תושבי יישוב קהילתי אמנון מערערים על פסק בורר שניתן בנוגע למחלוקת בינם לבין האגודה בנוגע למס שהוטל עליהם
בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 3363/81/10
עורך דין רמזי חוראני תיק מס' 3363/80/10
תיק מס' 3363/82/10
בעניין: בוכרע ארלט
כולם ע"י עו"ד גיורא עפגין, מקניון הגליל העליון
חצור הגלילית, ת.ד. 205,ראש פינה 12101
טל.04-6936969 פקס 04-6936996
מתיישבי אמנון- ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ
מדרך פתח תקווה 154 ( בית קרדן) תל-אביב 64921
טל. 03-6083520, פקס. 03-6083521
* רשם האגודות השיתופיות דחה בעיקרה בקשה של חברי אגודה לביטול פסק בורר שניתן במחלוקת בינם לבין האגודה בקובעו, כי המס שהוטל על המשיגים אינו מס מוניציפאלי אלא חיוב על פי החלטת גורמיה המוסמכים של האגודה, אשר להחלטותיה מחויבים המשיגים חוזית.
* אגודות שיתופיות – ועד האגודה – כאורגן
* אגודות שיתופיות – פעילות האגודה – חוקיותה
* אגודות שיתופיות – תקנון האגודה – תוקפו
מחלוקת בין חברי אגודה לאגודה ביחס לתשלומים אותם דורשת האגודה מחבריה.
עוזר רשם האגודות השיתופיות, עו"ד חוראני, דחה את בקשת המשיגים בעיקרה, בקובעו כדלקמן:
על העיקרון כי האגודה הקהילתית אינה מוסמכת לפעול כתחליף לוועד מקומי או רשות מקומית אין מחלוקת. על הפעילות של גופים אלה חלות מערכות דין שונות זו מזו: על הפעילות של הוועד המקומי או רשות מקומית (מועצה אזורית לצורך העניין) חלים דיני השלטון המקומי והרשויות המקומיות; הארנונה, מיון הנכסים בהתאם לשיעור הארנונה, שיעור הארנונה על כל נכס, התעריף למ"ר, שיטת ההשגה על המיון או השיעור של כל נכס או כל יחידת תשלום, אישור התקציב והתפלגות ההכנסות וההוצאות של הרשות על כל אלה חלים דיני השלטון המקומי הכפופים לדין הציבורי.
מנגד, אגודה שיתופית, הנה גוף מתחום המשפט הפרטי והיא פועלת על פי הקבוע בתקנון, כפוף לדינים ודברי החקיקה המצומצמים הקיימים וכן הנורמות המתחדשות בפסיקה של בתי המשפט.
ארנונה הנה מס כפוי הצמוד נכס וקביעתו הנה פונקציה לגודל, מיקום ומיון השטח של הנכס. מההגדרה הכללית של מס יודעים אנו כי המס אינו חייב להיות תמיד צמוד להספקת תמורה מידית או אקוולנטית. מכאן שיש לשלול את האפשרות כי "המס המשפחתי" שהאגודה גובה הוא מס, וודאי לא מס עירוני או מוניציפאלי, וודאי וודאי שלא מס ממשלתי.
המסקנה מכך הנה כי אין מדובר בתשלום שמכוח דיני השלטון המקומי אלא מתחום דיני האגודות השיתופיות ובחינת יסודותיו, חוקיותו, סבירותו ומידתיותו צריכה להיבדק בתוככי הדינים של האגודות השיתופיות ולא דיני השלטון המקומי או הרשויות המקומיות.
ההוראה לחייב את החברים או את המחזיקים בהוצאות מוסדות הקהילה, פעילות התרבות, הגינון, פחי האשפה וכו' הנה החלטה של המוסדות המוסמכים באגודה. הקשר בין האגודה לחבריה הנו קשר של חוזה וחוזה יש לקיים. התקנון הנו חוזה המחייב ביחסי האגודה וחבריה. מעבר לכך תקנה 12(ה) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה) קובעת, כי החלטות האסיפה והכללית מחייבות כל חבר בין שנכח בישיבה ובין שלא, ובין שהסכים להחלטה ובין שלא. אי לכך ההחלטה לחייב את החברים לשלם תשלומי הגינון, החשמל או מיסי הקהילה הנה החלטה המחייבת גם את המשיגים.
סוף דבר, קובע הרשם, יש לדחות את טענות של המשיגים בעניין ביטול פסק הבורר שמונה להכריע במחלוקת בין הצדדים מחמת אי סמכות עניינית, אך יחד עם זאת יש להחזיר לבורר את התיק כדי שיבדוק אם בכרטיסי החיוב של המשיגים נכלל רכיב ארנונה, אם לאו. אם נכלל רכיב כאמור יש לבדלו, לכמתו ולקובעו באופן מדויק. רכיב זה, אם ייקבע על ידי כב' הבורר, יש להפחיתו מסכומי החוב הנתבעים מהמשיגים.
א. רקע עובדתי:
1. ביום 21.01.2010 הגישה המשיבה תביעה נגד המשיגים לתשלום חובות המגיעים לה מכל אחד ואחד מהמשיגים. לתביעות היא צרפה העתק כרטיס המנוהל בידי המשיבה עבור כל נתבע. הדרישה הנה בגין יתרת חוב בשל אי תשלום מיסים, ומים כשהחובות הנם נכון ליום 31.12.2009.
2. בסביבות ה- 8.4.2010 הוגשו כתבי הגנה מטעם המשיגים מהם אנו למדים כי המשיגים 1-2 הנם חברי האגודה החקלאית, ברי רשות בנחלה מס' 14 ומשיג מס' 2 היה תקופה קצרה חבר ועד באגודה. המשיג מס' 3 הנו עו"ד במקצועו, הבעלים של בית מס' 101 בהרחבה הקהילתית במושב "אמנון" ותושב במושב מאז 10.7.1994. המשיגים 4-5 הנם הבעלים של בית מס' 109 בהרחבה הקהילתית במושב אמנון והם תושבים במושב מאז 09/1995. (ראה סעיפים 2.2 לכתבי ההגנה של המשיגים) .
3. לבקשת המשיבה מונה בורר מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות שיכריע במחלוקת בין הצדדים. הבורר שמונה היה עו"ד דן שגב וימר, להלן: הבורר הראשון או עו"ד וימר. דיון ראשון התקיים בפני כב' הבורר הראשון ביום 10.3.2010 ובו ביקש עו"ד עפגין כי הבורר יפסול את עצמו; אין לו סמכות לדון במחלוקת כיוון שמונה הוא קודם להליך הבוררות כחוקר, הוא בחן את העובדות לגבי התנהלות האגודה ואף הגיש את מסקנותיו וכי יש לו דעה מגובשת.
4. ביום 11.4.2010 נתן עו"ד וימר את החלטתו ממנה אנו למדים כי אין מקום לפסילתו כבורר, הוא מונה כחוקר בנושא אחר שאינו תשלום מיסי אגודה ואין בכך כדי להביא בהכרח לפסילתו משמיעת תיק הבוררות, (ראה סעיף 6 להחלטת עו"ד וימר מיום 11.4.2010). על אף זאת ולאור האימון הבלתי מסויג שעל הצדדים לרכוש לבורר שאמור להכריע בענייניהם,ולפנים משורת הדין הסכים הבורר הראשון לפסול את עצמו והחזיר את העניין למנהלת מחלקת בוררות כדי שתמנה בורר אחר תחתיו.
5. במקום עו"ד וימר מונה הבורר רו"ח ארנון כרם, להלן מר כרם או הבורר השני. גם מר כרם התבקש לפסול את עצמו ביום 22.6.2010, אך לא מטעמים אישיים (ראה הבקשה של עו"ד עפגין בפתיח). בהחלטתו מיום 28.6.2010 דחה מר כרם את הבקשה לפסלותו. עיקר שיקוליו היו כי הנימוקים העומדים מאחורי הבקשה לפסלות הנם אותם נימוקים שבבסיס הגנת הנתבעים (המשיגים דכאן), אין זה הוגן כי יחליט במחלוקת עוד לפני ששמע את הצד האחר תוך כדי השארת האפשרות לנתבעים (המשיגים כאן) להעלות את טענותיהם בפני הבורר.
ב. טענות המשיגים:
6. חוסר סמכות עניינית: טוענים המשיגים כי אין לרשם סמכות לדון בעניינם מנימוקים אלה:
משוא פנים ודעה קדומה
6.1. על פי הודעת וועד האגודה מיום 11.5.2009 יוצא כי "כל הליך קבלת ההחלטות היה בליווי וביעוץ משפטי צמוד ובהסכמת רשם האגודות השיתופיות...לצורך כך ייחתם הסכם עם עו"ד גבע באישורו של רשם האגודות השיתופיות לגביית החובות מהחברים".
6.2. מינוי בורר בעבר (07/2006) שחקר את התנהלות האגודה והגיש מסקנותיו (בחודש 11/06). מאחר ולבורר/החוקר יש דעה מגובשת אין לאפשר לו להמשיך ולשמוע את הבוררות.
6.3. אי חוקיות והעדר תוקף לתקנון על פיו הוגשה התביעה. המשיגים בדעה כי מקור הסמכות לזימון לבוררות הנו סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות {ולא פקודת האגודות השיתופיות (בוררות)- אין בנמצא חיקוק כאמור. ר.ח.}. תקנון זה אינו חוקי בהיותו מנוגד לתקנה 4(2) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) תשנ"ו- 1995, שנכנס לתוקפו בינואר 2000: הגדרת האגודה כאגודה מוניציפאלית בכותרת התקנון, מנוגדת לתיקון שפורסם בק"ת 5893 מיום 10.10.97. הוא אינו חוקי גם משום שמטרות האגודה הנן "ביצוע פעולות ומילוי תפקידים הניתנים בדרך כלל ע"י ובמסגרת רשות מקומית". כמו כן אי החוקיות מתבטאת בסמכותה של האגודה על פי סעיף 4ב לתקנון שהנה "לארגן ולקיים ולמלא את כל התפקידים שלפי טיבם הם בתחום של רשות מקומית".
6.4. התקנון הנו חוזה בין האגודה לבין חבריה. חוזה זה הנו פסול על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, זאת משום שמתיר הוא לאגודה לפעול בתחום המוניציפאלי. אין התקנון מחייב בכלל, ואת המשיגים בפרט, כל עוד הוא לא תוקן. אשר על כן פנה ב"כ המשיגים בשמו ובשם מרשיו למחוק את התביעה על הסף. ראה סעיף 3.7 להגנת מר עפגין.
6.5. חוסר יריבות בעניינים שאינם בסמכות האגודה: בתיקון של שנת 2000 נשללה מהאגודה הזכות לעסוק בעניינים שלפי טיבם הם בתחום של רשות מקומית, שכן במקום המילים "ואשר ממלאת את התפקידים של שלטון מקומי" נרשמו המילים "וניהול חיי הקהילה בישוב כמפורט בתקנון האגודה".
6.6. בבחירות של 2002 לא התקיימו בחירות לוועד מקומי נפרד, ובשנים 2002-2007 ניתנה הסמכות לנהל את העניינים המוניציפאליים במושב לוועד האגודה החקלאית מתוקף "זהות הוועדים" ולכן חייב היה הוועד של האגודה החקלאית לפעול מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח- 1958 ולא על פי פקודת האגודות השיתופיות. על אף שנבחר לפני כשנתיים וועד מקומי חדש, עדיין ממשיך הוועד של האגודה החקלאית לנהל את העניינים המוניציפאליים! המס המוניציפאלי הנו סוג של ארנונה שלא האגודה מוסמכת לקבוע או לגבות, אלא הרשות המקומית או הוועד המקומי ובכפיפות למשרד הפנים! גם בשל החיוב לא לפי השיטה המטרית אלא באופן שוויוני, דין המס המוניציפאלי להתבטל! (סעיף 3.14 להגנת ב"כ המשיגים).
6.7. התנהלות המשיבה נוגדת אף את פסיקת רשם האגודות השיתופיות עצמו. כך למשל היא מנוגדת לפסיקת הרשם בפרשת פרלמן רבקה נ' "כפר רות" מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ לפיה "אין לרשם סמכות לדון או לחייב את חברי האגודה במיסים מוניציפאליים".
6.8. האגודה יכולה לתת שירותים לקהילה בנוסף לאלה הניתנים על ידי הגופים המוסמכים לכך בחוק (מועצה או וועד מקומי), וגם אז, רק לאלה שמעוניינים להימנות עם חבריה ולא לכל מחזיק נכס במושב.
6.9. חיוב הנתבעים להימנות על חברי האגודה ולשלם דמי חבר: המשיגים בדעה כי חיובם להיות חברים בשל החזקתם בנכס בתחום המושב ,מכוח סעיף 11 לתקנון, אינו חוקי. זוהי פגיעה בזכותם הבסיסית שלא להתאגד. הם מפנים לפסיקה בהלכת רשמת העמותות נ' בנימין כהנא ואח' ע"א 1282/93 פ"ד מז' (4), 100 וכן ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים ואח', [פורסם בנבו] תק-על 2007(1) 460. כשם שבעל נחלה רשאי לפרוש מחברות באגודה להתיישבות חקלאית ללא פגיעה בזכויותיו, {בג"ץ 1793/03- עמיר דרורי נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח', [פורסם בנבו] תק-על 2005(4) 2543}, קל וחומר שהמשיגים, שהינם תושבי ההרחבה הקהילתית, רשאים לפרוש מחברותם באגודה ולשלם עבור השירותים המוניציפאליים רק לגוף המוסמך בדין ובשיעור הקבוע בחוק.
6.10. שלילת זכאותה של המשיגה מס' 1 להנחות על פי דיני הרשויות המקומיות אינה כדין. מי שמוסמך לקבוע את שיעור התשלום הוא הועד או הרשות המקומית ולא וועד האגודה כמוהו גם שיעור ההנחה והוא אינו רשות סטטוטורית. בשל סיבות רפואיות זכאית המשיגה להנחות מכוח דיני השלטון המקומי וחיובה לשלם באופן שוויוני ביחס ליתר החברים הנו פגיעה בזכותה שלא כדין.
6.11. חריגה מכללי מנהל תקין וחשד לעבירות לכאורה בניהול ענייני האגודה: המשיגים בדעה כי חרף החשש לניגוד עניינים ישנה מעורבות פרסונלית של 4 חברים בשלושת הוועדים הפועלים בשטח "וועד האגודה החקלאית, וועד האגודה הקהילתית והוועד המקומי"! וכולם יושבים באותו משרד.
6.12. תקציב האגודה אינו מצביע על שירותים שהאגודה מעניקה המצדיק את קיומה של האגודה. התקציב נע סביב שירותים שנותנת האגודה לוועד המקומי ולוועד האגודה החקלאית, מבלי שאלה ישתתפו בתקציב האגודה.
6.13. לאור כל הטענות בקשו המשיגים לקבוע כי אין בסמכות הרשם לדון בתביעה, לחילופין שידון רק בעניינים שאינם מוניציפאליים, להורות לאגודה לתקן את תקנונה ולהתאימו לתשובת היועץ המשפטי לממשלה בדבר הגדרת חברים ולתקן את פנקס החברים בהתאם, להתיר למשיגים לעיין בכל מסמכי האגודה ולהתיר להם לקבל כל המסמכים הקשורים לפעילות הכספית של המשיבה מאז 2006 ואילך, לרבות ההסכמים עם קבלני משנה, וכן שלא לחייב את המשיגים בתשלום 111 ₪ בגין חוב לחברת מקורות בע"מ.
ג. טענות המשיבה:
7. אין יסוד לטענת המשיגים כי הוועד של האגודה פועל בחוסר סמכות משום שהוועד המקומי המחה כביכול, את סמכויותיו המוניציפאליות לוועד האגודה הקהילתית. המשיבה מדגישה כי בישוב אמנון ישנן שתי אגודות האחת הנה אמנון, מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , להלן האגודה החקלאית ו- מתיישבי אמנון - ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ, להלן: האגודה הקהילתית.
8. העתירה המנהלית משנת 2005: בשנת 2005 הגיש ב"כ המשיגים עתירה מנהלית בעת"מ 1159/05, עפגין נ' מבואות חרמון ואח' (מחוזי נצרת), [פורסם בנבו], שם טען כי הוועד המקומי המחה את סמכויותיו לאגודה החקלאית. את זאת הוא למד מכך שהוועד המקומי לא גבה ארנונה בעוד האגודה הקהילתית גובה מיסי אגודה ולטענת המשיגים אלה הם "מיסים מוניציפאליים". הטענה נידונה על ידי כב' סגן הנשיא, השופט (בדימוס) מר ניסים ממן ונדחתה. ראה הציטוט מפסק הדין של השופט ממן בסע' 7(ג) לסיכומי המשיבה. השופט קבע כי אין מדובר בהאצלת סמכויות, אלא במחדל של הוועד המקומי לגבות ארנונה. גביית וועד הקהילה מסי אגודה הנה כדין ובסמכות.
9. עד שנת 2006 כיהנו חברי וועד האגודה גם כחברי הוועד המקומי מכוח הוראות סעיף 91 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) בתופעה הנקראת: זהות וועדים. כתוצאה מהערות כב' סגן הנשיא בעת"מ 1159/05 [פורסם בנבו] נבחר בשנת 2007 ועד מקומי לישוב והוא מורכב מתושבי הישוב וחלקם מכהנים גם כחברי וועד האגודה הקהילתית.
10.הוועד המקומי פועל כדין עם תקציב מאושר לשנת 2011 הן על ידי המועצה האזורית והן על ידי משרד הפנים . הוועד המקומי אינו חורג מסמכויותיו , אלא שלפעילותו ולפעילות הוועד של האגודה הקהילתית אין ולא כלום!
11.התובענה משנת 2010: עו"ד עפגין הגיש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בנצרת בה טען כי פעילות האגודה הקהילתית הנה פעילות מוניציפאלית בלתי חוקית ותוך כדי כך ניסה להיבנות מכך לטענה שהבורר חסר סמכות לדון בעניין המחלוקת מול האגודה. לפי פסק הדין החלקי יוצא כי הפלוגתא בקשר לתוקף התקנון לתקופה שקדמה לתיקון תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו- 1995 הוכרעה, ניתן עליה פסק דין והיא בחינת פסק דין חלוט. אין לפתוח הדיון שוב לגביה.
12.פסק הדין החלקי ניתן גם על סמך ההצהרה של ב"כ המשיבה כי לא תפעל בניגוד לחוק וכי התיקון לחוק גובר על הוראות התקנון המתירות לאגודה לפעול במסגרת הפעילות המוניציפאלית. אלא שהאגודה טוענת כי אין היא פועלת בניגוד לחוק ולא בניגוד לפסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בנצרת. אליבא דבא כוח המשיבה אין בשום מקום הגדרה ל"עניינים מוניציפאליים" ולכן ברור כי לא כל פעילות שוועד אגודה קהילתית מבצע והקשורה לפעילות קהילתית שוועד מקום או מועצה אזורית אחרת מספקים כדי ללמד על כך שמדובר בפעילות אסורה בתחום המוניציפאלי. זאת כל עוד אין הפעילות ממומנת על ידי הוועד המקומי או המועצה האזורית!
13.המשיגים טוענם כי תקציב האגודה יש בו משום פעילות אסורה, ואגב העלאת הטענה הנ"ל – מציינים הם כי הפעילות של הבוררות כאן אינה חוקית משום שמדובר בגבייה מוניציפאלית, אך הבקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט נמחקה, אחרי דיון, ולבקשת ב"כ המשיגים. {סע' 10(ז) לסיכומי המשיבה}. אי לכך אין להתיר למשיגים להמשיך ולאחוז בטענה כי מדובר בפעילות של גבייה מהתחום המוניציפאלי האסור לפי כל הפרמטרים שהעלה ב"כ המשיגים {תיקון 2000, חוות דעת היועץ המשפטי עו"ד מ. מזוז, תשובת פרקליטות המדינה לבג"ץ (בסעיף 3.8.5 לכתב ההגנה של עו"ד עפגין צוין מספר התיק כ- בג"ץ כ- 365/07 והוא מפנה לפנייתו לרשם –נספח 4 והחלטת הרשם מיום 25.11.08. ככל הנראה הכוונה הנה לבג"ץ 325/06, שכן בג"ץ אליו הפנה מר עפגין מתייחס לצדדים אחרים, בתקווה כי לא טעיתי) ואף החלטת הרשם בפרשת פרלמן}.
14.תקציב האגודה אינו חודר לתחום המוניציפאלי: חשמל מבנה הציבור, אינו בגדר פעילות מוניציפאלית ובתור שכזה אינה נוגדת את פסק הדין החלקי של בית המשפט בנצרת. מדובר במבנים ציבוריים בהם מתקיימת פעילות קהילתית של חוגים לילדי האגודה, התעמלות למבוגרים, מסיבות משפחתיות, כנסים ואירועים בחגי ישראל. זוהי פעילות קהילתית גרידא שמן הדין כי יישא בה הוועד של האגודה הקהילתית. אין זו פעילות מוניציפאלית! גם החזקת הניקיון של מבני ציבור כאלה הנה בסמכותו ומחובתו של וועד האגודה הקהילתית ולא של המועצה או הוועד המקומי.
השער החשמלי: ביישוב היה שער כניסה רגיל, אלא שנוכח מכת גניבות וחדירות של זרים ליישוב הוחלט להקים שער חשמלי עם מנגנון פתיחה קשור לפלפון נייד. מימון השער להעמקת הביטחון של חברי האגודה הנו פעילות מותרת של וועד האגודה הקהילתית!
גינון: בתקציב של הוועד המקומי בגין גינון הוקצב סכום של 1,000 ₪ בלבד. בתקציב זה אין כדי להספיק ואין כל מניעה כי הוועד של האגודה הקהילתית שרוצה לייפות את היישוב ולשפר את איכות החיים, יוסיף השקעה משלו. נקודה זו הועלתה בהצהרת ב"כ המשיבה בפני כב' בית המשפט המחוזי בנצרת (בדיון של 26.10.2010), ואילו ראה כב' בית המשפט כי בפעילות זו יש משום ניגוד לפסק הדין החלקי, היה קובע זאת על אתר. העובדה כי הבקשה לביזיון בית המשפט נמחקה, מלמדת כי פעילות זו אינה אסורה בהיותה כביכול פעילות מוניציפאלית, [ראה סעיף 10(ז)].
פחי אשפה: גם הוספת פחי אשפה מעבר לאלה שהתקין הוועד המקומי והאגודה אינה מהווה פעילות אסורה. הוועד המקומי אינו מממן פחי אשפה מספיקים ואינו ממן הובלת האשפה הממוינת למקומות האיסוף. אין בתוספת פעילות מטעם וועד האגודה הקהילתית כדי להפוך את הפעילות לפעילות מוניציפאלית. זוהי פעילות משלימה ואינה חליפית לפעילות הוועד המקומי. מדובר בגבייה של מיסי קהילה (או מיסים משפחתיים כהגדרת כב' השופט ממן בעתירה משנת 2005). השופט ממן קבע כי פעילות זו מותרת. ומדובר בסכום של 156 ₪ לחודש נכון ליום הגשת התביעה. הפעילות הקשורה להפעלת השער החשמלי מומנה על ידי האגודה הקהילתית ועלויות ההפעלה פוזרו על החברים . עלות משפחה הייתה 150 ₪ ועלות משפחה חד הורית עמדה על סך 75 ₪. בקשה למתן צו מניעה זמני נדחתה על ידי כב' השופט נדל מבית משפט השלום בצפת. העניין הועבר להליך גישור ובסופו הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין לתשלום מחצית הסכום של 150 ₪, בהיותו משפחה חד הורית על ידי חיוב כרטיסו האישי. לאור ההסכמה ברור כי הטענות בנושא הפעילות המוניציפאלית נדחו. מסיבה זו מושתק המשיג לטעון נגד הפעילות בנושא השער החשמלי כפי שהשתקף בתקציב. המסקנה הנה כי אין מדובר בפעילות מוניציפאלית!.
15.קבלת כרטיסי החשבון באופן שוטף: המשיבה מבקשת לדחות את טענות המשיגים גם לגופן תוך כדי תמיכה בפסק הבורר. הכרטיסים נמסרו מידי שלושה חודשים לחברים לרבות למשיגים, בעת תשלום נמסרה למשלם קבלה ויתרת החשבון במידה ויש עדיין חוב. ב"כ המשיגים לא הצליח להציג כל השגה בכתב על אמיתות נתוני הכרטיס, וטען כי השיג רק בעל פה. (עמ' 10 לעיקרי הטיעון של המשיבה). פנקסי האגודה, ספריה וחשבונותיה ישמשו ראיה לכאורה לנכונות הרשום בהם. כך נכתב בסעיף 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ביקורת וניהול חשבונות) תשל"ה- 1975. בנטל לסתור אמיתות הרישום בכרטיס החשבון של המשיגים נושאים המשיגים עצמם לפי הסיפא של התקנה האמורה. בנטל זה לא רק שלא עמדו הם, אלא שלא ניסו לסתור את ממצאיו כלל וכלל. אי לכך הכרטיס מהווה מניעות והשתק מול הטענות של המשיגים!
16.מיסי האגודה והתקציבים השונים אושרו על ידי האסיפה הכללית והם מחייבים את כלל החברים, גם אלה שאינם מסכימים להם. לא ייתכן כי המשיגים יצרכו שירותי קהילה מבלי שישלמו עבורם. הם פורטו בפרוטוקולים, בהצעות התקציב ובמאזנים ואין להתכחש לתוקפן בדיעבד. לאלה יש להוסיף, לטענת המשיבה, כי בכתב ההגנה לא חלקו המשיגים על החיובים שיוחסו להם בכרטיסיהם שקבלו אותם באופן תדיר.
17.בעניין חיובי המים: הבורר הנכבד לא קיבל את גרסת האגודה בנושא חלוקת הסכום של 7,225 ₪ ואשר פוזר על החברים כך שכל אחד אמור היה לשלם 111 ₪. המשיבה אינה תוקפת מרכיב זה של החלטת כב' הבורר. יחד עם זאת אין לקבל את ההכחשה הכוללת והכללית של המשיגים שלא לחייבם בחוב המים השוטף. הטענה כי מדובר בפחת הנובע מהתנהלות רשלנית של האגודה לא הוכחה ולכן דורשת המשיבה להשאיר את החיוב בפסק הבורר לגבי חיובי המים השוטפים.
18.לבסוף בנושא פיצול הסעדים, טוענת המשיבה כי אין כל מניעה ממתן אישור לפיצול סעדים כפי שעשה הבורר. האגודה בקשה להתיר לה לגבות כל חוב הצומח אחרי הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין וקיבלה אישור כאמור. ראה סעיף ד(3) לפסק הבורר.
ד. דיון והכרעה
19.על העיקרון כי האגודה הקהילתית אינה מוסמכת לפעול כתחליף לוועד מקומי או רשות מקומית אין מחלוקת. על הפעילות של גופים אלה חלות מערכות דין שונות זו מזו: על הפעילות של הוועד המקומי או רשות מקומית (מועצה אזורית לצורך העניין) חלים דיני השלטון המקומי והרשויות המקומיות; הארנונה, מיון הנכסים בהתאם לשיעור הארנונה, שיעור הארנונה על כל נכס, התעריף למ"ר, שיטת ההשגה על המיון או השיעור של כל נכס או כל יחידת תשלום, אישור התקציב והתפלגות ההכנסות וההוצאות של הרשות על כל אלה חלים דיני השלטון המקומי הכפופים לדין הציבורי. מנגד, אגודה שיתופית, הנה גוף מתחום המשפט הפרטי והיא פועלת על פי הקבוע בתקנון, כפוף לדינים ודברי החקיקה המצומצמים הקיימים וכן הנורמות המתחדשות בפסיקה של בתי המשפט. עניין זה גובה בחוות דעת היועץ המשפטי של הממשלה, עו"ד מני מזוז בחוות דעתו (מיום 13.2.1996), בתיקון של שנת 2000, חוות הדעת של הגברת גליה בן אור, מנהלת מחלקת ייעוץ וחקיקה בלשכת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (מיום 14.05.2000), בהחלטת השופט מר ממן בעת"מ 1195/05, [פורסם בנבו] בהחלטת השופט מר חטיב בה"פ 22222-07-10, [פורסם בנבו] ובהחלטת כב' השופט מר נדל בבית משפט השלום בנצרת. בדברי כב' השופט מר ממן הובהר מפורשות כי "האצלת סמכות סטטוטורית אסורה" (עמ' 3 של פסק הדין- קטע ראשון). זאת בתשובה לטענת העותר שם כי הוועד המקומי האציל סמכותו הסטטוטורית לגבות ארנונה לוועד האגודה הקהילתית. השופט המלומד הוסיף עוד כי אין מדובר בהאצלת סמכויות שהנה אסורה, אלא בפעולה בשל מחדל מתמשך של הוועד המקומי שלא לגבות ארנונה מטעמים של שוויון בין חברי האגודה, תוך כדי השארת האפשרות לוועד האגודה הקהילתית (או האגודה החקלאית) להטיל מס משפחתי (מיסי אגודה או קהילה) באופן שוויוני במקום תשלומי ארנונה הנקבעים לפי השטח בפועל שמחזיק כל חבר או מחזיק נכס.
20.האם באמת מדובר בחיובי ארנונה או בהאצלת סמכות של הוועד המקומי לוועד האגודה הקהילתית לגבות אותה ארנונה? על השאלה השנייה עניתי כבר בסעיף הקודם. בעצם מהי ארנונה? המילה מופיעה בלא מעט דברי חקיקה. מצופה כי תימצא הגדרה למילה זו בדברי חקיקה כמו פקודת העיריות [נוסח חדש], פקודת המועצות המקומיות[נוסח חדש], צו המועצות המקומיות (א), תשי"א- 1950 או צו המועצות המקומיות (ב) , תשי"ג- 1953 או צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח- 1958 אלא שהמעיין בדברי חקיקה אלה כדי למצוא הגדרה ממצה למושג זה מתבדה. גם עיון בפסיקה אינו מוסיף לנו מידע נוסף. ברע"א 2911/95, אברהם נ' עיריית רמת גן, פ"ד נג (1), 218 בעמ' 224 ישנה התייחסות כללית לפיה : "הארנונה הכללית הינה תשלום המהווה מקור למימון פעילות השלטון המקומי. הארנונה הכללית מוטלת בצו של הרשות המקומית מכוח סמכות המוענקת לה על-פי דין". אם כך גם כאן אין הגדרה של המילה ארנונה. לעומת זאת בגלובוס ראינו הסבר כלהלן:
" המס שמטילות רשויות מקומיות על בעל דירה או מקרקעין בתחום שיפוטן ידוע בשם ארנונה. הארנונה נגזרת מן השם הלטיני אנונה, שבימי האימפריה הרומית ציין יבול שנתי, שנאגר במחסני השלטון כדי לספקו לאוכלוסייה בזמן חירום, כמו בשנת בצורת. במאה השנייה לפני הספירה התנהלו מלחמות חוזרות ונשנות בין רומא לקרתגו ופגעו בחקלאות. המוני איכרים, שלא הצליחו לפרנס את משפחותיהם, עקרו לרומא, לחפש שם פרנסה. המדינה ראתה חובה לעצמה לפרנס את ההמונים למנוע תסיסה ומרידות, וכך נולד הביטוי הידוע הקשור לרומא "לחם ושעשועים". בזמן הקיסרות הרומית חויבו הפרובינציות לספק תבואה לרומא כדי לספק את הצרכים הגוברים של תושביה. האנונה (ארנונה בשפת התלמוד) הייתה מין מס או היטל, שנועד לממן את צורכיהם של תושבי העיר".
"ארנונה, ארנונא, מס מיוחד בכסף או ביבול שהממשלה הרומית גבתה בימי קדם מן התושבים (בבא בתרא). [במדינת ישראל] מס שהממשלה והרשויות המקומיות מטילות על מקרקעין (מגרשים ובתים) למטרות שונות".
21.מהאמור לעיל עולה כי הארנונה הנה מס כפוי הצמוד נכס וקביעתו הנה פונקציה לגודל, מיקום ומיון השטח של הנכס.מההגדרה הכללית של מס יודעים אנו כי המס אינו חייב להיות תמיד צמוד להספקת תמורה מידית או אקוולנטית. (ראה לעניין זה ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו (3) 374 בעמ' 377 וכן עע"מ 777/08 הממונה על יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ואח' נ' לשכת המסחר תל-אביב ואח', [פורסם בנבו] תק-על 2008 (4), עמ' 221 בעמ' 230.). מכאן שיש לשלול את האפשרות כי "המס המשפחתי" שהאגודה גובה הוא מס, וודאי לא מס עירוני או מוניציפאלי, וודאי וודאי שלא מס ממשלתי. המסקנה מכך הנה כי אין מדובר בתשלום שמכוח דיני השלטון המקומי אלא מתחום דיני האגודות השיתופיות ובחינת יסודותיו, חוקיותו, סבירותו ומידתיותו צריכה להיבדק בתוככי הדינים של האגודות השיתופיות ולא דיני השלטון המקומי או הרשויות המקומיות.
22.לתשלום שעל חבר או מחזיק ועל הטענות של המשיגים או חלקם, התייחס כב' השופט ממן לא מעט. ב"כ המשיגים לא רצה בתשלום שוויוני מכוח החלטת מוסדות האגודה ורצה בתשלום ארנונה משום שלהבנתו תשלום הארנונה היה מביאו לשלם פחות ממה שחויב לשלם על פי ההחלטה לתשלום שוויוני של מוסדות האגודה. בהחלטת השופט מר ממן נאמר:
"בקשתו של העותר לשלם ארנונה אינה נובעת מנדיבות יתר, אלא היא מפלט במקום המס המשפחתי הגבוה יותר".
השופט ממן קבע מפורשות כי אין מדובר בהאצלת סמכות של הוועד המקומי לוועד האגודה הקהילתית ולכן אין מדובר באי חוקיות או חריגה מסמכות המביאה לבטלות ׂׂ(VOIDABILITY) ההאצלה או ההחלטה של האגודה מכוח עילה זו, והתוצאה הנובעת מכך הנה כי כל התיאוריה שפיתח ב"כ המשיגים בדבר חוסר הסמכות העניינית אינה חלה כאן. לא בפעולה מכוח דיני הרשויות המקומיות מדובר אלא בפעילות קהילתית הצופה רווחת האגודה, חבריה ומחזיקי הנכסים שבה, בעיקר במישור התרבותי . על תוכן הפעילות האמורה למדנו מסיכומי ב"כ המשיבה בעמ' 5-7: מדובר בהוצאות על גינון, הקמת מערכת של שער חשמלי, פחי אשפה המיועדים לשיפור איכות החיים והפרדה בין סוגי אשפה, (פסולת זכוכית, נייר וברזל), תחזוקת מבני ציבור המיועדים לפעילות תרבות של כלל התושבים. אין זו פעילות בכשירות של רשות מקומית, אלא של הרשות הקהילתית השואפת לשפר את חיי ורווחת תושביה מעבר למה שוועד מקומי או מועצה מספקת. הן נציגי המשיגים והן האגודה בדעה כי לוועד האגודה הקהילתית מותר להוסיף על הפעילות של הוועד המקומי, ולא להחליף את פעילותו: ב"כ האגודה הצהיר על כך בדיון בפני כב' השופטים חטיב ונדל, ומכוח הצהרה זו התקבלה הפשרה ופסק הדין החלקי. ראה סעיפים 10 (ד) ו- (ה) לסיכומי האגודה וכן ראה סעיף 18 (ו) ו- (ז) לאותם סיכומים. כאמור גם המשיגים נושאים באותה דעה. ראה סעיף 3.6 להגנת ב"כ המשיגים:
"הנתבעים יטענו, כי האגודה יכולה לתת שירותים לקהילה הניתנים בנוסף לאלה הניתנים על ידי הגופים המוסמכים בחוק (המועצה והוועד המקומי) ולא במקומם, וגם אז לתושבים המעוניינים להימנות על חבריה ולא לכפותם על כל מחזיק נכס במושב".(הדגש במקור ר.ח.)
הציטוט המובא בסיכומי המשיבה מתשובת הרשם למבקר המדינה רק מחזק את הגישה של שני בעלי הדין כי בפעילות משלימה של הוועד אין כדי לחרוג ממתחם הסמכות של האגודה הפועלת בתחום הקהילתי של האגודות השיתופיות לתחום של רשויות מקומיות. ראה הציטוט להלן:
"עיסוקן של אגודות אלה גם בנושאים קהילתיים אינו מנוגד לדין, היות שהן משלימות את פעילות הוועד המקומי".
23.כתב כב' השופט ממן כי אין מדובר בהאצלת סמכות. זוהי קביעה פוזיטיבית המהווה פלוגתא פסוקה (בין משום שמדובר בטענה נגד המועצה האזורית וועד המקום שהטענות בפן המהותי נטענות כאן גם נגדם ובין משום שמדובר בנתבעת שיש לה זהות (PRIVITY) מהותית לנתבעים 1 ו- 2 בדיון בפני השופט ממן. בהתאם לפסק הדין של השופט ממן חדל הוועד המקומי בכך שאינו גובה ארנונה, אך הוסיף כי :
"הבעיה אינה בהטלת המס המשפחתי אלא באי הטלת ארנונה, אך איני רואה עילה לחייב את הוועד המקומי להטיל ארנונה אם אינו רוצה בכך. ... אין בפניי עתירה מפורשת לחייב את הוועד המקומי להטיל ארנונה". ובמקום אחר קבע :
"בפועל הארנונה נזנחת ובמקומה גובים [כחוק] מס משפחתי".
יודגש כי דברי כב' השופט ממן ברורים וחד משמעיים, כי המס המשפחתי או מס הקהילה במינוחו של ב"כ המשיבה (סע' 16 לסיכומי המשיבה) מוטל כחוק. אי לכך גם קביעה זו מחייבת את הצדדים, וודאי שמחייבת את המשיגים. זוהי סיבה נוספת מדוע אין לפתוח פלוגתא זו מחדש.
24.לכאורה הרושם שצריכים לקבל מדברי המשיגים הנו כי אין מדובר בסרבני מס. זוהי גם ההצהרה של המשיגים עצמם, שכן בסעיף 7.1 הם אמרו:
"הנתבעים יטענו כי, אינם מסרבים לשלם מס מקומי/במושב וישלמו לגוף שמוסמך לקבוע את שיעורו ולגבות אותו".
הוועד המקומי נכשל במשך תקופה לא קצרה להעביר החלטה לחייב את החברים בתשלומי ארנונה. ראה דברי השופט ממן בסוף עמ' 1 כלהלן:
"מסתבר כי הניסיונות החוזרים ונשנים של מה שקרוי "הוועד המקומי" ביישוב אמנון, שבו מדובר בעתירה זו, להטיל ארנונה או לפחות לקבוע את צו המיסים נכשלו מעת לעת בשל פגמים פורמליים שונים. התוצאה הנה שאין כיום גבי הישוב אמנון שום צו המחייב את תושביו לשלם ארנונה למועצה האזורית או לוועד המקום".
לא רק זאת, אלא שישנה קביעה פוזיטיבית כי הוועד המקומי אינו חפץ ואינו רוצה בגביית ארנונה. בעמ' 2 , קטע שלישי, של החלטת השופט מר ממן נאמר:
"הוועד המקומי ביישוב אמנון אינו מעוניין כלל לגבות ארנונה מתושבי הכפר. שאלתי את נציגי היישוב לפשר הדבר ותשובתם בפשטות הייתה שהארנונה אינה מס שוויוני שכן היא מוטלת לפי יחידת שטח. "המס" שאגודה שיתופית רשאית לגבות מתושביה על פי תקנונה, מושתת על יחידת משפחה ולא על גודל הדירה, ומבחינה זו הוא נראה להם שוויוני יותר ולכן גם צודק יותר בעיניהם".
צא נא וראה: המשיגים רוצים לשלם ארנונה, אך אין צו או שלא היה צו נכון לפסק הדין של השופט ממן, בר תוקף, המחייב אותם לשלם ארנונה. מנגד, מתנגדים הם לשלם מסי קהילה בשל תפיסתו כמס מוניציפאלי ואין סמכות לוועד האגודה הקהילתית להטילו, והאצלת הסמכות הנטענת אינה חוקית. יוצא מכך כי המשיגים אינם משלמים לא על פי כל אלטרנטיבה ויחד עם זאת מקבלים את השירות. אי לכך המילה לכאורה שכתבי בפתיח של סעיף זה הנה מילה עם ממשות ואינה ריקה מתוכן. אילו באמת רוצים המשיגים לשלם היו משלמים, לפחות אחרי פסק הדין של השופט ממן!
25.ההוראה לחייב את החברים או את המחזיקים בהוצאות מוסדות הקהילה, פעילות התרבות, הגינון, פחי האשפה וכו' הנה החלטה של המוסדות המוסמכים באגודה. כתב נכון ב"כ המשיגים כי הקשר בין האגודה לחבריה הנו קשר של חוזה וחוזה יש לקיים. התקנון הנו חוזה המחייב ביחסי האגודה וחבריה. ראה גם ההלכה בפרשת פרי העמק, ע"א 524/88 "פרי העמק"- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו- 30 אח' נ' שדה יעקב- מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית, פ"ד מה(4) 529. מעבר לכך תקנה 12(ה) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה- 1975 קובעת כי החלטות האסיפה והכללית מחייבות כל חבר בין שנכח בישיבה ובין שלא, ובין שהסכים להחלטה ובין שלא. אי לכך ההחלטה לחייב את החברים לשלם תשלומי הגינון, החשמל או מיסי הקהילה הנה החלטה המחייבת גם את המשיגים.
ב"כ המשיגים מביא מדברי ב"כ המשיבה בדיון בפני כב' השופט מר חטיב בה"פ 22222-07-10 במילים אלו:
"...ברור שהוראות החוק גוברות והוראות התקנון בין האגודה לחבריה אינם (כך במקור ר.ח.) יכולות לגבור על הוראות הדין, בפועל לא נעשית פעולה מוניציפאלית ע"י ועד האגודה הקהילתית... אי התאמה בין סעיף בחוזה לבין הוראת חוק ששונה לא מחייבת את הביטול אלא מחייבת את הכפיפות, לכן אני מסכים ולא רוצה לעשות פעילות מוניציפאלית".
מכאן למדים אנו כי הסוגיה של פעילות מוניציפאלית של המועצה או הוועד, לעומת פעילות קהילתית של האגודה הקהילתית נהירה וידועה לאגודה ולבא כוחה, והמחלוקת הנה על מיון הפעילות של האגודה הקהילתית, האם פעילות מוניציפאלית אם לאו. סוגי הפעילות שמנה ב"כ המשיגים, לדידי הנם בגדר פעילת קהילתית. אגב לא המינוח שתוארה בה המשיבה עת רישומה ולא תיאור המטרות הם חזות הכול, ולא הם לבד מהווים השיקולים לקביעה אם מדובר בפעילויות מוניציפאליות או שמא קהילתיות. המהות של הפעולות היא הקובעת.
ה. התוקף של סעיף 11 לתקנון וחיוב המשיגים להישאר חברים:
26.המשיגים עצמם מפרטים בהרחבה את הסמכות של הבורר לדון בעניינים חוקתיים. יותר נכון את היעדר הסמכות לדון בעניינים כאלה. בסעיף 33 לסיכומי המשיגים הם כותבים:
"הפסיקה בעניין חוסר סמכות כב' הרשם לדון בשאלת חוקיות פעולותיה של המשיבה, הנתונה לפיקוח משרדו, היא עקבית וחד משמעית... וצוטטה בהרחבה בכתבי הטענות של המשיגים. שאלת חוקיות פעולות המשיבה אינה יכולה להתברר במסגרת הליך בוררות חובה בפני כבוד הרשם" (הדגש במקור ר.ח.).
בספרו של ח. נועם מפורטת הסוגיה דיה. ישנו פרוט ההבדל בין עניינים פנימיים של האגודה הנובעים מעסקי האגודה והנתונים להפניה לבורר, וכתוצאה גם להכרעתו, לעומת עניינים קונסטיטוציוניים שאינם בגדר סמכות הבורר, אלא של בית המשפט. (ראה ח. נועם ,אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד' 2010, עמ' 594- 595) . ראה גם ע"א 234/81, גדעון ירמה נ' "מזרע" קיבוץ השומר הצעיר, פ"ד לו(4), 113. בפסק דין זה שצוטט על ידי ב"כ המשיגים עצמו מובאים הדברים האלה: "...כאשר חרג נושא הסכסוך ממסגרת התקנות, כגון שהתובע טוען שהאגודה הפרה את החוק בהתיימרה להתקין תקנה הנוגדת את החוק...(הדגש על ידי הקו הנו שלי ר.ח.) אינו רק ענין לחברי האגודה לענות בו; ייתכן אפילו לרוחם של רוב החברים. אך הדבר עלול להפוך לתקלה לציבור, ולא מן הראוי להשאיר בירורו בידי מוסד פנימי". המשיגים בדעה כי התקנון או חלקו אינו חוקי בהיותו נוגד את סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, בכך שהאגודה ניסחה תקנון שמכוחו ניתן לפעול בתחום המוניציפאלי (או שבפועל נוהגת כך) והן לאור ניסוח סעיף 11 לתקנון האגודה. אם כך ברור כי העלאת הסוגיה של בטלות סעיף 11 והשאלה העקרונית של חיוב תושב ההרחבה הקהילתית להיות חבר או כפייתו להישאר חבר כל עוד הוא מחזיק נכס בתחום האגודה כל אלה הנם ענייניים חוקתיים שדינם להתברר בבית המשפט. יוער כי כמעט בדיוק למטרה זו הגיש ב"כ המשיגים את העתירה הנדונה בפני כב' השופט מר חטיב. האמת היא שלבקשת כב' השופט מר כטיב הועבר העניין לקבלת עמדת היועץ המשפטי והח"מ נכח בדיון בפרקליטות המדינה . עמדת המדינה הועברה או שתועבר בדרך המקובלת ולכן אין טעם להקדים את הבעת דעה כאן. מכאן שכל הבקשות של המשיגים להכריע בחוקיות או חוקתיות סעיף 11 וחיוב החברים להישאר חברים כל עוד הם מחזיקים בנכס בתחום האגודה אינו בסמכות הבורר, או אף הרשם ודינו שיתברר בבית המשפט. גם אם טועה אני בניתוח דלעיל, הרי אין טעם לכפילות הדיונית וטוב יותר שכב' השופט חטיב היושב על המדוכה ייתן את דעתו למכלול הטענות וייתן את החלטתו בנושא זה. גם הטענה של ב"כ המשיגים כי אגודה אינה גוף מנהלי ועתירה מנהלית אינה מסגרת נכונה לבחינת פעולותיה (סעיף 20 לסיכומי המשיגה), הרי ברור כי המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי יכולה בהחלט להוות אכסניה מתאימה לתקיפת פעילות האגודה בפן החוקתי. ראה גם פסק הדין של כב' השופט מר ערפאת טאהא בת"א (נצרת) 282-07-08 (פורסם בניבו).
ו. החיוב במים:
27.הבורר קבע כי התשלום של 111 ₪ לכל יחידת דיור כדי לכסות סכום של 7,225 ₪ לחברת מקורות לא הוברר דיו וראה בו כרצון של האגודה לכסות גירעון שלה. כיסוי גירעון כאמור אינו יכול להיעשות ללא הסכמת החברים. מסיבה זו פטר כב' הבורר את המשיגים מתשלומים אלה. האגודה השלימה עם קביעה זו ולא התייחסה בתשובתה או בסיכומיה להכרעה זו של הבורר. [ראה סע' 30(א) של סיכומי האגודה]. לא כן לגבי הרכיב של חיובי המים שבכרטיס המשיגים. גם אני בדעה כי לגבי הרכיבים של חיובי המים בחובות המשיגים הנם רכיבים שיש לשלמם. מדובר בשירות שניתן לחברים והחלטה של המוסדות המוסמכים של האגודה לחייב את החברים בתשלומם. החלטה כאמור לעיל, מחייבת את כל חברי האגודה בין שהסכימו לה ובין שלא. יוער עוד ולמעלה מן הצורך כי הפשרה לתשלום בהסכמה בפני כב' השופט מר נדל מרוקנת כל טענה נגד אי חוקיות נטענת לחייב את המשיגים לשלם את מחיר המים. חשוב לציין כי תעריפי המים החל מינואר 2010 (ובאגודות מים- החל מינואר 2011) השתנו ומובן כי יש לפעול בהתאם לכללי המים שבתוקף, ככל שיש להן השפעה על המשיבה וחבריה או מחזיקי הנכסים שבתוכה. {ראה תיקון 2 ו-3 לכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), תשמ"ז- 1987.}.
ז. פרוט כתב התביעה:
28.בהחלטתי מיום 7.11.2010 כתבתי כי הבקשה של עו"ד עפגין מעלה שאלה שראויה למחשבה והיא תוכן סעיף 9 לבקשה. (ראה סעיף 13 להחלטתי האמורה). הדברים נאמרו על רקע העובדה כי מדובר בתיאור חוב (לגבי כל שנה) לפי השורה האחרונה, ללא פירוט שנים, מהו החוב הנתבע עבור כל שנה, ומהם מרכיבי החוב? ההלכה הנה כי בעל דין צריך לקבל תמונה אודות מרכיבי התביעה כדי שיוכל להתגונן כראוי ולדעת מפני מה עליו להתגונן. (ראה תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד- 1984 על רקע זה כתבתי כי טוב אילו פורטה התביעה וטוב כי הדבר יתברר באמצעות החלטה של הבורר או בקשה לגילוי או עיון במסמכים. אלא שההחלטה לא קוימה בפן המהותי וההנחיה לא יושמה. החשש שלי נבע משתי סיבות עיקריות: האחת הנה כי החוב כלל מרכיבים שחלה עליהם התיישנות ולכן יש חשש כי זכות של בעל דין לטעון טענה כאמור קופחה. חשש זה התבדה הן משום שהמשיגים עצמם לא העלו כל טענה כאמור, לא כעת, לא בהגנה ולא בעיקרי הטיעון. הסיבה השנייה הייתה החשש שלי שמא בחוב היה סכום שנדרש עבור ארנונה שחויבו בו המשיגים שלא כדין וצורף הוא לכרטיס החיוב!. לאור ההלכה שצידד בה ב"כ המשיגים ושבפן העקרוני אני מסכים לה, חשבתי שיהיה מקום לפצל את החוב לפי עיקרון העיפרון הכחול, כך שיחויבו המשיגים רק בחוב שאינו חוב של ארנונה. (ראה על עיקרון "העיפרון הכחול" דהיינו בידוד כל האלמנטים שאינם חוקיים מיתר החלקים שהם כן חוקיים, לאיין החלק הראשון ולאשר את החלק השני!! את בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, נא(4) 367; בג"ץ 1635/90 יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, מר יצחק שמיר, מה(1) 749. אגב יצא לי לחוות את דעתי בנושא דומה במסגרת הדיון בתביעה 3507/163/10 בעניין עמוס ונעמי אורון נ' משתכני רגבה, התיישבות קהילתית כפרית בע"מ, אלא שכאן יש נתונים לכאורה שיכולים להצביע על טיב הפעילות בגינה חויבו המשיגים (כפעילות קהילתית), בעוד ששם לא הייתה אפשרות כזו ולכן הוריתי על הגשת תביעה מתוקנת. (ראה ההחלטה מיום 23.3.2011).
29.אחרי שקראתי את הסיכומים ועיקרי הטיעון של הצדדים, נחה דעתי כי המחדל בדיון בפני כב' הבורר, יכול להושיע למשיגים רק חלקית, וזאת לכל היותר. לכאורה אין מדובר ברכיבי חוב על בסיס ארנונה, דהיינו חוב המבוסס על שטח מטרי, מחושב לפי שיעור ארנונה למטר בהתאם לסוג הנכס, מיקומו תכליתו וכו' כשם שמחייבים מחזיקים בחוב ארנונה. אין ספק כי החוב כלל רכיבים בעד שירותים קהילתיים ומים. השאלה הנה אם לא כלל גם חיובי ארנונה לפי כל הפרמטרים של קביעת ארנונה ברשויות מקומיות!. אין לנו תשובה על פי החומר שבפנינו משום שהנקודה אם חלק מהחיוב של המס המשפחתי היווה בפועל סכום שהיה מקום לשלמו כארנונה לא נידונה, ומכאן גם שלא הוכרעה על ידי כב' הבורר. הכרטיס שצורף לתביעה ציין רק יתרות פתיחה ויתרות סיום, אך אין להבין ממנו אם כלל גם ארנונה וכמה? ההפחתה שעשה כב' הבורר בסכום חלוקת המים (111 ₪), הנה פעולה צודקת הוא הדין לגבי חיובים בגין השירותים הקהילתיים ומים שאף אם אין להם פרוט לעומק, עדיין הנם חוב שמותר לאגודה לגבות. אי לכך אילו היו נתונים המראים כי הדרישות כללו גם תשלום עבור ארנונה שהופנתה למשיגים על ידי האגודה הקהילתית, במקום הוועד המקומי או המועצה האזורית, ברור כי חלק זה יש להפחיתו מדרישת התשלום. יתרת הפתיחה של כל שנה צוינה בפתיח של אישור החשבון ויתרת הסגירה שהנה הפתיחה של השנה הבאה אף היא מופיעה בכרטיס שצורף לתביעה. אשר לנקודה של ההתיישנות אין החשש שלי מתממש: כאמור, הנקודה הנוספת שקיננה בראשי עת כתבתי את סעיף 13 להחלטתי דלעיל, הייתה החשש שמא מדובר בדרישת חוב שבחלקה התיישנה. עיון בכרטיס החוב מראה כי מדובר בהצטברות חובות מאז 2006 שבכל מקרה עוד לא התיישנה. זאת ועוד, בשנת 2006 הכרטיס הכיל הן חיובים והן תשלומים כך שהתשלום עשוי להשפיע על העלאת טענת התיישנות, ולא לטובת המשיגים!. יתרת החוב של השנה ע"ס 1,320 ₪ נכון ליום 1.1.2007 היא הרלוונטית. בין שנתייחס לחוב כזה שמתחיל ב 2007 ובין שנראה בו כחוב שהסתיים בשנת 2006, עדיין אין לטעון נגדו טענת התיישנות. מהאמור לעיל, עולה כי המחדל יכול (פוטנציאלית) לגרום רק לקיפוח חלקי של הגנת המשיגים, קרי שחלקו כולל גם דרישת תשלום בגין ארנונה!.
30.פיצול הסעדים: ב"כ המשיגים מלין על החלטת הבורר בנושא פיצול הסעדים.הוא בדעה כיטעה כב' הבורר עת אפשר למשיבה לגבות את חוב המשיגים מיום הגשת התביעה עד ליום פסק הדין. הוא הלין על כי כב' הבורר קבע כי "הבקשה סבירה בהתחשב בנסיבות". ב"כ המשיגים מלין במיוחד על מקצה השיפורים של בקשות המשיבה לפיצול סעדים, עת ביקש תחילה מהבורר להתירלו לגבות את חיוביהם מיום הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין, זאת כמופיע בפרוטוקול הדיון מיום 1.11.2010. בבקשתו מיום 22.01.2011 שיפר ב"כ המשיגים את בקשתו וביקש לאפשר לו להגיש תביעות נגד המשיגים לגבי חובות שלאחר 31.12.2009, ולבסוף ביקש ב"כ המשיבה לאפשר חיוב המשיגים בחוב לתקופה שלאחר הגשת התביעה על סמך פסק הדין של הבורר בבוררות זו. ראה הסעיף 4 להשגה על סעיפי המשנה שלו).
ב"כ המשיבה התייחס להשגה בנקודה זו בסעיף 13 לסיכומי האגודה. מפאת הדקויות של הדברים אביא את דברי ב"כ המשיבה ככתבם וכלשונם מועתקים מסע' 31 לסיכומיו:
"א. במסגרת הליך הבוררות, ביקשה האגודה לפצל את סעדיה כדבר שבשגרה, באופן שאם תתקבלנה תביעתה (כך במקור ר.ח.) לתשלום חיובי מים ומיסי אגודה ליום הנקוב בתביעות, אזי תהא רשאית לגבות חיובים שלידתם במועד מאוחר למועד הגשת התביעה."
ב. אין כל פסול במתן זכות לפיצול הסעדים, ובדין אישר כב' הבורר לאגודה לפצל את סעדיה".
על פיצול סעדים: מקורו של המנגנון לפיצול סעדים הנו תקנות 44 ו- 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד- 1984. להלן אביא את נוסחן:
(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.
45. מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.
עיננו הרואות כי המטרה של פיצול סעדים אינה לאפשר קבלת פסק דין על סמך מה שיפסוק בית משפט בתביעה שהוגשה לו והתקבלה. אי לכך הבקשה של ב"כ המשיבה כי אם תתקבל התביעה "..תהא התובעת רשאית לגבות חיובים שלידתם במועד מאוחר למועד הגשת התביעה", אינה ממין המהות של פיצול הסעדים. המטרה הנה להביא בעל דין לדאוג לתבוע את עילות התביעה הקיימות נכון ליום הגשת התביעה באותו מעמד , ולא להלאות הן את הצד השני והן את בית המשפט בפיצול סעדיו ותביעותיו. זמנו של בית המשפט ושל הצדדים הנו מצרך יקר ויש לעשות את הכול כדי לתבוע את כל סעדיו של בעל דין, ככל שהדבר אפשרי מבחינה חוקית, באותו מעמד ובאותה תביעה. אישור הסעדים שצוין בסעיף 31(ב) בסיכומי ב"כ המשיבה אינו היתר לגבייה על פי מה שייפסק (ובפועל כן נפסק) על ידי כב' הבורר לטובת המשיבה. אין מדובר במעין פסק דין הצהרתי לפיו כל חוב עתידי, שנוצר מעת הגשת התביעה, הנו בחינת חוב בר פירעון כשלעצמו, אלא היתר בנסיבות מיוחדות לתבוע את הסעדים שניתנה לגביהם רשות פיצול בזמן עתידי. אם כך הסעיף 31(ב) של סיכומי המשיבה נכון במובן זה שניתנה למשיבה הזדמנות לתבוע את יתרת החוב בהליך אחר ולא שההחלטה של הבורר תהווה אסמכתא לגבייה גם לגבי חובות שנוצרו אחרי הגשת התביעה. במובן זה, וככל שהכוונה המשתמעת מהחלטת הבורר הנה להחיל את פסק הדין על החיובים שנוצרו מיום הגשת התביעה עד למתן פסק הדין שלו- אין לה בסיס. דין קטע זה מפסק הדין של כב' הבורר להתבטל ואני מבטלו בזה.
האם בכלל זקוקה הייתה המשיבה לסעד של פיצול סעדים? התשובה לכך הנה שלילית, שכן פיצול הסעדים בא להתיר לבעל דין לתבוע חלק מסעדיו שהיו מגובשים ובשלים ביום הגשת תביעת המקור. החיובים שמיום הגשת התביעה ואילך לא היו בשלים להיתבע בעת הגשת התביעה נגד המשיגים. ברור כי אלה מקימים עילת תביעה חדשה ועצמאית ואין המשיבה זקוקה להיתר לפיצול סעדיה! על פיצול עדים ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעת עמ' 166- 173, וכן גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית בעמ' 129.
לאור האמור, אני מבטל חלק זה מפסק הדין של כב' הבורר המעוגן בסעיף 10 לפסק הדין.
31.נקודה נוספת הדורשת תיקון בפסק הדין של כב' הבורר והיא מועד תחילת החיוב של התשלומים שהוטלו על המשיגים. אני מניח כי מדובר בטעות קולמוס, אך אם לא כך, הרי תחילת החיוב הנה נכונה ליום 31.12.2009 ולא ליום 1.1.2009. היתרה מופיעה בכרטיס המשיבה הנה עבור החודשים 1-12/2009 והאישור נופק ביום 27.12.2009. ברור, אפוא, כי לא ייתכן שתחילת החיוב תהא משנה אחת קודם. אי לכך צדק ב"כ המשיגים, בהשגתו ובנקודה זו אני מבטל את פסק הבורר בהתאם לכך.
32.הערה כללית לגבי גביית הארנונה- אישור התקציב: מקריאת הטיעוניםומפסק הדין של כב' השופט מר ממןוהערותיו למשרד הפנים, למדים אנו כי בפועל הוועד המקומי לא גבה ארנונה, אף שאישר סעיף כאמור בתקציבו וזה עבר את אישורה של המועצה האזורית. בהחלטתו הוא כתב:
"אני מסב את תשומת לב המועצה האזורית והממונה על המחוז לשיטה הנוהגת בישוב אמנון, ואולי גם ביישובים אחרים, על פיה מתקינים צו ארנונה אשר "מתאשר" על ידי המועצה האזורית , אך ורק למראית עין בלי כל כוונה להטיל את הארנונה בפועל ומבלי להוציא שומות לחייבים. בפועל הארנונה נזנחת, ובמקומה גובים [כחוק] מס משפחתי. סבורני כי חוקיות ההסדר הזה טעונה עיון". ובהמשך לדברים האמורים כתב כב' השופט :"הבעיה אינה בהטלת המס המשפחתי אלא באי הטלת ארנונה, אך איני רואה עילה לחייב את הועד המקומי להטיל ארנונה אם אינו רוצה בכך".
אם כך, הנושא של מחדל הוועד המקומי באי הוצאת שומות ארנונה לחייבים הייתה מודעת הן למועצה האזורית והן לממונה על המחוז, קרי למשרד הפנים. האם וועד מקומי יכול להתפרק מסמכויותיו ולחדול באי גביית ארנונה? האם רשות מקומית רגילה רשאית להתפרק מסמכותה לגבות ארנונה? האם רק משום שלאגודה יש פתרון חליפי בצורת הטלת מיסי קהילה מותר לוועד המקומי שלא לגבות ארנונה? האם זה צודק לפטור את הוועד המקומי מגביית ארנונה ועל ידי כך להפיל, בפועל, העול על האגודה הקהילתית, אף בנושאי תרבות ולא בנושאים מוניציפאליים טהורים? כל אלה שאלות שראויות לבדיקה, וברור כי הבדיקה נוגעת לשאלות ברומו של עולם, עם היבטים קונסטיטוציוניים מודגשים, ובתור שכאלה צריכים להיבדק בבית המשפט. השופט ממן קבע כי הוא לא נדרש מפורשות לשאלה של חיוב הועד המקומי להטיל ארנונה ולכן לא הכריע בנקודה זו. במידה והתופעה עדיין קיימת יכול והפתרון של המשיגים הנו בפנייה ישירה בנקודה זו לבית המשפט המוסמך. לא ראיתי לנכון להעביר את הנושא למחלקת פיקוח, שכן בסופו של דבר, אף אם תצביע מחלקת הפיקוח על "פתולוגיה" של התנהלות האגודה, ספק אם יהיה לה הפתרון להתנהלות זו או אחרת. מוטב אילו בעל דין שביקש לבטל סעיף מסעיפי תקנון ולהצהיר כי אין סמכות לקשור חברות בהחזקת נכס– כי גם שאלה זו תובא לפתחו של בית המשפט. סיבה נוספת מדוע עניין זה צריך להידון בבית המשפט המוסמך, הנה העובדה שההכרעה קשורה גם למשרד הפנים או הממונה על המחוז האחראים לפעילות התקינה של מועצות אזוריות או הוועדים המקומיים. לגבי אלה, אין כל סמכות לרשם.
33.סוף דבר, אני דוחה את הטענות של המשיגים בעניין ביטול הפסק מחמת אי סמכות עניינית, אך יחד עם זאת יש להחזיר לכב' הבורר את התיק כדי שיבדוק אם בכרטיסי החיוב של המשיגים נכלל רכיב ארנונה, אם לאו. (ונקודה זו בלבד). אם נכלל רכיב כאמור יש לבדלו, לכמתו ולקובעו באופן מדויק. רכיב זה, אם ייקבע על ידי כב' הבורר, יש להפחיתו מסכומי החוב הנתבעים מהמשיגים. במקרה זה תתייתר הבקשה של המשיגה מס' 1 להנחה בארנונה, שכן כל רכיב הארנונה יופחת. אם יחליט כב' הבורר כי כל הדרישה הנה בגין שירותים קהילתיים, לא יהא מנוס מדחיית גרסתם של המשיגים ואישור פסק הבורר בפן הכספי, (לרבות דחיית טענת המשיגה מס' 1 להנחה בארנונה) כפוף לתיקונים הזעירים שציינתי בהחלטתי זו. ההשגה של המשיגים, על פסק הבורר בנקודות של פיצול הסעדים וקביעת מועד החיוב של המשיגים מתקבלת. לא ראיתי בהשגה בקשה להקטנת ההוצאות שהוטלו על המשיגים בפני כב' הבורר ולכן לא אתפרץ לדלת פתוחה. יחד עם זאת בשל הקבלה החלקית של ההשגה (בשתי נקודות) ובשל הנסיבות שצייתי בסעיף 28 להחלטה זו, אין אני רואה לנכון לזכות את האגודה בהוצאות נוספות.
הנחיה אחרונה לכב' הבורר: יש לדאוג לרישום מספרי תעודות הזהות של המשיגים בפסק הדין.
רמזי חוראני עו"ד
עוזר רשם האגודות השיתופיות
ניתנה היום 27 ספטמבר, 2011 כ"ח אלול, תשע"א בהיעדר הצדדים. המזכירות תעביר את החלטתי לצדדים ולכב' הבורר.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
