תושב נווה צוף – חלמיש סירב לשלם מיסים כיוון שהוטלו ע"י האגודה ולא ע"י הועד המקומי
הועד מקומי נווה צוף – חלמיש, ונווה צוף, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית, הגישו כנגד א' וינברגר, תושב בישוב נווה צוף וחבר באגודה, תביעה לתשלום חוב בגין שירותים עירוניים בסך של 16,854 ₪.
האגודה פועלת באמצעות שני גופים: האחד - ועד ההנהלה, והשני - הועד המקומי. אומנם יש זהות פרסונאלית בין שני הגופים, וחברי הוועד המקומי הם גם חברי וועד ההנהלה, ואולם מדובר בשני גופים משפטיים שונים. ועד ההנהלה הינו גוף עליו חל המשפט הפרטי וסמכותו חלה על חברי האגודה בלבד, בעוד הועד המקומי הינו גוף עליו חל המשפט הציבורי, ופועל בהתאם לסמכויות שהוענקו לו בחוק, וחל על כלל תושבי היישוב.יצוין, כי דרישות התשלום במקרה דנן הוטלו על ידי ועד ההנהלה של האגודה.
הועד המקומי והאגודה תבעו בפני בית משפט קמא את מר וינברגר בגין חיוב בתשלום עבור שירותי הישוב בהם השתמש. טענתם הייתה כי לוועד ההנהלה של האגודה השיתופית, בכובעו כוועד מקומי, הוקנו סמכויות מכח הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון), סמכויות לגביית מיסים במסגרת מכלול סמכויות הניהול המוניציפאלי של ענייני הישוב.
מנגד, טען מר וינברגר, כי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית אינו זהה מבחינת סמכויותיו לסמכויות הוועד המקומי של הישוב, וכי מדובר בשני אורגנים משפטיים שונים, ועל כן, לטענתו, דרישות התשלום שהוטלה על ידי האגודה - הוטלה בחוסר סמכות, שכן רק לוועד המקומי יש סמכות להטלת מסים.
בית משפט קמא קיבל את התביעה, וקבע, כי מדובר באגודה שיתופית אשר כפופה לתקנון האגודה, וכי מעצם חברותו של מר וינברגר באגודה הוא קיבל על עצמו את כלל החובות והזכויות הנובעות מהתקנון. ביהמ"ש קבע כי מאחר והתקנון מתיר גביית כספים בגין שירותי האגודה באופן ישיר מחבריה, עליו לשלם עבור השירותים.בית משפט הוסיף, כי על אף שייתכן והיה ליקוי פרוצדוראלי בגבייה, הרי שבפועל קיבלו התושבים את השירותים להם הם זכאים, ומשכך, ההחלטה אינה בטלה מעיקרה.
בערעור זה, טוען מר וינברג כי שגה בית משפט קמא כשהתעלם מהמשמעויות מרחיקות הלכת של קבלת התביעה, שהינן למעשה כי גוף פרטי, כגון האגודה, רשאי לאחוז בסמכות שלטונית כגון גביית מסים. לטענתו, "אגודה מוניציפאלית", קרי אגודה שיתופית הפועלת ב"כובע" של ועד מקומי, הינו גוף משפטי שאיננו חוקי, ועל כן החוב נשוא התביעה, אשר שולם במלואו עקב פסד הדין, אינו חוקי.
מנגד, טוענים הועד המקומי והאגודה, כי מדובר בערעור חסר בסיס שכולל טענות משתלחות וסתמיות, ללא כל פירוט מעבר ל"כותרת". לטענתם, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי תקנון האגודה מקנה לה את הסמכות למלא כל תפקיד של רשות מוניציפאלית, וכי לא נדרשת כל הסמכה ספציפית לכל פעולה ופעולה של האגודה, שכן סמכויותיה נשאבות מתקנון האגודה, פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש פתח בכך כי אין חולק שמר וינברגר קיבל והשתמש בכל השירותים הציבוריים בהיותו חבר באגודה ככל חבר אחר, שירותי חינוך, דת, פיתוח, מים וביוב, ושירותים כללים הניתנים על ידי האגודה לחבריה, ובגינם נדרשים לשלם מיסי ישוב. עוד הוסיף, כי מי שמספק את השירותים במקרה דנן היא האגודה, ולא המועצה האזורית.
ביהמ"ש קבע כי המיסים נגבו כדין ובסמכות, מכוח סמכות האגודה על פי התקנון, החל על כל חברי האגודה, ובכלל זאת כמובן גם על מר וינברגר, כאשר המיסים אושרו על ידי אסיפת החברים של האגודה, ואף מעבר לנדרש אושרו בפועל על ידי המועצה האזורית.
בראיית ביהמ"ש, התקנון הוא הסכם בין האגודה לבין חבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם. התקנון אף עבר תחת שבט ביקורתו של רשם האגודות השיתופיות, וביקורת זו הינה ביקורת כבדת משקל. בנסיבות דנן, נקבע בתקנון במפורש כי האגודה מוסמכת לגבות מיסיםמוניציפאליים.
כמו כן, הוסיף ביהמ"ש כי גם אם אכן לא נעשתה הפרדה ברורה בין האגודה וועד ההנהלה לבין הוועד המקומי, הרי שמשלא מדובר בחיוב כפול, ומשהתקציב אושר הן באסיפת האגודה והן במועצה האזורית, אין בכך כדי להוביל לשלילת הסמכות לגבות בדיעבד.
לאור כל האמור, קבע ביהמ"ש כי בצדק קבע בית משפט קמא כי האגודה הייתה מוסמכת להטיל את דרישות התשלום מכוח סמכותה שבתקנון.אומנם ייתכן שמוטב היה שמבחינה פורמאלית הגורם שמטיל את המיסים המוניציפאליים יהיה הוועד המקומי, ואולם, בנסיבות המקרה דנן, מדובר לכל היותר בכשל פרוצדוראלי, ומבחינה מהותית אין חולק כי המערער צריך היה לשלם בעד השירותים שקיבל.
ביהמ"ש דחה את הערעור, וחייב את מר וינברגר לשלם לועד המקומי ולאגודה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.
ניתן ב- י"ח באדר ב' תשע"ד, 20 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.
