן לו או לאביו אישור מרמ"י להחזיק ולעבד את הקרקע, ואף אם היה מוכיח כן, הרי שנתונה בידי הבעלים הזכות להפסיק את הרשות בכל עת.
בשל האמור, ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע, כי מאחר ורמ"י הוכיחה את זכות הבעלות שלה במקרקעין ואילו עופר לא הרים את נטל ההוכחה כי קיימת לו זכות כלשהי במקרקעין הללו, על עופר לפנות את ידו ולסלק את כל המחוברים המצויים במקרקעין נשוא התביעה, תוך הותרת המקרקעין שהם נקיים מכל חפץ ואדם, כפי שהיו בטרם פלישתו.
בנסיבות העניין ומאחר ועופר עדיין עושה שימוש בחממות לצורך גידולי חקלאות, ועל מנת ליתן לו שהות לסיים את עונת הגידולים, דחה ביהמ"ש את הפינוי ב-8 חודשים.
כמו כן נקבע כי על עופר לשלם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
ניתן ביום כ' באדר תשע"ה, 11 במרץ 2015, בהעדר הצדדים.
