גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע''מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע''מ

 

החלטה

 

עסקינן בבקשה למתן צו לפדיון מניות ריאלי מצד המשיבה אל המבקש. צו שכזה ניתן על ידי הרשם ובסמכותו בהתאם לסעיף 11 לפקודת האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג-1973.

 

עיקרי העובדות שלעניין:

המבקש הינו אגודה שיתופית, המסווג כ"מושב עובדים" וביום 12.13.1953 נתקבל כחבר במשיבה תוך רישום בפנקס החברים.

 

לבקשת המבקש והמשיבה, התנהלה חקירה עפ"י סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות, לצורך בדיקה האם המבקש הינו חבר במשיבה. ביום 28.10.2003 קבע החוקר עו"ד דורון דינאי (להלן: "החוקר") כי על סמך כל החומר שהונח בפניו וחקירת הצדדים, המבקש חדל להיות חבר בתנובה.

 

 

ממצאי החקירה העלו כי, ביום 9.8.1978 לאחר ישיבה במזכירות תנובה ומתן הודעה למבקש, הוחלט על הפסקת חברות המבקש במשיבה ומחיקתו מפנקס החברים. פעולה זו מטעם המשיבה באה משום, שלדעתה, התנהגותו של המבקש, כאשר חדל מלשווק תוצרתו החקלאית באמצעות תנובה, מפרה את עקרון השוויון שהונהג על ידי תנובה. הפרת עיקרון השוויון והפסקת שיווק תוצרתו החקלאית של המבקש נוגדת את תקנון תנובה ומהווה עילה להפסקת החברות. עוד קבע החוקר כי המבקש מעולם ולא חידש חברותו בשנית.

 

כאן המקום לציין כי בדו"ח שהגיש החוקר, צויין מפורשות כי אין מעניינה של  החקירה לקבוע לעניין פדיון המניות של המבקש. החוקר הדגיש כי במידה וישנן עדיין מניות של המבקש שטרם נפדו ע"י המשיבה, אין בסמכותו לקבוע האם ייפדו בערכן הריאלי או הנומינאלי. סמכותו של החוקר לנהל חקירה הינה לאותם נושאים שלהם נדרש, ומכיוון שלא נדרש ללבן סוגיה זו, הרי שקביעת מסמרות בעניין זה תהווה חריגה מסמכות מטעם החוקר.

 

ביום 8.9.2004 פנה המבקש אל המשיבה בכדי לבדוק מה עלה בגורלן של המניות. תשובתה של המשיבה ניתנה ביום 14.10.2004 ובו השיבה כי אין מקום לכל הידברות כיון שהעילה התיישנה. ביני לביני נתקיימה התכתבות בין ב"כ המבקש למשיבה על נושא ערך הפדיון, עד שביום 7.5.2005 נתקבל מכתב מאת רו"ח מיקי בורשטיין מטעם ברית פיקוח, ובו שוערכו מניות המבקש נכון ליום 31.12.2004 על סך 147,601.55 ₪.

 

ביום 27.11.2007 נתקבל בשנית מכתב אצל הרשם ע"י רו"ח דוד אצער מברית פיקוח ובו נכתב, כי למבקש 8931 יחידות השתתפות במשיבה ("יחידת השתתפות" הינה כינוי נרדף של המשיבה ל"מניה"). חישוב זה נעשה בהתאם לנוסחת חישוב יחידות השתתפות כפי שנקבעה בועידת תנובה 1999. (יוער כי במכתב שנשלח צוין, כי הרלוונטיות ליחידות ההשתתפות שנותרו, היא אך ורק במקרה והמבקש עדיין חבר במשיבה).

 

לאור זאת מתקיים ההליך הנוכחי, ובו נתבקשתי לתת דעתי מה דינן של מניות המבקש. האם על המשיבה לפדותן ואם התשובה לכך חיובית האם הפדיון יהיה על פי ערכה הריאלי או הנומינאלי של המניה. באמרת אגב ייאמר, כי בקשה זו הינה בהמלצת בית המשפט המחוזי בירושלים ועל פי הסכמת המשיבה.

 

עיקר טיעוני המבקש:

לדעתו של המבקש נסיבות פעילותה הכלכלית של המשיבה מחייבות מתן צו (ע"פ תקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)) מאת הרשם לפדיון ריאלי של המניות. המבקש בעיקרי טיעוניו העלה פסיקה רבה לצד מאמרים רבים מן התקשורת כאשר יש בכך - לדעת המבקש - להעיד, כי המשיבה מתאפיינת כאגודה פיננסית-מסחרית בעלת פעילות כלכלית ענפה.

 

לטענתו של המבקש סיווגה של המשיבה אינו כשל אגודה חקלאית, אלא היא מקיפה שיווק, עיבוד תעשייתי, הקמת מפעלי תעשייה, רשתות שיווק והפצה, רכישת והחזקת חברות בת רבות, פעילות בינלאומית ערה, ולאחרונה אף קיימה המשיבה מהלך למכירת 51% ממניות חבריה למשקיע חיצוני.

 

המבקש סובר כי פעילותה הכלכלית הענפה של המשיבה, יש בה בכדי לחייבה פדיון ריאלי של מניות חבריה, מכיוון והרציונאל לפדיון נומינאלי של אגודה חקלאית הקיים בתקנות האגודות השיתופיות, נכון לאגודה חקלאית מזערית אך לא למשיבה המצטיירת יותר כתמנון עסקי רב זרועות.

 

המבקש נתמך בטיעוניו בפסיקה הקובעת כי, אפיונה של אגודה הינו על פי המבחן המהותי של פעילותה ולא המבחן הצורתי-פורמאלי. הנה כי כן חרף ומבחינה פורמאלית אולי יש לראות בתנובה כאגודה חקלאית, הרי שמבחינה מהותית אין דין תנובה כדין אגודה חקלאית, אלא כמרכז שיתופי לשיווק.  

 

כך למשל מביא המבקש את דברי כב' השופטת בינייש בע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, תק-על (4) 2007 בו העדיף ביהמ"ש את המבחן הפונקציונאלי של פעילותה המסחרית של המשיבה על פני סיווגה הפורמאלי.

 

אין לחסום את המבקש בטענת העדר מעמד, טענת סף אשר תשלול ממנו את מתן הצו ע"י הרשם, ואף אין סמכות לרשם לעשות זאת. כתמיכה לטענה זו נעזר המבקש בבג"צ 230/78 שהם ואח' נ' שר הפנים ואח' פ"ד לד(3), 208 ואת ע"א 708/83 שלב נ' ברית פיקוח, פ"ד מ(1), 172 בו חלקם של העותרים אינם חברי האגודה, ולמרות זאת דרישתם אינה נדחתה בשל העדר מעמד, הרי שניתן לדרוש שינוי סיווג אף מי שאינו חבר, דברים קל וחומר כאשר המבקש במקרה הנוכחי היה חבר לשעבר, עובדה המעניקה לו את הזכות לדרוש מתן הצו.

 

עוד טוען המבקש כי מעמדו כחבר לשעבר אצל המשיבה ומכיוון וטרם נפדו מניותיו מידי המשיבה, מקנה לו "מעמד" לבקש את הצו המבוקש בנידון. על אף שהחברות במשיבה הופסק אך כיוון ועדיין המשיבה מחזיקה מניות של המבקש הרי שהמבקש הינו כ"בעל עניין" במשיבה.

 

המבקש אף סובר כי נוסף לעובדת היותו כבעל עניין במשיבה והמקנה לו מעמד לפנות אל הרשם בבקשה למתן צו, הרי שיש לראות במשיבה כ"נאמן" של המבקש, ובמבקש כ"נהנה" של המשיבה. המבקש מסתייע בעמ"נ (י-ם) 312/05 חצב מושב עובדים נ' תנובה, בה קבעה כב' השופטת צור כי תנובה הינה נאמנה של מושב חצב כאשר הלה החזיקה באחזקות ההון של המושב.

 

עוד טוען המבקש כי היחסים בינו למשיבה כנאמן ונהנה, יכולים שיילמדו לאור תיקון תקנון המשיבה. מניות המבקש מוחזקות בידי המשיבה מאז ומתמיד, אינן סחירות ואינן ניתנות להעברה לידי ידיים אחרות, כך שבעלי המניות כלואים בידי המשיבה. העדר יכולת לסחור במניות מביאות לידי החזקה בנאמנות של המניות.

 

המבקש סבור שכאשר המשיבה היא נאמן ומי שמנפיקה את המניות הנצברות על שם המוטב, ראוי לה לנקוט זהירות כפולה ומכופלת טרם מחיקת מניות המוטב ללא תמורה. מחיקה חד צדדית כזאת מהווה הפרת חובת הנאמנות כלפי המוטב ועיבוי ערך מניות של מי שעדיין חברים בתאגיד הנאמן. פעולה שכזאת ראוי שתימנע הן במובן המוסרי הכלכלי.

 

עיקר טיעוני המשיבה:

הבקשה למתן צו מאת הרשם הינה גלגול חמישי של המבקש בניסיון לשנות את מנגנון פדיון המניות של תנובה ממנגנון של פדיון מניות נומינאלי לריאלי, כאשר המבקש עצמו אינו חבר כלל בתנובה, ובכך נעדר ממנו האפשרות לפנות אל הרשם בבקשה זו.

 

עוד מוסיפה במשיבה כי תקנון האגודה הנוכחי של תנובה ושאושר על ידי הרשם קבע כי הפדיון יהיה נומינאלי ובמקביל ניתנה לכל חבר אפשרות לפדות את המניות שלו בערך ריאלי ורבים מהחברים ניצלו הזדמנות זו וא"כ אין לרשם להתערב בסוגייה זו.

 

סמכותו של הרשם להוציא צו ע"פ הסמכות הנתונה לו מסעיף 11 לפקודת האגודות השיתופיות הינה צו פרוספקטיבי אך לא רטרואקטיבי, קרי נפקותו של הצו יכולה שתבוא לידי ביטוי אך בחבר שייצא מחברותו לאחר מתן הצו אך לא על מי שחדל להיות חבר עובר למתן הצו.

 

כל תביעתו של המבקש בדבר אי פדיון מניות תנובה שהיו בידיו הינה תביעה כספית בלבד כאשר המבקש ידרוש דמי הפדיון בסכום הנגזר מהוראות תקנון תנובה, תביעה אשר קרוב לוודאי התיישנה לפני שנים ארוכות.

 

לאחר שעיינתי בחומר שהוצג בפניי הריני מחליט כדלקמן:

הסוגיה של השבה בערך נומינלי או ריאלי או הקניית ערך נומינלי או ריאלי למניה בתאגיד, זכתה לדיונים רבים ולפסיקה רבה. ברוב הדיונים הנוגעים לפדיון מניה, מתקיים בדרך כלל ריטואל קבוע: המבקשים דורשים שינוי סיווג האגודה מאגודה חקלאית לאגודה יצרנית ו/או אגודה לשירותים, כאשר יש בשינוי סיווג שכזה להשפיע באופן ישיר על ערך המניות שבידי החברים שיוצאים.

 

ובמה נשתנה דיון זה מכולם? שבדיון זה, בנוסף לריטואל הקבוע, ישנה סוגיה חדשה אשר יכולה להשפיע על כלל ההחלטה, והיא העובדה, שחברותו של המבקש במשיבה חדלה להתקיים לפני כ- 30 שנה.

 

ברור הוא כי לשינוי הסיווג ולמתן צו מאת הרשם השלכות רבות, בעלות משקל כבד ביותר לעתידה והמשך ניהולה של האגודה. (ראה ספרה של ס. אוטולנגי - אגודות שיתופיות דין ונוהל כרך א 1995 בעמוד 157).

"סיווג האגודה על ידי הרשם משפיע באופן ישיר גם על סכום הכסף שהחבר יקבל מהאגודה בעת יציאתו ממנה. תקנות החברות מורות שבסוגים מסוימים של אגודות יהיה פדיון המניה בערך הריאלי שלה ובסוגים אחרים בערכה הנומינלי בלבד".

 

בהחלטה שכזו אפשר לדון בה משני אספקטים: ההיבט הראשון הוא האם אכן יש לשנות את הסיווג של המשיבה מאגודה חקלאית לאגודה לשיווק, או לחילופין להנפיק צו המורה לאגודה חקלאית לפדות מניות חבריה באופן ריאלי. ההיבט השני הוא, האם העובדה שהמבקש אינו חבר במשיבה הרי ש"המניה" שטרם נפדתה לה אין דינה כדין מניה אלא כזכות כספית, ומשכך לא באנו כלל בשערי תקנות האגודות השיתופיות אלא לתביעה כספית בלבד, ומקום הדיון סביב תביעה זו הינו באמתחת כלל התביעות הכספיות כאשר מצד אחד ניצב נושה ומן הצד השני בעל חוב.

 

באופן מטאפורי: בפנינו תקנות האגודות השיתופיות, הלכות ופסיקות רבות בה, אך לא כל דיון משפטי המתנהל בין צד לאגודה שיתופית יש בכך בכדי להחיל על ההליך את הדוקטרינות או הכללים הקיימים בתקנות. דמה בנפשך כאילו ובפתחו של שער לאגודות השיתופיות ניצב בעוז שומר סף הבוחן את פרטי המקרה ולאחר בדיקת נתוני התביעה מכריע האם יש בעובדות המקרה בכדי להתדיין ע"פ העקרונות והיסודות המונחים בתקנות האגודות השיתופיות, או שמא דין התביעה להתדיין במחוזות אחרים העוסקים בתביעות כספיות, כאשר העובדות שיש לברר האם קיים חוב? ובאם קיים האם התיישן? ובאם טרם התיישן מהו שיערוך החוב ליום התביעה? וכדומה.

 

מן הנמשל למשל: לפנינו פונה המבקש אשר טרם קיבל מן המשיבה סכום מסוים אשר טוען לזכותו. תחילה יש לשאול, זכות כספית זו מה טיבה? האם דינה כמניה באגודה? או אז אכן יש לכתת רגלינו בין תקנות האגודות השיתופיות ולברר את הסוגיה המשפטית לאשורן-לאורן. או שמא אין דין זכות זו כמניה אלא כזכות כספית גרידא או אז אין מקום לתקנות האגודות השיתופיות כלל וכלל.

 

אקדים ואומר שבהחלטה זו אתן דעתי לשני ההיבטים, חרף כך שדי לי להכריע כי תביעת המבקש הינה תביעה לזכות כספית ובכך פטרתי את עצמי מלדון לגופו של עניין לעניין שינוי הסיווג, אך כאמור בכל זאת לא אפסח על אף היבט.

 

המעיין בעיקרי הטיעון של המבקש, יבין, כי הלה פונה אל הרשם בבקשה למתן צו בהתאם לתקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות. צו זה יוסבר מה טיבו.

 

תקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג 1973, קובעת:

"באגודה יצרנית, באגודה לשירותים למעט אגודה לתחבורה והובלה, העוסקת בהולכת נוסעים ולפי צו הרשם גם בכל אגודה אחרת למעט מושב עובדים, מושב שיתופי או כפר שיתופי - תיפדה המניה, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, בסכום השווה לערכה ביום פקיעת החברות."

 

שלוש דרכים הן המשפיעות באופן ישיר על ערך פדיון המניה בבוא החבר לפדותה עת פרישתו מן האגודה. האחת היא סיווג האגודה כאשר החוק מבחין בין סיווגים שונים אשר חלקם דין המניה להיפדות בערכה הריאלית וחלקם בערכה הנומינאלית. השנייה היא צו הניתן על ידי הרשם כאשר צו זה מאפשר לפדות את המניה בערך הריאלי שלה חרף שסיווג האגודה מחייב ערך נומינאלי. השלישית היא תקנון האגודה אשר כמוהו כחוזה מסדיר את היחסים בין החברים לאגודה ובו נקבע האם החבר בפרישתו יזכה לערך ריאלי או נומינאלי. על שתי הדרכים הראשונות היטיבה לבאר זאת המלומדת פרופ' סמדר אוטולונגי בספרה "אגודות שיתופיות דין ונוהל" בעמ' 157:

למרות סיווג האגודה, המחייב פדיון המניה בערך הנומינלי בלבד, יכול הרשם להורות בצו – למעט לגבי מושב עובדים, מושב שיתופי או כפר שיתופי – שלעניין ערך פדיון המניות תחשב אגודה פלונית כ"אגודה אחרת", ואז יהיה ערך הפדיון מחושב כמו באגודה לשירותים או באגודה יצרנית". במילים אחרות לרשם יש אפשרות כפולה לקבוע את ערך הפדיון של מניית חבר באגודה שיתופית – בעת סיווג האגודה, מכוח סמכותו לפי הפקודה; ובעת הוצאת צו בעניין הפדיון, מכוח סמכותו לפי תקנת החברות.

 

בטיעוני המבקש הוא עומד על כך שיינתן צו ובו ייקבע כי המניות - אשר לטענתו טרם נפדו ע"י המשיבה - ייפדו בערכן הריאלי למרות שהמשיבה מסווגת כאגודה חקלאית המחייב פדיון נומינאלי. לצורך בקשה זו מביא המבקש טיעונים אשר יש בהם להראות כי אין דין המשיבה כדין אגודה חקלאית מן השורה - ובלשונו "החקלאי מן השדה" - ועל כן יש לפדות את המניה בערך הריאלי שלה. לבקשה זו אין להיענות מן הסיבות הבאות.

 

ראשית אעתיק את התקנה העוסקת בסיווגה של האגודה כאגודה חקלאית. סעיף 2 לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) התשנ"ו- 1995, קובע:

  (1): "אגודה חקלאית- אגודה העוסקת בחקלאות או שחבריה כולם או מקצתם עוסקים בחקלאות".

  (2): "אגודה לשיווק ואספקה חקלאית- אגודה שעיקר עיסוקה שיווק ואספקה של תוצרת חקלאית".

 

כפי הנראה תנובה - המשיבה - מקיימת את המטרות הנצרכות בכדי לסווגה כאגודה חקלאית: תחת הסוג הראשי של סיווג חקלאי נקבעו סוגי משנה הבאים לסייע לרשם שעה שעליו להחליט כיצד לסווג האגודה, סוגי המשנה הם: קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי, כפר שיתופי, יישוב קהילתי, יישוב קהילתי כפרי, מושב כפרי, אגודה חקלאית כללית, שיווק ואספקה חקלאית, אספקת מים, ביטוח חקלאי. (י"פ תשמ"ט ע' 2848 הודעה מיום 11.5.89). כאמור, אין חולק כי פעולתה המסחרית והכלכלית של תנובה יש בה בכדי לענות על ההגדרה של סוג המשנה "אגודה חקלאית כללית" ו"אגודה לשיווק ואספקה חקלאית".

 

זאת ועוד יאמר על אתר, כי העובדה שתנובה הינה תמנון עסקי כהגדרתו של המבקש, אין בכך בכדי לשנות את סיווגה ו/או למתן צו אשר לא יראה בה כאגודה שכזו. ההגדרה הזו ייתכן ונכונה ואין המקום לדון בה, אך אל לנו לשכוח את העובדה כי אף אם היא כזאת הרי היא תמנון עסקי בתחום החקלאי. לא מצאתי לנכון לקבוע כי אגודה חקלאית מצליחה, יש בכך בכדי לשנותה ולהעבירה לסיווג אחר. הנחת היסוד כי ההצלחה תהיה בעוכרי המצליח אינה מתיישבת עם הדעת. מפי המבקש הדברים נראים כאילו ותחת הסיווג של אגודה חקלאית או לשיווק חקלאי, יכולים לחסות אך אגודות כושלות או מזעריות וברגע שההצלחה בצידן, יעברו המה מסיווג של חקלאות לסיווג אחר. נימוק זה מטעם המבקש מוטעה ביסודו.

 

גדולה מזו, אף אם אכן בפעילותה הכלכלית של תנובה היא חורגת מן כלל המטרות המצוינות תחת הסיווג של אגודה חקלאית, דומה שאין חולק שלפחות אחת ממטרותיה עדיין מקיימים את הפן החקלאי, ומשכך, נקבעה הלכה בפסיקה שדי במטרה אחת - קל וחומר במקרה שלפנינו שרובן של המטרות הינן חקלאיות - בכדי לקיים את דרישת המטרות לעניין הסיווג. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 21/65 גרפונקל נ' המועצה לשיווק פרי הדר, פ"ד י"ט (1), שם קבע השופט לנדוי (כתוארו אז) כי די בכך ששיווק פרי הדר הוא אחת ממטרות האגודה בכדי שסיווג האגודה יישאר ככזה.

"בהגדרה הנזכרת לא נאמר "אגודה שיתופית לשיווק יבולי פרדסים בלבד", ודי בכך ששיווק התוצרת של החברים, הכוללת ממילא גם פרי הדר, הוא אחת המטרות הנזכרות בתקנוניה".

 

במאמר מוסגר יוער כי פס"ד ע"א 708/83 שלב נ' ברית פיקוח שהובא בטיעוניו של המבקש כראייה לכך שביהמ"ש לא ראה בסיווגה של אגודת שלב כאגודה לתחבורה, בטעות יסודה, כאשר אין הנידון דומה לראייה. אין לעשות אנלוגיה בין העובדות בפסה"ד שלב לעובדות שלפנינו. למרות ובהלכת שלב מחיל בית המשפט מבחן מהותי לסיווג האגודה, דא עקא אין להיות נחפז במבחן זה ולהחילו על כל אגודה אחרת. הלכת שלב עסקה באגודה לתחבורה ומעיון בלשון התקנה עצמה יש להסיק כי המחוקק שיווה לאגודה מסוג זה פרשנות מצמצת. זאת ניתן להסיק מכך שצוין מפורש בתקנה "אגודה לתחבורה למעט..." אך, במקרה דידן, באגודה חקלאית נהפוך הוא, רצה המחוקק להעניק תחולה רחבה יותר לאגודה חקלאית. ארגומנט זה נכון הוא מן הסיבות הבאות: ראשית, "מכלל לאו אתה שומע הן", כלומר, מכך שהמחוקק לא ציין לעניין אגודה חקלאית כל מיעוט כל שהוא, כפי שעשה באגודה לתחבורה, הרי שחפץ המחוקק למעט בהגדרתן של אגודות לתחבורה ולרבות הגדרתן של אגודות לחקלאות. שנית, צא ולמד מריבוי סוגי המשנה החוסים בצילו של הסוג הראשי חקלאות כפי שציינתי לעיל (קיבוץ, מושב עובדים, אגודה חקלאית וכו' – 11 במספר) לעומת הסיווג הראשי "תחבורה" החוסה בצילו רק 3 סוגי משנה (שירותים, ציבורית והובלה).

 

יתרה מכך, בנידון שלפנינו יש לתת את הדעת, כי במקרה דנן, נקבע בתקנון המשיבה כי הפדיון יהיה בערך נומינאלי, ואף בתקנון החדש שהותקן זה עתה נותר על כנו הסדר זה. הימים ימי שנות ה-50 בו הצטרף המבקש כחבר וכבעל מניה למשיבה מרצונו החופשי ובכך כפף עצמו לתקנון המבטא הסכמה של כל החברים.  התקנון בנוסחו אז והנוכחי קובע פדיון בערך נקוב, קרי בערך נומינלי, פדיון בערך ריאלי מחייב שינוי התקנה. המשיבה בלבד באמצעות האספה הכללית היא המוסמכת לבצע שינוי כזה. כל רשות שיפוטית לא תמהר להושיט סעד למבקש, ולא תכפה שינוי שכזה.

 

לשינוי תקנות יש פרוצדורה מסודרת בתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד) ובתקנון של האגודה, וזה הליך פנימי שיש למצותו. תקיפה מבחוץ הינה מלאכותית ונוגדת את המבנה הקונסטיטוציוני הנכון של האגודה ושל מבנה האגודות השיתופיות. רק אם הדרך לתיקון התקנון תהיה נגועה בפגם או שבקשה לתיקון תזכה להתעלמות או לסחבת בלתי סבירה, יוכל המבקש לפנות להליכים בפני רשם האגודות השיתופיות, לעתירה מינהלית ואולי אף בתביעה לבית-המשפט, בכדי לשנות תנאים אלה. 

 

כך מן המפורסמות, כי לתקנון מעמד משפטי של הסכם הקובע את היחס החוזי בין החברים לאגודה. שעה שקיבלו החברים על עצמם בדרך רצונית לפדות את המניות בערך נומינאלי, לא בנקל יתערב הרשם בכך. התערבות שכזו תיתפס כנוגדת לעקרונות השאובים מדיני החוזים בכלל, וחופש ההתקשרות בפרט.

 

הרשם יכול לאשר את התיקון או לסרב לו, אך ההחלטה הינה של האגודה. אכן, פעמים ואנו עדים להתערבות שיפוטית השוללת תנאי מתנאי ההסכם, חרף רצונם של הצדדים בכך, אך העילה להתערבות שכזו צריכה שתהיה בעלת רף גבוהה וקיצונית של חוסר סבירות. דומני, כי אף המבקש מבין כי אין בבקשתו בכדי להרים נטל זה.

 

מעניין לעניין באותו עניין, מקובלת עליי עמדתה של תנובה כי אף מבלי להתייחס ישירות לשיקולים האם להוציא את הצו המבוקש, צו אשר יורה על פדיון מניות ריאלי, עדיין אין במתן צו זה רלבנטיות כלפי המבקש. הובא בפרק העובדות להחלטה זו, כי נתקיימה חקירה בהתאם לסעיף 43 לפקודה אשר תבחן את חברותו של המבקש בתנובה, ובה קבע החוקר ד"ר דינאי כי לאור הממצאים שהועלו בפניו המבקש אינו חבר. הנה כי כן, אף אם יוצא צו, נפקותו תהיה לחברים בתנובה אשר יפרשו לאחר מתן הצו וכמובן לא יהיה בצו זה להקנות פדיון ריאלי לחברים שפרשו בעבר. עקרון הפרספקטיביות הינו אבן יסוד הנובע מכללי הצדק הטבעי,  אשר יש להשיתו על כל החלטה שיפוטית באשר היא, ובכללה אף מתן הצו שבנידון.

 

לאחר כל הטיעונים שהובאו עד כה, והנתונים לויכוח דיאלקטי כאשר כל צד מעוניין להעניק את הפרשנות המועדפת עליו והמיטיבה עימו, אומר מדוע דין הבקשה להידחות. טרם זאת אומר כי תמוהני כיצד המבקש באמצעות בא כוחו לא השכיל לקרוא את התקנה הרלבנטית כלשונה, ואף המשיבה לא טענה זאת בתשובתה לבקשה. אצטט בשנית את לשונה של תקנה 11 לתקנות החברות:

"ולפי צו הרשם גם בכל אגודה אחרת.... תיפדה המניה, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, בסכום השווה לערכה ביום פקיעת החברות."

 

ההדגשה אינה במקור אך נראה כי נוכח כל הטיעונים המשפטיים הנוגעים לתקנה זו והסאגה המתמשכת סביב דיון פדיון ריאלי של מניות נשכח מן הצדדים "פשוטו של מקרא". פדיון ריאלי או נומינאלי יכול שיקבע על ידי צו הרשם, אך התקנה קובעת שחור על גבי לבן ובאופן שאינו משתמע לשני פנים כי אף הפדיון הריאלי ייחשב לפי ערכו ביום פקיעת החברות. כל הסבר אחר לתקנה יהיה נלוז, מעוות ומסולף. המבקש חפץ בפדיון ריאלי של המניה בערכה הנוכחי - 30 שנה אחרי פקיעת החברות - פדיון בערך שכזה אינו ניתן בכל מצב. כפי שנכתב לעיל במקרה דנן נתקיימה חקירה אשר קבעה כי חברות המבקש במשיבה פסקה ביום 9.8.78, עת נמחק המבקש מפנקס החברים באמצעות האסיפה הכללית. הרי שאף אם היה ניתן צו על ידי הרשם אין בכוחו לחייב את המשיבה לפדות את המניות של המבקש לפי ערכן העכשווי.

 

למותר לציין כי בהליך זה לא נדרשתי לתת דעתי באופן של ערעור על קביעת החוקר בסוגיית החברות, ונראה כי המבקש קיבל דעתו של החוקר בכך שאינו חבר במשיבה משנת 1978. כמו כן לא נתבקשתי לבחון מתן ערך ריאלי של המניה נכון ליום פקיעת החברות. על כן אינני רואה מקום לדון בטענות אלה, ולו מן הטעם שחזית דיון זו לא עלתה כלל. סוף דבר אומר כי לשון התקנה כפשוטה וכמשמעה חותכת באזמל גס את האפשרות להיענות לבקשה בהליך זה.

 

מניה - האומנם?

משהנחתי את התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לעניין מתן הצו, תם ההיבט הראשון לדיון בהחלטה זו. בפתח הדברים אל ההיבט השני אומר, כי בו לבדו יש בכדי לדחות את הבקשה ונעשה החלק הראשון להחלטה כאומר כל מה שאני מורה אינו אלא בבחינת "דרוש וקבל שכר".

 

כפי שהערתי ברישא להחלטה זו, הנקודה הארכימדית שיש לתת עליה את הדעת היא: האם תביעה זו יכולה שתידון לאור התקנות שניתקנו באגודות השיתופיות. אם יוכרע כי המבקש שבנידון אינו מחזיק במניה של המשיבה אלא כבעל חוב כלפיה, הרי שהבקשה למתן צו ריאלי אינה רלוונטית כלל. העיקרון העומד בתקנה 11 בעניין מתן הצו, הינו מתן ערך (ריאלי או נומינאלי) למניה של אגודה, להבדיל לחלוטין משיערוך חוב כל שהוא כלפי אגודה. שימוש ברציונאליים הנמנים עם תקנה זו הרי היא כהסגת גבול אשר אל לנו לחצותו. התקנה הותקנה בשביל ולמען חברים באגודה שיתופית, המחזיקים במניה באגודה, להבדיל מתובעים כאלה או אחרים, אשר הם כנושים לאגודה.

 

אמת כי בחיי המעשה ובפי ההמון, יכול והסכום הכספי אשר המבקש טוען לזכותו ייקרא "מניה", אך אנו כמשפטנים תפקידנו לעמוד על הטעות ולעוקרה מן השורש. לשם כך אתייחס כעת בסיפא של ההחלטה ואבדוק את האנטרפיטאציה המשפטית העונה להגדרת "מניה".

 

ראש וראשון לפתח הדברים יודגש כי אל לנו לבלבל את היוצרות. העובדה כי המניה שווה כסף והעובדה כי המשיבה חייבת כסף למבקש - לטענתו - אין במשוואה זו להביא לתוצאה כי הכסף או החוב הכספי הינו "מניה". לצורך הדוגמא, בדיוק כפי שאפשר לומר באופן מליצי, "כי כל כיסא הוא ירוק", אין בהנחה זו ללמד "כי כל ירוק הוא כיסא". המשוואה אינה דו צדדית. באופן אינדוקציוני יש ללמוד כי אע"פ שישנו חוב של המשיבה כלפי המבקש, אך הינו חוב כדין כל חוב ואין בינו לבין ההגדרות העונות להגדרת "מניה" מאומה. בשביל כך אשאל מה דינו של חוב זה.

 

מניה בחוק הוגדרה מניה כ"אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון. (סעי' 1 לחוק החברות). מניה זוהי תעודה המקנה למחזיק בה זכות השתתפות בהון החברה המנפיקה, היינו הזכות להיות שותף ברווחיה המחולקים של החברה, בעת חלוקת דיבידנד, וכן זכות ההשתתפות בקבלת ההחלטות בחברה, כלומר: זכויות בהצבעה. שיעור הזכות הוא ביחס פרופורציוני לכמות המניות המוחזקת על ידי מחזיק אחד ביחס לסך כמות המניות המהוות את הונה של החברה.

 

סוג השליטה בחברה באמצעות המניה נקבע בהתאם לסוג המניה הנמצאת בידי המחזיק. הנפוצות ביותר הן המניות הרגילות המקנות זכות להשתתפות בהון החברה וכן זכות הצבעה של קול אחד לכל מניה. קיימות גם מניות שליטה מסוג יסוד או הנהלה המקנות זכות גבוהה יותר בשליטה ללא קשר בין כמות המניות הנמצאת ביד המחזיק ביחס לסך הון המניות של החברה.

 

יש הרואים במנייה עצמה את החוזה בין החברה למחזיק בה כך בד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב נ' טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4) 197 התלבטו השופטים לגבי מהות המניה. על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, לבעלי המניות אינטרס עקיף בזכויותיה של החברה, המתבטא במניות. בהיבט זה המניה היא למעשה מסמך חוזי, מעין אמצעי מדידה המעיד על הזכויות, על החובות ועל האינטרסים של כל בעלי המניות בינם לבין עצמם ובינם לבין החברה כפי שהם נקבעו במסמכי היסוד של החברה. כמו כן, ראו ההגדרה המקובלת ביותר למונח "מניה" על ידי השופט Farwell אשר נקבעה ב:  Borland's Trustee v. Steel brothers & Co. [1901] 1 Ch. 279).

 

בספרו של ד"ר יוסי כהן "דיני חברות (א) – העקרונות הבסיסיים של דיני החברות בישראל" עמ' 668. נאמר:

"חוק החברות מגדיר "מניה" כאגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון. הגדרה זו מתעלמת מהעובדה שהמניה אינה מעניקה לבעליה רק זכויות אלא גם מכפיפה אותו לחובות, כגון החובה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים... ניתן לטעון כי המניה היא מטלטל אשר חלים עליו דיני המטלטלין או הסכם בין החברה לבעלי מניותיה, המכפיפם לזכויות ולחובות שנקבעו בתקנון החברה ובחוק החברות".

 

משהתקבלה כעת תמונת מצב המגדירה מהי מניה נראה כי התביעה הנוכחית הינה תביעה ככל תביעה כספית. לעטוף את התביעה בצורת בקשה לפדיון ריאלי של מניה יש בו כדי עיוות הדין. אם נביט אל פרק העובדות של החלטה זו נשכיל, כי המבקש חדל להיות חבר במשיבה עוד בשנת 1978. כחלוף 25 שנה פנה המבקש למשיבה פעם ראשונה וביקש לדעת מה עלה בגורל המניות - במירכאות - שלטענתו טרם קיבל לידיו. עם כל הכבוד הראוי למבקש, נראה כי התמורה הכספית אם טרם נתקבלה, אינה יכולה להיקרא כ"מניה" לעניין תקנות האגודות השיתופיות.

 

מנייה כהגדרתה מקיימת זיקה בין המחזיק בה לאגודה, אם בדרך של הצבעה, אם בדרך של חלוקת רווחים, אם בדרך של נשיאת הנטל בהפסדים, אם בדרך של התוויית דרכי פעולת האגודה ואם בדרך של התערבות אופרטיבית כללית בנעשה באגודה. במקרה דנן וכפי שקבע החוקר בדו"ח החקירה, נראה כי המבקש התעלם לחלוטין מכל קשר עם המשיבה במשך כל השנים ואף לא פעל בצורה אקטיבית כל שהיא שתעיד במשהו כי חש כחבר בתנובה.

 

אין ברוח הדברים האלה לבוא בטרוניא עם המבקש מדוע פעל כך ו"רצונו של תאגיד כבודו", אך נהיר כי המבקש לא יכול שיאחז החבל בשני קצותיו. תואמים לענייננו דבריו של הנביא אליהו בהוכיחו את עם ישראל: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיּאמֶר, עַד-מָתַי אַתֶּם פּוֹסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, אִם ה' הָאֱלֹ-קים, לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל, לְכוּ אַחֲרָיו, וְלא-עָנוּ הָעָם אותוֹ דָּבָר [מְלָכִים א יח, כא]". הואיל וכך, עת אנו רואים כי התנהגות המבקש לאורך כל השנים הייתה נעדרת לחלוטין יחסי "חבר – אגודה" כיצד יאמר הלה כי הינו "בעל עניין במשיבה", שעה שמהתנהגותו רבת השנים התמונה נראית כהיפך הגמור. נוכח המציאות שנתרחשה עד היום נראה כי המבקש הינו "בעל עניין בתשלום חובו" ולא במשיבה. 

 

לאור כך נוצרת התחושה כי זעקתו של המבקש לקבל לידיו ערך ריאלי על מניות, שהוא עצמו התייחס אליהן כדבר שאבד עליהן הכלח, יש בכך משום "עשיית עושר ולא במשפט - דרך המשפט". התקנה למתן צו נועדה להעניק ערך ריאלי למניות של חברים בהתקיים נסיבות מסוימות, אך מכאן ועד לטענה שחוב כספי שטרם נפדה יש לשערך אותו כריאלי נכון ליום שילומו, המרחק רב.

 

דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר אנו מתבוננים בדרך בה הוקצו המניות לחברים בתנובה. תנובה כאגודה חקלאית הקצתה את המניות לחבריה, לא בדרך של העברת הון עצמי מן החבר אל האגודה, אלא  כ"יחידת השתתפות" (ואף כינתה את המניה כך במסמכי התאגיד). יחידת השתתפות כלשונה, מעידה על השתתפות של החבר באגודה ע"י שיווק תוצרתו החקלאית באמצעות תנובה. משחדל החבר להשתתף באגודה חדלה חברותו, ומשחדלה חברותו חדל מלהיחשב כמחזיק במניה של תנובה. במידה ופרש מלהיות חבר בתנובה, אך טרם שולם לו ערכה, אין לראותו כמחזיק במניה של תנובה אלא כנושה כלפיה.

 

לסיכום ובקצרה ייאמר: החוב, מבלי לבדוק אמיתותו, אין בו בכדי להיחשב כמניה. החברות מעניקה למניה את הגדרתה כמניה ויוצקת את התוכן המשפטי הנלווה לה. כך במקרה וידוע לנו שהחברות הופסקה - וכאן אכן הופסקה היא עוד בשנת 1978 באמצעות האסיפה הכללית של תנובה - אין לייחס למניה תוקף כ"מניה באגודה" אלא כחוב שטרם נפרע תמורתו. לאור כך נראה כי התקנה לעניין מתן צו ריאלי אינה רלבנטית כלל לתביעה שבין המבקש למשיבה, ואל לו למבקש לנסות ולהתפיח את החוב של המשיבה, באם קיים, בדרך של תקנות מתקנות האגודות השיתופיות. 

 

למען הסר ספק, אין כוונתי כי סימולטאנית בעת שבטלה החברות בטלה המניה להיחשב כ"מניה", שהרי אם כך אנו מאיינים את כל החוקים והתקנות העוסקות במניה, אלא נכונים הדברים לסיטואציה הנוכחית בה, על הציר הזמן שחלף מעת פקיעת החברות ועד לדרישה לתשלום התמורה חלפו כשלושה עשורים.

 

סוף דבר:

לאחר שבחנתי את טענות המבקש והמשיבה ועל יסוד כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות הן מההיבט הראשון להחלטה והן מההיבט השני.

 

אעיר, עם זאת, כי דבר בטעמים שהצגתי, אינו מונע מן המבקש לגבש תביעתו באופן של חוב רגיל, אם לטענתו טרם שולם לו, ודין תביעה שכזו להתדיין בבתי המשפט כתביעת חוב לכל דבר ועניין.

 

בנסיבות המתוארות אין צו להוצאות.