פיצוים לחקלאות שולמו לאחר שנים רבות בערכם הנומינלי. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לשערך את הפיצוי ולהוסיף אליהם הפרשי הצמדה
הרקע
חורף 1991-1992 התאפיין באירועי טבע קשים וחריגים אשר פגעו באופן קשה בענף החקלאות בישראל. אירועים אלו הוכרזו על ידי ממשלת ישראל כאסונות טבע לפי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע ("החוק"), ומכוח הכרזה זו הפכו אלפי חקלאים לזכאי פיצוי מכח החוק. במסגרת הליכי הפיצוי שהתנהלו מכח החוק, נפסקו לזכאים סכומי פיצוי שונים שהתבססו על הנזקים שספגו, על פי קריטריונים שהותוו על ידי ועדת זכאות שהוקמה מכוח החוק. בעת קבלת כספי הפיצוי, הוחתמו החקלאים על כתבי ויתור בהם הצהירו כי אין להם עוד כל תביעה נוספת כלפי המדינה. לאחר תקופה, התברר לחקלאים כי סכומי התשלום שהועברו לידם שיקפו את ערכם הנומינלי בשנת 1992, ללא שערוך, וזאת למרות שבפועל הועברו הכספים לידיהם רק לאחר מספר שנים. פניית החקלאים לוועדת הזכאות בבקשה לשערך את סכומי הפיצויים כדי שישקפו את שוויים הריאלי נדחתה, וזאת גם בוועדת הערר ובערכאת הערעור עליה.
דיון והכרעה בבית המשפט העליון מפי השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
חוק הפיצוי על נזקי אסון טבע נחקק בשנת 1989 ומטרתו הייתה לתרום לשיקום ענפי החקלאות, ולהחזירם לפעילות יצרנית לאחר התרחשות אירועי טבע חריגים וקיצוניים אשר הסדרי ביטוח שגרתיים אינם מכסים את מלוא נזקיהם.
החוק קבע מסגרת עקרונות כללית לפיצוי חקלאים על נזקים עקב אסון טבע והורה כי התקנות תקבענה את הפרטים לענין הזכאות לפיצוי ושיעורו.
בשנת 1991 הותקנו תקנות הפיצוי. במסגרת התקנות, תחמה הרשות המבצעת את תחולת החוק רק לנזקי טבע מסוימים ולשיעורי נזק מסוימים, ויצרה מתווה המבוסס על איזון בין המגמה לסייע לחקלאי שניזוק מפגעי הטבע לשקם את משקו, ולאפשר את חזרתו לפעילות יצרנית, לבין האילוצים התקציביים שעמדו ברקע חקיקתו של חוק זה מתחילתו.
נוכח אילוצים תקציביים, עבר החוק בשנת 2006, שינוי מהותי בדרך של צמצום וסיוג תחום התפרשותו. התיקון לחוק צמצם באופן ניכר את הזכאות לפיצוי בעקבות אסון טבע, והגבילו לתשתיות חקלאיות כהגדרתן בחוק בלבד, בניגוד למצב המשפטי ששרר עד אז. התיקון גם קבע הסדר הצמדה לפיצוי, שתחולתו פרוספקטיבית.
מאחר שהאירועים נשוא המחלוקת בהליך זה אירעו בשנת 1992, נוסחו המקורי של החוק לפני תיקונו הוא זה שחל וכאמור, במתכונתו המקורית לא קבע החוק הסדר שערוך לפיצוי.
ניתן להבחין בין שתי שיטות עיקריות להערכת סכום של חיובים כספיים: השיטה האחת, היא השיטה הנומינלית, הבנויה על העיקרון לפיו חיוב כספי ישולם על פי ערכו המקורי בלא כל התאמות שנועדו לגשר בין הערך המקורי לבין תנודות השוק שהביאו לשינוי בערך המטבע. לעומתה, השיטה הולוריסטית בנויה על התאמת ערכו המקורי של החיוב הכספי לשוויו האמיתי בשוק. על פי גישה זו, החיוב הכספי בשיעורו המקורי משוערך לערכו הריאלי בהתחשב בתנודות המשק המשפיעות על ערך הכסף, כדי שבמועד תשלומו בפועל, ערכו הריאלי של החיוב הכספי יישמר.
בעוד השיטה הנומינלית מותאמת למשק כלכלי יציב, שלא מתרחשים בו שינויים משמעותיים בערך המטבע, השיטה הולוריסטית מתאימה למשק אינפלציוני בלתי-יציב, בו מתקיימת תנודתיות בשער המטבע ושומרת על ערכו.
המציאות הכלכלית הקשה שנוצרה בישראל הצריכה מעבר הדרגתי מהשיטה הנומינלית, האופיינית למשק יציב, לשיטה הולוריסטית, המתאימה למשק אינפלציוני. וכך, החלה שיטת המשפט הישראלית לסטות בהדרגה מהעיקרון הנומינלי, והנהיגה מנגנוני שערוך שונים בשורה של עניינים.
העדר התייחסות של החוק לנושא השערוך לא אומר בהכרח כי אין לשערך סכומים המגיעים לחקלאים, כשם שאין ללמוד מכך על חובה כן לשערך סכומים המגיעים להם. השאלה אם יש לשערך את החיוב או להותירו בערכו הנומינלי היא עניין הנתון לפרשנות.
פרשנותו של חוק פיצוי נפגעי אסון טבע על פי כללי הפרשנות הנהוגים במתכונתו המקורית והתקנות מכוחו, מובילה למסקנה כי החקלאים הניזוקים זכאים מכוחו לתשלום פיצויים בערכים ריאליים משוערכים. הפער הניכר שחל במקרה זה, בין המועד הקובע להערכת הפיצוי שנעשה נכון לשנת 1992, לבין מועד תשלום הפיצויים בפועל, לעיתים בחלוף שנים לאחר מכן, הביא לכך שהיו מקרים שבהם הפיצוי לא שולם בערכו הריאלי.
סיכום:
בית המשפט העליון קבע, כי פרשנותו של חוק פיצוי נפגעי אסון טבע במתכונתו המקורית מובילה למסקנה, כי החקלאים שניזוקו, זכאים מכוח החוק לתשלום פיצויים בערכים ריאליים אשר משקפים את גובה הנזק האמיתי שנגרם להם, ולא כגישת המדינה, בערכים נומינליים על פי הסכום שהגיע להם ביום הערכת הנזק.
ניתן, ב-ז' באייר התשע"א (11.05.11).
