תביעת לשון הרע בין חברי המושב נחושה, לאחר שמכתב רווי בהאשמות כנגד חבר לשעבר בועד המקומי במושב, נשלח לרשם האגודות השיתופיות ונתלה ברחבי המושב
הרקע
מר רחמים קורש היה חבר בועדת ביקורת של הועד המקומי במושב נחושה, ובשנת 2007, הוא שלח מכתב לרשם האגודות השיתופיות, בו הוא טען כי מר מאיר לחיאני, שהיה באותה עת, חבר ומזכיר של ועד אגודת המושב, וחבר הועד המקומי, מנצל את תפקידו ומעמדו בכדי לדאוג לעצמו ומקורביו על חשבון חברי האגודה וקופת הציבור. המכתב כלל פירוט קונקרטי לגבי תוכן הטענות בחמישה ראשי פרקים, כאשר בסיומו נתבקש הרשם להתערב באופן מיידי על מנת שיפסיק את הפעולות הללו.
דיון והכרעה
אמנם סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה ולבוז או לפגוע במשרתו או במשלח ידו של אדם, אך על מנת להכריע בשאלה האם ביטוי ייחשב כלשון הרע או לא, יש לבחון באופן אובייקטיבי מהו המובן שאדם סביר ורגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה במובן זה כדי לפגוע בשמו הטוב. במידה וישנו קושי פרשני, יעדיף בית המשפט את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע.
אף לאור עקרונות אלו סבר בית המשפט, כי היה בפרסום משום לשון הרע על מאיר. זאת, מאחר ויש בפרסום המייחס לו חריגות ממינהל תקין, זיוף מסמכים, קבלת טובות הנאה ועוד, כדי להשפיל את מאיר, לעשותו מטרה לשנאה, בוז ולעג, ולפגוע במשלח ידו.
מכאן, עבר בית המשפט לטענותיו של רחמים, לפיהן עומדות לו ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע – טענת האמת בפרסום, וטענת תום הלב. על מנת שתעמוד לו לרחמים הגנת האמת בפרסום, עליו להוכיח את אמיתות טענותיו כלפי מאיר, ומכיוון שמדובר בטענות חמורות בעלות גוון פלילי, אף נטל ההוכחה משמעותי וכבד. בית המשפט בחן את חמשת ראשי הפרקים של המכתב:
בראש הפרק הראשון נטען, כי במסגרת תפקידו, התקשר מאיר עם בעלי מקצועות שונים לשם ביצוע עבודות עבור ועד המושב, וכמעט כל בעלי המלאכה ביצעו גם עבודות פרטיות בביתו. קביעה זו אינה מצויה במחלוקת לגבי הגנן, הרצף ומתקין המזגנים, אך לגבי שאר בעלי המלאכה, הכוללים את השרברב, קבלן השיפוצים ומתקין מסנני המים, מאיר טוען כי אלו לא עבדו בביתו.
בית המשפט הסיק מהראיות והעדויות, כי אין הוכחה שמתקין מסנני המים עבד בביתו של מאיר, וכך גם השרברב, אך לגבי קבלן השיפוצים כן הוכח הדבר. ביחד עם שאר אנשי המקצוע שעבדו בביתו של מאיר בנוסף לעבודתם בעירייה, סבר בית המשפט כי יש ממש בטענה שהיעזרות באנשי מקצוע בדרך זו יכולה להעלות חשש לניגוד עניינים והיא עלולה ליצור מראית עין של מעשים לא כשרים.
יחד עם זאת, בית המשפט סבר, כי רחמים הרחיק לכת במכתבו מעבר לכך, ויצר את הרושם בעיניו של הקורא הסביר כי מאיר ניצל את תפקידו וקיבל טובות הנאה, אך דבר זה לא הוכח ואף הופרך, שכן מאיר נשא בתשלום מלא עבור העבודות שבוצעו בביתו. שאר טענותיו של רחמים בעניין זה נדחו אף הן.
בראש הפרק השני נטען, כי הושקעו עשרות אלפי שקלים ברכישת מתקן מסנן מים מרכזי למושב, אך העסקה לא הוגדרה בתקציב האגודה ולא אושרה על ידי האסיפה הכללית. יותר מכך, נטען, כי מאיר משמש כסוכן מפיץ המשווק את מוצרי החברה בעלת מתקן המסנן.
אין מחלוקת כי המתקן נרכש בשנת 2005 על ידי האגודה, ועלותו הייתה כ-56,000 ₪, אך הובאו פרוטוקולים של ועד ההנהלה של האגודה ושל האסיפה הכללית האגודה בהם אושרה הקנייה. לגבי היותו של מאיר משווק של החברה, בית המשפט מצא, כי התקשרותו עם החברה נעשתה זמן רב לאחר המועדים בהם הוחלט על רכישת המתקן והקמתו ביישוב, ועל כן מנקודת מבט זו, לא הוכח ניגוד עניינים בנקודת הזמן בה התקבלה החלטת האגודה על רכישת המתקן.
לאור זאת, ולאחר שנדחו טענות נוספות של רחמים בעניין זה, קבע בית המשפט כי לא היה מקום לטענה החמורה של ניצול כספי הציבור על ידי מאיר לצורך ענייניו האישיים.
בראש הפרק השלישי נטען, כי מאיר דאג להקצות נחלה באגודה לבתו, ללא ידיעת החברים, בהפליה ובחוסר יושר ציבורי, תוך חשד לסיוך מסמכי תאגיד, והצגת שווא כי בתו חברה באגודה. כן נטען, כי ההחלטה לקבלה כחברה באגודה לא הובאה להחלטה בפני האסיפה הכללית.
אישור חברותה של הבת במושב נעשה בהחלטה של ועד ההנהלה, כאשר מאיר השתתף בדיון זה. בית המשפט סבר, כי על פני הדברים, השתתפותו של מאיר בישיבה הייתה נגועה בניגוד עניינים. בנוסף, אין כל מסמך המלמד על אישור של האסיפה הכללית את הבחירה, ומאיר אף לא טען כן, ולאור זאת יוצא כי הצדדים אינם חלוקים כי הבת איננה חברת האגודה. על אף זאת, היא הוצגה כחברת האגודה, ונחתם בינה לבין האגודה הסכם, לפיו היא התקבלה כחברה באגודה בשנת 2005, תוך שמאיר חתום על המסמך מטעם האגודה. מסמך זה הוצג גם בפני הסוכנות היהודית, כששמו של מאיר מופיע בתחתית המסמך כמען לבירורים.
בנוסף, אף הקצאת הנחלה לבתו של מאיר נעשתה, לדעת בית המשפט, תוך כדי הסתרה, ניגוד עניינים ומצג שווא. מעבר לכך, ישנם סימוכים גם לטענה בדבר אפלייה, שכן בנוגע לחברים אחרים באגודה, הצהיר מאיר, כי הם אינם חברים באגודה ועל כן הם לא קיבלו נחלה, ולעומת זאת, בתו, אשר אינה חברה, אושרה לה נחלה.
לאור זאת, קבע בית המשפט כי לגבי ראש פרק זה, עמד רחמים בנטל ההוכחה, והראה כי מאיר דאג לתת נחלה לבתו ללא ידיעת החברים, תוך שהוא פועל בהפלייה, בחוסר יושר ציבורי ובניגוד עניינים.
בראש הפרק הרביעי נטען, כי התנהלותו של מאיר לוקה בפגמים מנהלתיים קשים. כך, העלמת פרוטוקול מחברים, הסתרת הסכמים וחוזים בין האגודה ובין יזמים, וכן הסתרת פסקי דין שניתנו נגד האגודה משאר חברי האגודה. בנוסף, נטען, כי מאיר מציג עצמו כיזם לעסקאות נדל"ן וכפי שמטפל ומקדם עסקאות נדל"ן של המושב.
בשאלת הפרוטוקולים, קיבל בית המשפט את טענתו של רחמים וקבע, כי חלק מפניותיו לעיין בפרוטוקולים של האגודה, לא נענו, על אף שכחבר האגודה יש לו זכות לעיין בהם. בדומה, נתקבלה טענתו של רחמים כי מספר הסכמים נחתמו בלא יידוע החברים, ובלא קבלת אישור של האסיפה הכללית. אך לא כן לגבי פסקי הדין, שם מצא בית המשפט כי אמיתות הטענה לא הוכחה.
לגבי עסקאות הנדל"ן, קבע בית המשפט, כי אכן הוכח שמאיר הציג עצמו במקדם עסקאות נדל"ן של היישוב, תוך שעירב בהקשר זה, בין ענייניו הפרטיים ובין תפקידו במושב, דבר המעלה חשש אפשרי לניגוד עניינים. עם זאת, קבע בית המשפט, כי אין ראייה על ניצול הקופה הציבורית בכדי לדאוג לעצמו.
בראש הפרק החמישי נטען, כי מאיר הזמין חוקר פרטי על מנת לחשוף האזנות סתר וציטוטים במזכירות המושב, ואין מחלוקת כי אכן כך היה. רחמים טען כי הדבר מעיד כי יש לו מה להסתיר, ובית המשפט קיבל זאת וקבע, כי לאור ממצאיו עד כה, הוכחה אמיתותו של הפרסום.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את שאלת היקף הפרסום.
המכתב נשלח, כאמור, לרשם האגודות, על מנת שיתערב בעניינים המפורטים במכתב, ובכך אין בעיה. אך מאיר טוען כי רחמים פרסם את המכתב על לוחות מודעות ביישוב, וכן ביישוב נוסף, מושב תעוז, בו שימש מאיר בתפקיד של יו"ר ועד ממונה, ועל כך תרעומתו.
מכיון שרחמים לא טוען כי היה ענין ציבורי בפרסומים באופן זה, עבר בית המשפט לבחון את השאלה העובדתית, האם רחמים היה אחראי לפרסומים במושב ובמושב תעוז. בית המשפט קבע כי ממכלול הראיות הוכחה אחריותו של רחמים לפרסומים אלו במושב נחושה, אך אין די ראיות על מנת לקבוע ממצא דומה לגבי מושב תעוז.
לאור זאת, עומדת לרחמים הגנת האמת בפרסום באופן חלקי, ביחס לאותם עניינים בהם נקבע כי הוכחה אמיתות הדברים שבפרסום. אך הגנה זו עומדת ביחס לפרסום בפני רשם האגודות השיתופיות ובעלי התפקידים במועצה האיזורית בלבד, והיא אינה עומדת בכל הנוגע לפרסום שנעשה במושב. חריג הוא ראש הפרק השלישי, הקצאת הנחלה לבת, שם היה טמון אינטרס ציבורי רב עוצמה אשר יש בו כדי להקים לרחמים הגנת אמת אף בפרסום לחברי המושב.
טענת רחמים להגנה עקב תום לב נדחתה, בנסיבות העניין, על ידי בית המשפט, שקבע כי מאחר והפרסום כלל טענות שאינן אמת, והיקף הפרסום חרג באופן ממשי וברור מן הסביר להגשמת תכליתו, יש ממש בטענותיו של מאיר כי רחמים פעל בחוסר תום לב.
סיכום:
אחריותו של רחמים בלשון הרע כלפי מאיר הוכחה באופן חלקי.
ניתן ב- כ' אדר א תשע"א, 24 בפברואר 2011, בהיעדר הצדדים.
