תביעת קיבוץ חוקוק כנגד המדינה בענייני מים לא תועבר לביה"ד למים

בשנת 2003 הגישה המדינה תביעה כנגד קיבוץ חקוק לגביית חובות שהוטלו עליו כמפיק ו/או כספק מים מורשה. לטענתה, הקיבוץ חב לה, בגין שני רישיונות ההפקה המוחזקים בידיו, היטל איזון לשנים 1995 – 1998, היטל הפקה לשנת 2001, ובשל הפקת מים בכמות העולה על המותרת בשנים 1995-1996, סך של 984,562 ₪.

מאז אותה עת ועד לשנת 2011, ניהלו הצדדים משא ומתן במטרה להגיע לפשרה, אך משהמשא והמתן לא צלח, הגיש הקיבוץ "תביעה שכנגד" כנגד המדינה לביהמ"ש השלום בעפולה, בסכום כולל של 9,315,667 ₪, הנובע מכך שבין השנים 1982-1998, מנעה ממנו המדינה הענקות המגיעות לו על פי החוק, וכי בין השנים 1982-1991 נשללו ממנו הענקות שהיה זכאי לקבלן בשל אי שערוך הוצאות ההון שלו כחלק מעלות הפקת המים. ובנוסף, הוא זכאי להענקות איזון אשר לא הועברו לו על ידי המדינה במהלך השנים.

לטענת המדינה, ביהמ"ש השלום נעדר סמכות עניינית בשל הסמכות הייחודית הנתונה לבית הדין למים לדון בנושאי התביעה שהגיש הקיבוץ, אשר גוברת, למעט במקרים קיצוניים, על סמכותם הכללית של בתי משפט השלום והמחוזי. בנוסף, טוענת המדינה להיעדר סמכות עניינית של ביהמ"ש השלום בשל שווי התביעה שכנגד, אשר חורג מתחום סמכותו הקבועה בחוק.

יתרה מזאת, לטענת המדינה על התביעה שכנגד חלה התיישנות, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה לשנת 1995. אמנם ישנו חריג בחוק המאפשר הגשת תביעה שכנגד אף אם חלה עליה התיישנות כאשר שתי התביעות נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות, אך לטענת המדינה החריג אינו מתקיים בענייננו היות ונושאן של התביעה המקורית והתביעה שכנגד אינו אחד ואין הן נובעות מאותן נסיבות.

מנגד, הקיבוץ טוען כי עניינה של התביעה שכנגד הינו בהענקות שהקיבוץ זכאי להן מכוח החוק, כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי, אשר לכל היותר יכול להביא לביטול החיוב, ולפיכך התביעה איננה נכללת בגדר סמכויותיו של בית הדין למים. יתרה מזו, טוען הקיבוץ, ככל שהמדינה סבורה כי מקומם של הדיונים בהיטלים ובהענקות בבית הדין למים, שומה היה עליה להגיש היא את תביעתה בבית הדין למים.

עוד טוען הקיבוץ, כי ההליכים בין קרן האיזון לבין מפיקי מים שונים בעשרים השנים האחרונות התנהלו בבתי משפט אזרחיים, והמדינה לא טענה להיעדר סמכות עניינית.

לעניין שאלת ההתיישנות או הסמכות העניינית, ככל שהיא נובעת מסכום התביעה, טוען הקיבוץ כי התביעה שכנגד והתביעה המקורית נושאן אחד והן נובעות מאותן נסיבות, שכן עניינן של שתי התביעות הוא התחשבנות בין מפיק המים לקרן האיזון, ואין צורך בזהות מלאה, שכן די בכך שהשאלות המשותפות הן רבות, כגון בעניין דנן, בו מדובר באותם צדדים, אותו מפעל מים, אותם נכסים שערכם מהווה רכיב מהותי בחישוב עלות הפקת והספקת המים, באותו מקום, לאותם צרכנים, מאותו מקור מים ותחת אותו הסדר חוקי של קרן האיזון.

דיון והכרעה

ביהמ"ש הגיע למסקנה לאחר ששמע את הצדדים ועיין במכלול טענותיהם, כי בהתייחס לשנים 1982-1994 יש להורות על סילוק חלק מהתביעה שכנגד על הסף, בשל העדר סמכות ומחמת התיישנות. 

באשר לטענת המדינה שביהמ"ש נעדר סמכות עניינית, סבר ביהמ"ש כי אף אם לכאורה היה מקום לקבוע שעניין זה מצוי בסמכות בית הדין למים, סמכות בית הדין הינה בכל העניינים המסורים לו לפי החוק, וסוגיית ההענקות אינה מבין העניינים שנמסרו להכרעתו. יתרה מכך, נוכח העובדה כי מדובר בתובענה כספית, הרי שבנסיבות העניין אף אם ניתן היה להניח כי לבית הדין למים סמכות להידרש לתובענה, משלא נקבע כך, אזי הסמכות בוודאי שלא נשללה מבית המשפט האזרחי, ויש לשמוע את התביעה.

באשר לטענה כי שתי התביעות נובעות מאותן נסיבות, קבע ביהמ"ש שאין די בכך שמדובר באותם בעלי דין ובהתחשבנות בענייני עלות הפקת מים, ויש להניח תשתית משותפת רחבה יותר. במקרה דנן קבע ביהמ"ש, כי נושאי התביעות אינם מעוררים את אותן השאלות המשפטיות, והתשתית העובדתית שונה ומצריכה דיון במכלול שונה לחלוטין של נתונים, ולפיכך מחק התביעה.

בהתחשב באמור, לא מצאת ביהמ"ש להורות על העברת הדיון לביהמ"ש המחוזי וככל שיבקש הקיבוץ לעשות כן, יפעל בהליך נפרד.

ביהמ"ש הורה על מחיקת רכיב התביעה שכנגד המתייחס לשנים 1982 – 1994, ואפשר לקיבוץ להגיש כתבי טענות מתוקנים ביחס לשנים הנותרות.