קיבוץ כפר גליקסון יפנה בן לחברי הקיבוץ מהדירה המושכרת לו

קיבוץ כפר גליקסון השכיר לדן שרון דירה בקיבוץ, כאשר בהסכם צויין כי מועד העזיבה יהיה ב- 1.7.2012. למעשה, התיר הקיבוץ לדן להשאר עוד חודש בדירה, אולם דן לא פינה אותה במועד הנדרש, ולכן כעת דורש הקיבוץ לפנותו.

דן טוען כי ההסכם האחרון שנחתם בין הצדדים התייחס לתקופת שבין יולי 2009 ליולי 2010, ומאז לטענתו לא נערך הסכם בכתב להארכת ההסכם אלא ברירת המחדל היתה המשך יחסי השכירות אלא אם הוא יודיע אחרת וכך גם ארע בהסכם האחרון, אשר תוקפו פג ביולי 2012, ודן ענה בשלילה לשאלה האם בכוונתו לסיים את החוזה. בהתאם לדברים אלו, מדגיש דן, כי ההסכם בכתב, המציג את השכרת הדירה בתקופה שבין יולי 2011 ליולי 2012 הינו מזויף, מכיוון שלטענתו לא התלווה אקט נוסף לחידוש ההסכם לאחר שענה בשלילה לשאלה האם בכוונתו לסיים את ההתקשרות.

בנוסף, סבור דן, כי כבן של חברי קיבוץ, זכות להתגורר בקיבוץ ועל האגודה לספק לבן של חבר קיבוץ דיור, ככל שדיור זה זמין.

על דברים אלו משיב הקיבוץ כי אכן ההסכם האחרון שנערך פיסית הינו ההסכם משנת 2009, אולם בתום כל שנה של הסכם נכנסו הצדדים למו"מ על חידושו ותיקנו את ההסכם בהתאם לתנאים החדשים ולתקופתו העדכנית. בענין חידוש ההסכם האחרון טוען הקיבוץ, כי אולם דן הודיע כי הוא מעוניין בחידושו אך הקיבוץ לא השיב כי הוא מסכים להארכת ההסכם, ואף נערכה פגישה בין נציגי הקיבוץ לבין דן בה הודיע הקיבוץ לדן כי אין בכוונתו להאריך את תוקף ההסכם. כמו כן, מציין הקיבוץ, כי בעקבות ההודעה שהודיעו לדן, הוענקה לו הארכה של חודש לפינוי הדירה.

בנוסף, טוען הקיבוץ, כי בן של חבר קיבוץ אינו חבר ואין לקיבוץ "מחוייבות אליו כמו לחבר קיבוץ".

דיון והכרעה

 ראשית, עוסק ביהמ"ש בשאלה - האם הוארך הסכם השכירות בין דן לבין הקיבוץ, ומדגיש, כי הנטל להוכחת קיומו של הסכם שכירות מוטל על השוכר. ביהמ"ש קובע, בהתאם לראיות שהוצגו בפניו, כי הסכמי השכירות שהתחדשו מדי שנה נשלחו לדן כל שנה ובכך נסתרת טענתו של דן לפיה הדבר היחיד שגרם לחידוש החוזה היתה תשובתו השלילית לשאלה האם בכוונתו לסיים את השכירות.

בנוסף, מציין ביהמ"ש, כי בהסכם שנשלח מצוין כי תקופת השכירות היא לשנה אחת, וכי אין הקיבוץ חייב לאפשר מגורים מעבר לתקופה זו. לפיכך, סבור ביהמ"ש, כי אילו טענתו של דן, לפיה ברירת המחדל היתה חידוש ההסכם אלא אם הוא הודיע אחרת - היתה נכונה, היה הדבר מקבל ביטויו בהסכם בין הצדדים, ומשלא צויין כן הרי שאין תוקף לטענתו ויש צורך בכריתת הסכם שכירות חדש מדי שנה.

כמו כן, מדגיש ביהמ"ש, כי אין זה סביר שהסכם אשר תנאיו משתנים מדי שנה יוארך באופן אוטומטי, שהרי תנאים אלו משתנים בהתאם למו"מ שמנהלים הצדדים.

בהתאם לדברים אלו, פוסק ביהמ"ש, כי הסכם השכירות היה חלק אינטגרלי מהליך כריתת ההסכם, והוא מהווה "קיבול" להצעת דן לשכור את הדירה בהתאם לתנאים האמורים בהסכם ולמצער, מהווה המסמך "הצעה" לשכור את הנכס על פי התנאים האמורים בו, והקיבול היה נעשה בהתנהגותו של דן. כך או כך, קובע ביהמ"ש, כי העתק ההסכם לאחר עדכון הפרטים בו ומשלוחו היה אות לכריתת ההסכם בין הצדדים, מאחר וכך נהג הקיבוץ במשך שנים.

משנדחתה טענתו של דן, לפיה הוא נהג להאריך את הסכם השכירות בשנת 2010 ו- 2011 ע"י מתן הודעה כי אין בכוונתו לסיים את ההסכם, ומשנקבע כי בשנים עברו הוא קיבל את ההסכמים בכתב, מסיק ביהמ"ש כי דן ידע היטב כי כל עוד אין בידו הסכם בכתב הרי שלא מוארך הסכם השכירות מעבר ליולי 2012, ועליו לפנות את הדירה.

בהמשך, עוסק ביהמ"ש בשאלה - האם זכאי דן למגורים בקיבוץ מתוקף היותו בן של חברי קיבוץ, ופוסק, כי טענה זו, לפיה יוכל דן לגור בקיבוץ לעולמי עד בניגוד להסכמת הקיבוץ, היא טענה שאינה מתיישבת עם ההסכם לו הוא טוען. שהרי, אם מגוריו של דן היו מכח הסכם שכירות מתחדש, ואם הוא הסכים לתנאים האמורים בהסכם אשר התחדש מדי שנה, הרי שמעמדו כמעמדו של כל שוכר ואין לו מעמד עודף.

כמו כן, קובע ביהמ"ש, כי היה על דן להוכיח כי הדין, תקנון האגודה או החלטות הקיבוץ מקנות לו זכויות כלשהן כדוגמת זכות מגורים בדירת הקיבוץ, ומשלא עשה כן הרי שטענות אלו נותרו טענות בעלמא אשר דינן להידחות.

בית המשפט מקבל את תביעת הקיבוץ ופוסק כי דן יפנה את דירתו תוך 30 יום.

בנוסף נפסק, כי דן ישלם הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

ניתן ב- ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013