תביעתה של אגודה שיתופית חורש איילון כנגד חברי האגודה המסרבים לשלם דמי חבר
אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית חורש איילון, הגישה תביעות כספיות כנגד מספר חברי האגודה, מאחר ולטענתה, היא הטילה על החברים לשלם דמי חבר, במסגרת סמכויותיה מכח תקנון האגודה, אך אלו לא שילמו את חובם.
מנגד, טענו החברים שלא רק שהאגודה נטלה לעצמה סמכויות שלטוניות המוקנות על פי הדין לרשויות מוניציפאליות בלבד, אלא שכל מטרת האגודה היא ליצור אורגן מתחום המשפט הפרטי, שאיננו כפוף למועצה האיזורית ולמשרד הפנים, שאין לו המגבלות והחובות החלים על ועד מקומי על פי הדין, ושאיננו נושא באחריות האזרחית והפלילית החלה על חברי ועד מקומי. לאור זאת, כך לטענתם, לוקה עצם קיומה של האגודה באי חוקיות יסודי, עד כדי היות האגודה בטלה מעיקרה.
בנוסף, הם טוענים, האגודה איננה מוסמכת לספק שירותים מוניציפאליים, וממילא היא אינה זכאית לחייב איש בתשלום בגינם, ואינה מוסמכת להטיל דמי חבר.
בין החברים היו שטענו כי בבואם להתגורר ביישוב, הוצגו בפניהם מצגי שווא כוזבים, ובפועל גובים מהם תשלומים בלתי סבירים, וניהול העניינים המוניציפאליים מבוצע על ידי אגודה פרטי הנשלטת על ידי הקיבוץ, כאשר התנהלותה איננה שקופה וכוללת העלמת מיסים. לטענתם, מתיישבי ההרחבה מנוצלים ומופלים לרעה בכך שגובים מהם כסף רב נוסף.
לגבי השאלות העובדתיות, קיבל הבורר את גרסת העד מטעם האגודה, כי ביישוב פועל ועד מקומי, וקיימת הפרדה בינו לבין ועד האגודה במגוון נושאים, החל מחשבונות ומקורות מימון וכלה בבחירות נפרדות, כך שאין זהות מלאה בין האנשים המכהנים בשני הוועדים.
בשנת 2003 נרשמה האגודה כחלק מהתארגנות להקמת שכונת ההרחבה בקיבוץ איילון, מתוך השקפה חברתית התומכת בקיום אורך חיים קהילתי ביישוב קטן, כולל מעורבות מוגברת של הפרט בחיי הקהילה. כל המשתכנים ביישוב חתמו על הסכמה להיות חברים באגודה השיתופית, ומי שלא היה מקובל עליו יכול היה שלא להצטרף ליישוב. האגודה, באמצעות הועד שלה, עוסקת בניהול חיי הקהילה ביישוב ומספקת שירותים אשר הועד המקומי אינו מספק.
עוד בטרם ניגש הבורר לגוף הדיון, עלתה השאלה האם סכסוך זה נמצא בגדר סמכויותיו. זאת, מאחר וסמכותו של בורר לדון בעניין של אגודות שיתופיות מוגבלת לעניינים הקשורים לעסקי האגודה בלבד, ואין לו סמכות לדון בשאלות חוקתיות הנוגעות לעצם קיומה של האגודה, וטענות ההגנה הן בעיקרן חוקתיות, כנגד עצם קיומה של האגודה.
אך מכיוון שטענות התביעה הן בעיקרן כספיות, קבע בית המשפט שדן בתיק, כי עיקר הסכסוך נכנס בגדר עסקי האגודה, ואין מניעה לדון בטענות החוקתיות במסגרת של בוררות, באופן אינצידנטלי, ועל כן הבורר ידון במקרה, על אף הטענות החוקתיות שבו.
בראשית דבריו, איבחן הבורר בין שני סוגי סמכויות של השלטון:
א. סמכויות אשר יש בהן משום שלילת זכויות הפרט או פגיעה בזכויות חוקתיות.
ב. סמכויות של הספקת שירותים ומתן זכויות.
סמכויות מהסוג הראשון, הן סמכויות שלטוניות באופן בלעדי, אשר אין אדם יכול ליטול לעצמו, אפילו בהסכמה, ואף השלטון מנוע להעביר את ביצוען לידי גורמים פרטיים, אך לגבי סמכויות מהסוג השני, אין כל מניעה שאדם יטול על עצמו, בהסכמת האנשים, לספק שירותים כלשהם, בין בתוספת למה שהרשות נותנת ובין אם במקום מה שהרשות אמורה לתת.
לדעת הבורר, אספקת שירותים לציבור על ידי התארגנויות אזרחיות, כגון עמותות הנותנות שירותי רווחה, פסיכולוגיה, אבטחה, שמירה על הסביבה ועוד, מהווה חלק בלתי נפרד מהמשטר הדמוקרטי, ואין כל מקור חוקי כנגד הדבר. מעבר לכך, תקנות האגודות השיתופיות, מכירות בקיומן של אגודות שיתופיות קהילתיות, שמטרתן ארגון התיישבות חברי האגודה, וניהול חיי הקהילה ביישוב.
מכיוון שלדעת הבורר, נושא המחלוקת הוא לגבי שירותים מהסוג השני, שכן האגודה אינה כופה תשלום מיסים על הציבור, אלא פועלת על פי הסכמה רחבה של החברים לממן פעולות לטובת הקהילה, הוא סבר כי אין מקום לטענת החברים, כאילו רק הרשויות מוסמכות לספק את כל השירותים, וכל פעילות ציבורית בתחום היישוב מהווה חריגה אסורה לתחום השלטון המקומי.
אף טענת החברים שהעברת הסמכויות מייצרת רשות מקומית פרטית הפטורה מכללי המשפטי המנהלי נדחתה על ידי הבורר. אין בהתארגנות אזרחית בהסכמה לספק שירותים משום נטילת סמכות או העברתה, אין בה הפחתה או גריעה מסמכויות הרשויות ואף לא הסרת אחריות מהשלטון למלא את תפקידיו החוקיים, אלא ככל שהרשות מחויבת לספק שירותים לפי סטנדרטים של המשפט המנהלי, היא עדיין מחויבת לעשות כן.
הבורר אף דוחה את הטענה כאילו האגודה הוקמה בכדי לשמש גוף מוניציפאלי, ועל כן דינה להיות בטלה, שכן החברים לא הציגו כל ראיה התומכת בטענה זו, ועיון במסמכי היסוד של האגודה מלמדים שלא כך הם פני הדברים, ולא רק שמטרת האגודה אינה לשמש תחליף לרשויות המוניציפאליות, אלא שאין זו אפילו המטרה העיקרית. גם שאר טענות החברים, בדבר הטעייתם, או בדבר פגמים ברישום האגודה נדחו על ידי הבורר.
הבורר בדק ומצא כי השירותים שניתנו על ידי האגודה היו בפועל שירותים קהילתיים, ומבחינה מהותית החוב הנתבע איננו מיסי ועד מקומי, כי אם דמי חבר. לאור זאת, קבע הבורר, כי האגודה חוקית והתקנון שלה חוקי, ומכיוון שפרט לטענות חוקתיות, לא טענו החברים כנגד החובה הנתבע לגופו, קבע הבורר כי האגודה הוכיחה במידה הנדרשת כי החברים חבים לה את הסכומים שטענה.
לאור זאת, החליט הבורר לקבל את תביעות האגודה במלואן, וכל אחד מן החברים נדרש לשלם את חובו.
בנוסף, מכיוון שהחברים גררו את הדיונים המשפטיים, וגרמו לכך שההליכים יימשכו תקופה ארוכה מאוד, תשלום החוב הנתבע נדחה זמן רב, ולאור זאת קבע הבורר כי שכר הטרחה והוצאות המשפט הכוללות שעליהם לשלם הם בסכום של 34,000 שקלים חדשים.
