קיבוץ חולתה ביצע ריסוס כנגד עשבים וגרם נזקים למטע שזיפים סמוך

עמיצור אלפסי, הינו חקלאי החוכר בתשלום שטח שגודלו כ-17 דונמים בישוב יסוד המעלה, ומגדל בו שזיפים מזן "ניו-יורקר", כשבסמוך לשטח זה, מגדל קיבוץ חולתה עגבניות.

לטענתו של עמיצור, במהלך מרץ 2008 ביצע הקיבוץ ריסוס כנגד עשבים המצויים בחלקתו, תוך שימוש בחומר מסוכן וקטלני בעת שנשבו רוחות עזות באזור, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים קשים למטע השזיפים שלו. לתביעתו, צירף עמיצור חוות דעת של שמאי, בה נאמדו הנזקים בסכום של כ-33,000 ₪.

מנגד, בפי הקיבוץ היו מספר טענות: ראשית, שהתובענה אינה קושרת בין התנהלותו לבין הנזק אשר נגרם לחלקתו של עמיצור; שנית, שעצי השזיף הנטועים היו מצויים בשעת התרחשות האירוע במהלך תקופת "תרדמת חורף", עובדה המונעת את היספגות חומר הריסוס בעלוות העצים; ושלישית, שהריסוס בוצע על ידי הקיבוץ באופן קפדני תוך שימוש בחומרים ובתקנים המקצועיים הנדרשים; גם הקיבוץ צירף חוות דעת מקצועית מטעם שמאי, אשר העמיד את שיעור הנזק, לכל היותר, על כ-4000 ₪.

בפתח דבריו, דן ביהמ"ש בשאלה – האם יש מקום להחיל במקרה דנן את הכלל המצוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין בדבר "הדבר מעיד על עצמו", ולהעביר את נטל השכנוע מכתפי עמיצור לכתבי הקיבוץ, או שמא לא התמלאו התנאים לתחולת הכלל. לפי סעיף זה, בכדי ליהנות מתחולת הכלל, יש לעמוד בשלושה תנאים מצטברים:

א.      כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יוכלת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביאי לידי הנזק;

ב.      כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.

ג.       כי ההסתברות שהנזק נגרם עקב רשלנות הנתבע עולה על ההסתברות כי הוא לא נגרם עקב רשלנותו.

לגבי התנאי ראשון – בית המשפט הגיע למסקנה, כי על אף שעמיצור ידע מבחינה סובייקטיבית שאכן נגרם נזק למטע כבר במהלך מרץ 2008, הרי לא היה סיפק בידיו להשיג באופן עצמאי נתונים חיוניים נוספים הרלוונטיים לעניינו, כגון: עוצמת הרוחות, כיוונן, סוג החומר שבו השתמש הקיבוץ, ועוד. ומאחר והקיבוץ לא טרח לחשוף את יומניו, בהם מרוכזים כלל הנתונים החיוניים הללו, יש לומר כי התנאי הראשון מתקיים.

לגבי התנאי השני – ביהמ"ש מצא, אין מחלוקת, כי הקיבוץ הוא בעל השליטה בנכס שבו בוצע ריסוס על ידי חברה מטעמו, ולפיכך ניתן לקבוע כי התקיים התנאי השני.

לגבי התנאי0 השלישי – בית המשפט מצא, כי לא אחת מצא הקיבוץ לנכון לפצות את בעלי החלקות הסמוכות בשל נזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מרשלנותו בעת ביצוע הריסוס, ויש בנתון זה כדי להוות ראיה כללית התומכת בהתקיימות התנאי השלישי.

לאור כל זאת, סבר בית המשפט, כי אכן זהו מקרה בו ראוי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, והעביר את נטל ההוכחה אל הקיבוץ.

בנוסף, ולאור מסקנות הדיון בשלושת תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, סבר בית המשפט, כי לא עלה בידי הקיבוץ להוכיח כי התרחיש שגרם לנזק איננו פרי רשלנותו, וקיבל את עמדתו של עמיצור לפיה, הקיבוץ הוא האחראי לנזק אשר נגרם למטע השזיפים שלו.

מכאן עבר בית המשפט לבחון את שאלת גובה הנזק – והוא מצא, כי הנזק הכללי שנגרם לעמיצור כשהוא משוערך עומד על כ-9,000 ₪.

בית המשפט קיבל את תביעתו של עמיצור אלפסי, וקבע כי על קיבוץ חולתה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו למטע השזיפים שלו. את גובה הפיצויים העמיד בית המשפט על כ-9,000 ₪, ועל כך נוסף תשלום של כ-3,500 ₪ הוצאות שכר טרחת המומחה מטעמו של עמיצור, וכן תשלום הוצאות משפט מופחתות בסך 800 ₪ בלבד.