שוכרי נכס בקיבוץ טוענים כי לא ניתן לפנותם עד שהצעה לקבלה לחברות תועלה באסיפה

הנתבעת היא בת קיבוץ, אשר התגוררה עם בעלה משך שנים בירושלים. ביום 1.9.1998 נחתם בין הקיבוץ לנתבעים הסכם הרשאה, על פיו הורשו הנתבעים להתגורר בדירה בקיבוץ למשך שנתיים. בתום ההסכם לא חתמו הצדדים על הארכתו והנתבעים המשיכו להתגורר בדירה במשך כ-10 שנים עד להגשת התביעה נגדם.

לטענת הקיבוץ, הנתבעים הפסיקו לשלם שכר דירה וחשבונות לקיבוץ, והחלו לצבור חובות, ולאחר מספר התראות וסיכומים בין הצדדים, בהם לא עמדו הנתבעים, הם נדרשו לפנות את הדירה ולשלם את חובם.

לטענת בני הזוג, הם קיבלו במשך השנים ממספר גורמים מוסמכים בקיבוץ, הבטחה כי נושא חברותם בקיבוץ יעלה להצבעה, וכי עד להצבעה זו, יוכלו להמשיך ולהתגורר בקיבוץ. מכיוון שכך ומכיוון שלא הפרו את הסכם ההרשאה בין הצדדים, טענו בני הזוג כי לא ניתן לפנותם מהדירה, עד לקיום אסיפה כללית של חברי הקיבוץ, שבה תועלה ההצעה לקבלם כחברי הקיבוץ.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא הביאו כל הוכחה להבטחה מצד גורמים כלשהם בקיבוץ, לפיה הם יישארו להתגורר בדירתם זמן בלתי מוגבל עד לקיום אסיפה כללית של חברי הקיבוץ שבה תעלה מועמדותם לחברות בקיבוץ. במשך מעל 10 שנים, כך פסק ביהמ"ש, לא העלו הנתבעים כל טענה ביחס להבטחה זו לכאורה, ורק במסגרת ההליכים שהתנהלו בפניו, העלו הנתבעים לראשונה טענה זו, על אף שהיו יכולים להעלותה בשלל הזדמנויות קודמות. אף אם אכן הובטח להם העניין בראשית תקופת מגוריהם בקיבוץ, לא יתכן כי לא יבצעו כל פעולה למימוש הבטחה שניתנה להם ולפיכך, אף אם אכן קיבלו הבטחה מסוג זה, בהתנהגותם ויתרו על זכות זו.

בנוסף על כך, ביהמ"ש קבע כי הנתבעים ישלמו לקיבוץ כמעט את מלוא הסכום שנתבע על ידו, בהיעדר טענות הגנה מוצלחות לנתבעים לעניין הסיבות לאי התשלום. הנתבעים ניסו להעלות טענות ביחס לכרטסת חיובי הקיבוץ, אך מכיוון שבטענותיהם אף הם הסתמכו על כרטסות הקיבוץ, נקבע כי לא ניתן לקבל את טענתם לטעויות בכרטסות.

ביהמ"ש קיבל את תביעת הקיבוץ לפינוי הנתבעים מהדירה בקיבוץ, לאחר שהנתבעים לא הצליחו להראות כי אכן הובטח להם קיום אסיפה כללית של חברי הקיבוץ, שבה תידון ההצעה לאישורם כחברי קיבוץ. אף חלקה הכספי של התביעה התקבל כמעט במלואו, בהיעדר טענות הגנה טובות לנתבעים.

ניתן ביום ח' טבת תשע"ה,  12 באוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.