תביעה נגזרת בשם הקיבוץ בעניין הבעלות בכספים של עובדי חוץ

האם חיוב הקיבוץ להגיש תביעה כנגד חברי הקיבוץ שעבדו אצל מעבידים שמחוץ לקיבוץ (להלן – עובדי חוץ) מהווה כפייה על הקיבוץ לפעול בניגוד לדעת חבריו? זוהי השאלה המשפטית עימה התמודד כבוד השופט אברהם אברהם בבית המשפט המחוזי בנצרת – בש"א 3531/05 דליה בר ארגוב נ' קיבוץ בית השיטה בתאריך 16 במאי 2006.

המבקשת, חברת קיבוץ בית השיטה, ביקשה לאשר תביעה נגזרת של הקיבוץ כנגד חבריו, על מנת ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו הבעלות בכספים שנצברו אצל מעבידיהם שמחוץ לקיבוץ, שייכות לקיבוץ ולא

 לחבריו. עד לפני מספר שנים, נהג שוויון מוחלט בין החברים בקיבוץ כך שכל הכנסה שהכניס החבר, כולל עובדי החוץ, שויכה לקיבוץ, כפי שנקבע מפורשות בתקנון הקיבוץ. בעשור האחרון החל הקיבוץ בתהליך של הפרטה שהגיע למצב בו כיום, שכרו של עובד חוץ, מגיע לידיו שלו ולא לידי הקיבוץ. ביהמ"ש מתמודד עם ההוראה בתקנון הקיבוץ הדוגלת במודל השוויוני מצד אחד, אל מול הנוהג שהשתרש בקיבוץ לפיו הכנסות עובדי הקיבוץ אינן מגיעות לקיבוץ מצד שני.

ביהמ"ש דוחה את הבקשה שכן בנסיבות המקרה, המבקשת מבקשת לכפות על הקיבוץ לעשות מעשה, קרי הגשת תביעה נגד חברים, כאשר זה איננו רצונו של הקיבוץ. רצון הקיבוץ זהו למעשה רצונם של חברי הקיבוץ, להבדיל מהגוף המנהל את הקיבוץ. כפייה זו על הקיבוץ לפעול בניגוד לדעתם של החברים אינה ראויה, ויש לראותה כפעולה שאינה לטובתו של הקיבוץ.

כידוע, תנאי הכרחי לאישורה של תביעה נגזרת, הוא שזו, תהיה לטובת החברה. לדעתם של חברי הקיבוץ, התביעה המדוברת אינה לטובתו של הקיבוץ, והם הביעו זאת באופן מפורש. על המבקשת רובץ הנטל הכבד לשכנע כי התנהגותם של חברי הקיבוץ היא לרעת הקיבוץ, נטל שהמבקשת לא עמדה בו ולכן בקשתה נדחתה. כמובן שהמבקשת רשאית לפנות לאסיפה הכללית של הקיבוץ על מנת לשכנעם כי התקנה מיטיבה עם הקיבוץ, וגוברת על הנוהג שמרע עם הקיבוץ.