תיק מס' 209/546/02 משה ומאיה סרוסי נ' קיבוץ עין גב

 

בפני רשם האגודות השיתופיות                                        תיק מס' 209/546/02

 

 

בעניין:

 

משה סרוסי

מאיה סרוסי

ע"י ב"כ עוה"ד גל פלג

רח' הבנקים 5, ת.ד. 3252 חיפה 31032

טלפון: 04-8515131 ; פקס: 04-8515132

 

המשיגים

 

- נ ג ד -

 

 

קיבוץ עין גב

ע"י ב"כ עוה"ד בלטר גוט אלוני ושות'

ת.ד. 1685 טבריה

טלפון: 04-6722815 ; פקס: 04-6712384

                                                                                                                       המשיב

 

החלטה

 

רקע:

 

עסקינן בשאלת חברותם של המשיגים בקיבוץ עין גב (המשיב) לאחר התקיימותה של חקירה על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות, ובה הומלץ שלא לראות במשיגים כחברים בקיבוץ.

 

מעשים שהיו כך היו: המשיג 1 הגיע לקיבוץ עין גב בשנת 1963 בהיותו בן 13 שנים ובשנת 1969 נתקבל בו כחבר. משך כ-24 שנה, משלוח ידו היה בענף החקלאי בקיבוץ. המשיגה 2 נישאה למשיג 1 בשנת 1985 והתקבלה לחברות בקיבוץ כשנה לאחר מכן. המשיגה 2 עסקה אף היא בתחומי הקיבוץ בהיותה אחות מוסמכת במקצועה, כך כאשר מאז שהגיעה לחיות בתחומי הקיבוץ בשנת 1981 שובצה היא במרפאת הקיבוץ.

 

בחודש יוני לשנת 1993 נחתם הסכם בין הקיבוץ למשיגים אשר בא להסדיר את היחסים ההדדיים בין הקיבוץ למשיגים בעקבות בקשתם של המשיגים לצאת לחופשה מיוחדת למשך חודש באישור הקיבוץ. התקופה האמורה התייחסה לחופשה מאושרת בין יולי לאוגוסט באותה שנה. לאור בקשת המשיגים בשנית, אושרה להם הארכת החופשה לשנתיים ימים עד לתאריך 15.8.95. המשיגים ביקשו להאריך חופשתם אף מעבר לתאריך זה, למשך שנה נוספת, אך בקשה זו נדחתה ע"י הקיבוץ. דה-פקטו המשיגים לא שבו להתגורר בקיבוץ עד עצם היום הזה.

 

מכיוון וההליך הנוכחי מלווה בתכתובת ענפה ורבה בין המשיגים לקיבוץ, וכדי להקל על המלאכה, רואה אני לנכון לציין כעת את תוכן המכתבים על פי הסדר הכרונולגי שנשלחו, למען נמצא ידיים ורגליים בטענות שהועלו.

בתאריך 25.6.93 חותמים המשיגים על הסכם עם הקיבוץ בדבר חופשה מאושרת בין התאריכים 1.7.93 ועד ליום 1.8.95

בתאריך 2.6.95 שולח מזכיר הקיבוץ יעקב מידן מכתב אל המשיגים ובו מודיעה להם כי בקשתם להאריך את החופשה מעבר לאמור בחוזה, נדחתה ע"י הקיבוץ. במכתב מבקש מר יעקב מידן לדעת את החלטתם הסופית של המשיגים לעניין שובם לקיבוץ לאור זאת כי הינו נתקל במכתבים סותרים מצידם לעניין עתידם. עוד צוין במכתב כי במידה והמשיגים לא יבהירו באופן חד משמעי את כוונתם הרי שבתאריך 1.8.95 (התאריך בו נסתיים חופשתם המאוחרת) ישכיל הקיבוץ להבין כי המשיגים רואים לנכון לעזוב את הקיבוץ.

במכתב הנושא את תאריך 26.6.95 משגרת משפחת סרוסי מכתב אל מזכירות הקיבוץ ובו מודיעים כי עם תום תקופת החופשה בקיבוץ לא יהיו עוד חברים בקיבוץ.

בתאריך 4.8.95 שולח מזכיר הקיבוץ מר יצחק טל מכתב אל משפחת סרוסי ובו מביע את אי הבנתו להמשך דרכם של המשיגים בקיבוץ. במכתב צוין כי במידה ולא תגיע תשובתם של המשיגים עד לאותו היום בשעה 20:00 בערב, הרי שיש לראות בכך שפסקה חברותם של המשיגים.

בתאריך 5.8.95 מפנים המשיגים מכתב אל יצחק טל ובו כותבים כי כבר ביום 3.8.95 התקשרו טלפונית ממקום מושבם בדנמרק אל מיכל רובינס (עובדת מזכירות הקיבוץ) והודיעו לה כי כוונתם לשוב אל חיי הקיבוץ. בהמשך המכתב מסבירים המשיגים מדוע בוששו מלענות על המכתב בזמן שהוקצב להם (20:00 בערב ליום 4.8.95) ולטענתם הדבר אירע מכיוון והנמען אליו נשלח הפקס ממוקם במרחק רב ממקום מגורם, כך שלא נתאפשר להם להגיע במועד האמור.

יום למחרת (6.8.95) שולחים שוב המשיגים מכתב אל מר יצחק טל ובו כותבים כי חרף מה שהודיעו במכתב הקודם הרי שהם החליטו להישאר שנה נוספת בדנמרק.

ביום 16.8.95 התקבל פקס אצל המשיגים ממר טל ובו נכתב שמכיוון והמזכירות לא אישרה שנת חופש נוספת הרי שהקיבוץ רואה שהמשיגים חדלו להיות חברים בו.

 

דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים על עובדות אלו, סלע המחלוקת בין הצדדים נעוצה בציר הזמן המתחיל מאוגוסט 95 ועד היום, וביתר דיוק לפרשנות התנהגותם של המשיגים והקיבוץ מתאריך זה.

 

לשאלת חברותם של המשיג נתמנה עו"ד טל בראון מנהל המחלקה המשפטית במשרד רשם האגודות השיתופיות ובדו"ח חקירה שהונח על שולחני ביום 28.5.02 המליץ החוקר שלא לראות במשיגים כחברים. לאחר שנוכחתי שהדו"ח הנ"ל לא מיצה את כל המחלוקות שבין הצדדים הוריתי אל החוקר בתאריך 15.7.04 להשלים את החקירה, וכך ביום 22.12.05 הונח לי בשנית דו"ח החקירה כאשר מסקנתו של החוקר הייתה זהה למסקנה הראשונית בשינויים מזעריים. השונות בין דו"ח החקירה הראשון לשני הינו במועד בו הופסקה חברותם של המשיגים בקיבוץ, כך כאשר בדו"ח הראשון המליץ החוקר בפניי שלא לראות את המשיגים כחברים מתאריך 1.8.95 ואילו בדו"ח השני תיקן החוקר את המלצתו באומרו שהמשיגים חדלו מלהיות חברים בתאריך 6.8.95. נהיר כי 5 ימים אלו אין בהם בכדי להפוך את התרשמותו של החוקר בעת הראשונה, על פניה. מכאן ההשגה.

 

עיקר טיעוני המשיגים:

 

המשיגים טוענים כי כל שרשרת פעולתם מתחילת חודש אוגוסט 95 נבעה מהטעות שהייתה להם כאילו ומזכיר הקיבוץ יצחק טל יכול היה להציב להם אולטימטום בדבר חזרתם לקיבוץ. כל הפעולות שנעשו מאז אירעו מפאת שהמשיגים לא ידעו כי אין תוקף משפטי לדבריו של מזכיר הקיבוץ.

 

לטענת המשיגים עוד קודם שקיבלו את הודעת הקיבוץ בדבר עזיבתם החד צדדית, הרי שהם פעלו והכינו את כל הפעולות הנדרשות לשם חזרתם לקיבוץ, והן, התפטרות ממקום עבודתם, הזמנת כרטיסי טיסה וכו'.

 

המשיגים טוענים כי אף ששלחו מכתב מפורש ובו ציינו כי אינם עתידים לשוב לקיבוץ לעת ההיא, הרי שמכתב זה נכתב בסערת רגשות ולא ביטא על אמת את כוונתם. לצורך טענה זו צירפו המשיגים חוות דעת גרפולוגית אשר אבחנה את המכתב כנכתב מתוך לחץ.

 

המשיגים טוענים כי ימים ספורים לאחר משלוח מכתב זה התקשר מר סרוסי והודיע למר טל כי אין מדובר במכתב זה כהודעת עזיבה אלא בתגובה ספונטנית ורגשית לאולטימטום שהוצג להם וכי בהחלטתם של בני הזוג היא שעם תום התקופה לחופשתם המאושרת ישובו בני הזוג לקיבוץ. לאור זאת שמר טל מכחיש קיומה של שיחה זו צירפו המשיגים בדיקת פוליגרף אשר לטענתם נמצא בה כי מר סרוסי דובר אמת.

 

לטענת המשיגים המכתב שנשלח ע"י מזכיר הקיבוץ בתאריך 16.8.95 ובו נרשם כי הקיבוץ רואה במשיגים שעזבו את הקיבוץ, הרי שממכתב זה ניתן ללמוד כי הקיבוץ לא הסיק מן המכתב הקודם ששלחו המשיגים כמבתב בדבר הודעת עזיבה שאלמלא כך מה טעם ראה הקיבוץ לשגר מכתב זה.

 

המשיגים קובלים על כך שהקיבוץ התעלם לחלוטין מבקשות הבוררות שביקשו לנהל וכן מהודעתם הטלפונית לשוב ולהתגורר בקיבוץ עם תום חופשתם.

 

לעניין דו"ח החקירה שהוגש, טוענים המשיגים כי החוקר התעלם מכל המסמכים אשר הוצגו בפניו ואשר לדעתם מראים מעבר לכל ספק כי בני הזוג סרוסי ערכו הכנות לשם חזרתם לארץ, לרבות התפטרות ממקום עבודתם, הזמנת כרטיסי טיסה וארגזי מטען, כך שמדברים אלו ניתן ללמוד כי המשיגים נחושו לשוב ולהתגורר בקיבוץ.

 

המשיגים מעלים בסיכומיהם שלל טענות של חוסר תום לב מצד הקיבוץ בנוהלו את עניין חברות המשיגים בו. כך למשל מצביעים על מריבות וטרוניות אשר קיימות בין הנפשות הפועלות בקיבוץ לבין המשיגים, ויחסים עכורים אלה הם הגורמים להתעללות, כלשונן של המשיגים, שנהג הקיבוץ עימם.

 

המשיגים סוברים כי כל עניינם כמו גם סקר שערך הקיבוץ בפני חבריו האם להשיב את המשיגים לחברים מן השורה, היה מגמתי, כאשר העובדות שהוצגו בפני חברי הקיבוץ ייצגו צד אחד בלבד, תוך סילוף המסכת העובדתית לרעתם של המשיגים.

 

לטענת המשיגים אין באולטימטום שהציג להם מר יצחק טל ולפיו באם לא יענו המשיגים על כוונתם לעניין עתידם הרי שפסקו מלהיות חברים, אף תוקף משפטי ועל כן יש לראות בהודעה זאת כבטלה.

 

לטענת המשיגים חרף שהודיעו במכתב מיום 6.8.95 שהינם מתכוונים להמשיך ולהתגורר בדנמרק ולא לשוב אל הקיבוץ, הרי שאין לראות בהודעה זו כ"הודעת עזיבה". לצורך זה נתמכים המשיגים בפסיקה כגון ה"פ 4147/00 שק נ' קיבוץ בית ניר ובהתאמה לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האג"ש. מפסקי דין אלה עולה שלצורך עזיבה של המושב נדרשת ניתוק מוחלט מחיי הקיבוץ, דבר שלא נתקיים אצל המשיגים.

 

 

עיקר טיעוני המשיב:

 

המשיב דוחה את טענות המשיגים מכל וכל. לטענתו בחינת התנהלות המשיגים עצמם, מהתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 1995 (תום התקופה המאושרת), מובילה למסקנה שהמשיגים לא גמרו אומר בליבם לשוב ולהתגורר בקיבוץ לכשתסתיים חופשתם.

 

לעניין טענת המשיגים כי נתכוונו לחזור ולהתגורר בקיבוץ אלמלא הוצב להם אולטימטום, טוען המשיב כי המסמכים שצורפו מטעם המשיגים מוכיחים היפוכם של דברים. כך למשל עולה ממסמך שצורף שעבודתה של המשיגה 2 נתעתד לבוא לידי סיום בתאריך 31.8.95 ולא כפי שטענו שהמשיגה התפטרה מהעבודה לפני חודש אוגוסט למען לחזור לקיבוץ. עוד טוען המשיב כי בכל הקשור לכרטיסי הטיסה שהוזמנו ע"י המשיגים בכדי לחזור לארץ אינם הוכחו ואין נתמכים בראייה כל שהיא.

 

המשיב טוען כי אף בהיעדר כל מכתב בין הצדדים, חדלה חברותם של המשיגים בקיבוץ, כאשר תקנון הקיבוץ בסעיף מספר 35 קובע שבמקרה וחבר לא שב להתגורר בקיבוץ בתום התקופה שאושרה לו לחופשה, הרי שחברותו פוקעת. כך לטענת המשיב אין צורך במעשה אופרטיבי מיוחד לשם הוצאת המשיגים מהחברות, אלא די בכך שלא מילאו אחר חובתם.

 

לעניין טענת המשיגים כאילו והקיבוץ שם לו למטרה להכשיל את המשיגים מלהיות חברים ועל כן שלח מכתב בפקסימילה לכתובת המרוחקת מביתם, משיב הקיבוץ כי הפקס שנשלח ובו בקשה להשיב עליו עד לאותו היום, הינו מספר פקס שנשלח לראשונה ע"י המשיגים אל הקיבוץ. המשיגים לא התריעו בפני הקיבוץ כי מכשיר פקס זה הינו מרוחק מביתם.

 

המשיב טוען שלא ניתן לראות במשיגים כחברים מכיוון ולא תתאפשר חברות בשלט רחוק. חברות אשר במסגרתה מתגורר החבר מחוץ לתחום המשיב, תוך הפרדה גיאוגרפית, כלכלית וחברתית מוחלטת בין המשיגים לקיבוץ, אינה חברות.

 

 

דיון והחלטה:

 

בטרם אדון לגופה של סוגייה אפתח במספר מילים המופנות אל המשיגים. בסיכומים שהגישו לי ניכרים הדברים כאילו והינם מטילים דופי בכל הנקרה בדרכם וככל העולה על רוחם. המשיגים מיחסים לבעלי התפקידים בקיבוץ, דברים חמורים עד כדי שקרים גסים ופעולות המהולות במניעים אישיים "לחסל פוליטית" את חברותם של המשיגים בקיבוץ. אומר על אתר, כי דרך זו אינה ראויה ובעת שבעל דין מתבקש לטעון טיעוניו, ראוי שיעשה זאת בדרך נאותה ואצילה מבלי למהול את דבריו בדברי שיטנה ומדון. נדמה כי בכל עת בו מגיעים המשיגים למבוי סתום בטענתם ובעובדות המוצגות בפניהם והמכחישות את עמדתם, בוחרים הם לחמוק מטענות אלו באמתלה של סכסוך אישי בין הקיבוץ לבינם. גם הדרך בו התייחסו המשיגים להליך החקירה ולהמלצה שהניח החוקר, יש בה להתרשם שוב מהתנהגותם של המשיגים, כאשר לאורך כל הדרך טוענים, כאילו ולחוקר אינטרס אישי להתעלם מטענתם וכבר בראשית הדרך קבע לעצמו למטרה לקבל את עמדת הקיבוץ. דברים אלו אינם מקובלים עליי. אם לא חברי הקיבוץ, לפחות החוקר לית מאן דפליג, שהינו אובייקטיבי לחלוטין בכל הנוגע לסוגייה זו, ועל כן מוטב היה והמשיגים היו חוסכים כלפיו את שבט לשונם.

 

זאת ועוד התרשמותי הכללית היא כי המשיגים מפנים אצבע מאשימה לכל הנוגעים בסוגיה זו תוך טענתם כי הולכו שולל, הוטעו וקופחו ע"י אנשי הקיבוץ. אך אף לפני שבודקים עומקה של סוגיה, בנקל ייאמר כי למשיגים יד בכל הקשור למסכת האירועים המתוארת לעיל ושתתואר להלן. בכלליות ייאמר כי המשיגים עזבו את הקיבוץ לחופשה מאושרת (תרתי משמע) ומאז הם ומזכירות הקיבוץ יחדיו, היו שרויים בחוסר הבנה לעניין המשך דרכם. כך שהפניית אצבע מאשימה אך ורק כלפי הקיבוץ יש בכך משום "אין אדם רואה נגעי עצמו".

 

אחר שהבעתי מגינת ליבי מהתנהגות המשיגים, אתייחס למחלוקת שבין הצדדים. כאמור, המשיגים יצאו לחופשה שאושרה ע"י הקיבוץ למשך חודש, מיולי 93 עד לאוגוסט 93. לאחר מכן, לבקשת המשיגים אושרה הארכת חופשתם למשך שנתיים עד לאמצע חודש אוגוסט 1995. כבר מעובדה זו ניתן אולי ללמוד את רוח הדברים בו ניהלו המשיגים את זיקתם אל הקיבוץ. נראה שתחילה חפצו המשיגים לקחת חופשה קצרת מועד אך בשביל שינוי אווירה מהחיים הקיבוציים, אך כנראה בהיותם בחופשתם קרץ להם האיזור בו שהו ועל כן ביקשו מהקיבוץ לאשר להם להאריך את החופשה זמן רב ביותר ממה שביקשו בעת הראשונה. נראה שהקיבוץ החליט לנהוג בהם כבית הלל ונענה לבקשתם. עד לעת הזאת התנהלו הצדדים תמימי דעים ללא כל מחלוקות. ציר הזמן שעליו נסוב הויכוח הוא מעת בקשתם השלישית של המשיגים להאריך להם שוב את החופשה. בקשה שלישית זו נדחתה ע"י הקיבוץ, וכפי הנראה, המשיגים בחרו לפעול באופן חד צדדי ולהמשיך את החופשה חרף הסכמת הקיבוץ.

 

האמת ניתנה להיאמר, כי הקיבוץ בתקנונו ובהסכם שחתם עם המשיגים, ניאות להתייחס למקרים כגון דא. בסעיף 7 להסכם שנחתם עם המשיגים נכתב כהאי לישנא:

"הסתיימה תקופת החופשה של החבר, החבר מתחייב לחזור לקיבוץ כאמור כיחידה משפחתית, אלא אם אחד מבני הזוג חו"ש הלך לעולמו כי אז מותרת שיבת החבר כיחיד."

 

ובהמשך בסעיף 8 מוטלת הסנקציה על חבר שלא מילא אחר הוראות סעיף 7:

"לא חזר החבר לקיבוץ עם תום תקופת החופשה או חזר כבודד ולא כיחידה משפחתית שלא עקב פטירת אחד מבני הזוג יראו באי החזרה של החבר או בחזרתו שלא כיחידה משפחתית משום מתן הודעה מצידו על הפסקת חברותו ביבוץ מרצונו ועזיבת הקיבוץ."

 

כפי הנראה אין חולק על העובדות הבאות. ראשית, על הסכם זה חתומים המשיגים בכתב ידם. שנית, המשיגים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי. על כן תמוה לי מהיכן שואבים המשיגים את זכותם לשוב לחיי הקיבוץ כחברים לאחר שלא מילאו באופן הנחרץ ביותר חובתם לשוב לקיבוץ כיחידה משפחתית לאחר תום החופשה המאושרת.

 

המשיגים נצמדים לזוטי דברים בטענתם. הם משליכים עיקר יהבם על מכתבים שנשלחו אליהם בשל הפורמליסטיות שמזכירות הקיבוץ מנהלת. הלכה למעשה הקיבוץ לא נדרש לשלוח ולו קורטוב של מכתב אל המשיגים לעניין המשך דרכם ועתידם, אלא די בכך שלא שבו לקיבוץ בכדי להפקיע אותם מהחברות. ניתן היה לדון בטענתם של המשיגים במידה והיתה מחלוקת בין הצדדים האם בפעם השלישית אישר להם הקיבוץ את החופשה, אך בשעה שגם המשיגים עצמם מודים כי לא אושרה להם החופשה אם כן מנין להם הטענות שהם זכאים להישאר כחברים.

 

סעיפי ההסכם ברורים מאין כמותם. לא כתוב בהם ולו מילה אחת המטילה בספק את משמעות אי החזרה אל חיי הקיבוץ. כל בר דעת היודע קרוא וכתוב מבין את הנאמר בהסכם זה, והוא, שבמידה והמשיגים לא ישובו בתום החופשה, אזי יחדלו אוטומטית מלהיות חברים בקיבוץ.

 

הגדיל לעשות ב"כ המשיגים אשר כותב בסעיף 52 לסיכומיו בזו הלשון: "מאז ועד היום, התעלם הקיבוץ מבני הזוג סרוסי ואינו מאפשר את חזרתם, תוך התעלמות מההסכם המפורש עימם". הקורא משתומם, שלא לומר מתקומם, לנוכח דברים אלו. המשיגים הם אלו שהתעלמו לחלוטין מההסכם שנחתם עימם ובעזות הם טוענים להפרת ההסכם מטעם הקיבוץ. על כך בדיוק נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל".

 

אך לא די בכך. מחדלם של המשיגים לא תם בכך. המעיין בהתנהגותם של המשיגים לאחר שלא אושרה להם החופשה, ישכיל כי המשיגים הביעו עמדתם החד משמעית לעניין הפסקת חברותם בקיבוץ. אמנם כיום לאחר עשור מאז לא שבו המשיגים לקיבוץ, אולי ומתחרטים המה על החלטתן הנושנת, אולם לא ניתן להשלים עם זאת שכיום הינם מנסים להשיב את הגלגל אחורה ולגלגל את האשמה על כולם מלבד עצמם.

 

לאחר שפנו המשיגים לאפשר להם להמשיך ולשהות בחופשתם שבדנמרק ובקשה זו נדחתה, השיבו המשיגים במכתב בכתב ידם הנושא תאריך 26.6.95, זמן די והותר לפני תום החופשה המאושרת, ובו מביעים עמדתם להמשך חייהם בקיבוץ. המכתב מועתק באותנטיות מושלמת, מילה במילה, עם מעברי השורה וטעויות הכתיב מהמקור.

יעקוב שלום,

הננו להודיעך בזאת כי אנו מודעים לכך שעם תום תקופת החופשה מהקיבוץ לא ניהיה עוד חברים בעין גב

מכל מקום במשך חודש יולי הקרוב נגיע ארצה לחופשת הקיץ לטפל במה שצריך

בהזדמנות זו אנו מבקשים להודות לך על שטיפלתה בזמנו בפניתנו להארכת החופשה ועוד.

אנו מעריכים זאת מאוד.

בשמי ובשם מאיה

בתודה משפ' סרוסי.

 

אגב, למכתב זה לא מתייחסים המשיגים כלל, ומבחינתם אף שלא כופרים בקיומו לכאורה מתעלמים מתוכנו, ולא בכדי. התעלמות המשיגים נובעת מכך שמבחינת וקטור ההתרחשויות שבין המשיגים לקיבוץ, הרי שמכתב זה קדם לתקופה שבו טוענים המשיגים שהופעל עליהם לחץ ואולטימטום בכדי להודיע לאן מועדות רגליהם.

 

הרואה מכתב זה לא נזקק לעוד שמץ של ראייה בכדי ללמד את כוונתם של המשיגים לעניין חברותם בקיבוץ. המשיגים החליטו, הכריעו, קבעו, גמרו אומר, גמרו בדעתם, התירו את הספק, גמלו החלטה בליבם ועוד שלל כינויים עבריים המבטאים גמירות דעת מוחלטת, לחדול מלהיות חברי קיבוץ ולהתחיל בחיים חדשים מעבר לים. כאן המקום לציין, שבמושבם שבדנמרק לא שהו המשיגים כיושבי קרנות ובטלים ממלאכה, אלא עבדו במשרה מלאה, דבר המעיד על ניהול חדש של אורח חיים. כאמור, אף במכתב זה די בו בכדי לא להיענות לבקשת המשיגים לשוב ולקבלם כחברים בקיבוץ.

 

בחזרה אל ציר הזמן הדמיוני בו שרטטתי את חילוקי הדעות שבין המשיב למשיגים, עיקר חיציהם של המשיגים מופנים לתקופה של חודש אוגוסט 95 בו נדרשו המשיגים לשוב לחיי הקיבוץ שאלמלא כן יראו בהם כמעוניינים לעזוב את חיי הקיבוץ. בתחילת חודש אוגוסט שלח מר יצחק טל מכתב בפקס אל המשיגים בדרישה להשיב עליו עד לערבו של יום. למעשה, לא הזדמן למשיבים להגיב לתוכן המכתב באותו היום אלא למחרת. כך ביום 5.8.95 משיבים המשיגים במכתב מנומק את השתלשלות האירועים. המכתב הרלוונטי לענייננו הינו מכתב הנושא תאריך 6.8.95 ובו נכתב:

"שילשום בתאריך ה- 4.8.95 התקבל פקס מימך ובו ציותה את השעה 20:00 אשר לאחריה תיתיחס אלינו כאל מי שאינם חוזרים.

תשובתי אליך ביום ה-5.8.95 תארתי בפניך את השתלשלות העינינים.

יחד עים עים זאת קיבלנו את קביעתך זו!

ואז החלטנו כי נשאר שנה נוספת בדנמרק ובכך נאפשר למאיה לממש את רצונה לנהל את בית האבות המקומי וכן ללמוד ולהשתלם בשפתה ולהעלות את רמתה המקצועית!

לאחר החלטתינו זו,

התקבלה הבוקר לפתע שיחת טלפון ממיכל רובינס ששוחחה עם מאיה – מיכל דיברה על אי הבנה שנוצרה וביקשה תשובה בהקדם.

אנו החלטנו לעמוד בתוכניתינו (נמסר למיכל) להשאר שנה נוספת בדנמרק ועים תום שנה זו אולי נפנה לעין גב לגבי אפשרות חזרה.

כל תשובה תהיה אשר תהיה תתקבל בהבנה.

כמו כן נודה לך טשי באים תודיעינו האים ומתי להגיע למשק על מנת לטפל בציוד ועוד!

בתודה ובברכה

משפ' סרוסי"

 

שוב, מילים אלו הינן העתק אותנטי למכתב המשיגים. לטענת המשיגים אין במכתב זה תוקף משפטי בכדי להפסיק חברותם מן הקיבוץ מכיוון ומקורו בטעות. לשיטת המשיגים לולא היו יודעים שמכתבו של מר יצחק טל מזכיר הקיבוץ אינו בסמכות או אז לא היו נענים לכך, על כן לשיטתם אין לייחס חשיבות למכתב זה. כמו כן כאמור לעיל, המשיגים צירפו חוות דעת גרפולוגית המוכיחה לשיטתם, כי המכתב יצא תחת ידי המשיגים כשהם נתונים בלחץ נפשי. על טענות כגון דא, יש לדחותן ממכלול סיבות.

 

ראשית, כפי שהסברתי לעיל, מכתב זה אינו המכונן בעניין יחסי המשיגים בקיבוץ. הקונסטרוקציה הנצרכת בכדי להוציא את המשיגים מחברים בקיבוץ, אירע בעת שלא שבו לקיבוץ בתום החופשה. בתקנון הקיבוץ ובהסכם שנחתם עם המשיגים לא הוצרך אף תיעוד בכתב על רצונם של המשיגים בכדי להכריע אם יוותרו כחברים אם לאו, אלא נקבע, שדי בכך שהחבר לא מילא את חובתו האקטיבית לשוב אל הקיבוץ, בכדי להוציאו מלהיות חבר בקיבוץ. ואכן אין מחלוקת כי המשיגים לא חזרו, ודי בכך.

 

שנית, עם כל הכבוד לחוות הדעת הגרפולוגית, לא אכחד ואומר שחוות דעת זו הינה בליטראלית לחלוטין מעיני המתבונן. חוות הדעת כבודה במקומה מונח, אך בבואי לדלות את הלך הרוח בו היו שרויים המשיגים בכתיבת המכתב, אסתפק בקריאת הטקסט כשלעצמו בכדי ללמוד על כך. במכתב המדובר מופיעים שלל משפטים המלמדים באופן ברור כי המשיגים קיבלו את החלטתם מרצונם החופשי ולא כעובדה שנכפתה עליהם. הקורא את המכתב מתרשם מכך, שנחה דעתם של המשיגים להמשיך ולהתגורר בדנמרק תוך שמצאו את ייעודם, וכלשונם "....נאפשר למאיה לממש את רצונה לנהל את בית האבות המקומי וכן ללמוד ולהשתלם בשפתה ולהעלות את רמתה המקצועית..". עם כל הכבוד למשיגים, ומבלי להטיל דופי באמינותם,  משפטים כגון אלו מלמדים על גמירות דעת מוחלטת ולא כהתפרסות וצייתנות כפויה לדעתו של מזכיר הקיבוץ.  המשיגים מנסים לשוות למכתב זה "הנפת דגל לבן" שלא ברצונם בו בזמן שלשונם מסגירה את ההיפך הגמור. זאת ועוד בהמשך המכתב תמהים המשיגים מדוע לא הובנה כוונתם דיו על רצונם להמשיך ולהתגורר בדנמרק ולא לשוב אל הקיבוץ, וכלשונם "התקבלה הבוקר לפתע שיחת טלפון ממיכל רובינס ששוחחה עם מאיה - מיכל דיברה על אי הבנה שנוצרה וביקשה תשובה בהקדם...", משל אמרו המשיגים מדוע מסרבים בקיבוץ לקבל את רצוננו להמשיך להתגורר מחוצה לו.

 

לא למותר לציין, את תוכן המשך המכתב בו אומרים המשיגים שהם בהחלט יבינו את הקיבוץ אם יוציא אותם מלהיות חברים בו. אף ההמשך מלמד שהמשיגים העדיפו לסיים בעין יפה את ההתקשרות עם הקיבוץ והודו לו לעתיד, במקרה ויחליטו לחזור לארץ ויאות הקיבוץ לקבלם חזרה אליו כחברים. לסיכום לעניין זה ייאמר, כי מכתב זה מעיד כשמש בצהריים על גמירות דעת נחרצת ואבסולוטית של המשיגים ולפיה אינם מעוניינים להיות עוד כחברי קיבוץ.

 

אכן אולי דבריהם של המשיגים כיום ובטענות המלודרמטיות המועלות בסיכומיהם בהקשר זה מעוררים אהדה אצל הקורא, אולם, בסופו של יום האינדיקציה העיקרית לקיומה של גמירות הדעת של המשיגים לעקור עצמם מן הקיבוץ ולחדול מלהיות חבר בו, הינה במובנה האובייקטיבי, אשר היתה בעצם המכתב אשר שלחו המשיגים אל הקיבוץ ובו הודיעו על כוונתם החד משמעית. הדברים אשר מוצגים כיום מפי המשיגים הינם טמירים לחלוטין מהמכתבים שהתייחסתי אליהם.

 

צא ולמד כי לאורך כל הדרך ובאופן קונסיסטנטי לשנים הרלוונטיות של התביעה, הביעו המשיגים את רצונם לפרוש מחיי הקיבוץ. רצון זה נלמד הן על ידי התנהגות המשיגים והן על ידי האיגרות ששוגרו מידם, אך כיום זועקים המה חמס על הקיבוץ, בטוענם כי כל פועלם בעבר היה משום שראו את צל ההרים כהרים. דעתי היא כי להיענות לגעיית ליבם המאוחרת, יהיה בכך משום קיפוח ואי צדק כלפי הקיבוץ.

 

בשילהי הדברים אתייחס לעוד עניין אימננטי בהליך זה. המשיגים, כיום לאחר כ-13 שנה שאינם מתגוררים בקיבוץ מבקשים להכיר בהם כחברים. גם במקרים בהם ופעמים ניתן לנקוט באקסגרציה מסויימת בכדי לסטות מן הדין למען כללי הצדק, דומה כי אין הדין כך במקרה שלפנינו. אמנם המשיגים מנסים לשוות כאילו ומשך כל שהותם מחוץ לקיבוץ היו "הם במזרח וליבם במערב" קרי, אמנם שהו מחוץ לקיבוץ פיזית, אך למעשה ייחלו כל העת לחזור אליו, הרי שאין לייחס לכך חשיבות. אין חולק שמשך זמן כה רב לא נתקיימה שום זיקה בין הקיבוץ למשיגים - מלבד הליכים משפטיים - וכל אורח חייהם על הספקטרום הרחב שלו מתנהל הרחק הרחק מעבר לים, הרי שלהורות לקיבוץ להכיר כיום במשיגים כחברים, יהיה בכך משום לקצץ בנטיעות של מוסד הקואופרציה.

 

לאור כל האמור לעיל לא מצאתי טעם להתערב בהמלצת החוקר ודעתי כדעתו.

 

בנסיבות המתוארות אין צו להוצאות.