תביעתו של חבר קיבוץ עברון לתשלום זכויותיו כעובד נדחתה מאחר ולא תבע את הגורם הנכון

בנובמבר 2002, החליט טוביה מועלם, חבר קיבוץ עברון, לחפש עבודה מחוץ לקיבוץ, ויצר קשר עם יהודה אברהם, המפעיל עסק בשם "שיש יהודה", והשניים החלו לעסוק בתחום השיפוצים תחת השם המסחרי "אשכול אחזקות".

במשך תקופת ההתקשרות הונפקו לטוביה תלושי שכר מידי חודש, כשתמורת השכר הועברה במישרין לקיבוץ, והלה היה מעביר לטוביה את תקציבו האישי, ללא קשר להכנסתו מהעבודה. עד לספטמבר 2004 נוהל "שיש יהודה" תחת שמה של אחותו של אברהם, מאיה, ותלושי השכר אף הם הונפקו על שמה כמעבידה, ומאוקטובר 2004, עבר העסק לניהולה של דנה, ביתו של יהודה, ואף תלושי השכר של טוביה נשאו החל ממועד זה את שמה כמעבידה.

לטענת טוביה, החל מחודש אפריל 2007 הופסקה העברת תלושי המשכורת באופן חד צדדי, אך הוא גילה זאת רק באוקטובר, ולאחר שפניותיו ליהודה בעניין לא הועילו, הוא הפסיק לעבוד בדצמבר והחזיר את כל הכלים ליהודה. מנגד, טוען יהודה, כי דווקא טוביה היה זה שנטש את העסק באפריל, ואף פתח עסק מתחרה, תוך שהוא עושה שימוש בכלים "שיש יהודה".

לאור זאת, הגיש טוביה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בה עתר לתשלום הפרשי שכרו לחודשים מאי 2007 עד דצמבר 2007, תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת וכן תשלום פדיון ימי חופשה ודמי הבראה. את תביעתו זו הגיש טוביה כנגד דנה, ובית הדין האזורי המליץ לו לשקול את החלפתה של דנה באביה, או לפחות לצרפו כנתבע נוסף, אך טוביה לא הסכים לכך.

בית הדין האזורי הגיע למסקנה, כי לא היה קיים כל קשר בין טוביה לבין דנה בכל הקשור לנשוא התביעה, כשלכל היותר היא היתה צינור להעברת הכספים, ועל כן הוא פסק שאין לו סמכות עניינית לדון בתביעה. ועל כך ערעורו של טוביה.

בערעור חזר טוביה וטען, כי יש לראות את דנה כמעסיקתו, או כמעסיקה במשותף ביחד עם אביה, וזאת, מאחר ולטענתו, באותה עת היה יהודה מסובך בחובות, ולא יכול היה לנהל את העסק, לפתוח חשבון בנק ולשלם משכורות.

בראשית הדברים הביא בית המשפט את דבריו של טוביה עצמו בתצהירו, בהם הודה בלשון ברורה, כי לדנה לא היתה כל מעורבות בעסק, ומי שהיה ונותר בעל העסק הבלעדי היה יהודה. לאור זאת, תהה בית המשפט, מדוע בחר טוביה לתבוע את מי שאליבא דעדותו שלו לא היתה בעלת העסק, לא היתה מעורבת כלל בניהולו, ולא היה לה כל קשר אליו ולעבודתו, ומדוע התעקש לא לצרף את יהודה כנתבע נוסף, חרף הפצרות בית הדין האזורי.

עם זאת, סבר בית המשפט כי יש לבחון, מה משמעות העברת העסק לדנה, בעקבוץ לחץ חובות, והאם מוטלת עליה אחריות בשל כך.

בעניין זה, קבע בית המשפט, כי אילו היה יהודה חדל פירעון היה מקום לשקול, האם אין מקום לחייב את דנה בחובות אביה, שכן אם אדם מאפשר למי שקיימת לו מניעה להפעיל עסק או להעסיק עובדים, להשתמש בזהותו כמעסיק של העובדים, אזי בנסיבות מסויימות אותו אדם יחויב כלפי העובדים יחד ולחוד עם המעביד. כך למשל, כאשר העובדים אינם מודעים למניעה של המעסיק להפעיל עסק או להעסיק עובדים, ואותו אדם שותף למעשה להטעיית העובדים בקשר לזהות מעבידם, יש להטיל על אותו אדם אחריות לשאת בחבויות המעביד כלפי העובדים ביחד ולחוד עם המעביד.

אך בנסיבות המקרה דנן, לנוכח העובדה שטוביה היה מודע לכך שהעסק רשום על שמה של דנה בשל כך שאביה מסובך בחובות ואינו יכול להירשם כבעל עסק, וכי הבעלים האמיתי של העסק ומעבידו הוא אביה של דנה, הרי שאין הוא יכול לטעון כי הוטעה בנוגע לזהות מעסיקו או יכולתו הכלכלית. ומכאן, שאין מקום להטיל אחריות על דנה כמעבידה, רק בשל העובדה שהעסק היה רשום על שמה ותלושי השכר הונפקו על שמה.

בית המשפט דחה את ערעורו של טוביה, וקבע כי עליו לשלם לדנה שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

לאתר קיבוץ עברון