תביעת המינהל נתקבלה, והקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה יאלצו להתפנות ממקרקעין שהם מחזיקים מזה כ-50 שנים בלב העיר ירושלים

מינהל מקרקעי ישראל הגיש תביעה כנגד אגודה חקלאית שיתופית – פרי-הר, כנגד קבוצת פועלים להתיישבות – קרית ענבים, וכנגד קיבוץ גורדוניה – מעלה החמישה, כשבתביעתו, הוא דורש מהם שיסלקו ידם ממקרקעין המצויים בסמוך לשכונת גבעת מרדכי בירושלים.

שלושת הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בה הם ביקשו מבית המשפט מספר דברים:

א.      הצהרה, כי יש להם זכויות של חכירה לדורות מתחדשת בכל הקרקע נשוא התביעה, בלא סעיף שינוי ייעוד ובכל ייעוד משתנה.

ב.      סעד הצהרתי, כי יש להם זכויות לחכור את הקרקע מכח דינים שונים, וכי הם זכאים להחזיק ולהשתמש בקרקע ללא הגבלה ובכפוף לדיני התכנון והבניה.

ג.       הצהרה, כי בין הצדדים נכרת הסכם מפורש או מכללא, לפיו הם ישקיעו בפיתוח והשבחת הקרקע ויחלקו בזכויות המושבחות.

ד.      הצהרה, כי יש להם רישיון בלתי הדיר להחזיק ולהשתמש בקרקע בכל ייעוד לתקופה שלא תפחת מתקופת חכירה לדורות מתחדשת או כפי שייקבע בית המשפט.

ה.     לחילופין – שאם בית המשפט ייקבע שהמינהל זכאי לתבוע פינוי המקרקעין, עליו להבטיח השבה ופיצוי מתאימים.

בית המשפט פירט את טענות הצדדים, והתייחס אליהן אחת אחת

בתחילה, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים, כי המקרקעין לא זוהו כנדרש על ידי המינהל, והוסיף, כי נקודת המוצא הבלתי מעורערת להתדיינות העניפה בין הצדדים היא שהמנהל הוא הבעלים במקרקעין אותם מחזיקים הנתבעים וככל שלנתבעים יש זכויות במקרקעין, מקורן בבעלותו של המינהל, כך שהשאלה היחידה היא שאלת זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין מכח זכותו של המינהל.

לכתב התביעה צורף מסמך משנת 1961 שנחתם בין המינהל ופרי-הר, הנושא את הכותרת "חוזה חכירה", כשבהסכם זה נקבעו תקופות חכירה שונות ביחס לחטיבות שונות של מקרקעין, שהמאוחרת בהן הסתיימה כבר בשנת 1981. בעוד שהמינהל טוען, כי הסכם זה היה תקף, טוענים הנתבעים, כי ההסכם חסר תוקף עקב פגמים פרוצדורליים שונים – בית המשפט קיבל טענות הנתבעים, וקבע כי אכן הסכם חכירה זה אינו בעל תוקף מחייב. ועל רקע זה, שבה ועולה שאלת זכותם של הנתבעים להחזיק בקרקע ולמנוע את פינויים ממנה.

הנתבעים מתבססים על מסמכים שונים להוכחת טענתם, כי ניתנה להם הבטחה מינהלית לחכירת השטח ל-49 שנים, אך בית המשפט דחה טענה זו, שכן מכלול המסמכים והראיות מצביעים בבירור על כך, שהבטחה שכזו לא ניתנה על ידי המינהל, ושהיא עומדת בסתירה חזיתית לסיכומים עליהם סמכו הנתבעות. עוד הוסיף בית המשפט, כי לשם קביעת ממצא בדבר הבטחה כנטען, אין די בטענה מעורפלת בדבר הבטחה שכנראה ניתנה על ידי מאן דהוא, ואין גם די בתרשומת על הוראה בעל פה שניתנה על ידי מנהל הרשות.

בנוסף, דחה בית המשפט את טענות הנתבעים, כי שינו את מצבים לרעה בהסתמך על כך שהמקרקעין נשוא המחלוקת יועברו לידיהן ושביצעו במקרקעין השקעות נרחבות. כך למשל, מצא בית המשפט, כי לא ניתן לקבוע על סמך הממצאים שלפניו, כי קיבוץ קריית ענבים ויתר על קרקעות בתמורה למקרקעין נשוא ההליך.

מכאן עבר בית המשפט לבחון את טענת הנתבעים להתיישנות, אך גם טענה זו נדחתה. ראשית, מאחר ומדובר במקרקעין מוסדרים, שעל פי דין אין לגביהם התיישנות. ושנית, מכיוון שעל הטוען להתיישנות מוטל הנטל לבסס החזקה נוגדת, אך במקרה זה, המינהל הקפיד על כך שהוא אינו מוותר על טענותיו לגופו של עניין, כך טענת הנתבעים לא בוססה כדבעי.

כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים בדבר שיהוי, בין השאר, לאחר שקבע כי במאזן תום הלב בין הצדדים, ידו של המינהל על העליונה, והוסיף, כי יש ממש בטענת המדינה כי פירושה המעשי של טענת השיהוי, במקרה זה, הוא מתן זכות קניין במקרקעין לנתבעים, אשר אינה רחוקה מבעלות, ותוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: מקרקע ישראל.

לאור המפורט לעיל, ולאחר שבית המשפט דחה את שאר טענותיהם של הנתבעים, קיבל בית המשפט את תביעת המינהל, דחה את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים, והורה להם לפנות את המקרקעין עד לתחילת שנת 2013.

בהתחשב באופן ניהולו של ההליך, בתוצאתו ובמשאבים הדיוניים והראייתיים הרבים שהצריך, חויבו הנתבעים בשכר טרחת עו"ד בסך של 57,500 ₪.